קטגוריה: שמרנות

הגיגים לדת השואה – שואה שיש לה מדינה


במוסדות לימוד עד לפני כמה שנים היו שקראו לי נאצי בגלל אופיי ומראי. מדובר בהמון אנושי שהיה עושה בי לינץ' בכיף אם הוא היה יכול. אותו המון שהיה בשמחה מציית לפקודות לחסל אותי ושכמותי. אותו אוסף אנושי שלא מכבד את החופש, רוצה שיעבוד ועסוק בצריכת חדשות העוסקות בשנאה והפחדה באופן יום יומי.

זה טבע האדם. לקולקטיב יש נטיה לשנוא אנשים שמהווים עליו איום, אא"כ הוא מקבל את המאיימים עליו כשליטים שלו. זה לא משנה אם זה נתניהו, הרב אליהו, הרב קנייבסקי, ישו, פליקס דזרז'ינסקי, הרב אדלשטיין או פון מאנשטיין, אייכמן, מנגלה, איימן עודה וכדומה.

מנהג האדם לציית. הוא הורג מישהו בקרב ומרגיש גיבור. והוא יכול לחסל יהודים ולחוש שהוא עושה טוב, מה שטוב לעצמו, למשפחתו ולמדינתו.

מאידך לא לכולם קל להרוג. לא קל לקחת חיים ומי שעושה זאת עלול לשלם מחירים. הרבה נאצים שעסקו במלאכה הזו, שילמו מחיר פסי-כו-לו-גי גבוה. ולכן מעניין מדוע ההמון או חלק מההמון רוצה להרוג או מציית בקלות לפקודות להרוג.

זו תפיסתי לגבי אותם פושעים. אשנא אותם מבחינה אסתטית. וכן פחות ארחם עליהם. אולם אני מבין אותם.

אדם יהודי שחי במרחב יהודי עם מלא תפיסות יהודיות מקובלות שרוצה להבין מה קרה בשעתו, צריך לשאול את עצמו האם יש כזה דבר שואה? שואה יהודית בלבד? האם יש שואה ארמנית? מה זה ג'נוסייד? מי קבע? מי הגדיר? מה הגדיר? ומה מיוחד בזאת? וכן מה זו שנאה? ומה זו אנטישמיות? ואם אומרים שזה קשור לגזענות ולאומיות, אז מה זו לאומיות, ומה זו גזענות? והאם בכלל הדברים הללו באמת קיימים או שמדובר בסתם מילים ריקות?!

לדעתי העניה, לאומיות היא מהותנות. גזענות טהורה לא קיימת. ושנאה קבוצתית או אנטישמיות זה עניין לא מוכח. ויותר פשוט להגיד שנאה אינטרסנטית או שטיפת מוח בגלל אינטרס של גורם אחר. ואם מדובר בשעיר לעזאזל, זה גם אינטרס להרגיע את ההמון ולנתב אותו.

כמו כן מתבקש לתהות למה דווקא קבוצה מסויימת שונאת וקבוצה אחרת היא השנואה. האם זה שונה ממי ששונא ג'ינג'יות, הומוסקסואלים, חילונים, חרדים או שמאלנים? אולי זה עניין של טעם תרבותי נרכש ויש כאן מאבק של קהל טעם תרבותי?

וכן כדאי לחקור היכן ומתי מתרחשות רציחות המוניות והיכן מתי רציחות קבוצתיות. כלומר מעניין מה התנאים שגורמים לכך. מתי אנחנו נהפוך לאומיים ומתי לנרצחים?

האם יש קשר בין המתה לשנאה, לאינטרס כלכלי או לצורת משטר וכדומה?

והיה והוחלט להנציח את זיכרון העוול שנעשה, האם לעשות זאת באופן פרטיקולורי או אוניברסלי? האם להשאיר בזיכרון את ההשפלה או להכחיש/להסתיר את תקופת ההשפלה הזו ופשוט להציג דברים טובים.

