קטגוריה: שמרנות

פרשת בכרי – אלג'יריה


כיבוש אלג'יריה שנת 1827 פרשת בכרי

בכרי הוא יהודי עשיר שעשה עסקים עם צרפת וצרפת לא שילמה לו חוב זמן רב. הוא מקורב היה ל"דיי" שליט אלג'יריה. הצרפתים לא שילמו בעקבות חילופי השלטון בצרפת, משלטון מהפכני-קיסרי לשלטון מלוכני. סירבו לשלם כי לא הכירו בשלטון המהפכני.

הדיי שאל את שגריר צרפת האם ממשלתו מתכננת לשלם? השגריר ענה שלא. כתוצאה מכך הדיי (תוארו של שליט אלג'יריה) הכה את השגריר בידית של מניפה. ממשלת צרפת טענה שהיא אינה יכולה לשאת את הפגיעה בשגריר והיא דרשה מהדיי להתנצל, הדיי סירב וצרפת פלשה לאלג'יריה.

הפלישה קרתה בשנת 1830, ומאז עד שנות השישים צרפת שלטה באלג'יריה. צרפת סיפחה בשנת 1870 את אלג'יריה לצרפת וראתה בזה מחוז צרפתי לכל דבר.

הרכב האוכלוסייה באלג'יריה
בשנות החמישים של המאה העשרים כעשרה אחוזים מהאוכלוסייה היו קולוניאליסטים, ביחד עם היהודים שזכו באזרחות בעל כורחם על ידי אדולף כרמיה.

הוא הציע ליהודים לקבל אזרחות אך הם לא רצו בין מסיבות לאומיות ערביות ובין שלא רצו לאבד את האוטונומיה הדתית שהייתה נהוגה לגבי היהודים באלג'יריה. כרמייה פסק שהיהודים יקבלו זאת בעל כרחם, היות שהם נכנעים "לדינא דמלכותא דינא" זה יעבוד והם יוכלו לעזור לצרפתים לנצל את תושבי המדינה. הקולוניאליסטים השפילו וניצלו את האלג'יראים. הם לא רק ניצלו אותם, אלא באו להשתלט על חבל הארץ ובאו לשנות את תרבותם.

הקרב על אלג'יר

  • הסלמת המאבק
    • המחתרת האלג'יראית ה-F.L.N החליטה בשנות החמישים לשים לזה סוף. קודם כל הם טיפלו בזונות, שיכורים ומסוממים, כדי להבריא את העם ולהפסיק את שעבודו לתרבות הצרפתית הקלוקלת. ביחד עם זה הם הטיפו לאיסלמיזציה. המחתרת ידעה לעבוד והמשיכה בצעד של פיגועי טרור מאורגנים, בהפתעה, וביום אחד.
    • הצרפתים הגיבו בכתר על הקסבה, שזה הרובע הערבי של אלג'יר. הם עשו אזורים סטריליים מערבים. ולקחו ערבים לעבודות כפייה כדי לטפל בנזקים.
    • המחתרת הגיבה עוד הפעם בפיגועים מתואמים ביום אחד. כתוצאה מכך המתיישבים הקולוניאליסטים בפרץ שנאה אכזרי, מכים ערבים חפים מפשע וצועקים קריאות שנאה. המחתרת הגיבה בפיגועים כנגד המתיישבים הצרפתים. המתיישבים הקולו' הגיבו בפיגועים כנגד אזרחים אלג'ירים. בעקבות כך ה-F.L.N זוכה באהדת ההמון ובעצם השתלטו על הזעם הציבורי.
    • המאבק הסלים, המחתרת שלחה נשים להניח מטענים באזורים הומי אדם. הם שלחו נשים, היות שהצרפתים היו בודקים כל אחד ונותנים להסתובב באזורים האירופאים רק למי שיש בידו תעודות מיוחדות, על נשים הם פחות הקפידו. הנשים הללו על אף שהיו איסלאמיות דתיות דאגו להתלבש כצרפתיות (לבוש המאפשר לאנשים להתבונן בגופן החשוף…).
  • הצבא הצרפתי מגיע בשנת 1957 לטפל במורדים
    • באותה תקופה המחתרת ארגנה כחמש פיגועים ביום. המחתרת מארגנת שביתה, כדי להוכיח לאו"ם שיש עם אלג'יראי, שהוא לא צרפתי ורוצה עצמאות. הצבא הצרפתי שבר את השביתה בכוח, תוך כדי שהוא מחלק ממתקים לילדים ומצרכי מזון לאלג'ירים. הצבא חקר עשרות אלפי איש עד שפיצח את מבנה המחתרת, תוך כדי עינויים קשים. דעת הקהל בעולם הייתה נגד. המחתרת הגיבה בפיגועים נגד רופאים, היות שהם עזרו בחקירות עם העינויים.
    • לבסוף הצבא הצרפתי חיסל את המרד. אולם דעת הקהל הצרפתי השתנתה ודה-גול החליט להעניק להם עצמאות הוא עשה משאל עם, האלג'יראים החרימו את ההצבעה אך בצרפת הציבור הצביע בעד עצמאות לאלג'יראים. בעוד שהמתיישבים הקולוניאליסטים היו פה אחד, כמעט, נגד.
  • אלג'יריה מקבלת עצמאות בשנת 1962
    • אחרי שמונה שנות מאבק האלג'יראים קיבלו עצמאות. רוב מוחלט של היהודים עזבו לצרפת וחלק היגר לארץ ישראל. היהודים לא עזבו בגלל שהם יהודים אלא בגלל שהם צרפתים. הם עזבו ביחד עם כל המיליון ארבע מאות אלף, אזרחי צרפת הקולוניאליסטים שגרו באלג'יר.
  • זהו סיפור טראגי של כובש ונכבש ואלה שהזדהו עם הכובש כגון, יהודים ועשירים אלג'יראים וסתם אלג'יראים שקיבלו אזרחות צרפתית והזדהו עם צרפת.
    • כל השוואה של הקורא עם הרשות הפלסטינית היא על דעת הקורא בלבד…
    • שכל אחד יבין את מוסר ההשכל שלו…
    • אני הולך למוסר ההשכל הרגיל שלי.

הגיגים לזכרו של איאד אל-חלאק


לא מזמן אירעה פרשיה עצובה. אוטיסט שנחשד כמחבל עם נשק נורה לאחר מרדף על ידי כוחות הביטחון לאחר שקראו לו לעצור והוא ברח. נטען שהוא נהרג אחרי שהוא כבר שהה על הרצפה פצוע ברגלו. נאמר שהייתה אישה לידו שצעקה לכוחות הביטחון שהוא נכה, אולם כשהוא זז הם ירו בו. נראה לי שהם הבינו ממנה שהוא הפך לנכה אחרי שהוא נפגע מרגלו, ברם כשהוא זז, הם חששו שהוא הולך לירות בהם עם הנשק, אז הם ירו בו מספר כדורים.


המקרה המצער מאוד הצית ויכוח בחברה הישראלית ועל כך חשבתי כמה הגיגים כפי שתוכלו לקרוא כדלהלן.

  1. אין לאוטיסט או כל "מיוחד" אחר יותר קדושה מחיים של אדם רגיל.
  2. ואם הוא לא נראה אוטיסט, לא צריך להתייחס אליו כאדם לא רגיל.
  3. ואם הוא נראה כמחבל, יש להתייחס אליו כמחבל, כמו שנוהגים לגבי אנשים רגילים הנראים מחבלים ומסרבים לעצור בהתאם להוראת המשטרה. וזה מה שאני מצפה משיקול דעתם של שוטרים טובים.
  4. ברם כן כדאי וצריך להפגיש שוטרים עם אוטיסטים ועוד חריגים חברתיים, כדי שהם יוכלו לזהות ההבדל בין התנהגות מחשידה לבין בעיה חברתית/גופנית ולנהוג בהתאם. ויפה יהא לו יוקם משהו בנושא לזכרו של איאד אל חלאק המנוח. אולם לא ברור שמקרה שלנו זה היה עוזר. הנפטר נקרא לעמוד והוא ברח, לא ברור שהיה אפשר לשים לב.
  5. בכל מקרה, אני לא בא בטענות לשוטרים שלא הבחינו שהוא אוטיסט חשבו שהוא מחבל ורק לאחר מרדף הם הגיעו קרוב אליו והם לא שמו לב שהוא אוטיסט וכשהוא זז באופן חשוש הוא נורה. זה קשה לצאת ממוד של לוחם שאמור לקבל החלטות בשבריר שניה.
  6. מי שחושב שיש לאוטיסט יותר קדושה ולכן נעשה פה עוול גדול ומנסה להוכיח זאת לוגית לאחר הוא שמאל חלש טיפש.
  7. לכן צריך להשתמש ברעיון הזה כפאתוס ולא כלוגוס.
  8. על אף הנושא הטעון רגשית יש לי עמדה ברורה בנושא, לא אגמגם ולא אתנצל. ואני מצפה שגם אתם תנהגו כך. לי גם יש בן משפחה חריג ואני לא חושב שהוא קדוש-על ולכן בעל עליונות ערכית מעל השאר. לפיכך קל לי כאחד שחי עם זה לפרק ולהפריד את הטיעון הרגשי הכואב מהפרשה העגומה.
  9. יוצא מזאת לעניות דעתי שדמו של איאד אל חלאק על ראש המרצחים והמפגעים.
  10. לסיום, איאד היה אוטיסט שסבל מכך שלא מבינים אותו והיה לו קשה לתקשר בצורה מקובלת. כאדם הוא כנראה שאף לעולם מובן יותר ופשוט. אני חושב שלו הוא היה יכול הוא היה מזדהה עם דברי. זה החיים. עצוב. מעצבן. מוות מיותר. אין מה לעשות. וכואב שאולי הפעם היחידה שהוא חווה חיים נורמלים זה כשהוא נחשד כמחבל נמלט במרדף.
  11. נקווה שנוכל לקדם הפקת לקחים למען עוד חרידים בחברה, בארץ ובעולם.

האם יש לכפות חיסון בחברה?


כל שנה יש מגפת שפעת בארץ. והשנה הציע שר הבריאות לכפות חיסון על הציבור הנצרך לכך. וכך הכריז ליצמן:

"יש קבוצות באוכלוסייה שמסרבות להתחסן. נודע לי בימים האחרונים על רופאים הממליצים לא לחסן. כרגע מוקדם לדבר על זה כי אין כנסת, אבל בהחלט צריך לעשות משהו. נשקול להעביר חוק".

ונשאלת השאלה האם העניין מוצדק\ראוי או לא?


יש האומרים שזו פגיעה בחירות של האדם וכן מעודד המדינה (מפעיליה) לנוהגים של אלימות, שליטה ופגיעה בחירות. היום המדינה פוגעת בחירות בגלל סיבה מוצדקת אולי, ברם בעתיד היא יכולה להפעיל הכפיה על סיבות לא נצרכות כגון בכפיית הצהרות על אמונות מקובלות בתחומים של דת, גזענות והתחממות גלובלית וכדומה. לפיכך יש להמליץ על חיסון אין אין לכפות.

ויש הממליצים על דרך האמצע, הטלת סנקציות כלכליות על הנמנעים מחיסון ולא על ידי כפיית חיסון בכוח. כך המדינה מאפשרת לאדם לסרב, אבל מתמרצת אותו לבחור נכון ולא לסכן את העם.

יש האומרים שלמדינה חובה לשמור עלינו האזרחים הנרדפים על ידי הנגיפים אצל הבלתי מחוסנים ובכך היא צריכה לכפות חיסון או להרחיק מן הספרה הציבורית את אלו המסרבים להתחסן. ובכך למנוע את מגפת השפעת.

כמובן שהדוגמה לא חייבת להיות דווקא שפעת אלא כל מחלה מסוכנת שיש להתחסן מפניה.

ואפשר לשאול: מדוע לכפות חיסון כשאם מישהו יתחסן אז הוא יגן על עצמו לכאורה?! והתשובה היא: שלפעמים אדם מקבל כמה סוגי נגיפים שאליהם הציבור מחוסן ואז כשהם בגופו יחדיו, הוא יוצר מוטציה, שילוב של הנגיפים יחדיו וכך הוא מחמיר המגפה שאליה הציבור כבר לא מחוסן.


דעתי הענייה נכון לעת עתה היא שנכון שעדיף לא לעודד את המדינה (מפעיליה) לנוהגים פסולים של התערבות מסוכנת העלולה להגיע למדרון חלקלק של שתלטנות פרוגרסיבית מסוכנת היכולה להוביל למצב של דיקטטורה דכאנית ורצחנית.

ברם במקרה הזה מסרבי החיסון בעצם מאיימים על שלום הציבור והם כמו מחבלים טרוריסטים המאיימים על שלום בציבור. ולכן דעתי שאפשר להסיר אותם מן המרחב הציבור לגטו מבודד שלא יפיצו מחלות. ומאידך לאפשר להם להתנגד ולא לכפות חדירה לגופם שהיא לא מחוייבת כל עוד הם לא מהווים סכנה קרובה ומידית לשלום הציבור. ובכך אנו לא מתערבים יותר מדי ועדיין מונעים מגפות המאיימות על בריאות אזרחי הארץ הזכאים לביטחון ובריאות.

הגיגים לדת השואה – שואה שיש לה מדינה


במוסדות לימוד עד לפני כמה שנים היו שקראו לי נאצי בגלל אופיי ומראי. מדובר בהמון אנושי שהיה עושה בי לינץ' בכיף אם הוא היה יכול. אותו המון שהיה בשמחה מציית לפקודות לחסל אותי ושכמותי. אותו אוסף אנושי שלא מכבד את החופש, רוצה שיעבוד ועסוק בצריכת חדשות העוסקות בשנאה והפחדה באופן יום יומי.

זה טבע האדם. לקולקטיב יש נטיה לשנוא אנשים שמהווים עליו איום, אא"כ הוא מקבל את המאיימים עליו כשליטים שלו. זה לא משנה אם זה נתניהו, הרב אליהו, הרב קנייבסקי, ישו, פליקס דזרז'ינסקי, הרב אדלשטיין או פון מאנשטיין, אייכמן, מנגלה, איימן עודה וכדומה.

מנהג האדם לציית. הוא הורג מישהו בקרב ומרגיש גיבור. והוא יכול לחסל יהודים ולחוש שהוא עושה טוב, מה שטוב לעצמו, למשפחתו ולמדינתו.

מאידך לא לכולם קל להרוג. לא קל לקחת חיים ומי שעושה זאת עלול לשלם מחירים. הרבה נאצים שעסקו במלאכה הזו, שילמו מחיר פסי-כו-לו-גי גבוה. ולכן מעניין מדוע ההמון או חלק מההמון רוצה להרוג או מציית בקלות לפקודות להרוג.

זו תפיסתי לגבי אותם פושעים. אשנא אותם מבחינה אסתטית. וכן פחות ארחם עליהם. אולם אני מבין אותם.

