עקידת יצחק – שיתוף פרשנות לעקידת יצחק


בעקידת יצחק יש מימד של מסירות לאל שמתאים לעידן של שיעבוד וצייתנות. בעידן כזה החזקים משעבדים ואוהבים שיעבוד. החלשים רוצים להתקדם ומחנכים לשיעבוד מוצלח מרצון והזדהות כדרך או כתקווה להתקדם בחיים למקום טוב יותר.

אולם כיום לא ברור למה יש לקדם את סיפור עקידת יצחק, מדוע יש צורך לקרוא על העניין בראש השנה? מה מעורר השראה בסיפור על אב הרוצה להקריב את בנו בגלל קול שהוא שמע. איל האדם מרגיש שהוא נהיה טוב יותר במצב הזה?

ועל כך בלינק הבא העוסק בפרשנות עכשווית לעקידת יצחק. ומה שיפה בתורה שהיא פתוחה לפרשנות גם מהעידן של היום ולא תקועה בעבר כמו שיש החושבים. עקידת יצחק במבט עכשווי.

15 מחשבות על “עקידת יצחק – שיתוף פרשנות לעקידת יצחק

  1. אל רום

    חשוב ומענין.

    אבל, לא ממש מבוסס עם כל הכבוד.

    תחילה, מן המפורסמות הדבר (רק לא בקרב אנשים מאמינים בדרך כלל) שהסיפור נועד להיות אליגוריה, להפסקת המנהג של הקרבת קורבנות אדם.

    נצטט מויקיפדיה למשל:

    יש הרואים בסיפור עקידת יצחק, פולמוס כנגד המנהג של קרבן אדם כביטוי לאמונה מוחלטת באל. סיפור העקידה מצטרף לחוקי התורה ויוצא נגד התופעה הפגאנית הקדם-מונותיאיסטית של קרבן אדם. המשך דברי המלאך והצו להעלות את האיל לקרבן הם רגע המרת קרבן האדם בקרבן בהמה. לאמור, מכאן ואילך לא יוקרבו עוד בנים ובנות לאל ולא יהיו לרצון זבחי אדם. תחתיהם יוקרבו בכורות הצאן וראשית פרי האדמה.

    עד כאן הציטוט:

    ועוד, אתה רואה טרחנות, משיכת זמן. אבל, מתח הזמנים, או תפיסת הזמן במקרא, הינה שונה מאשר התפיסה המודרנית. מן המפורסמות הדבר. לכן, דברים עשויים להיראות איטיים, או מתהווים ולא חדים בעיני האדם המודרני רק. נמחיש אחר כך.

    ובכלל, כל התיאוריה הזו, מופרכת פשוט, על ידי אפילו, ההוראה של האלוהים, מצטט:

    " והעלהו שם לעלה על אחד ההרים אשר אומר אליך"

    אלא, שאברהם לא שאל איפה המקום המדוייק. קלט אותו מבלי שום ציווי או הוראה אלוהית. נצטט:

    " ביום השלישי וישא אברהם את – עיניו וירא את המקום מרחוק"

    הוא קלט המקום, מיוזמתו שלו, ומיד פעל. מבלי לחכות לאישור או הוראה אלוהית. אינסטינקט שלו. יוזמה שלו. וכלל לא חיכה לציווי אלוהי הרי.

    כאן לויקיפדיה הציטוט לעי"ל:

    https://he.wikipedia.org/wiki/קורבן_אדם

    להתראות

    אהבתי

      1. אל רום

        כפי שכל אליגוריה.

        אחד מן היסודות החשובים ביהדות, או למעשה, הדת הישראלית, זה מלחמת חורמה בדתות הכנעניות, במנהגים הכנענים.זוהי מלחמת חורמה. עד כדי ג'נוסייד של ממש.

        אז הסיפור הזה, מלמד שהאלוהים לא חפץ בקורבנות אדם. מנהג שהיה נפוץ בעת העתיקה, וגם בקרב עממי כנען.

        לרוב, אדם נואש, מצפה לעזרת האל, עושה מעשים נואשים. תחינה נואשת וכו.. תפילה, הקרבת קורבנות וכדומה. בקשר לכך:

        האקט האולטימטיבי, על מנת לרצות האל, אקט נואש, אחרון, זה הקרבת קורבן אדם, ממש אדם אפילו מקריב את בנו היקר לו מכל.

        האלוהים גורס בסיפור עקידת יצחק: לא חפצתי בכך. זה לא יועיל.

        תקרא אגב הויקיפדיה שם השארתי, המחשות יפות מאוד.