וכן כדאי לתהות מה המסר שאנו רוצים שהאנשים יפנימו מהטקסים. האם אנו רוצים שהם יבינו שזה קרה בגלל שנאה וישיבו שנאה? האם זה קרה בגלל אפליה כלכלית? האם זה קרה בגלל החולשה שלנו שהזמינה את החזק לטרוף אותנו?

טוב זה ארוך, אז אסיים בכך שמבחינתי הנאצים הם שמאלנים. ולא כל השמאלנים אנשים רעים. וכן לא כל הנאצים.

דת האי טאנה – דת מטען וג'ון פרום


לאחרונה אני קורא שוב על הילידים הפולינזים והמלנזים ופרסמתי רשומה בנושא.

וגיליתי שיש באי טאנא דת מטען המאמינה שאם הם יחקו פרקטיקות מודרניות של המערב הם יקבלו מתנות של אספקה ומטען מהשמים, כמו קבלת רגל מזהב מהשמים ביהדות. לפיכך הם לובשים חיקוי של אוזניות של פקח תעופה, בונים מגדל פיקוח מבמבוק, ושדה תעופה פיקטיבי יחד עם מטוסים מעץ וכד'.

הם מאמינים שאם הם ינהגו כך אז ישויות נעלות יעניקו להם מתנות של אספקה או מטען. ועל כן התופעה קרויה דת מטען.

בעצם הם מבינים שכל הטכנולוגיה שהם רואים בעולם זה מגיע מהאלים וזה נמצא אצל הזרים או כי הם גנבו זאת או מצאו זאת כשלמעשה זה מיועד להם הילידים. ולכן הם יוצרים חיקוי של דרכים בהם המטען יכול להגיע להם מהשמים כגון בניית שדה תעופה פיקטיבי ומתפללים לאלים שיפנקו אותם בטכנולוגיה.

הם גם מתחפשים לחיילים עם רובי צעצוע ועושים מצעדים. הם רואים במצעד הצבאי טקס פולחני הגורם לאלים לפרגן מטען מהשמים. תחשבו מה הם ראו במלחמת העולם השניה שכוחות מפותחים טכנולוגית נלחמו אחד בשני באזור שלהם והצניחו מטען מהשמים או העבירו אספקה ממטוסים. נניח חייל אמריקאי חילק להם אספקה צבאית בזמן המלחמה ולאחר המלחמה נעלם אז הם ראו בו שליח האל. ולכן הם מחקים התנהגות צבאית כמו שהם ראו בעבר בזמן המלחמה.

הם גם מאמינים בדמות קדושה אלוהית משיחית בשם ג'ון פרום. דמות שמקור שמה לא ברור. הם מאמינים שהוא ישוב ב-15 לפברואר, אבל לא ידוע באיזו שנה. אחד ממנהיגיהם אמר: "ג'ון פרום היה אלוהינו, ישו שלנו, והוא עתיד לשוב אלינו".

יש להם אפילו מפלגה פוליטית משלהם המייצגת את המאמינים.

יש האומרים שג'ון פרום זה שיבוש של Jhon From America.

בכל מקרה זה משל נחמד לאיך החיים אצלנו במערב. ולא ברור האם המנהיגים הדתיים שלהם מבצעים מניפולציה על המאמינים או הם באמת מאמינים בכך.

התופעה יכולה להסביר שיש לאדם תאוה אנושית להאמין בדברים נשגבים ממנו כדרך להסביר את העולם. ולפעמים זה מגוחך.

הוואי 1966 – הצרה הגדולה ביותר שאפשר להפיל על רוח האדם – זמנים כשהאלים משתנים


זהירות קלקלנים!

יצא לי לאחרונה לצפות בעוד גרסה של המרד על הבאונטי. יצא לי לראות לפני כמה שנים גרסה משנת 1984. ולא זכרתי יותר מידי, כלומר, אני זוכר הסיפור אבל לא מספיק זוכר בשביל לא לראות מהדורה אחרת. ולא מזמן יצא לי להתקל בגרסה מ-1962 והחלטתי לצפות. הגרסה פחות נאמנת למציאות ההיסטורית מהגרסה הקודמת שראיתי, אבל המשחק היה טוב וכן הקונפליקטים והעלילה.