אדם יהודי שחי במרחב יהודי עם מלא תפיסות יהודיות מקובלות שרוצה להבין מה קרה בשעתו, צריך לשאול את עצמו האם יש כזה דבר שואה? שואה יהודית בלבד? האם יש שואה ארמנית? מה זה ג'נוסייד? מי קבע? מי הגדיר? מה הגדיר? ומה מיוחד בזאת? וכן מה זו שנאה? ומה זו אנטישמיות? ואם אומרים שזה קשור לגזענות ולאומיות, אז מה זו לאומיות, ומה זו גזענות? והאם בכלל הדברים הללו באמת קיימים או שמדובר בסתם מילים ריקות?!

לדעתי העניה, לאומיות היא מהותנות. גזענות טהורה לא קיימת. ושנאה קבוצתית או אנטישמיות זה עניין לא מוכח. ויותר פשוט להגיד שנאה אינטרסנטית או שטיפת מוח בגלל אינטרס של גורם אחר. ואם מדובר בשעיר לעזאזל, זה גם אינטרס להרגיע את ההמון ולנתב אותו.

כמו כן מתבקש לתהות למה דווקא קבוצה מסויימת שונאת וקבוצה אחרת היא השנואה. האם זה שונה ממי ששונא ג'ינג'יות, הומוסקסואלים, חילונים, חרדים או שמאלנים? אולי זה עניין של טעם תרבותי נרכש ויש כאן מאבק של קהל טעם תרבותי?

וכן כדאי לחקור היכן ומתי מתרחשות רציחות המוניות והיכן מתי רציחות קבוצתיות. כלומר מעניין מה התנאים שגורמים לכך. מתי אנחנו נהפוך לאומיים ומתי לנרצחים?

האם יש קשר בין המתה לשנאה, לאינטרס כלכלי או לצורת משטר וכדומה?

והיה והוחלט להנציח את זיכרון העוול שנעשה, האם לעשות זאת באופן פרטיקולורי או אוניברסלי? האם להשאיר בזיכרון את ההשפלה או להכחיש/להסתיר את תקופת ההשפלה הזו ופשוט להציג דברים טובים.

וכן כדאי לתהות מה המסר שאנו רוצים שהאנשים יפנימו מהטקסים. האם אנו רוצים שהם יבינו שזה קרה בגלל שנאה וישיבו שנאה? האם זה קרה בגלל אפליה כלכלית? האם זה קרה בגלל החולשה שלנו שהזמינה את החזק לטרוף אותנו?

טוב זה ארוך, אז אסיים בכך שמבחינתי הנאצים הם שמאלנים. ולא כל השמאלנים אנשים רעים. וכן לא כל הנאצים.

דת האי טאנה – דת מטען וג'ון פרום


לאחרונה אני קורא שוב על הילידים הפולינזים והמלנזים ופרסמתי רשומה בנושא.

וגיליתי שיש באי טאנא דת מטען המאמינה שאם הם יחקו פרקטיקות מודרניות של המערב הם יקבלו מתנות של אספקה ומטען מהשמים, כמו קבלת רגל מזהב מהשמים ביהדות. לפיכך הם לובשים חיקוי של אוזניות של פקח תעופה, בונים מגדל פיקוח מבמבוק, ושדה תעופה פיקטיבי יחד עם מטוסים מעץ וכד'.

הם מאמינים שאם הם ינהגו כך אז ישויות נעלות יעניקו להם מתנות של אספקה או מטען. ועל כן התופעה קרויה דת מטען.

בעצם הם מבינים שכל הטכנולוגיה שהם רואים בעולם זה מגיע מהאלים וזה נמצא אצל הזרים או כי הם גנבו זאת או מצאו זאת כשלמעשה זה מיועד להם הילידים. ולכן הם יוצרים חיקוי של דרכים בהם המטען יכול להגיע להם מהשמים כגון בניית שדה תעופה פיקטיבי ומתפללים לאלים שיפנקו אותם בטכנולוגיה.

הם גם מתחפשים לחיילים עם רובי צעצוע ועושים מצעדים. הם רואים במצעד הצבאי טקס פולחני הגורם לאלים לפרגן מטען מהשמים. תחשבו מה הם ראו במלחמת העולם השניה שכוחות מפותחים טכנולוגית נלחמו אחד בשני באזור שלהם והצניחו מטען מהשמים או העבירו אספקה ממטוסים. נניח חייל אמריקאי חילק להם אספקה צבאית בזמן המלחמה ולאחר המלחמה נעלם אז הם ראו בו שליח האל. ולכן הם מחקים התנהגות צבאית כמו שהם ראו בעבר בזמן המלחמה.

הם גם מאמינים בדמות קדושה אלוהית משיחית בשם ג'ון פרום. דמות שמקור שמה לא ברור. הם מאמינים שהוא ישוב ב-15 לפברואר, אבל לא ידוע באיזו שנה. אחד ממנהיגיהם אמר: "ג'ון פרום היה אלוהינו, ישו שלנו, והוא עתיד לשוב אלינו".

יש להם אפילו מפלגה פוליטית משלהם המייצגת את המאמינים.

יש האומרים שג'ון פרום זה שיבוש של Jhon From America.

בכל מקרה זה משל נחמד לאיך החיים אצלנו במערב. ולא ברור האם המנהיגים הדתיים שלהם מבצעים מניפולציה על המאמינים או הם באמת מאמינים בכך.

התופעה יכולה להסביר שיש לאדם תאוה אנושית להאמין בדברים נשגבים ממנו כדרך להסביר את העולם. ולפעמים זה מגוחך.

הוואי 1966 – הצרה הגדולה ביותר שאפשר להפיל על רוח האדם – זמנים כשהאלים משתנים


זהירות קלקלנים!

יצא לי לאחרונה לצפות בעוד גרסה של המרד על הבאונטי. יצא לי לראות לפני כמה שנים גרסה משנת 1984. ולא זכרתי יותר מידי, כלומר, אני זוכר הסיפור אבל לא מספיק זוכר בשביל לא לראות מהדורה אחרת. ולא מזמן יצא לי להתקל בגרסה מ-1962 והחלטתי לצפות. הגרסה פחות נאמנת למציאות ההיסטורית מהגרסה הקודמת שראיתי, אבל המשחק היה טוב וכן הקונפליקטים והעלילה.

כמו בעוד סרטים על התקופה ניתן לראות שהקברניט הוא דיקטטור קטן המונע מרצון להרשים ואולי כך להרוויח כסף. ובמקרה שלנו יש לו גם תפיסה של נאורות על בסיס יעילות. להלקות סתם זו אכזריות להלקות עם סיבה מוצדקת זו יעילות. רב החובל מעביד את המלחים קשה ומעליב אותם. הוא מלקה מלח על תחילת הסרט רק כי שמע אותו אומר שהוא סתם נאשם בגניבת גבינה, הקברניט בעצמו ביקש ממנו להכניס זאת לקבינה שלו – הוא האשים את המלח בהעלבת הממונה שלו. אותו מלח הואשם בגניבה על ידי אחד מאנשי הספינה וכתוצאה מכך הקברניט פסק למנוע את הקצבת הגבינה עד מתי שהגנב ישיב הגניבה – ענישה קולקטיבית. הקברניט מלקה על עניין פעוט על אף מחאות הסגן שלו פלטשר שהוא אציל וג'נטלמן. ולמעשה יש כאן קונפליקט נוסף בין עדינות ג'נטלמנית של החברה הגבוהה לבין נובו ריש קפדן – עניין הבולט לכל אורך הסרט. ויש גם עוד קונפליקט בין אהבת אשה לבין אהבה למולדת שרואים בהמשך. הספינה נשלחת לצורך איסוף שתילים של עץ הלחם כדי להשיג מזון זול ובעל התאמה טרופית – עניין שיוזיל עלויות של אספקת מזון לעבדים, עניין המעיד על התקופה. הקברניט מנסה לחסוך זמן ולעבור את כיף הורן בדרום אמריקה, מקום הידוע כמקום מסוכן בתקופה ההיא. הוא נכשל ושורף זמן ומאמץ ולבסוף הולך בדרך הארוכה דרך כיף התקווה הטובה לאוקיינוס ההודי ומשם לים השקט לטהיטי, להשיג את עץ הלחם. מעניין מדוע לא אוכלים מהקמח של עץ הלחם בפסח אגב וכן גם לגבי קמח בננות. האוניה ממתינה כמה חודשים בטהיטי כדי להשיג השתילים ילדים אותם בספינה. בסופו של דבר המרד פורץ כדי להציל את הספינה מגחמותיו של הקברניט המסכנות את אנשי הספינה. הוא מקציב מים ומונע שתיית מים כדי שהוא יוכל להגיע מהר יותר לאיי הודו המערבית ולהביא לשם את השתילים. לאחר שמלחים מתחילים למות כתוצאה מהקצבת המים של הקברניט פורץ מרד. ולשאר הסיפור אתם מוזמנים לצפות בסרט. אגיד שבגרסה הזו מראים את פלטשר כבעל חזון, המת למען הרצון לנווט בעתיד ולכן נכנס לאוניה בוערת באש להציל את הסקסטנט. חשוב להגיד שהאי פיטקרן עלה לכותרות לא מזמן. מתברר שתושבי האי, צאצאי המורדים, עדיין מספקים כותרות.

הסרט מראה את התרבות החופשית של הפולינזים בטהיטי ואמרתי לעצמי אני רוצה ללמוד עוד על הנושא. קראתי קצת ברשת והחלטתי להוריד עוד סרט על הפולינזים בשם הוואי 1966. סרט עם שני שחקנים שאני אוהב, ריצ'ארד האריס ומקס פון סידוב ובעצם הכל עד לפה הוא הקדמה לסרט הזה.

הסרט הזה מדבר על התנגשות תרבותית בין הנצרות לעובדי האלילים הפולינזים בהוואי. מבחינת הנוצרים הם נואפים, עובדי אלילים, מגלי עריות ורוצחים. ולכן יש לתרבת אותם. כמובן שבפועל הנוצרים על ידי מיסיונרים ומלחים מביאים מחלות מערביות, משפילים ומנצלים אותם.

זה נחמד לראות את הצביעות המסיונרית, מצד אחד הם מצהירים שהם באים לשם שמים ולא להרוויח כלום ואז הם דואגים לעצמם בכל מיני דרכים. וכן אם מסיונר מתחתן עם מקומית הגזענים מדיחים אותו בהצבעה משורות הכנסיה. ועוד. בקיצור, הם לא מיישמים את מה שהם מטיפים לו – The don't practice what they preach.

הסיפור מדבר על מסיונר קלווניסטי שרוצה להביא את דבר האל, אבל הוא מלא גאווה בתפיסה ובאמת שלו לגבי החיים. ולכן הוא קשוח. אולם לאט לאט הוא מצליח להשפיע על המקומיים. לצורך שליחותו כמסיונר הוא מתבקש להתחתן והוא מוצא אשה ברגע האחרון שהיא פחות פנאטית ממנו בנוגע לדת אולם היא מוכנה להתחתן איתו בגלל שהיא רוצה הרפתקאות בהוואי, לקרב את עובדי האלילים לאל וכן מתרגשת מחיזורו השלימזלי. היא גם אוהבת לראות את הקופליקט שלו כשהוא מתאר שהיא מסיחה את דעתו מן האל כי היא יפה או כי הוא עלול לאהוב אותה יותר מאשר את האל. הוא מאמין באל קנא ונכון והיא מאמינה באל של אהבה.

בסופו של דבר פורצת מגפת חצבת באי ורואים כיצד הנאורים הנוצרים מפיצים מוות בקרב הילידים התמימים. כעת רואים בקרב המסיונירים התפקחות וחלקם מחליטים לדאוג לעצמם כלכלית במקום לקיים את שליחותם המקורית שהייתה רק לדאוג לדת ולא להתעשר על חשבון המקומיים.

השליטה המקומית, מאלמה קאנקוואה, באזור של הגיבור הראשי, מתה ועל ערש דויי מתנצרת ונפרדת מאחיה בן זוגה. וכתוצאה מכך מתחלף השלטון. השלטון המקומי החדש חוזר לתרבות האלילית ולגילוי העריות ועם זה שנים רבות של מיסיון ירדו, כביכול, לטמיון. השליט נושא את אחותו וביחד הם שולטים. אותו שליט היה בעצמו מסיונר וניסה לקבל תפקיד בכנסיה אבל מחמת גזענות הם סירבו, אז הוא התפקח ונטש הכנסיה. ואולי הוא החליט להתחתן עם אחותו כדי להיות חלק מן השלטון וכך לעזור לבני עמו יותר כי הוא מבין את המערב הצבוע טוב יותר, אבל הוא מת במגיפת החצבת.

לאחר התמוטטות האווירה הנוצרית במקום בגלל התחלפות השלטון ובגלל שרבים מהקהילה הנוצרית מתו במגפה, המסיונר רב עם אשתו על מה צריך לעשות, הוא חושב שאלוהים שונא את הילידים בגלל שהם חוטאים. בעוד אשתו חושבת שהם נדיבים ונחמדים ולכאורה בעלי רוח נוצרית יותר מכל המערב. ובאמת לאורך הסרט רואים את לבביות ונדיבות הילידים. ומאידך הם מתירניים מינית, מגלי עריות ורוצחים ילדים פגומים שהם חושבים שלא ישרדו או הורגים בסכסוכים מסוימים, אבל למעשה ביום יום תרבות די שלווה ונחמדה, הרבה יותר נוחה מן המערב הנוצרי בשעתו. היא אומרת לבעלה שיצא מהקנאות, אלוהים לא שונא אותם, הם אנשים טובים. הגיע הזמן להשפיע עליהם בצורה אחרת על ידי אלוהים של אהבה. וכך לעזור להם ולהשפיע בצורה שזה יחזיק מעמד כשהשלטון מתחלף.

אחד הגיבורים בסרט הוא נסיך ילידי שבתחילה היה מסיונר ובהמשך נהיה שליט מקומי והוא מספר את הזוית של הילידים על העולם שלהם שמשתבש כשהוא בעצמו כבר נוצרי.

הוא מספר שבמקור הם מגיעים מבורה בורה. מקום שהיה בית האלים. ביתו של קנלואה מלך השאול, של פלא, האלה של הרי הגעש, ושל טאורה האל של מי האוקיאנוס הרוח והסערות. של מאנו הכריש שהדריך את ילדיו (הפולינזים שהיגרו מבורה בורה) במעברים סודיים בים כשהם היו אבודים. ושל קאנע הגדול אב היקום. ויום אחד הגיעה הצרה הגדולה ביותר שאפשר להפיל על רוח האדם – זמנים כשהאלים משתנים. הגיע אל חדש שתבע קורבנות אדם. האל אורו שעיניו היו עיניים של מוות. אז המלך קנקואה לקח את אנשיו ואמר להם שהאל אורו הוא אל של נקמה וזעם, בואו נברח ממנו.

הקנו של בורה בורה היה הכלי המהיר ביותר והם מילאוהו ושורשים וזרעים לשתול באדמה חדשה שהאגדה אמרה שנמצאת הרחק בצפון. והם לקחו עמם את האבן הקדושה את דמותו של האל קאן העדין. והם עלו בספינה מודרכים על ידי הכריש מאנו אל עבר הוואי.