        Liked by 1 person

      2. אל רום

        רק מויקיפדיה, מהי אליגוריה, מצטט:

        אלגוריה היא יצירה שיש לה משמעות מעבר לתוכן הגלוי והמפורש שמצוי בה. אלגוריה היא השאלה, מטפורה מורחבת.[1]

        היא נועדה להעביר מסר או מוסר השכל באמצעות סיפור, לרוב תוך שימוש באנלוגיה לחיים ולמציאות.

        אלגוריה היא לרוב יצירה ספרותית, אך היא יכולה להיות מועברת גם באמצעות אמנות חזותית, כגון ציור, פיסול, צילום, קולנוע, תיאטרון, או סוג אחר של יצירה אמנותית.

        ועוד:

        יש מספר סוגים של טקסטים, בהם השימוש באלגוריות נפוץ במיוחד:

        משל הוא סיפור אלגורי קצר המוביל למוסר השכל אחד מוגדר.

        נבואה – רוב הנבואות נכתבו כאלגוריות.

        מסה פילוסופית – בטקסטים פילוסופיים נהוג להשתמש באלגוריות לשם פישוט הרעיונות והמחשתם.

        מיתולוגיה – המיתוסים הם פעמים רבות אלגוריות המלמדות ערכים ותרבות.

        עד כאן הציטוטים:

        אז אפשר לטעון למשל, שסיפור אברהם, הוא מיתולוגיה, כסוג של אליגוריה, והוא מלמד לקח מוסרי/ תרבותי/ חברתי/ תיאולוגי, בדבר האיסור בהקרבת קורבנות אדם פשוט.

        כאן:

        https://he.wikipedia.org/wiki/אלגוריה

        אהבתי

  2. אל רום

    רק להמחיש את הבעיה של מתח הזמנים השונה במקרא:

    יש לאבחן למשל במקרא בין הפונקציה לבין המורפולוגיה. כלומר, צורנית( מורפולוגיה) ייתכן זמן מסויים, אבל הפונקציה המהותית זמן אחר. זה אגב גם נכון בכלל, אבל, במקרא, לתכלית שונה.

    נמחיש, מצטט (ראה לינק):

    "פעלים בצורת קטל שזמנם עתיד"

    "בפסוק: בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת ה' אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת (בראשית ט"ו יח) הפועל נָתַתִּי הגזור בצורה המוכרת כעבר, זמנו עתיד, והוא דומה לנאמר בבראשית י"ב ז: וַיֵּרָא ה' אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת, או בבראשית כ"ו ג-ד: כִּי-לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל וַהֲקִמֹתִי אֶת-הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם אָבִיךָ … וְהִרְבֵּיתִי אֶת-זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְנָתַתִּי לְזַרְעֲךָ אֵת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל …
    רש"י מעיר: לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי – אמירתו של הקב"ה כאילו היא עשויה.
    בפסוק … אַךְ אִם אַתָּה לוּ שְׁמָעֵנִי נָתַתִּי כֶּסֶף הַשָּׂדֶה קַח מִמֶּנִּי וְאֶקְבְּרָה אֶת מֵתִי שָׁמָּה (בראשית כ"ג יג) הפועל נָתַתִּי הוא בעתיד או בהווה, אך בוודאי לא בעבר.
    רש"י מפרש: נָתַתִּי – דונא"י בלע"ז [נתתי] מוכן הוא אצלי והלואי נתתי לך כבר."

    עד כאן הציטוט:

    נשים לב לפועל "נתתי" המוזכר ( ה' לאברהם ייתן למעשה). מורפולוגית/ צורנית, עסקינן בזמן עבר. אבל מהותית עסקינן בזמן עתיד. ה' אומר לאברהם בעצם:

    לזרעך אתן את הארץ הזאת, אבל משתמש בצורת הפועל בעבר: "נתתי" כאמור.

    אז כך, כבר בתחילת הפרק של העקידה, פסוק א', מצטט:

    "ויהי אחר הדברים האלה והאלוהים נסה את אברהם …"

    כלומר, הפועל "נסה" בזמן עבר בכלל, אבל אנו בכלל בהווה עם פנים צופים לעתיד. שהרי אלוהים עדיין לא ניסה את אברהם, הפעולה מתהווה בכלל. צופה פני עתיד, וגם מתהווה.

    כל התפיסה של ההווה, יכולה להיות מובעת בצורה ארכאית מאוד. מופקעת מן החדות והמיידיות. לכן, צריך מאוד להיזהר במחשבה, שמתח הזמנים, מביע איזה הלך רוח מודרני נניח טרחני כפי המוצג בפוסט. כאילו אברהם בדיסוננס, מושך זמן וכדומה.