כמו בעוד סרטים על התקופה ניתן לראות שהקברניט הוא דיקטטור קטן המונע מרצון להרשים ואולי כך להרוויח כסף. ובמקרה שלנו יש לו גם תפיסה של נאורות על בסיס יעילות. להלקות סתם זו אכזריות להלקות עם סיבה מוצדקת זו יעילות. רב החובל מעביד את המלחים קשה ומעליב אותם. הוא מלקה מלח על תחילת הסרט רק כי שמע אותו אומר שהוא סתם נאשם בגניבת גבינה, הקברניט בעצמו ביקש ממנו להכניס זאת לקבינה שלו – הוא האשים את המלח בהעלבת הממונה שלו. אותו מלח הואשם בגניבה על ידי אחד מאנשי הספינה וכתוצאה מכך הקברניט פסק למנוע את הקצבת הגבינה עד מתי שהגנב ישיב הגניבה – ענישה קולקטיבית. הקברניט מלקה על עניין פעוט על אף מחאות הסגן שלו פלטשר שהוא אציל וג'נטלמן. ולמעשה יש כאן קונפליקט נוסף בין עדינות ג'נטלמנית של החברה הגבוהה לבין נובו ריש קפדן – עניין הבולט לכל אורך הסרט. ויש גם עוד קונפליקט בין אהבת אשה לבין אהבה למולדת שרואים בהמשך. הספינה נשלחת לצורך איסוף שתילים של עץ הלחם כדי להשיג מזון זול ובעל התאמה טרופית – עניין שיוזיל עלויות של אספקת מזון לעבדים, עניין המעיד על התקופה. הקברניט מנסה לחסוך זמן ולעבור את כיף הורן בדרום אמריקה, מקום הידוע כמקום מסוכן בתקופה ההיא. הוא נכשל ושורף זמן ומאמץ ולבסוף הולך בדרך הארוכה דרך כיף התקווה הטובה לאוקיינוס ההודי ומשם לים השקט לטהיטי, להשיג את עץ הלחם. מעניין מדוע לא אוכלים מהקמח של עץ הלחם בפסח אגב וכן גם לגבי קמח בננות. האוניה ממתינה כמה חודשים בטהיטי כדי להשיג השתילים ילדים אותם בספינה. בסופו של דבר המרד פורץ כדי להציל את הספינה מגחמותיו של הקברניט המסכנות את אנשי הספינה. הוא מקציב מים ומונע שתיית מים כדי שהוא יוכל להגיע מהר יותר לאיי הודו המערבית ולהביא לשם את השתילים. לאחר שמלחים מתחילים למות כתוצאה מהקצבת המים של הקברניט פורץ מרד. ולשאר הסיפור אתם מוזמנים לצפות בסרט. אגיד שבגרסה הזו מראים את פלטשר כבעל חזון, המת למען הרצון לנווט בעתיד ולכן נכנס לאוניה בוערת באש להציל את הסקסטנט. חשוב להגיד שהאי פיטקרן עלה לכותרות לא מזמן. מתברר שתושבי האי, צאצאי המורדים, עדיין מספקים כותרות.

הסרט מראה את התרבות החופשית של הפולינזים בטהיטי ואמרתי לעצמי אני רוצה ללמוד עוד על הנושא. קראתי קצת ברשת והחלטתי להוריד עוד סרט על הפולינזים בשם הוואי 1966. סרט עם שני שחקנים שאני אוהב, ריצ'ארד האריס ומקס פון סידוב ובעצם הכל עד לפה הוא הקדמה לסרט הזה.

הסרט הזה מדבר על התנגשות תרבותית בין הנצרות לעובדי האלילים הפולינזים בהוואי. מבחינת הנוצרים הם נואפים, עובדי אלילים, מגלי עריות ורוצחים. ולכן יש לתרבת אותם. כמובן שבפועל הנוצרים על ידי מיסיונרים ומלחים מביאים מחלות מערביות, משפילים ומנצלים אותם.