וכך למשך שלושים דורות המקומיים חיו שם עד להופעת הנוצרים. וכעת שוב ההוואיים הגיעו לזמנים שהאלים משתנים. תוך דור החרבנו את המקדשים, שרפנו את האלילים וחיכינו להתגלות שהנוצרים הבטיחו שתגיע.

ובמקום להביא את דבר האל, הבאתם הרפתקנים לשדוד את אדמותינו, פורעי חוק להחריב את כפרנו, שתיה חריפה כדי לחלל את הגבריות של בנינו ושטנים בצורת ציידי כרישים לנצל את בנותינו אשר משליכים את בנותינו הצידה כמו חיות פצועות למות בסבל מהמחלה שאין לנו שם אליה עד שאתם באתם. אנו רעבים לדבר האל אולם אף אחד מכם בארבע השנים שאני פה לא פנה אלי ואמר לי קאוקי קנאקוא, אני אלך איתך להוואי להציל את נשמתם של בני עמך.

הנסיך קאוקי קאנקוא מביא את הזווית ההיסטורית של בני עמו. והוא חוזר שוב על חלק מהסיפור בבית הספר הנוצרי מול הילדים. הוא רואה בסיפור ההגירה שלהם סיפור דומה למסע אברהם אבינו. והוא רואה בעניין תרבות הוואיית. אולם לאחר שהוא נחשף לצביעות של המסיון הנוצרי הוא מבין שהדרך לשפר את מצב בני עמו לא מגיעה מהדת הנוצרית אלא מהשלטון, ולכן אולי הוא נוטש את הנצרות הופך לשליט, ובהתאם למנהיג המקובל ונושא את אחותו

הסרט נחמד מאוד ומתאר אנשים החיים בתרבות אחרת עם משחק טוב של גדולי השחקנים, ריצ'ארד האריס, ג'וליה אנדרוס ומקס פון סידוב. הוא גם מתאר את ההתנגשות התרבותית בין נצרות לפאגניות, ואת שיתוף הפעולה בין המסיונירים לבעלי ההון בניצול הילידים בהוואי. את הרס התרבות המקומית על ידי הציביליזציה המערבית, את המגפות והניצול. וכמובן את ההשפלה שהמקומיים חוו מהמערב גם לאחר שהם השתלבו הדת הנוצרית.

הסרט יכול להוות משל שגם מסיונר נוצרי עלול להיות יליד בתרבות ודתו, הוא יכול להיות מנצל כמו חלק מהמסיונרים שהפכו לאנשי עסקים והוא יכול להיות נושא צלב פנאט כמו הגיבור הראשי, אבנר הייל, השקוע בגאווה שלו ולכן לא מבין את המהות של הדת הנוצרית ולכן גם לא רואה את החורבן שהוא ממיטב סביבו וגם את חורבן משפחתו. הוא חי באורות של האל אולם למעשה הוא נכשל במשימה בגלל הגאווה והדורסנות שלו בשם הדת. ולבסוף הוא מנסה להתחיל מחדש לפי הדרך של אשתו אבל אז הוא כבר מאבד את משפחתו, מודח מקהילת המסיון וכן מאבד את צלילות דעתו. הסרט גם מתאר שקיעה של תרבות שלא מתאימה לזמנים המשתנים ולכן סובלת מהרס ואובדן – "הצרה הגדולה ביותר שאפשר להפיל על רוח האדם, זמנים כשהאלים משתנים".

הם לא רק שכחו להיות יהודים, אלא הם גם שכחו להיות ישראלים


יש חילוקי דעות בגוש השמאל. והכהן הגדול של השמאל 'האלטרנטיבה הגדולה' ובעל הכי הרבה המלצות ומקבל המנדט הגדול החליט לנטוש את השמאל בזמן משבר חירום חמור עקב מחלת הקורונה ולחבור לנתניהו.

והאמת אני לא מאשים אותו, אני מבין שהוא קלט שנתניהו הרבה יותר אמין מאשר חבריו 'לדרך'.

אפשר לא להסכים ואפשר לגנות, אבל לכתוב את כל דברי הבלע בבת אחת בשצף קצף ובלי עיקרון החסד כמעט, זה מעיד על ניוון ובהמיות. לשמוע השמצות חריפות וכינויי גנאי בריש גלי בכל אתר, זה לא אמין ומראה על הפרעה נפשית הקשורה בתפיסה עצמית נעלה ונאורה על חשבון הצד השני שהוא כביכול נחות וחשוך כמובן. וכמובן שאז הם אומרים שהימין מפלג…

הגיע אצלם הזמן להתבגר. ואולי אם השמאל סובל 'ממגפה פסי-כו-לו-גית' בנושא ולא מצליח להתבגר לבד, אז אולי שהממשלה תשקיע במימון טיפול פסי-כו-לו-גי לשמאלנים. וזאת ללא כפיה כמובן וכך ליצור אווירה רגועה, אחדות שלום ושלווה. וזה יכול להיות סטארט-אפ כחולבן.

נ.ב. ראו ההבדל בין החמוצים למתוקים. החמוצים קיבלו שנתיים והם בוכים, מתלוננים בנרגנות ועוד, על אף שאף אחד מהם לא הגיע להישג הזה מעל עשור. לעומת זאת הם המתוקים הפסידו שנתיים ושמחים ועושים קידוש ממלכתי על חצי הכוס המלאה של נתניהו. והם אפילו מתעלמים מכך שגנץ העלוב פוליטית יהיה ראש ממשלה שלהם לשנתיים – הם פשוט מוצאים סיבה לשמוח על האחדות וטובת העם.

הימין שמח באחדות הטובה למען יושבי הארץ לכל הפחות. והשמאל החמוץ שכח, לא רק שכח להיות יהודי, אלא שכח להיות ישראלי.

תהי בריאים ושבת שלום.ש

בג"ץ מול הכנסת


בג"ץ קבע לעצמו השבוע שמותר לו להתערב בסדרים הפנימיים של הכנסת. הוא קבע שאדלשטיין, המשמש כראש הרשות המחוקקת, חייב להעמיד להצבעה את תפקיד יו"ר הכנסת עד לשבוע ביום רביעי למרות שהחוק אומר שהוא צריך לעשות זאת עד לכינוס של הקמת הממשלה.

 

אדלשטיין סירב ואמר כך:

״בכל הכבוד הראוי, ככל שביהמ"ש הנכבד מציב בפניי ובפני כנסת ישראל אולטימטום בדורשו ממני לקיים את הדיון "לא יאוחר מיום 25.3.20", לא אוכל להסכים לכך. שהרי משמעות הדבר שסדר יומה של הכנסת ייקבע בידי בית המשפט העליון ולא על ידי יושב ראש הכנסת, שלו מסור תפקיד זה״.

כעת נוצר מצב מעניין, מה יקרה אם אדלשטיין יסרב עד הסוף, מה משמר הכנסת יחליט?

ואם משמר הכנסת יתמוך באדלשטיין, מה המשטרה תעשה? הרי הכנסת היא עצמאית ובעלת חסינות וכשטח אקס טריטוריאלי.

האם בג"ץ יורה למשטרה לכבוש את הכנסת?

יש כאן שאלה יפה של סמכויות ויפה שאדלשטיין סירב לבג"ץ בנימוס וכעת נוכל לבחון למי המדינה מצייתת.

וכן יש כאן שאלה על בג"ץ הרי ברור שיהיה בחירות ליו"ר הכנסת כנהוג אז מדוע להתערב? להראות שהוא הרשות החשובה והמהותית במדינה? וזה תמוה שהרי הוא לא נבחר באופן ישיר על ידי העם ואין שם שוויון של הזכות לבחור ולהבחר. בכל מקרה בג"ץ בטוח שהוא הכי טוב בשיקול הדעת האובייקטיבי שלו ולכן זה בסמכותו להחליט בנושאים אפורים (בעיניו) שהם לא במסגרת ודאית של הרשות השופטת. מה שמעלה שאלה מדוע צריך בחירות בכלל הרי יש בג"ץ?!

וכן השליטה על הוועדה המסדרת נמצאת אצל גוש השמאל ואם כך הם יכולים להכריח את אדלשטיין לארגן הצבעה בהתאם לרצונם ואם כן מדוע היה חשוב לבג"ץ להתערב? האם בג"ץ קטנוני? נראה אולי שבג"ץ בא להראות שהוא הבוס ותוך כדי הוא פוגע בלגיטימציה שלו מול חלקים נרחבים בעם. ממש היבריס.

נקווה שיו"ר הכנסת לא יתקפל ונקווה שמשמר הכנסת יציית לאדלשטיין בנושא והנושא בעצם יראה לבג"ץ את מגבלות הכוח שלו.


ויש כאן עוד שאלה האם ניתן וצריך לעצור את שופטי בג"ץ שפסקו נגד הכנסת בעוון המרדה?

 

ראש הממשלה היחיד שנרצח בישראל – נרצח תחת שלטון השמאל


ראיתי שטוענים שוב ושוב שהימין מבצע הפיכה. וכן הרבה מגוש השמאל ועוזריהם תוקפים את השלטון הנבחר בישראל שהוא פוגע בדמוקרטיה. וכן שהוא סתם סוגר המדינה כדי לפגוע בזכויות של המתנגדים לו וכדי למנוע המשפט. וחשבתי לעצמי שאפשר ללכת לשמאל ולבדוק מה היה כשהם היו בשלטון. והנה מספר כותרות המראות את טיעוני גוש השמאל לגבי הפיכה.

ברק: "נתניהו לא רוצה אחדות – מתבצעת הפיכה שלטונית"

ראש הממשלה לשעבר תקף את ראש הממשלה נתניהו ואמר כי "צריך להיות תמים ברמות עליונות כדי להאמין למילה אחת שלו". ברק הזהיר: "אלו הימים שילמדו בדפי ההיסטוריה כחניקתה של הדמוקרטיה"

לפיד: "נתניהו סגר את הדמוקרטיה", הליכוד: "גנץ וליברמן עוסקים בעסקנות"

בכירי כחול לבן פרסמו פוסטים תוקפניים כלפי התנהלות הממשלה. דיווח: גורמים בסביבת נתניהו מספרים כי הוא חושש לכסאו כתוצאה ממשבר כלכלי, ולכן דוחה הטלת סגר

והנה שמתי לב שראש הממשלה היחיד שנרצח בישראל נרצח בזמן ממשלת שמאל ומי שהחליף אותו והרוויח ממותו היה בעצמו גם פוליטיקאי מן השמאל.

העניין מעלה השערה שהשמאלנים הם אלו שאולי התרשלו בזאת. וכן ייתכן שהעניין יכול ללמד אותנו על מצב הדמוקרטיה תחת שלטון השמאל.

והנה מספר ציטוטים בנושא:

  • "עד היום אין הסבר למי עמד מאחורי הרצח של אבא שלי", אמרה דליה רבין בראיון נועז ל"עולם האשה" בדיוק לפני 20 שנה, "אז האשימו את לי אוסוולד, שמייד נרצח. אצלנו מאשימים את יגאל עמיר… זה הרבה יותר עמוק והרבה יותר מורכב… במי אני חושדת, אני לא אגיד… לפעמים אני מפליגה למחשבות קשות ביותר. אני יודעת שלא תהיה לנו במשפחה מנוחה עד שלא נדע את האמת" – אמנון לורד "24 שנה אחרי: המחדל ועץ הרעל"
  • ועדת החקירה לעניין רצח יצחק רבין פרסמה את ממצאיה, ובהם כתבה על גילון: "במילוי תפקידו לא שקד במידה נדרשת ולא פיקח כנאות על הארגון, ההיערכות, הדריכות, הכוננות והפעולה התקינה של אגף האבטחה בכל הנוגע ליחידה לאבטחת אישים שבו, ובפרט בקשר לאבטחת ראש הממשלה המנוח", וציינה כי החלטתו להתפטר תוך כדי עבודתה "משקפת את דעתנו ואיננו רואים צורך בהמלצה נוספת". – ויקיפדיה בערך כרמי גילון

ואני תוהה לעצמי האם כל השיגעון הזה של הפיכה כשהם יכולים בקלות טכנית לפי מספרי הממליצים שהיה לגנץ אצל הנשיא להיכנס לאחדות או להקים ממשלה, זה נועד להכשיר את הקהל לשת"פ עם גורמים שרוצים לבטל את המדינה היהודית. ואולי כך הם יוכלו לא להיפגע בסקרים אם יהיו בחירות רביעיות או בכך להפעיל לחץ על גורמים במפלגה לתמוך בקואליציה הנשענת על גורמים הרוצים לבטל המדינה היהודית או לגרום להתפטרותם של הח"כים הסרבנים בנושא ובכך להשיג רוב קואליציוני. וכל זה במצב של מגפת קורונה חמורה ומשבר כלכלי.

השמאל לדעתי מנותק.

קולטורה – לא השמעתי את קולי | מרטין נימלר


בְּגֶרְמַנְיָה לָקְחוּ הַנָּאצִים תְּחִלָּה אֶת הַקּוֹמוּנִיסְטִים,
וַאֲנִי לֹא הֵרַמְתִּי אֶת קוֹלִי, כִּי לֹא הָיִיתִי קוֹמוּנִיסְט;
וְאָז הֵם לָקְחוּ אֶת הַיְּהוּדִים,
וַאֲנִי לֹא הֵרַמְתִּי אֶת קוֹלִי, כִּי לֹא הָיִיתִי יְהוּדִי;
וְאָז הֵם לָקְחוּ אֶת חַבְרֵי הָאִגּוּדִים הַמִּקְצוֹעִיִּים,
וַאֲנִי לֹא הֵרַמְתִּי אֶת קוֹלִי, כִּי לֹא הָיִיתִי חָבֵר אִגוּד מִקְצוֹעִי;
וְאָז הֵם לָקְחוּ אֶת הַקָּתוֹלִים,
וַאֲנִי לֹא הֵרַמְתִּי אֶת קוֹלִי, כִּי הָיִיתִי פְּרוֹטֶסְטַנְטִי;
וְאָז הֵם לָקְחוּ אוֹתִי,
אַךְ בְּאוֹתָהּ עֵת כְּבָר לֹא נוֹתַר אַף אֶחָד שֶׁיָרִים אֶת קוֹלוֹ לְמַעַנִי.

מקור

השיר יפה מאוד ומבטא את הצורך של החלשים בחברה לעבוד בשת"פ מול האויב כי אחרת הוא עלול גם לתקוף את מי שעד אז משקיף מנגד. בעיני השיר ריאליסטי מבחינת גישתו החברתית כי השיר פונה לאינטרסים של האדם ולא בשם איזה ערך שאי אפשר לחוש בחמשת החושים וזה משהו לא ברור.

הבושם – פטריק זיסקינד


לפני מספר שנים קראתי ספר מרתק בשם הבושם, ספר מאת פטריק זיסקינד, סופר גרמני ידוע מאוד כיום. הספר גם תורגם לכ-50 שפות ומאוד הצליח.