    כאן, מאמר לא רע בכלל ( אנציקלופדיה יהודית מכללת הרצוג):

    http://www.daat.ac.il/encyclopedia/value.asp?id1=2943

    Liked by 1 person

    1. GeorgVon1 מאת

      אליגוריה פשוטה תהיה שאברהם אבינו רוצה להקריב את בנו מיוזמתו והאל עוצר אותו. במקרה שלנו האל מצווה עליו להקריב ואז עוצר אותו. זה קצת לא ברור מדוע בכלל צריך לגרום לו לרצות להקריב את בנו. בנוסף האל לא מגנה את אברהם על הניסיון להרוג את בנו, אלא אומר לו מספיק שרצית.

      אהבתי

      1. אל רום

        התהייה טובה על פניה, אבל, זה לא כזה פשוט:

        קודם כל אברהם, הוא שלוח האלוהים. יש לו תפקיד. התפקיד מוגדר מראש. אלוהים מצווה אותו, לנוע ולנוד מארץ מוצאו, ולהגיע לארץ ישראל, וכאן הוא יתברך כגוי גדול.

        כלומר, אסור לה לאליגוריה, ליצור רושם, שאברהם, הוא אדם מצוי. חלק מן המציאות. אלא, הוא שלוח האלוהים. הוא נועד להיות צדיק גדול וגוי גדול. כך שאם אברהם היה יוזם הרעיון בכלל, אזי, זה היה מפקיע את כוחו המיתי והייעוד המיתי שלו.

        זה ברור.

        על כך, צריך גם טריוויאליות. הטריוויאליות, לא טבועה באברהם. אלא במעשה. והמעשה הוא טריוויאלי ומצוי. הקרבת קורבן אדם. לכן, הסיפור, מייצר טריוויאליות על מנת להפריך בעוצמה את הפסול שבמעשה. הוא מייצר קרשנדו. שיא אפי. ממש עומד לשחוט את בנו. ומלאך מן השמיים, עוצר אותו ברגע האחרון.

        אז ההשפעה על האדם המצוי, ההדיוט, ההמונים, היא עצומה. זה מייצר דרמה. שיא מתוכנן. הדרמה, מייצרת קתרזיס, והטבעה מנטלית עצומה.

        אברהם הוא צדיק בטבעו. צדיק גדול על פי הסיפור המקראי, ולכן, הדגש עובר למעשה, לא לאדם. והמעשה, בנוי בצורה דרמטית, על מנת להגביר האפקט כמובן.

        להתראות

        Liked by 1 person

          1. אל רום

            זה בדיוק הענין. אין לראות זאת ממש כאדיקות. אלא, את אברהם, כאמצעי, להעברת מסר אלוהי, ותו לאיו.

            האדיקות פה הינה פסולה.

            האלוהים גורס:

            אדיקות שעניינה בהקרבת קורבן אדם, אין לי ענין בה. היא לא תועיל. לא מעונין בכך. זה לא מה שיירצה אותי. תוציאו לכם את זה מן הראש.

            אדיקות כן. אבל, על פי האורחות שאני קובע. לא על ידי הקרבת קורבן אדם.

            להתראות

            אהבתי

              1. אל רום

                ממש לא מסובך. אחת האפיזודות הפשוטות ביותר במקרא ממש.

                ואתה גם צריך לקחת בחשבון, שזה נועד להיות לקח להמונים. לעמך. לייצר נראטיבים חדשים לעם שמתגבש. לדחות מכל וכל, מלחמת חורמה ממש, נגד הנראטיבים והפולחנים הכנעניים הנפוצים וכו…( שהרי, עם ישראל, מקורו בעיקר מעבדים כנעניים שברחו מאדוניהם, מן השפלה, לאזור ההר, יהודה ושומרון דהיום. הם היו אמונים על פולחנים כנעניים פשוט). אז זה מאוד פשוט. זה אגב, דבר שתדיר במקרא נעשה:

                נניח קיין והבל, מגלם היריבות העתיקה, בין רועי צאן, לבין עובדי אדמה. אז שוב, עם ישראל, מקורו הליבתי, ברועי צאן ונוודים. והסיפור הינו מיתולוגיה אליגורית, לעדיפות שייתן ונותן האלוהים, לרועי הצאן, על פני עובדי האדמה.

                ממש טריוויאלי. חלק גדול אגב, הוא מהווה רה- נראטיביזציה, למיתלוגיות מזרח קדום, ידועות בכלל ונפוצות.

                להתראות

                Liked by 1 person

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.