זה נחמד לראות את הצביעות המסיונרית, מצד אחד הם מצהירים שהם באים לשם שמים ולא להרוויח כלום ואז הם דואגים לעצמם בכל מיני דרכים. אם מסיונר מתחתן עם מקומית הגזענים מדיחים אותו בהצבעה משורות הכנסיה. ועוד.

הסיפור מדבר על מסיונר קלווניסטי שרוצה להביא את דבר האל, אבל הוא מלא גאווה בתפיסה ובאמת שלו לגבי החיים. ולכן הוא קשוח. אולם לאט לאט הוא מצליח להשפיע על המקומיים. לצורך שליחותו כמסיונר הוא מתבקש להתחתן והוא מוצא אשה ברגע האחרון שהיא פחות פנאטית ממנו בנוגע לדת אולם היא מוכנה להתחתן איתו בגלל שהיא רוצה הרפתקאות בהוואי, לקרב את עובדי האלילים לאל וכן מתרגשת מחיזורו השלימזלי. היא גם אוהבת לראות את הקופליקט שלו כשהוא מתאר שהיא מסיחה את דעתו מן האל כי היא יפה או כי הוא עלול לאהוב אותה יותר מאשר את האל. הוא מאמין באל קנא ונכון והיא מאמינה באל של אהבה.

בסופו של דבר פורצת מגפת חצבת באי ורואים כיצד הנאורים הנוצרים מפיצים מוות בקרב הילידים התמימים. כעת רואים בקרב המסיונירים התפקחות וחלקם מחליטים לדאוג לעצמם כלכלית במקום לקיים את שליחותם המקורית שהייתה רק לדאוג לדת ולא להתעשר על חשבון המקומיים.

השליטה המקומית, מאלמה קאנקוואה, באזור של הגיבור הראשי, מתה ועל ערש דויי מתנצרת ונפרדת מאחיה בן זוגה. וכתוצאה מכך מתחלף השלטון. השלטון המקומי החדש חוזר לתרבות האלילית ולגילוי העריות ועם זה שנים רבות של מיסיון ירדו, כביכול, לטמיון. השליט נושא את אחותו וביחד הם שולטים. אותו שליט היה בעצמו מסיונר וניסה לקבל תפקיד בכנסיה אבל מחמת גזענות הם סירבו, אז הוא התפקח ונטש הכנסיה. ואולי הוא החליט להתחתן עם אחותו כדי להיות חלק מן השלטון וכך לעזור לבני עמו יותר כי הוא מבין את המערב הצבוע טוב יותר, אבל הוא מת במגיפת החצבת.

לאחר התמוטטות האווירה הנוצרית במקום בגלל התחלפות השלטון ובגלל שרבים מהקהילה הנוצרית מתו במגפה, המסיונר רב עם אשתו על מה צריך לעשות, הוא חושב שאלוהים שונא את הילידים בגלל שהם חוטאים. בעוד אשתו חושבת שהם נדיבים ונחמדים ולכאורה בעלי רוח נוצרית יותר מכל המערב. ובאמת לאורך הסרט רואים את לבביות ונדיבות הילידים. ומאידך הם מתירניים מינית, מגלי עריות ורוצחים ילדים פגומים שהם חושבים שלא ישרדו או הורגים בסכסוכים מסוימים, אבל למעשה ביום יום תרבות די שלווה ונחמדה, הרבה יותר נוחה מן המערב הנוצרי בשעתו. היא אומרת לבעלה שיצא מהקנאות, אלוהים לא שונא אותם, הם אנשים טובים. הגיע הזמן להשפיע עליהם בצורה אחרת על ידי אלוהים של אהבה. וכך לעזור להם ולהשפיע בצורה שזה יחזיק מעמד כשהשלטון מתחלף.

אחד הגיבורים בסרט הוא נסיך ילידי שבתחילה היה מסיונר ובהמשך נהיה שליט מקומי והוא מספר את הזוית של הילידים על העולם שלהם שמשתבש כשהוא בעצמו כבר נוצרי.