הסיפור נפתח בסגנון סיפורי עתיק של שבחי הקדושים. האדם הנולד במקום מיוחד עם תנאים מיוחדים, מה שבא לרמז על חיים מיוחדים ועל המשך הסיפור. הפתיחה של הספר בעיני היא אחת הפתיחות הטובות ביותר שאי פעם קראתי. ולמי שאין ראש או זמן לקריאה שיקרא לכל הפחות את הפתיחה.

גיבור הספר הוא ז'אן גרנווי (גרנווי זה צפרדע בצרפתית..), דמות מיוחדת עם כישרון מיוחד הקשור לריח, אולם אני לא חושב שהוא כזה גאון הראוי להערצה. הוא פשוט שם לב לפרט מסוים שחשוב בחיים ויש לו יכולת מופלאה בתחום.

אולם בעצם לא אתפלא אם יש כאלו שיגידו שכל חכם הוא כזה… כמו כן, עניין סמלי מובחן שהוא עצמו חסר ריח גוף, עניין שבעיני מסמל שחכמים רבים סובלים מניתוק מסוים מהחברה ומתוייגים כחנונים. חסר להם משהו חברתי מסוים, משהו עדין שקשה לקהל להגדיר.

בנוסף אני לא מתחבר לפנטזיות ואיני רואה פה סתם סיפור קסום שעוזר לצאת למסע מתוך הכורסה לעולמות מרתקים ואולי לברוח מהחיים. אני קראתי את הסיפור כמשל.

המשל בעיני הוא שהמחבר פטריק זיסקינד, מציג סיפור עם מסר אנטי פילוסופי. זה רעיון שאליו אני מתחבר. והוא מציג זאת טוב. הוא יורד לפרטים ויוצר עולם ומלואו. כלומר, החיים החברתיים הם לא עניין של היגיון, אלא עניין של שילובי ריח. ובעצם כל שאר הטיעונים מיותרים ולא רלוונטיים והם מכסים על האמת.

יתר על כן, הוא בעיני מסביר את ההתמודדות של הסופר עם המתרחש בעולם. וגם נותן בעיני הגנה לגרמניה. העולם הרי זוכר לגרמניה את הזוועות שלה שהיא ביצעה במאה העשרים, אולם אם אומרים שהכל תלוי בריח, כלומר, בתנאים חיצוניים למחשבתו של האדם או משהו שלא ניתן לשינוי או שליטה מבחינת האדם, אז יש כאן הענקת פטור אולי לגרמניה מפני מעשיה הנוראיים, כי כשאין היגיון או החלטה ושליטה על מעשי האדם אין אשמה. ולכאורה הוא בעצם אומר שהדברים קורים כי הם קורים, למה?! ככה.

הספר גם יצא בתור סרט נחמד שהרבה פחות מוצלח מן הספר שהוא בעל ניסוח יוצא מן הכלל.

שיר שגם יצא בהשראת הספר על ידי להקת נירוונה.

סקירה קצרה עם ספויילרים

כעת אסקור הסיפור בקצרה למי שמעוניין. הגיבור שלנו, ז'אן גרנווי, נולד עם כישרון מיוחד ובאורח קסום כמו קדוש מרחם הוא מביא לעולם את כישרונו בתחום הריח. הוא נולד במקום מסריח במיוחד, בעידן מסריח מאוד לעומת העולם שלנו כיום. הוא שרד את לידתו על אף שלא דאגו לו ונאלץ לחיות בניגוד לסיכויים. הוא נולד גם חסר ריח דבר שגרם למניקות להירתע ממנו. ברם הוא הצליח להתגבר על הבעיות הללו ולהפוך לנער שוליה של בשם, שם הוא משכלל את כישרונו בתחום הריח ונהפך לממציא בשמים. חוסר יכולתו ליצור ריח גוף מסביר שהוא לא סבל מריח עצמי שהפריע לו לקלוט ריח של אחר וכן שהוא כביכול אדם ניטרלי בחוש שהריח שלא מאוהב בריח של עצמו שאליו הוא התרגל וכדומה. באיזשהו שלב הוא מגלה שאם הוא מכין בושם מנשים זה בושם משובח, ולכן הוא צריך לרצוח אותן ולהכין מהן בושם. נראה לי שזה דרך להמשיג לחלק מהקוראים את משמעות הריח, שהרי הרבה גברים אוהבים נשים מסוימות ולא יודעים מדוע, אם זה בגלל ריח מיוחד שמתחבר לאדם אז זה יכול להקל על האדם לדמיין העניין (ברור שהעניין תקף גם לגבי נשים האוהבות גברים, פשוט נקטתי בדוגמה של הספר שעוסק ברצח נשים). הוא נתפס ועומד למשפט אבל לאחר שהוא משחרר בושם מיוחד רואים בו קדוש והוא משוחרר. ברם להיבריס פה בסיפור יש נמסיס, והוא שם פעם אחת יותר מידי בושם של קדושה והקהל שהעריץ אותו כקדוש-על, החליט לקחת ממנו בגדים למזכרת ואז הקהל המשיך וקטף ממנו איברים ועשה בו לינץ'. וכך הוא מת.

לסיכום הספר נחמד מאוד, שפה יפה, סיפור מעניין ומוסר השכל מעורר מחשבה. מומלץ מאוד לקרוא.

מוגן: חינוך חרדי ככשל שוק


התוכן המבוקש מוגן בסיסמה. כדי לצפות בו, יש להזין אותה כאן:

הנסיגה האמריקאית, טראמפ והכורדים


טראמפ הודיע שהוא יפנה את כוחות הצבא האמריקאי והוא כבר פינה מעט.

ובמקביל הטורקים פלשו לאזורים כורדים והחלו לכבוש האזור ויש כבר כמה הרוגים.

הכורדים וטראמפ שיתפו פעולה נגד דאעש ונגד אסד. ובעולם ובישראל רבים מגנים את הצעד של טראמפ באומרם שהוא נותן פרס לארדואן, נוטש בני ברית ומזיק לישראל שמפחדת מארדואן ומהכוחות הקשורים לאירן ולכן זקוקה לארה"ב פה באזור.


וצריך להבין מה הרציונל של טראמפ ומה יחסו לבעלת בריתו טורקיה.

הכורדים בסוריה הם אנרכיסטים השונאים את המערב הקפיטליסטיסטי. הכורדים כעם לא רציניים ומלאי פילוגים ולא מצליחים להרים מדינה. וכן לא נלחמים טוב באויביהם כמו שהם ברחו מפני הצבא העירקי בצפון עיראק.

הם רוצים שהאמריקאים ישלמו בהרוגים במקומם. לשם הדגמה, הכורדים מונים מיליונים והם לא מצליחים להתקדם למדינה כבר מאה שנה, חסרי רצינות. אני מאמין שהם יכלו להילחם יותר חזק ולסבול הרבה יותר הרוגים. העם הכורדי ככלל יכול היה לקדם תיעוש ופיתוח ואז במצב משבר כמו מלחמת האזרחים בעירק, להכריז עצמאות ולחתום עם טורקיה ואירן על ויתור על תביעות טריטוריאליות בטורקי ובאירן. נשמע לי מוזר שעם של ארבעים מיליון לא מצליח להשיג מדינה גם בשטח קטן לפחות. זה כמו שפלסטין לא מסכימה לדרישות של ישראל ובכך מורחת את רעיון המדינה אצלה ולבינתיים מגדלים שם דור של בורים ויש שם ברשות שחיתות רבה. בנוסף, בעולם של תיעוש לא אנושי הפקטור האנושי חשוב פחות ובעולם של ציוולזציות גדולות שמתאחדות לגושים קדושת המדינה פחותה מעבר. וכך זה נראה שהם הולכים לפספס את ההזדמנות שהם למדינה.

הם בסוריה גם לא רוצים מדינה, אלא אוטונומיה תחת אסד. וזה לכאורה יש להם כבר כעת, אז מדוע אמריקה צריכה להילחם כעת למען שטח גדול יותר. כרגע יש לטראמפ דריסת רגל ועוד שטח שנמצא אצל גורמים שלא משתפים פעולה עם אירן.

היגיוני שטראמפ רוצה שהעולם יתחנן למעורבות שלו, במקביל שיגלה בעצמו מעורבות וישלח חיילים ונשק. וכן שאולי הוא מכשיר הקהל נגד טורקיה. למעשה ארה"ב בבעיה עם טורקיה היא בעלת ברית שלה כשהשלטון שם הופך להיות אנטי מערבי ואיסלמיסטי. כנראה שמחכים בנאט"ו לכך שהשלטון יתחלף. ברם אולי צריך יהיה להפעיל לחץ כדי שזה יקרה או כדי שטורקיה לא תמשיך להיות מדינה סוררת או למנוע מעשה סורר שלה.

בנוסף השיטה האמריקנית במלחמות העולם זה לתת לצדדים השונים במלחמה להתיש עצמם ואז ארה"ב מתערבת וקובעת. כעת טראמפ יטיל סנקציות של מכסים על טורקיה ובכך יקדם הכלכלה האמריקאית ובמקביל יחלק נשק לכורדים כמו שחילק עד עכשיו, ואם צריך הוא יחזור.

אין שום סיבה שהוא יחטוף הרוגים בשנת בחירות ויזיק לעצמו בבחירות. שהכורדים ילחמו על הבית שלהם.

בנוסף זה לא יזיק לו מבחינת ברית: א. הטורקים גם בני ברית. ב. הכורדים לא באמת בני ברית אלא בעלי אויב משותף הם הרי שמאלנים רדיקלים, אנטי ישראל, ארה"ב והקפיטליזם, הם נלחמים על החיים שלהם, על הבית שלהם, אמריקה למעשה עשתה להם טובה ולא שהם עזרו לאמריקה.

לינק לתוכנית שעסקה לאחרונה בכורדים.


אני במסע ולכן מעלה זאת ממכשיר הסלולרי, בהמשך אערוך הטקסט שוב. תודה

מוגן: יִהְיֶה בְּסֵדֶר


התוכן המבוקש מוגן בסיסמה. כדי לצפות בו, יש להזין אותה כאן:

הקול הרם 2019 The Loudest Voice


סיימתי לאחרונה לצפות במיני סדרה בשם The Loudest Voice המבוססת על ספר של גבריאל שרמן בשם הקול הרם ביותר בחדר – ביטוי אמריקאי על אדם טיפש הצועק, אולם יכול גם להתפרש כתיאור של אדם שצועק יותר חזק מכולם. הסדרה עוסקת בחדשות פוקס ורוג'ר איילס. כאדם ימני הזלזול בימין שהסדרה מביעה קצת הפריעה לי. אולם אני משתדל ללמוד מכל דבר ואני חושב שמדובר בסדרה חשובה וטובה. הסדרה מלמדת מה השמאל חושב על הימין ומאידך על איך תקשורת עובדת ואיך אנשים מושחתים מתנהלים. מחשש לספויילרים אנסה לכתוב ללא קלקולים, ברם מי שירצה יותר תיאור, יוכל לבקש זאת בתגובות לרשומה פה ואענה לו פה בתגובות.

הסדרה מראה איך הוקמה חדשות פוקס וכאן בעצם הסדרה מראה שיש גורמים חכמים בימין וגורמת לחשוב האם הפטריוטיות היא מפלטו של הנבל? הסדרה מראה איך מקימי פוקס ניוז, ערוץ החדשות שמרני בארה"ב, הבינו שעדיף להקים טלוויזיה למגזר מסוים, המגזר השמרני, החש שאין לו קול, ולא לכלל החברה ואכן החברה הגיעה חיש למקום הראשון בטלוויזיה בארה"ב.

איני יודע עד כמה הסדרה אמינה (לינק לביקורת על כל פרק לגבי אמינות העלילה) ולא ברור מניין המידע אולם הסיפור הוא יפה כשלעצמו וכמו שנכתב למעלה יש מה ללמוד ממנו על התפיסה של אנשי התקשורת לגבי קהל הצופים וכן לחוש את השפעת התקשורת על החברה.

בנוסף יש להבין מדוע חדשות פוקס הצליחה, אפשר לחשוב שזה אינטרס קפיטליסטי של רופרט מורדוק וטיפשות של הימנים האמריקאים, אולם אם נחשוב טיפה יותר נבין שהקמת רשת חדשות חדשה שהופכת למספר אחת בכבלים היא לא קורית סתם. פתאום נגלה שציבור שלם הוזנח או אפילו חש שהתקשורת נגדו או בזה לו וכדומה ולכן רצה תקשורת אחרת. וכך בשלו התנאים להקמת חדשות ניוז על ידי רוג'ר איילס. ולאחר הקמתה עם ניהול מוצלח מבחינה מקצועית והבנה של איך האדם המצוי חש.

הסדרה גם מקשרת בין הסיפור לטראמפ מה שמצד אחד הופך העניין למעניין ומאידך למגמתי שהרי הצופה יכול לחוות שיש כאן אנשים שטניים הבאים להשתלט עליו ולכן יש נגדו איום דימוני וחובה עליו להציל עצמו על ידי התנגדות.

הסדרה העלתה אצלי את השאלה האם יש קשר בין תאבי הנאות לאנשים מוצלחים? (מי מאיתנו לא נתקל בחדשות באדם בכיר בארגון שניצל את מעמדו לרעה מרבנים ועד קצינים?) אדם אחד בסדרה מוצג כתאב אוכל ונשים ומאידך אותו אדם הגיע רחוק. האם אנו כחברה מעודדים אנשים רעים להגיע רחוק יותר משאר האנשים אולי כי אנו פוחדים מהם או כי אנו נמשכים לפעלתנות שלהם וכדומה? או זה פשוט עניין של אנשים מוכשרים הפעילים יותר האדם הממוצע.

הסדרה גם עוסקת בהטרדה מינית יותר מההיבט של ההשפלה ופחות מבחינת ההיבט המיני, הטאבו-גיבושי והרתעתי. בסדרה עוסקים בהטרדה מינית לפי נקודת המבט המצויה משום מה שזה עניין של כוח ולא מיניות. וכאן אני חולק. יש במיניות כפויה על ידי צד אחד גם עונג מיני ולא בהכרח עניין של סתם הפעלת כוח והתעללות מרושעת. יש בעניין גם אינטרסים שניתן להגיד שהם אינטרסים כלכליים. נניח אם אדם מעליב מישהו מינית וכעת הוא מתבייש לדבר על כך בגלל הטאבו החברתי וממילא הוא שותק ואז מפחד או מאפשר לעניין להמשך ואז מפחד יותר או נהיה כלוא ומשועבד לפוגע. הבנת העניין חשובה לדעתי כדי למנוע העניין. נניח אם אני הופך לבת ואני מפחדת מאונס אדע לשתף פעולה אם אנשים חזקים מראש ולהיראות מפוחדת וכך למנוע הצקות מיניות שהרי הם יחשבו שאני איתם, אדע להימנע מאנשים תאוותניים ולנקוט באמצעי הגנה למניעת תאווה כלפי גם אם הם לא נראים חפצי כוח, היות שהם עלולים להימשך אלי. זו דעתי הפשוטה ואשמח לביקורת. בכל מקרה הבאת הנושא של ההטרדה המינית, בדרגותיה השונות, למרכז הסדרה היא חשובה בקידום מניעת האלימות המינית בחברה שלנו.

חשוב להגיד שהבימוי טוב וסביר והמשחק גם משכנע ולכן מי שלא חייב לראות רק סרטי אקשן ויכול להתחבר לסדרות פוליטיות-תקשורתיות, מומלץ לו לראות. ברם שיראה בראש פתוח.

עוצמה יהודית 2019


ישנה מפלגה בישראל בשם עוצמה יהודית. להפתעתי אני רואה כל מיני חילונים שמצהירים בגלוי שהם מתכננים להצביע למפלגה. אולם לא אתפלא שהם יצביעו לבסוף מחל לאחר קמפיין הצילו של נתניהו.

במקביל יש ימנים רבים ברשתות החברתיות הקוראים לעוצמה לפרוש, וכן ראש ממשלת ישראל קרא למפלגה לפרוש והודיע שאין לה סיכוי להיכנס לכנסת בהתאם לאחוז החסימה.

נתניהו קורא: "לא להצביע עוצמה יהודית"; בן גביר: "אין רוב לימין"

איני מסתיר זאת. אני ימני מתון מאוד, הנני רואה בעצמי ימין תרבותי שלא מפריעה לו היררכיה, אדם שאינו מחפש שוויון, אינו מאמין בזכויות אדם או אזרח ועוד. אולם עם כל זאת, אם הייתי איש של עוצמה יהודית הייתי אומר להם רוצו בכל הכוח. וזאת ממספר סיבות:

  1. ליצור איזון רעיוני, בשוק הדעות חשוב שלהם ולכאורה גם לי שהם יהיו קיימים, הם מייצגים אנטי תיזה מסוימת מול השמאל ובכך מעניקים לדעתי הלגיטימית לעומתם יותר לגיטימציה וכן מניעת סחף תמידי לצד השמאלי.
  2. ליצור איזון מול השמאל, אם הם יעברו הם יצרו איזון מול השמאל הקיצוני ואם הימין יקים קואליציה בלעדיהם, אזי הימין ייתפס כיותר הגון.
  3. להכריח את הפוליטיקאים להתחשב בהם, חשוב לאנשי עוצמה יהודית לגרום לפוליטיקאים להתחשב במצביעיהם בהתנהגותם כפוליטיקאים וכן שבפעם הבאה יבטיחו להם דיל משתלם, אפילו כיסוי חובות כמו עם זהות.
  4. ואם הימין יפסיד בבחירות ותקום לנו ממשלת שמאל. אז הם יגידו שאם הם היו נכנסים הם היו מונעים זאת ולכן צריך להצביע להם או שהשמאל יפנה ישובים ואז הציבור יפנה אליהם אוטומטית או שיהיו פיגועים והציבור יפנה אליהם אוטומטית.

אני משוכנע שיש עוד סיבות אולם כרגע אני לא רואה אותן.

לאחר כל זאת לבוחר הימני הקיצוני יש דילמה האם לבחור למישהו שיעבור את אחוז החסימה בוודאות ולמישהו שבוודאי יחליש את הצד השני או לסייע למטרות המפלגה לטווח ארוך.

השיקולים שלי בהצבעה הם שונים, אני מצביע לפי הסיפור שאני מעוניין לספר, ולכן אתחשב ברצון משפחתי הקרובה וכדומה. ועל אף שאני ממש נגד עוצמה יהודית, הייתי מצביע אם זה מה שישמח את אשתי. וזה פשוט מאוד בהצבעה אולי אני מרוויח משהו, ולאחר עיקרון הטרמפיסט שאומר שאנשים טרמפיסטים ומצפים שמישהו יצביע והם ינוחו… הסיכוי שמנדט יעבור על הקול שלי הוא קלוש. לכן עדיף לי לשמח את בת זוגי.

חג בחירות שמח

נתניהו, סיגריות, הפלות וכריתת עצים במדינה היהודית


הייתה לנו שיחה במקום העבודה בוקר אחד, היינו כמה חבר'ה מהמינים\המגדרים השונים. חבר אחד שם גינה את נתניהו תוך כדי שפיו מלא בעשן על כך שהוא העלה את מחירי הטבק, ולכן הוא רכש כעת כמה סטוקים בחו"ל במחיר של ארבע חפיסות בארץ.

חבר שני הגיב לו שזה כחלון בכלל ולא ביבי.

הגיב לו הראשון שזה ביחד בשת"פ. חבר שלישי אמר שנמאס לו שבהצלחות של עידן נתניהו, כגון רפורמת הסלולר, הקרדיט הולך לכחלון, אולם כשכחלון מעלה את מחירי הטבק אז אנשים אומרים שזה ביבי. צריך לא להיות מגמתיים.

אני הגבתי שזה מערכתי. יש כאן מזימה של גורמים במדינה לדחוף את המעשנים לפינה החברתית ולהפוך אותם למצורעים בעיני החברה. לאט לאט הציבור מסתכל על המעשנים כאילו הם מדביקי איידס מסוכנים. כאילו הם חרדים\יהודים טפילים החיים על חשבון תושבי המדינה. ועוד יש כאן נציגי ציבור ושלטון האומרים שזה בשביל לעזור למעשנים ולהציל את החיים שלהם. ואז אמרתי שמממנים ומעודדים הפלות, אבל את המעשנים מבזים.

חברה אחת התחילה להגיד שזה לא ככה יש הבדל בין אדם שמזיק לעצמו לבין אדם שמזיק לאחר – האשה ההרה שמשמידה את עוברה, זה הגוף שלה והיא לא מזיקה לאחר.

אמרתי לה שגם המעשן – זה הגוף שלו הבחירה שלו והוא מזיק כשהוא מעשן במרחב שלו רק לעצמו ולכאורה כשהוא חולה ומת בגיל צעיר יותר מן הממוצע אז הוא חוסך למדינה כסף כי היא לא צריכה לטפל בו ולהעביר לו כסף בגיל הזקנה שהרי הוא מת.

היא טענה שזה לא נכון שהמדינה מעודדת הפלות.

הוספתי ואמרתי שמי שמקצר את החיים שלו, המעשן, זה לא לגיטימי והמדינה פועלת במזימות שונות להפחית העישון ולנצל את כספו של המעשן – ובשם הטיעון שהוא לא יודע להחליט וצריכים לעזור לו להציל את החיים של עצמו. אולם כשאשה רוצה לקצר חיים זה בסדר ובעידוד המדינה.

אז החברה וחברה אחרת אמרו שעובר זה לא חיים. וכעת חבר זכר אחר אמר, מה זה אם לא סוג של חיים ולמה המדינה לא מתערבת פה נגד העניין כמו שהיא פועלת נגד המעשנים?

אני סיימתי ואמרתי שפה בארץ הציונית יותר קשה לכרות עץ מאשר להפיל. ונתניהו נכנע לשמאל ורודף מעשנים למען הצלת חיים ובמקביל מאפשר השמדת עוברים.


להלן כמה ציטוטים למי שרוצה להעשיר את עולמו:

"כל אישה המעוניינת להפסיק את ההריון, רשאית לפנות לוועדה להפסקת הריון."
מאתר כל זכות
15. (א) לא יכרות אדם אילן מוגן או עץ בוגר ולא יעתיקו וכן לא יוביל אדם אילן מוגן או עץ בוגר או חלק מהם, שלגביהם קבע השר כי הובלתם טעונה רישיון, והכל אלא אם כן קיבל תחילה רישיון לכך מפקיד היערות.
מפקודת היערות

בגלל האצת הבנייה: משרד החקלאות מקצר את הדרך לכריתת עצים

אחד מצווארי הבקבוק המכבידים ביותר בהליכי היתר בנייה הוא קבלת אישור מפקיד היערות לכרות עצים. על פי הרפורמה של משרד החקלאות להגדלת הוודאות התכנונית וקיצור ההמתנה להיתר, רישיון כריתה מושהה יינתן כבר בתב"ע

כלכליסט

מחוללת – מוכתאר מאי


אני מודה לאל שלא ברא אותי כאשה בפקיסטן – רשמים לאחר סיום הספר מחוללת של מוכתאר מאי.


הספר מספר על אונס אכזרי שאשה מוסלמית עברה בפקיסטן כשהאונס נעשה על ידי מוסלמים. במקביל הגיבורה מתארת את מצבה העגום של האשה במצבה בתרבות שבטית גם בעידן מודרני.

יש מקומות בעולם שכוחי אל ששם הנשים סובלות יותר מצאן. אם גבר מהשבט שלהן פגע במישהי משבט אחר, אזי יחטפו אישה מהשבט הפוגע ויפגעו בה. במקביל עדיין נהוג להחליט לזווג שם בני זוג עוד לפני שהם באו לעולם. והרשויות משתפות פעולה עם המצב.

וכשהאשה לא יודעת קרוא וכתוב ומודרת מהחיים הציבוריים כי היא בהמה, היא לא יודעת להאבק על זכויות שלה גם אם זו זכותה בהתאם לחוק המוסלמי או אפילו כתוב בקוראן. ועדיין נחמד לקרוא את הספר הזה ולראות שיש תקוה, תקוה כי כך מבינים איך דיכוי עובד.

וגם בחברה החרדית מחתנים צעירים שלא יודעים שיש להם יכולת לסרב. וגם בחברה החרדית לא אומרים או לא אומרים מספיק לצעירים שיש להם זכויות כנגד הורה מכה או מורה מכה או כל בעל סמכות המנצל את כוחו לרעה בניגוד לחוק. ואז אין פלא שנפגעי מין רבים מספרים שהם לא ידעו שיש להם זכות להתנגד. זה בסדר לתמוך בחברה היררכית ולהבין שאין שוויון, אולם זה לא אומר שצריכים לסבול הכל.

די לשוליות, צריך ללמוד, להבין ולגלות מעורבות. וצריך להשיג כוח הרתעה וכך להגן על מה שרוצים להגן, שהרי גם משטר מתקדם של מדינה גרעינית משתף פעולה עם מצב עגום זה. אין אידאלים מעבר לכוח תרבותי, יש רק אינטרסים.

מחוללת – מוכתאר מאי
כנרת זמורה ביתן 2006

וכאן אני נוזף בהוצאה לאור על בעיות קשות שיש לה בספר, דפים חוזרים לעצמם וקטע נשאר קטוע, בשביל זה ניצחנו ב-48?!

התורה לא נחמדה (גם לא נחמדה להומוסקסואלים)


הרבה אנשים ממגזרים שונים, דתיים וחילונים, מוסלמים ויהודים אומרים שהאל נחמד ותורתו נחמדה. אני לא בקיא באסלאם עדיין, אז אדבר לפחות על הדת שלי. הדת היהודית המשפחתית שלי. בהמשך אדבר על ההקשר ההומוסקסואלי, אני מחבב את אמיר אוחנה וברכות על התרוממותו למעלת שר בממשלה הישראלית, אבל ישנם הומואים מ'הומואים דתיים' (?!) להומואים "נחמדים" שבדרך כלל שמאלנים שמפריעים לי מבחינה אסתטית מבחינת טיעוניהם. וחלקם אפילו טרחו לתקוף את השר הטרי על סיבות שלא הבנתי מה רוצים ממנו.

הרשומה פה מבטאת קונפליקט שיש לי עם אנשים שחלקם גם במעגל החברים הקרוב שלי שבאמת מאמינים בזאת שביהדות יש עקרון של נחמדות והתאמה לחיים טובים לדעתם, ואם לא, אזי זו לא יהדות מבחינתם – אלא תורת מוות או יהדות מיושנת.

דתי אחד, מודרני בעיני עצמו, בוגר תואר בפילוסופיה טען לי שלדעתו התורה צריכה להיות מחוברת לחיים של העולם הזה, העולם הארצי שלנו. ולכן אם היא מנותקת מהחיים, אזי היא לא תורה אלא סם המוות. ונשמע אצלו שחיבור לחיים זו נחמדות מסוימת כלפי האדם. לא ברור מה הוא רוצה הרי כל מה שיש לנו בעולם קשור לבני אדם, אז מדוע זה לא מתאים לחיים וגם עניין נורא כמו מוות מתאים לתנאי החיים שלנו עלי האדמות. אדם מת לא יכול למות שוב.

השבתי לאיש המלומד כך: התורה מונעת מממזר להתחתן עם אשה רגילה. הוא חייב להתחתן רק עם נשים במעמד נחות וטמא שאינן ראויות לשאר העם וכן למעמד הכהני. לעומת זאת יהודי יכול להתחתן עם גויה שהרי היא יכולה להתגייר בעתיד – כלומר הוא יכול להתחתן עם אשה גויה כעת שיכולה להתייהד. מה נחמד כשאדם אוהב מישהי בכל ישותו, אולם התורה לא מרשה לו?!

ועוד דוגמה, זוג נשוי שרב ויחסיו עלו על שרטון, הזוג התגרש והאשה נישאה לאחר. כעת האשה מבינה שהיה עדיף להיות עם הבעל הקודם וגם הילדים המשותפים, אם יש, חושבים כך. ברם, התורה "הנחמדה" אוסרת עליהם להתחתן שוב.

בגלל הדוגמאות הללו ועוד דוגמאות אחרות שלא הזכרתי ובגלל תפיסת עולם אחרת שלי לגבי האלוהים, איני מקבל זאת שהתורה נחמדה וחייבת להיות מחוברת לחיים ואחרת היא סם המוות. התורה היא כוח בעולם שלנו שמשפיע. היא לא נחמדה, היא פשוט קיימת. בדיוק כמו האל שהוא פשוט קיים מעבר לטוב ולרע. טוב ורע זה המשגה למתאים לי או לא – שלילי או חיובי. אני ממליץ להכיר את מקס האיום בנושא.

עניין זה חשוב גם בנוגע ללהט"בים המצדיקים את מעשיהם בשם אהבה ונחמדות ושאלוהים והתורה שלהם אומרים "ואהבת לרעך כמוך". הם אידיוטים או שקרנים. א. התורה היהודית מתירה להרוג באופן עקרוני, ומצווה לרדוף שוכבי זכר. ב. אפשר להגיב להם שזה נחמד לא להכיר בהומואים, מה הם יגבי בעניין?! זכותו של הדתי להיות נחמד קווירי (בדרכו המוזרה שלו) ולהיות עוין כלפי הפרקטיקה המינית הלהט"בית. הם, הלהט"בים פשוט צריכים להגיד בכנות שיש כאן מאבקי רצונות ושכך בא להם. הם לא צריכים לזהם את העם בישראל בשקרים.