הוא מספר שבמקור הם מגיעים מבורה בורה. מקום שהיה בית האלים. ביתו של קנלואה מלך השאול, של פלא, האלה של הרי הגעש, ושל טאורה האל של מי האוקיאנוס הרוח והסערות. של מאנו הכריש שהדריך את ילדיו (הפולינזים שהיגרו מבורה בורה) במעברים סודיים בים כשהם היו אבודים. ושל קאנע הגדול אב היקום. ויום אחד הגיעה הצרה הגדולה ביותר שאפשר להפיל על רוח האדם – זמנים כשהאלים משתנים. הגיע אל חדש שתבע קורבנות אדם. האל אורו שעיניו היו עיניים של מוות. אז המלך קנקואה לקח את אנשיו ואמר להם שהאל אורו הוא אל של נקמה וזעם, בואו נברח ממנו.

הקנו של בורה בורה היה הכלי המהיר ביותר והם מילאוהו ושורשים וזרעים לשתול באדמה חדשה שהאגדה אמרה שנמצאת הרחק בצפון. והם לקחו עמם את האבן הקדושה את דמותו של האל קאן העדין. והם עלו בספינה מודרכים על ידי הכריש מאנו אל עבר הוואי.

וכך למשך שלושים דורות המקומיים חיו שם עד להופעת הנוצרים. וכעת שוב ההוואיים הגיעו לזמנים שהאלים משתנים. תוך דור החרבנו את המקדשים, שרפנו את האלילים וחיכינו להתגלות שהנוצרים הבטיחו שתגיע.

ובמקום להביא את דבר האל, הבאתם הרפתקנים לשדוד את אדמותינו, פורעי חוק להחריב את כפרנו, שתיה חריפה כדי לחלל את הגבריות של בנינו ושטנים בצורת ציידי כרישים לנצל את בנותינו אשר משליכים את בנותינו הצידה כמו חיות פצועות למות בסבל מהמחלה שאין לנו שם אליה עד שאתם באתם. אנו רעבים לדבר האל אולם אף אחד מכם בארבע השנים שאני פה לא פנה אלי ואמר לי קאוקי קנאקוא, אני אלך איתך להוואי להציל את נשמתם של בני עמך.

הנסיך קאוקי קאנקוא מביא את הזווית ההיסטורית של בני עמו. והוא חוזר שוב על חלק מהסיפור בבית הספר הנוצרי מול הילדים. הוא רואה בסיפור ההגירה שלהם סיפור דומה למסע אברהם אבינו. והוא רואה בעניין תרבות הוואיית. אולם לאחר שהוא נחשף לצביעות של המסיון הנוצרי הוא מבין שהדרך לשפר את מצב בני עמו לא מגיעה מהדת הנוצרית אלא מהשלטון, ולכן אולי הוא נוטש את הנצרות הופך לשליט, ובהתאם למנהיג המקובל ונושא את אחותו

הסרט נחמד מאוד ומתאר אנשים החיים בתרבות אחרת עם משחק טוב של גדולי השחקנים, ריצ'ארד האריס, ג'וליה אנדרוס ומקס פון סידוב. הוא גם מתאר את ההתנגשות התרבותית בין נצרות לפאגניות, ואת שיתוף הפעולה בין המסיונירים לבעלי ההון בניצול הילידים בהוואי. את הרס התרבות המקומית על ידי הציביליזציה המערבית, את המגפות והניצול. וכמובן את ההשפלה שהמקומיים חוו מהמערב גם לאחר שהם השתלבו הדת הנוצרית.

הסרט יכול להוות משל שגם מסיונר נוצרי עלול להיות יליד בתרבות ודתו, הוא יכול להיות מנצל כמו חלק מהמסיונרים שהפכו לאנשי עסקים והוא יכול להיות נושא צלב פנאט כמו הגיבור הראשי, אבנר הייל, השקוע בגאווה שלו ולכן לא מבין את המהות של הדת הנוצרית ולכן גם לא רואה את החורבן שהוא ממיטב סביבו וגם את חורבן משפחתו. הוא חי באורות של האל אולם למעשה הוא נכשל במשימה בגלל הגאווה והדורסנות שלו בשם הדת. ולבסוף הוא מנסה להתחיל מחדש לפי הדרך של אשתו אבל אז הוא כבר מאבד את משפחתו, מודח מקהילת המסיון וכן מאבד את צלילות דעתו. הסרט גם מתאר שקיעה של תרבות שלא מתאימה לזמנים המשתנים ולכן סובלת מהרס ואובדן – "הצרה הגדולה ביותר שאפשר להפיל על רוח האדם, זמנים כשהאלים משתנים".