אפקט אלאור עזריה


היום, ה-17.3.19 קרה במדינה ברוכת הפיגועים שלנו פיגוע טרור וכך נכתב על המקרה המצער:

"המחבל, שהגיח מאחת החנויות באזור צומת אריאל, הגיע לטרמפיאדה בצומת ודקר את קיידאן – שעמד במקום יחד עם לוחם נוסף כחלק ממשימת אבטחה של הטרמפיאדה. המחבל חטף את רובה ה-M-16 של קיידאן – ואז ירה בו למוות מטווח קצר. לאחר מכן פתח במסע ירי, שבמהלכו נפצע אנושות הרב אחיעד אטינגר, אב ל-12 מעלי, ונפצע קשה חייל נוסף בצומת גיתי אבישר. השניים הובהלו לבית החולים בילינסון בפתח תקווה, שם ממשיכים הרופאים להילחם על חייהם. שני חיילי אבטחה נוספים עמדו בקרבת מקום, בצדו השני של הכביש. בצה"ל מתחקרים כיצד הצליח המחבל להימלט עם רובה ה-M-16 מבלי שהחיילים הסתערו לעברו וסיימו את האירוע".


ראיתי מישהו עצבני פייסבוק שאמר שהסיבה שהמחבל היום לא נורה זה בגלל "אפקט אלאור עזריה". כלומר, בגלל שאלאור עזריה נענש כשניסה למנוע פיגוע, אז חיילים חוששים לפגוע המחבלים. ומי שאשם פה וגם יש כאן הרוג אחד לפחות על ידיו בדרגה מסוימת, זה בוגי יעלון שתקף את מעשה עזריה. ויש גם בתגובות לכתב גל"צ צחי דבוש בטוויטר דברים דומים.

בכל מקרה, אמירה זו לא מוצאת חן בעיני, אני לא חושב שבוגי הוא אדם כזה טיפש שסתם מעניש חיילים. אני לא חושב שהוא כה אוהב אדם שאכפת לו מהרג או רצח מחבל פלסטיני. הוא פשוט יודע שבמפירי נהלים צבאיים תריך לטפל מחמת זאת כי זה מפריע להתנהלות הצבא וכך מזמין עוינות נגד הצבא בגלל הריגה לא חוקית של מחבל לעיני מצלמות. אז חשוב להגיד, אלאור עזריה הפר נהלים של הצבא ואפילו הטיעון המשפטי של עקרון הצורך לא עמד לו. ונדמה לי שכל מיני גורמים אינטרסנטיים טענו שנעשה לו עוול ובעצם הוא, כביכול, חף מפשע שבסך הכל ניסה למנוע פיגוע. (ניתן להגיד כמה דברים לטובתו ואולי אכתוב על כך פעם בהמשך, אולם הוא עדיין פעל בניגוד לנהלי הצבא)

אני חושב שייתכן שאולי ניתן להגיד, הפוך, אם כבר עוסקים באפקט עזריה, אז אפשר להגיד שכתוצאה מכך חיילים חושבים 'שכל אחד שפוגע במחבל כשהוא מנסה להציל חיים יעמוד למשפט ואז יחליטו אם הוא פעל נכון כשיש סיכוי רב שהוא יופלל, אז עדיף להימנע מלחצים מיותרים'. ברם חשוב להגיד שאלאור עזריה הלך וביצע וידוא הריגה במחבל שהיה הולך למות בין כך וזאת דקות רבות לאחר הפיגוע.

אז בקצרה – אפשר אולי להגיד בקצרה שעזריה במעשיו גרם לעוד הרג יהודים בגלל הפחדה מיותרת של חיילים מתוך מטרה להצדיק את מעשהו הנפשע.

נ.ב. שמעתי שיש כאלו שקוראים לענישה קולקטיבית ולפעולות תגמול, אני מתנגד לכך בתוקף, זה נגד דיני הלחימה במשפט הבינ"ל. אפשר לפעול על פי חוק בטרור ועדיין להרתיע. היום אנו חזקים ולכן יש החושבים שזה משתלם לנו, אולי יום אחד בעתיד נהיה חלשים ואז אנו לא נרצה שינהגו כך כלפינו.

בני בני ילד רע? – הגיגים בעקבות התלונה נגד בני גנץ על הטרדה מינית


לאחרונה התפרסם שראש מפלגת כחול לבן, האדם הנכבד והרמטכ"ל לשעבר הטריד מינית. וכך נכתב בנושא:

"החיים אכזבו אותי בגיל 14 כשבני גנץ הוריד את מכנסיו. לילדה בת 14 זה כמו שמישהו יצמיד לה אקדח לראש ויהרוג אותה. זו הטראומה שנכנסתי אליה. אני לא לבד סיפור הזה. זה קרה גם ליד ילדה בת 7. כל האמת עוד תצא לאור. העדות פורסמה ב'ישראל היום'".

חשוב להגיד שלא ברור שבני גנץ הטריד מינית, אלא העניין רק לכאורה, היות שהעניין לא הוכח ומה שיש לנו זה עדות לא ברורה בנושא.


העניין מזכיר לי את הסיפור של שופט בית משפט העליון הפדרלי בארה"ב ברט קוואנו. האיש הואשם בהטרדה מינית על ידי ד"ר פורד לאחר שכבר עבר את כל ההליכים כמעט לכל המינוי, כולל הזמן שיש לאנשים להתלונן נגדו. ד"ר פורד, המתלוננת שסירבה להתלונן במשטרה והחליטה ללכת לתקשורת לאחר שהתייעצה עם אנשים בחוף הים… אמרה שהיא לא זוכרת בוודאות, היא לא יכולה להגיד מתי בדיוק ואיפה, רק בני אדם ספציפיים בקיץ מסוים. וכל מי ששמו ששורבב לסיפור מכחיש. ד"ר פורד האשימה את ברט קוונאו. הוא הציע לעבור חקירה בסנאט כבר לפני עשרה ימים, ברם השמאל טען שהאשה המסכנה לא יכולה לבוא, כתוצאה מכך נוצר לו בית משפט שדה ציבורי במדיה ההמונית. ושמו של הנשיא טראמפ הוכפש כאדם שתומך בטורפים סקסואליים. למעשה זה נראה היה כטריק למנוע את הבחירה שלו.


בהקשר שלנו, בין אם בני גנץ עשה זאת או דברים גרועים יותר או לא, אני חושב שעבריין כלשהו גם אם הוא עבר את העבירה בגיל 17 יכול להשתלב בחברה וזכאי להמשיך בחייו ולכן זכאי להתיישנות, אחרת לא משתלם לאנשים לחזור למוטב וכך החברה תהיה אלימה יותר ואנו האזרחים החלשים והפשוטים נפסיד מכך.

ברם עדיין זכותה של הנפגעת לתקוף אותו על התנהגותו. אני גם בעד חסינות זמנית למתמודדים בבחירות מפני חקירות משטרתיות או כליאה בנושא, אלא אם כן הם מהווים סכנה לציבור. לדעתי זה לא הוגן לציבור עד שהוא מוצא מישהו שייצג אותו, שיבוא נפגע עבירה שהמתין עשרות שנים ובעצם גרם לצד הפוליטי לבחור באדם בעל השם הרע ויחסל אותו על ידי המערכת המשפטית. ברם אני כן בעד לאפשר לנפגע להתלונן על אותו נציג ציבור, הנפגע זכאי לחופש הביטוי ולהתנקם באותו מתמודד וכך ליצור הרתעה חברתית שתמנה עבריינים וכן הציבור נהנה ממידע שיכול להעזור לו להחליט. ואת כל זה אני אומר על אף שאיני חסיד של המפלגה של האדונים הצבאיים והביטחוניים של גנץ. אז אני בעד לאפשר לנאווה ג'ייקובס להתלונן כאוות נפשה בכל כלי תקשורת, אבל איני בעד שהמשטרה תאשים את בני גנץ בנושא. כעת הוא נבחר ציבור והציבור לא אשם שלא היה לו המידע הזה, בעוד שאם היה לו הוא היה יכול למצוא קצין צבאי בכיר אחד שייצג את נטיותיו המיליטריסטיות.

ולסיום שיר מוזר המקדם אלימות על ידי תיאור זוגיות אלימה בשיר עליז ורומנטי.

השדכן נתניהו – כתב הגנה על הבלוק הטכני | בחירות 2019


איני חסיד של נתניהו או של סמוטריץ. ומצידי ששניהם יעזבו את הפוליטיקה ויעשו לביתם. אני הכותב לא מושקע בהם ולא חייב להם. הנחת היסוד שלי היא שקול אחד לא משפיע ולפיכך גם אם אני מעוניין בתוצאה ספציפית אין לי תמריץ להצביע. פשוט עלי להיות טרמפיסט (Free Rider). ואם אלו שמסביבי דורשים שאצביע, אפשר להגיד להם שאני חולה או שכבר הצבעתי. כמובן שאם אשתי תרצה שאצביע למפלגה מסוימת אשתדל להצביע למפלגה שלה כדי לגרום לה לחוש טוב, כך לפחות אדם אחד יוצא מורווח. בקצרה, שכל אחד יעשה מה שבא לו בנושא. ולפיכך די ברור שאיני בא להכעיס אנשים בכתיבה ברשומה הזו ואם מישהו חש מורת רוח, הנני מצטער בצערו.

בכל מקרה, כעת יש תקופת בחירות במדינה שלנו שפרופסור הר סגור המנוח והאהוב היה קורא לה המדינה מדרום לסוריה. ובערב סגירת הגשת הרשימות נתניהו פעל לאיחוד קולות בימין גם עם מפלגה שנתפסת כלא לגיטימית עקב זאת שהיא קשורה למפלגת הימין הקיצוני 'כך' שהוצאה מחוץ לחוק מבחינת היכולת להתמודד. וזאת בגלל מצע השולל את הדמוקרטיה, גזענות והרס סוג המשטר במדינה הקיימת כעת במדינת דרום לסוריה.

גרפיטי כהנא מת

העניין לא מצא חן בעיני רבים על אף שברור שנתניהו שידך איחוד מפלגות כבלוק טכני ועל פניו לאחר הבחירות 'עוצמה יהודית' הנחשבת הממשיכה של 'כך' תהיה סיעה נפרדת מהאיחוד הלאומי-תקומה הבית היהודי. ברם הכועסים בנושא טוענים שנתניהו מכשיר השרץ וכדומה.

וכאן לא ברור על מה הם כועסים, הרי ברור שמגני נתניהו בהקשר ל'עוצמה יהודית' נגדו כי היא 'כך' ו'כך' היא לא דמוקרטית או לא משתלבת עם הדמוקרטיה הליברלית שהיא חלק מדת המערב. ואם כן, הרי הדמוקרטיה הליברלית תומכת ברעיון הדמוקרטיה הייצוגית. שזה אומר שהאזרחים יכולים להשפיע על גורלם ולא מנוהלים על ידי טיראן וזאת באמצעות בחירת נציג שייצג אותם. אולם בדרום לסוריה החליטו שיהיה רק 120 ח"כים בגלל תקציב או סימליות יהודית היסטורית. ואחר כך החליטו שאחוז החסימה יהיה גבוה יותר וכיום הוא עומד על על 3.25. אחוז החסימה הגבוה מקשה על מפלגות להיבחר לפרלמנט ובעצם זורק קולות מצביעים רבים לפח. ומונע ייצוג של חלקים גדולים מהעם. העניין מונע כניסת מתחרים חדשים המשיגים תמיכה באיטיות, הוא נחשב כמונע סחטנות של מפלגות קטנות ומקדם מפלגות גדולות וממילא הוא מקדם יציבות ממשלתית ופרלמנטרית.

כתוצאה מכך גם מפלגות ותיקות כמרצ, הבית היהודי ועוד מפלגות חוששות שלא יעברו את אחוז החסימה. אז האיחוד הלאומי-תקומה והבית היהודי החליטו לרוץ ביחד עם עוצמה יהודית בשביל לגרום לכך שהם עברו את אחוז החסימה. ודרך אגב, בהסכם לכאורה יש ניצול מסוים שהרי נותנים לנבחרי עוצמה יהודית רק את המקומות 5 ו-8. כשברור שיש להם מעל שני מנדטים של תמיכה בעם – כך על פי סקרים רבים, נכון לזמן כתיבת שורות אלו.

אז כעת נתניהו החליט לקדם את הייצוג הדמוקרטי במדינה ואיפשר שנציגי ציבור מצביעים רב של מס' מפלגות יעברו את אחוז החסימה. ולא ברור על מה הכעס הגדול הוא בעצם פועל ברוח הדמוקרטיה?

ואם נגיד שנציגי עוצמה יהודית הם תועבה, אז שהחוק ימנע מהם להתמודד. הבעיה היא שהחוק מאפשר להם להתמודד ואז יש להם תומכים שבלי זה היו מצביעים למפלגה ימנית אחרת שהייתה עוברת אבל כעת יש מצב שהם לא יעברו. אז נתניהו מאחד שורות בימין ומקדם שקול ציבור מקופח ישמע בכנסת, מה הביג דיל? לא טוב לכם המתלוננים הנכבדים, שנו את החוק, הוריד את מס' אחוז החסימה או חוקקו חוק האוסר על עוצמה יהודית להתמודד.

עד אז אני מבין את נתניהו והאיחוד-הלאומי הבית היהודי. זו לא חוכמה גדולה לאפשר למתחרים של נתניהו בימין לשרוף לו מנדטים כל בחירות ואז למנוע ממנו להציל מנדטים על ידי איחוד. אתם הכועסים רוצים לנצח לכו לשטחים ושכנעו אנשים שמתוקף לידתם-מגוריהם במרחב מאויים פינוי על ידי השמאל הם בימין ונגד השמאל, אנשי בית יהודי שנגעלים ממנו, תשיגו אנשים שידאגו שהבית היהודי יעבור לבד ללא עזרת בריוני עוצמה יהודית. אין עניין סתם לבכות.

כרגע זה נראה שנתניהו בהצלת קולות הימין שלו מירידה לטמיון השיג לעצמו את הקואליציה וכעת הרצון להצביע בשמאל ירד כי כבר אין סיכוי, כביכול. אז יש גל קטן של השמצות מהשמאל, מרכז ואפילו ימין מתון, ברם זה יעבור. זה הרציונל של נתניהו, כנראה.

התפתחות השלטון בעם ישראל – פרשת יתרו


יצא לי לדבר עם חבר על יתרו והתפתחות השלטון בעם ישראל לפי המקרא. לאחר השיחה פתחתי תנ"ך ועיינתי בטקסט וחשבתי לחלוק עם קהל הקוראים היקר את תובנותי.

אני מצטט הפסוקים שמות יח יג-כז הקשורים לדברי ומעיר בין קטע לקטע וכן הנני מדגיש כדי להקל על הקריאה ולהאיר קטעים חשובים בטקסט. מה שעניין אותי זה הסיפור של ביקור יתרו שמביא את ביתו ונכדיו ובהמשך מבקר את התנהלותו של משה.

ואם כך נשאלת השאלה: האם משה לא היה מודע לבעיית המשילות שלו? ועל כך בהמשך הדברים.

יג וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיֵּשֶׁב מֹשֶׁה לִשְׁפֹּט אֶת הָעָם וַיַּעֲמֹד הָעָם עַל מֹשֶׁה מִן הַבֹּקֶר עַד הָעָרֶב. יד וַיַּרְא חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה לָעָם וַיֹּאמֶר מָה הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה לָעָם מַדּוּעַ אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַדֶּךָ וְכָל הָעָם נִצָּב עָלֶיךָ מִן בֹּקֶר עַד עָרֶב. טו וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹתְנוֹ כִּי יָבֹא אֵלַי הָעָם לִדְרֹשׁ אֱלֹהִים. טז כִּי יִהְיֶה לָהֶם דָּבָר בָּא אֵלַי וְשָׁפַטְתִּי בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ וְהוֹדַעְתִּי אֶת חֻקֵּי הָאֱלֹהִים וְאֶת תּוֹרֹתָיו.

בקטע הזה רואים שיתרו נוזף במשה על התנהלותו הבעייתית שבו העם ניצב עליו כשהוא מטפל בהם לבד. והבעיה היא, לכאורה:

  1. שזה מעייף את העם ומשה.
  2. לא יעיל מבחינת הטיפול בצורכי העם והשלטון.
  3. הופך את משה אחראי לבעיות של העם כשהוא טועה או מכריע באופן שלא מוצא חן בעיני מישהו וכן משה ונתפס אחראי לעם בבעיותיו היומיומיות ויכול להיות שלא ניתן לשפר העניין בכלל ובכך מעמדו נפגע.
  4. ויש בעניין חוסר בידול מהעם ובכך משה נתפס כאדם עממי פשוט פחות נשגב שלא ראוי למשול ואז פחות יצייתו לסמכותו.

יז וַיֹּאמֶר חֹתֵן מֹשֶׁה אֵלָיו לֹא טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה. יח נָבֹל תִּבֹּל גַּם אַתָּה גַּם הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ כִּי כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר לֹא תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָיט עַתָּה שְׁמַע בְּקֹלִי אִיעָצְךָ וִיהִי אֱלֹהִים עִמָּךְ הֱיֵה אַתָּה לָעָם מוּל הָאֱלֹהִים וְהֵבֵאתָ אַתָּה אֶת הַדְּבָרִים אֶל הָאֱלֹהִיםכ וְהִזְהַרְתָּה אֶתְהֶם אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַתּוֹרֹת וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ וְאֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן. כא וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹתכב וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם בְּכָל עֵת וְהָיָה כָּל הַדָּבָר הַגָּדֹל יָבִיאוּ אֵלֶיךָ וְכָל הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפְּטוּ הֵם וְהָקֵל מֵעָלֶיךָ וְנָשְׂאוּ אִתָּךְכג אִם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה תַּעֲשֶׂה וְצִוְּךָ אֱלֹהִים וְיָכָלְתָּ עֲמֹד וְגַם כָּל הָעָם הַזֶּה עַל מְקֹמוֹ יָבֹא בְשָׁלוֹם.

יתרו אומר למשה שהוא לא יכול לשרוד לבד, שהרי מה זה הוא לא יכול "לֹא תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ", הוא הרי עושה כעת מה שהוא יכול. בהכרח שהעניין יוביל באיזשהו שלב למרד ולכן הוא לא יכול. אז יתרו מציע לפתח מנגנון של תומכי שלטון שיתעסקו בדברים הקטנים ובכך ישאו עם משה את השלטון. ברם הם גם האנשים שאחראים בפני העם על הדברים הקטנים והתדירים ונתפסים כקטנים. בעוד שמי שעוסק בדברים הנדירים החשובים הגדולים, נתפס כגדול ומורם מעם.

מעבר לכך יתרו גם מדגיש שצריך להשיג לעניין לגיטימציה מהאל, כנראה, כדי שהעם יקבל את הסתלקותו של משה מחייהם ביום יום ואת זה שהוא משית עליהם מנגנון שליטה מפותח משרי עשרות לשרי אלפים. ובעוד כששלט לבד, כביכול, הוא לא היה יכול לפקח באלפי עיניים, אבל כעת יש לו אלפי עיני-שופט-דיקטטור הבאים במגע עם העם ויכולים לעדכן אותו על העם כשצריך. והעניין משתלב שאיש חיל הוא חומר גלם צבאי, חזק אמיץ המקבל תפקיד הדומה למסגרת ארגונית צבאית.

כד וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה לְקוֹל חֹתְנוֹ וַיַּעַשׂ כֹּל אֲשֶׁר אָמָר. כה וַיִּבְחַר מֹשֶׁה אַנְשֵׁי חַיִל מִכָּל יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן אֹתָם רָאשִׁים עַל הָעָם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת. כו וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם בְּכָל עֵת אֶת הַדָּבָר הַקָּשֶׁה יְבִיאוּן אֶל מֹשֶׁה וְכָל הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפּוּטוּ הֵם.

משה לא היה טיפש והיה בעל חינוך אצולתי ואולי נסיכי שהרי גדל אצל בתיה בת פרעה. אולם הוא לא היה יכול להציע העניין שהרי אז:

  • הוא יתפס כאחד שבורח מעבודה קשה, מנסה להשתלט על העם וכדומה.
  • הוא גם לא יכול לשנות לפני שהוא "מנסה" לעבוד לבד ובכך העם שם לב שהוא מותש ואין לו חיים ויש תור ובאלגן וכך יש לגיטמציה לבצע שינוי וזה לא שהוא בורח מאחריות או סולד מהעם ולא ניסה, הוא ניסה אבל זה לא עבד…
  • בנוסף הוא לא היה יכול לאפשר לעם להציע זאת כי אז הוא נכנע לעם ואז העם לא יפסיק אולי לנסות להביע את דעתו ואז העניין יכול לפגוע במשילות.
  • וכן אולי שהעם לא היה יכול להציע זאת כי הוא עדיין היה ב'אורות' וחסר ביקורת נגד משה כי זיכרונם מיציאת מצרים שהושיעה אותם היה עדיין טרי.
  • וכמו כן אפשר להגיד שהם פשוט פחדו ממשה ולכן לא העזו להגיד לו ביקורת.

אולם יתרו הוא משפחה עם משה שהרי משה אבי נכדיו, הוא לא היה ביציאת מצרים, הוא אציל ולא חלק מהעם ובעל מעמד דיפלומטי מדייני המקנה לו הגנה שהרי היה הכהן של מדיין וזה שאירח את משה כשברח על נפשו מפני פרעה.

כז וַיְשַׁלַּח מֹשֶׁה אֶת חֹתְנוֹ וַיֵּלֶךְ לוֹ אֶל אַרְצוֹ.

ניתן להגיד שמשה חיכה שזר מתאים יציע הפיתרון ואז הוא גירש אותו כדי שהעם יפחד מלהעביר ביקורת וכעת מובן מדוע הוא שלח אותו.

Moses takes his leave of Jethro by Jan Victors

לסיכום, כעת מובן מדוע משה השתהה ופעל באופן אישי עם העם וחיכה ליתרו שיבוא, אולי הוא אפילו קרא לו שיביא את ציפורה והילדים. ולאחר שיתרו העביר ביקורת בונה, משה "מקבל" את עצתו אבל משלחו ממחנה עם ישראל בצורה עדינה כדי למנוע בעיות וכעת הוא יכול להתנתק לו מהעם ולזכות במעמד של מנהיג עליון. התורה מבינה שזה חשוב ולא מנסה להצניע זאת. אין ברירה העם צריך מישהו מנותק ממנו כדי שהוא יוכל לציית לו. התורה בעצם מלמדת אותנו כיצד להעביר תהליך פוליטי לטובת העם ויתקבל בצורה מוחצת בעם.

אני יודע שניתן להגיד שמשה לא חשב על הצעת יתרו ושניהול ארגוני לא היה חזק אצלו. אולם העניין נשמע לי מופרך, הוא לא אדם פשוט הוא היה חלק מהמעמד השליט במצרים עד שערק. לכן אני משער שהוא חיכה לשעת הכושר המתאימה.

בונוס – השוואה עם גרסת ספר דברים פרק א

חבר דתי הלומד תלמוד ביקש ממני להתייחס ברשומה לגרסת ספר דברים שיש השואלים מדוע היא שונה מהגרסה שלנו. לפיכך החלטתי להוסיף הטקסט מדברים ועל כך להלן:

יב אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם. יג הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם. יד וַתַּעֲנוּ אֹתִי וַתֹּאמְרוּ טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לַעֲשׂוֹת. טו וָאֶקַּח אֶת רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וִידֻעִים וָאֶתֵּן אוֹתָם רָאשִׁים עֲלֵיכֶם שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת וְשֹׁטְרִים לְשִׁבְטֵיכֶם. טז וָאֲצַוֶּה אֶת שֹׁפְטֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר שָׁמֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק בֵּין אִישׁ וּבֵין אָחִיו וּבֵין גֵּרוֹ. יז לֹא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא וְהַדָּבָר אֲשֶׁר יִקְשֶׁה מִכֶּם תַּקְרִבוּן אֵלַי וּשְׁמַעְתִּיו.

  • רואים שכאן לכאורה העם רואה את משה כורע תחת העומס. משה לא מזכיר את יתרו בכלל. האם זה שקר?! ניתן להגיד שזה רעיון של משה והוא פשוט חיכה שמישהו מתאים יכין את העם לשינוי הזה כמו שנכתב למעלה.
  • כאן משה מוצג כדמוקרט יותר מבספר שמות בזאת שמבקש מהעם לבחור את האנשים המתאימים עניין שנתפס כדמוקרטי יותר.
  • משה מבקש אנשים חכמים נבונים וידועים ולא אנשי חיל יראי אלוהים אנשי אמת שונאי בצע – זה משתלב עם הדגש התדמיתי של משה שהוא צריך חכם ונבון וידוע ולאו דווקא מישהו אמיץ-איש-חיל ירא אלוהים איש אמת שונא בצע. פשוט כי הדגש הוא על המוצלחות של האדם ולא על חוסר האומץ שלו ויושרו, וצריך להראות לעם את המוצלחות של האנשים לפי מה שהוא מכיר ככתוב חכמים נבונים וידועים, מי שלא ידוע לא התמנה, כביכול.
  • וגם כאן משה מדגיש קושי הדבר ולא גודל. עניין שנתפס כהסבר מדוע הוא מטפל בעניינים החשובים, לא בגלל כבוד, אלא בגלל הקושי והוא המומחה.

כך או כך, אני לא רואה צורך להשוואות עם גרסאות במקרא שניתן להגיד עליהם שהם קיצורים ובעצם שולחים אותנו למקור או לעשות השוואות עם היבטים שונים, אלא אם כן יש סתירה מפורשת.

קרולה הילפריך – דברי סנגוריה על המרצה מהעברית שחטאה באכפתיות והסבירה משהו לסטודנטית חיילת


כותרות האתרים צעקו השבוע האינטרנט שמרצה באוניברסיטה העברית נזפה בחיילת ישראלית על זה שהיא בצבא הישראלי. חברים רבים שלי בפייס תקפו את המרצה השמאלנית ואמרו שהיא חצופה ועוד שלל מילות גנאי. מדובר בחוקרת ספרות ותרבות. מרצה בכירה בחוג לספרות כללית והשוואתית ובתכנית ללימודי תרבות שלמדה פילוסופיה וספרות באוניברסיטאות מינכן, ברלין, וירושלים. כעת המבטא שיש לה בעברית מובן.

הנה הסרטון שמתעד חלק מהשיחה בין המרצה לחיילת ותודה למסריט האלמוני:

 

 

וכך כתב על זה עיתון מסוים: "במהדורת החדשות של "כאן" נחשפה אתמול (שלישי) תקרית חמורה, שבמסגרתה העירה מרצה בשם ד"ר קרולה הילפריך מהפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטה לסטודנטית שהגיעה כשהיא לבושה במדי צה"ל. התקרית החלה לאחר שסטודנטית ערבייה העירה לחיילת, ובין השתיים פרץ ויכוח. לאחר ההרצאה ניגשה המרצה לחיילת ונזפה בה בחומרה. "את לא יכולה להיות נאיבית ולבקש שיתייחסו אלייך כאזרחית, כשאת מבקשת להיות במדים. את חיילת בצבא של ישראל ויתייחסו אלייך בהתאם", אמרה לה".

אני שומע בתיעוד מרצה אכפתית שמרגישה צורך להסביר לחיילת מדוע סטודנטית העירה לה משהו. איני רואה נזיפה. זה ברור שהתנדבות בצבא או להתעקש ללבוש מדים הן ערכים מסוימים שיכולים להתפס רע בידי אנשים אחרים. ומי שלא רואה זאת הוא מושפע מערכים קונצנזוסיאלים או מערכים מיליטריסטים המקדשים עניינים צבאיים.

נראה שהבחורה לא מבינה מדוע שמישהו לא יאהב את זה שהיא חיילת או מגיעה לצבא. היא לא נחטפה לצבא, אלא התנדבה, כך לטענתה. זו עובדה שמישהו לא אהב זאת, כעת המרצה מסבירה שיש כאן מיליטריזם, פגיעה בחברה אזרחית, בחירה לשים מדים. ואני לא אתפלא אם גם נאמר שערביה שחשה מדוכאת על ידי הצבא ישראלי חשה צורך להעיר איזו הערה נגד המדים או הצבא. לבסוף המרצה אומרת לחיילת שהיא מצטערת שאין לה כעת זמן, היא צריכה ללכת לכיתה אחרת ושהיא תשמח לקרוא מכתב בנושא מהחיילת. נשמע לי התנהגות אדיבה מאוד. אני חושב שהמרצה בגלל האכפתיות הנחמדה שלה, כעת סובלת מ"עליהום" ציבורי על לא עוול בכפה במקרה הזה.

אני לא רואה כאן הצקה לחיילת בכיינית, אולי אמרו לה מילה או משפט, ביג דיל. האוניברסיטה לא אמורה להתערב בכל אמירה בין סטודנטים. נראה לי שהחיילת התרגלה לפנות לגורמי סמכות שיעזרו לה וכשהמרצה סירבה להתערב לטובתה ועוד הסבירה את המניעים של הערביה שהעירה לחיילת זה הפליא אותה וגרם לה לבכות. "חאלאס" המדינה ומנגנונים הקשורים למדינה לא אמורים להתערב בכל נושא שתינוקות מהעם רוצים. יש חופש ביטוי פה, הגיע הזמן שנפסיק לבכות על כך.

משום מה הוחלט שמדובר בנזיפה של המרצה כנגד החיילת המסכנה וכתוצאה מכך התארגנה הפגנה והנה תיעוד:

 

אז אולי המרצה שמאלנית ואפילו שמאלנית קיצונית, אולם נראה לי שבמקרה הזה משלהבים את הציבור על משהו שהיא לא עשתה. כמובן שלגיטימי לרצות בהתפטרותה כי היא לא פטריוטית ישראלית. זכותו של האדם להתמקח על גורלו.

לסיום, בונוס, קטע מדברי לייבוביץ שאיני חסיד שלו לגבי תפקידה של המדינה כמסגרת ולא כתוכן ושכדאי לצמצם את מעורבותה. אני לא ליברל כמו לייבוביץ ואני חושב שהמדינה היא סוג של ערך ושאי אפשר לפצל בין ערכים למעשים וכדומה, וכן איני ליברל שחושב שחייבים לצמצם את מוערבות המדינה. אני מאמין ביחסי כוח בהתאם לאינטרס של מקבלי ההחלטות. ברם במקרה שלנו זה בזבוז משאבים שגורמי סמכות אמורים להתערב למען חיילת בכיינית שטוענת שהיא מגנה על המדינה.