הם לא רק שכחו להיות יהודים, אלא הם גם שכחו להיות ישראלים


יש חילוקי דעות בגוש השמאל. והכהן הגדול של השמאל 'האלטרנטיבה הגדולה' ובעל הכי הרבה המלצות ומקבל המנדט הגדול החליט לנטוש את השמאל בזמן משבר חירום חמור עקב מחלת הקורונה ולחבור לנתניהו.

והאמת אני לא מאשים אותו, אני מבין שהוא קלט שנתניהו הרבה יותר אמין מאשר חבריו 'לדרך'.

אפשר לא להסכים ואפשר לגנות, אבל לכתוב את כל דברי הבלע בבת אחת בשצף קצף ובלי עיקרון החסד כמעט, זה מעיד על ניוון ובהמיות. לשמוע השמצות חריפות וכינויי גנאי בריש גלי בכל אתר, זה לא אמין ומראה על הפרעה נפשית הקשורה בתפיסה עצמית נעלה ונאורה על חשבון הצד השני שהוא כביכול נחות וחשוך כמובן. וכמובן שאז הם אומרים שהימין מפלג…

הגיע אצלם הזמן להתבגר. ואולי אם השמאל סובל 'ממגפה פסי-כו-לו-גית' בנושא ולא מצליח להתבגר לבד, אז אולי שהממשלה תשקיע במימון טיפול פסי-כו-לו-גי לשמאלנים. וזאת ללא כפיה כמובן וכך ליצור אווירה רגועה, אחדות שלום ושלווה. וזה יכול להיות סטארט-אפ כחולבן.

נ.ב. ראו ההבדל בין החמוצים למתוקים. החמוצים קיבלו שנתיים והם בוכים, מתלוננים בנרגנות ועוד, על אף שאף אחד מהם לא הגיע להישג הזה מעל עשור. לעומת זאת הם המתוקים הפסידו שנתיים ושמחים ועושים קידוש ממלכתי על חצי הכוס המלאה של נתניהו. והם אפילו מתעלמים מכך שגנץ העלוב פוליטית יהיה ראש ממשלה שלהם לשנתיים – הם פשוט מוצאים סיבה לשמוח על האחדות וטובת העם.

הימין שמח באחדות הטובה למען יושבי הארץ לכל הפחות. והשמאל החמוץ שכח, לא רק שכח להיות יהודי, אלא שכח להיות ישראלי.

תהי בריאים ושבת שלום.ש

בג"ץ מול הכנסת


בג"ץ קבע לעצמו השבוע שמותר לו להתערב בסדרים הפנימיים של הכנסת. הוא קבע שאדלשטיין, המשמש כראש הרשות המחוקקת, חייב להעמיד להצבעה את תפקיד יו"ר הכנסת עד לשבוע ביום רביעי למרות שהחוק אומר שהוא צריך לעשות זאת עד לכינוס של הקמת הממשלה.

 

אדלשטיין סירב ואמר כך:

״בכל הכבוד הראוי, ככל שביהמ"ש הנכבד מציב בפניי ובפני כנסת ישראל אולטימטום בדורשו ממני לקיים את הדיון "לא יאוחר מיום 25.3.20", לא אוכל להסכים לכך. שהרי משמעות הדבר שסדר יומה של הכנסת ייקבע בידי בית המשפט העליון ולא על ידי יושב ראש הכנסת, שלו מסור תפקיד זה״.

כעת נוצר מצב מעניין, מה יקרה אם אדלשטיין יסרב עד הסוף, מה משמר הכנסת יחליט?

ואם משמר הכנסת יתמוך באדלשטיין, מה המשטרה תעשה? הרי הכנסת היא עצמאית ובעלת חסינות וכשטח אקס טריטוריאלי.

האם בג"ץ יורה למשטרה לכבוש את הכנסת?

יש כאן שאלה יפה של סמכויות ויפה שאדלשטיין סירב לבג"ץ בנימוס וכעת נוכל לבחון למי המדינה מצייתת.

וכן יש כאן שאלה על בג"ץ הרי ברור שיהיה בחירות ליו"ר הכנסת כנהוג אז מדוע להתערב? להראות שהוא הרשות החשובה והמהותית במדינה? וזה תמוה שהרי הוא לא נבחר באופן ישיר על ידי העם ואין שם שוויון של הזכות לבחור ולהבחר. בכל מקרה בג"ץ בטוח שהוא הכי טוב בשיקול הדעת האובייקטיבי שלו ולכן זה בסמכותו להחליט בנושאים אפורים (בעיניו) שהם לא במסגרת ודאית של הרשות השופטת. מה שמעלה שאלה מדוע צריך בחירות בכלל הרי יש בג"ץ?!

וכן השליטה על הוועדה המסדרת נמצאת אצל גוש השמאל ואם כך הם יכולים להכריח את אדלשטיין לארגן הצבעה בהתאם לרצונם ואם כן מדוע היה חשוב לבג"ץ להתערב? האם בג"ץ קטנוני? נראה אולי שבג"ץ בא להראות שהוא הבוס ותוך כדי הוא פוגע בלגיטימציה שלו מול חלקים נרחבים בעם. ממש היבריס.

נקווה שיו"ר הכנסת לא יתקפל ונקווה שמשמר הכנסת יציית לאדלשטיין בנושא והנושא בעצם יראה לבג"ץ את מגבלות הכוח שלו.


ויש כאן עוד שאלה האם ניתן וצריך לעצור את שופטי בג"ץ שפסקו נגד הכנסת בעוון המרדה?

 

ראש הממשלה היחיד שנרצח בישראל – נרצח תחת שלטון השמאל


ראיתי שטוענים שוב ושוב שהימין מבצע הפיכה. וכן הרבה מגוש השמאל ועוזריהם תוקפים את השלטון הנבחר בישראל שהוא פוגע בדמוקרטיה. וכן שהוא סתם סוגר המדינה כדי לפגוע בזכויות של המתנגדים לו וכדי למנוע המשפט. וחשבתי לעצמי שאפשר ללכת לשמאל ולבדוק מה היה כשהם היו בשלטון. והנה מספר כותרות המראות את טיעוני גוש השמאל לגבי הפיכה.

ברק: "נתניהו לא רוצה אחדות – מתבצעת הפיכה שלטונית"

ראש הממשלה לשעבר תקף את ראש הממשלה נתניהו ואמר כי "צריך להיות תמים ברמות עליונות כדי להאמין למילה אחת שלו". ברק הזהיר: "אלו הימים שילמדו בדפי ההיסטוריה כחניקתה של הדמוקרטיה"

לפיד: "נתניהו סגר את הדמוקרטיה", הליכוד: "גנץ וליברמן עוסקים בעסקנות"

בכירי כחול לבן פרסמו פוסטים תוקפניים כלפי התנהלות הממשלה. דיווח: גורמים בסביבת נתניהו מספרים כי הוא חושש לכסאו כתוצאה ממשבר כלכלי, ולכן דוחה הטלת סגר

והנה שמתי לב שראש הממשלה היחיד שנרצח בישראל נרצח בזמן ממשלת שמאל ומי שהחליף אותו והרוויח ממותו היה בעצמו גם פוליטיקאי מן השמאל.

העניין מעלה השערה שהשמאלנים הם אלו שאולי התרשלו בזאת. וכן ייתכן שהעניין יכול ללמד אותנו על מצב הדמוקרטיה תחת שלטון השמאל.

והנה מספר ציטוטים בנושא:

  • "עד היום אין הסבר למי עמד מאחורי הרצח של אבא שלי", אמרה דליה רבין בראיון נועז ל"עולם האשה" בדיוק לפני 20 שנה, "אז האשימו את לי אוסוולד, שמייד נרצח. אצלנו מאשימים את יגאל עמיר… זה הרבה יותר עמוק והרבה יותר מורכב… במי אני חושדת, אני לא אגיד… לפעמים אני מפליגה למחשבות קשות ביותר. אני יודעת שלא תהיה לנו במשפחה מנוחה עד שלא נדע את האמת" – אמנון לורד "24 שנה אחרי: המחדל ועץ הרעל"
  • ועדת החקירה לעניין רצח יצחק רבין פרסמה את ממצאיה, ובהם כתבה על גילון: "במילוי תפקידו לא שקד במידה נדרשת ולא פיקח כנאות על הארגון, ההיערכות, הדריכות, הכוננות והפעולה התקינה של אגף האבטחה בכל הנוגע ליחידה לאבטחת אישים שבו, ובפרט בקשר לאבטחת ראש הממשלה המנוח", וציינה כי החלטתו להתפטר תוך כדי עבודתה "משקפת את דעתנו ואיננו רואים צורך בהמלצה נוספת". – ויקיפדיה בערך כרמי גילון

ואני תוהה לעצמי האם כל השיגעון הזה של הפיכה כשהם יכולים בקלות טכנית לפי מספרי הממליצים שהיה לגנץ אצל הנשיא להיכנס לאחדות או להקים ממשלה, זה נועד להכשיר את הקהל לשת"פ עם גורמים שרוצים לבטל את המדינה היהודית. ואולי כך הם יוכלו לא להיפגע בסקרים אם יהיו בחירות רביעיות או בכך להפעיל לחץ על גורמים במפלגה לתמוך בקואליציה הנשענת על גורמים הרוצים לבטל המדינה היהודית או לגרום להתפטרותם של הח"כים הסרבנים בנושא ובכך להשיג רוב קואליציוני. וכל זה במצב של מגפת קורונה חמורה ומשבר כלכלי.

השמאל לדעתי מנותק.

קולטורה – לא השמעתי את קולי | מרטין נימלר


בְּגֶרְמַנְיָה לָקְחוּ הַנָּאצִים תְּחִלָּה אֶת הַקּוֹמוּנִיסְטִים,
וַאֲנִי לֹא הֵרַמְתִּי אֶת קוֹלִי, כִּי לֹא הָיִיתִי קוֹמוּנִיסְט;
וְאָז הֵם לָקְחוּ אֶת הַיְּהוּדִים,
וַאֲנִי לֹא הֵרַמְתִּי אֶת קוֹלִי, כִּי לֹא הָיִיתִי יְהוּדִי;
וְאָז הֵם לָקְחוּ אֶת חַבְרֵי הָאִגּוּדִים הַמִּקְצוֹעִיִּים,
וַאֲנִי לֹא הֵרַמְתִּי אֶת קוֹלִי, כִּי לֹא הָיִיתִי חָבֵר אִגוּד מִקְצוֹעִי;
וְאָז הֵם לָקְחוּ אֶת הַקָּתוֹלִים,
וַאֲנִי לֹא הֵרַמְתִּי אֶת קוֹלִי, כִּי הָיִיתִי פְּרוֹטֶסְטַנְטִי;
וְאָז הֵם לָקְחוּ אוֹתִי,
אַךְ בְּאוֹתָהּ עֵת כְּבָר לֹא נוֹתַר אַף אֶחָד שֶׁיָרִים אֶת קוֹלוֹ לְמַעַנִי.

מקור

השיר יפה מאוד ומבטא את הצורך של החלשים בחברה לעבוד בשת"פ מול האויב כי אחרת הוא עלול גם לתקוף את מי שעד אז משקיף מנגד. בעיני השיר ריאליסטי מבחינת גישתו החברתית כי השיר פונה לאינטרסים של האדם ולא בשם איזה ערך שאי אפשר לחוש בחמשת החושים וזה משהו לא ברור.