הנה הקטע:

 

 

 

והאבסורד הוא שהחיילת אומרת שהיא בצבא לשמור על המדינה. הצבא שולח אותה ללמוד אצל מרצה שמבינה מדוע שמישהו יעיר לחייל שלובש מדים ואז החיילת בוכה. החיילת צריכה להעריך את המרצה שעוזרת לה לשמור על המדינה על ידי הלימוד באוניברסיטה. לפיכך בעצם המרצה בזה שבטעות גרמה לחיילת להפגע ולבכות היא שומרת על המדינה אולי…

נ.ב. לאחר פרסום הרשומה בשישי, ביום ראשון דף בפייסבוק בשם מדינת ירושלים פרסם את התחקיר שלו בנושא, שאפו.

ילדי האנרכיה (Sons of Anarchy (2008 –2014


לא מזמן התחלתי לצפות במשך כמה חודשים בסדרה בשם ילדי האנרכיה – סדרה אמריקאית. החלטתי להתבונן בה כדי להבין את אנשי טראמפ – Trumpland. הסדרה עוסקת במועדון אופנועים משפחתי שמתפקד כקהילה לכל דבר עם טקסים ואירועים משלהם. מתוך שיקולים של פרנסה הקהילה עוברת על החוק ולאט לאט הופכת למאפייה אלימה.

הסדרה מדברת על האדם הלבן הפשוט שחי במקום שכוח אל באיזשהו חור בארה"ב. הקידמה הטכנולוגית לא מגיעה אליו, אין לו השכלה והוא חי במנותק מיושבי הערים הגדולות. הוא משמר את התרבות שלו וחי את חייו הפשוטים וחסרי היומרות.

ממש התחברתי לסדרה, התעניינתי באופן נדיר מה קורה עם הדמויות. ואפילו התחברתי לדמות חדשה שבאה פתאום כשאני ממש מזדהה עם דמויות מסוימות בסדרה ונגעל מאחרות – אם כי אולי הם היו שחקנים מכוערים במיוחד…

הסדרה קשורה לאנרכיה ולכן קרויה ילדי האנרכיה, ברם הם הלכו לאיבוד ועוסקים בהישרדות בחיים ולא מחוברים לרעיון של מייסד המועדון-קהילה. האם זה משל נגד האנרכיזם שבסופו של דבר גם סינדיקט שלו יסתאב וישכח את מטרתו?! אולי.

בכל מקרה טענתי הפשוטה בנושא האנרכיזם, דרך אגב, שאנו חיים בעולם עם סדר אנרכי:

  • א. המדינה פועלת בסדר בין לאומי אנרכי. והסדר הבין לאומי העולמי מכתיב גם מה קורה בתוך המדינה בדרגה זו או אחרת – כגון היכולת לכבוש מדינה אחרת ולהשית שם חוקים חדשים או היכולת למרוד ולהכריז עצמאות.
  • ב. מי קבע את הכללים של העולם כעת בתוך המדינה? החליטו כך קרה… אם כן אזי העניין יכול להשתנות.

כלומר, אנו חיים בעולם אנרכי ואז אין הבדל גדול בין אנרכיזם לדמוקרטיה שהרי הכל אנרכיזם. ברם מבחינה המשגית יש מודלים שונים של אנרכיה… אנרכיה דיקטטורית, אנרכיה מלוכנית, אנרכיה אוליגרכית, אנרכיה דמוקרטית וכדומה.

לא מזמן ראיתי ראיתי את פרק הסיום של עונה שש ולכן החלטתי לכתוב רשומה זו. בפרק הזה הגיבור, ברנש בשם ג'קס טלר מגיע לדיל עם התובעת של המחוז שהוא יסגיר עצמו על פשע מסוים – שהוא קשור אליו בעקיפין על ידי מכירת הנשק בלתי חוקי ששימש לפשע – וילך לכלא בתנאי שאשתו לא תלך לכלא על פשע אחר שנוצר בגלל שהיא העבירה צלב למישהו בכלא והוא הרג עם זה גורם בכלא. אימו שומעת שהוא הולך לכלא, היא חושבת שכלתה אהובת ליבו של ג'קס הלשינה במשטרה ובעצם הולכת להעיד נגד בעלה כדי שהיא תוכל לשמור על הילדים אצלה ולא תאלץ להיפרד מהם בגלל הכלא. החמות הולכת ורוצחת את כלתה. בסוף היום הבעל מגיע ורואה את אשתו מתה.

הצטערתי מאוד בצערו. זה הזכיר לי רגעים שהזדהיתי עם צער בחיי, למשל ברצח משפחת פוגל באיתמר. שהילד ששרד מנסה להעיר את אימו והוא לא מבין שהיא מתה. היה גם דוגמה של ילד סורי קורא לאימו "אום, אום" וגם זה תפס אותי חזק. גם כעת שאני נזכר בזה דמעות יורדות לי כמעט מעיני. ואני לא יודע למה. יש משהו בחוסר אונים של ילד או של בעל שעושה הכל למען אהובתו – אבל היא מתה.

ומה שמעניין הוא שהיא בדמותה בסדרה כבר נמאסה עלי, היא הפסיקה לעבוד בצורה רציונלית סבירה – בעצם יש לה שיגעון להציל את ילדיה מלגדול בחיי פשע ואז אולי הם יהפכו מושחתים או שימותו. ברם היא בעצם מסכנת את חייהם ואת חיי בן זוגה ולפעמים ללא סיבה ספציפית מובנת והיא עושה שגיאות ובעיות כבר כמה עונות, וזמן מה חשבתי לעצמי שאם היא תמות אני אשמח. ברם הסיום של העונה היה עצוב לי מאוד. למרבה האבסורד, מותה היסב לי נחת, צערו של בן זוגה היסב ליה צער. כנראה הוא משחק טובבב… הרהרתי בתוכי שאולי לאחר שאני מבין מה זו פרידה, אזי אני רואה במוות של אמא אהובה או של האשה סוג של פרידה כואבת וזה מה שחיבר אותי לסצנה. בכל מקרה, למי שרוצה לשאול, אחסוך לו השאלה, הסדרה מומלצת מאוד.

וילי הרולד – סקירת הסרט דֶר האופטמן 2017 Der Hauptmann


לאחרונה נתקלתי בסרט העוסק באדם נרדף, אדם הנרדף בזמן של כאוס וכעת עומד למבחן בעצמו בנושא, האם הוא ירדוף או יזדהה עם הנרדפות כמו שהוא היה בעצמו ואם כן מה יגרום לו להחליט ומה יהיה המחיר לכך?

זהירות קלקלנים…

ראיתי לאחרונה סרט שחור לבן בשם: 2017 Der Hauptmann העוסק בסיפור אמיתי על חייל שנפרד מיחידתו בסער הקרבות בשלהי מלחמת העולם השניה עם בעלי הברית המערביים. החייל הוא גרמני שנמלט מהמשטרה הצבאית שחושדת בו כעריק ואולי גם כחייל פשוט שעוסק בגנבות ואולי בעוד פשעים. הם מושחתים שלא מנסים לעוצרו למעצר, שהופכים את המרדף לציד והוא נמלט על נפשו כנגד הסיכויים.

לאחר שהם נואשו למוצאו, הוא מבין שהוא תמיד ייחשב כעריק ולכן הוא חייב למצוא דרך להנצל. הוא בעצם צריך להמלט מבנות הברית, מהמשטרה הצבאית ומהרעב. לפתע הוא מוצא רכב נטוש עם מדים של קצין ומעט אוכל והוא מחליט להתחזות לקצין. הוא מבין שכקצין הוא לא יכול ךלהתנהג כחייל פשוט. לפיכך הוא מתאמן רבות על הגינונים שלו כקצין וממש מרגישים אין הבגדים עושים את האדם הוא מתחיל להיות איש אחר.

מעט זמן לאחר מכך, חייל אחר שנאבד מיחידתו נדבק אליו וכך בעצם האיש מתחיל להקים לעצמו יחידה כשהוא בזהות מזוייפת. החייל החדש הפך לשלישו וכך הם מתחילים להסתובב באזור כשעוד חיילים. החיילים מצטרפים אליו בשמחה, חלק כי הם רוצים להצטרף לצבא וחלק כי הם מבינים שללא זאת הם ייחשבו כעריקים ולכן עלולים להתפס ולהיו מוצאים להורג.

לעת לילה הוא מגיע לפונדק ושם הם חוששים שהוא בא להחרים מזון לצבא הגרמני, הוא מרגיע אותם שהוא בא להלחם בעריקים הפושעים. הם עולזים ומביאים לו מכל טוב. לבסוף הם מביאים לו עריק או חייל אבוד ומצפים שהוא ינקום את נקמתם ויוציאו להורג בשבילם. הוא חושש שהם יעלו על כך שהוא מתחזה אז לאחר לבטים הוא מוציא את החייל להורג.

בהמשך הוא מגיע לבית מבודד והוא מוצא שם חיילים הוללים המתעללים בבעלי הבית בחינגה של עולם ללא ערכים, הם חוששים ממנו ומאיימים עליו בנשקם, אבל הוא מצליח למשטר אותם. לאחר שהוא לוקח להם את נשקם, הוא לא הורג אותם כפושעים על אף שהעניין די ברור שהם כך, אלא הוא מצרפם לכוח שלו ומגדיל את כוחו.

האיש ממשיך ומצרף עוד חיילים לכוח שלו, לבסוף הוא מגיע למחנה מלא עריקים או חיילים אבודים הנתפסים כך, והנה אנו מצפים שהוא ימצא דרך לשחרר את העריקים, אולם בפועל הוא מוצא דרך לערוף טבח בעריקים רבים וכך הוא משנכע את אנשי המנהל במחנה שהוא קצין בעל סמכות בנושא. בעלי הכוח בהמחנה הרוצים להפטר מהמטלה הזו שמחים על העניין ובכך מניחים לעצמם להשתכנע שיש לו הסמכות לפעול במחנה. וכאן יש מספר סצנות המראות את העולם המנותק משאר העולם – פלנטה אחרת בעקבות התנאים השונים מכל מה שהאדם חונך להם, אלימות גופנית, סדיזם ופשוט התנהגות חייתית לא ברורה. לבסוף המחנה הופצץ והוא ממשיך לדרכו תוך כדי שהוא חוגג כמלך, שופט אנשים על פשעים על פי דעתו ומתהולל גם הוא. אולם לא לעולם חוסן הוא נתפס על ידי המשטרה צבאית, אבל מצליח להנצל במשפט. כאן הסרט מסתיים, ברם כתוביות בסוף מודיעות לנו שהרשויות הבריטיות עלו עליו והוא נעצר והוצא להורג על פשעי מלחמה בגיל 21.

לדעתי הסרט נפלא ואני ממליץ לראותו בחום רב. הסיבה שבחרו בשחור לבן זאת כי הם רצו להכניס אותנו לעולם של פעם, אבל גם להדגיש לנו את הממד השונה. הרעיון הוא שבמלחמה גם אנשים טובים כביכול, אנשים שלכאורה נרדפו על לא עוול בכפם על ידי גורמים מושחתי הופכים למושחתי בעצמם, ההיגיון האנושי משתנה במצבים כאלו. הם מראים גם עד כמה קל לשכנע חיילים אבודים לשתף פעולה במעשים הרעים הללו ועד כמה בעצם במצבי קיצון חריגים דברים משתנים. אדם שמשחק בשפת גוף מרשימה של קצין נתפס כקצין ומתפקד כמו עריץ באיזשהו שלב. הסיפור משתלב לי עם לב המאפליה ועוד סיפורים בנושא המראים עד כמה הטוב והרע האנושים הם לא עניין קבוע בנפשו של האדם אלא תלויי אינטרסים אישיים. למשך חלק גדול מהסרט הייתי בטוח שמטרתו היא להנצל ולהציל אחרים על הדרך ברם לבסוף כרבר ברור שהוא לא הורג כי אין ברירה אלא הוא הפך לשעתוק של כוחות הרוע שהוא נחשך אליהם או שהתנאים הפכו אותו לרע וכך הוא מתנהל כמאפיונר חייל בסוף המלחמה. עוד נקודה יפה בבימוי זה שהוא מתחבא במהלך המרדף אחריו מתחת לשורשים של עץ וזה כביכול שהוא שותל את עצמו באדמה. ואז כשהוא יוצא הוא כביכול צומח, עד שלבסוף מתברר שיש כאן צמח פרא.

הסיפור עצוב, יש כאן חייל שנחטף לעבדות צבאית ואיבד בעצם שלטון על גופו ואת ההרגל לשלוט בהתאם לצו החברה על עצמו ולא בגלל מה שהוא מוכרח לעשות אחרת ימררו את חייו, והנה הוא נרדף על נפשו על לא עוול בכפו על ידי המדינה שהיא מייצגת באופן רשמי את החברה ואז הוא מבין שכמו שהם מושחתים גם הוא יכול, מה ההבדל אם זה בשם המדינה או בשם עצמו. קראתי עליו שהוא נזרק מתנועת הנוער שלו.

למי שרוצה לקרוא עוד סקירה מאתר מוצלח באנגלית שיקרא פה.

משאלת מוות (2018) Death Wish


מה דעתכם על אדם שלוקח את החוק לידיו? האם לקיחת החוק לידיים תורמת לחברה במצבים מסוימים?

לאחרונה יצא לי לראות סרט אמריקאי העוסק בחיי הפשע בשיקגו. במסגרת שוד שהתשתבש עקב הטרדה מינית שגרמה לבת המשפחה הנשדדת להאבק נפגעו בני המשפחה שהיו בבית.

אב המשפחה המשמש כרופא שהה מחוץ לבית וחיכה שהמשטרה תפעל למען תחושת הצדק שלו. הוא רואה שהעניין לא מתקדם והוא הולך למשטרה להפעיל לחץ. בתחנת המשטרה הוא רואה קיר של עשרות אם לא מאות מקרי פשע לא פטורים והוא מבין שהוא צריך אולי לקדם העניין בעצמו על אף שכרופא הוא מתאמץ להציל עבריינים כי גם להם מגיע לחיות.

הוא יוצא לשוטט בעיר, אולי באזורי פשע, ושם הוא נתקל במקרה שנטפלים לבחורה, ספק הטרדה מינית אולי שוד. הוא מתערב לטובתה והפושעים זונחים אותה ומפליאים בו מכות נאמנות. כאן נראה שגמלה בליבו ההחלטה שהוא יגן על עצמו וכן ינקה את העיר מפשע עד שימצא את הפוגעים במשפחתו. כנראה מתוך תחושה שהפגיעה לא הייתה לשוא וכעת הוא ידאג שהם ימותו, להם לא מגיע לחיות, הם רעים.

הסרט פשוט, עוסק בתיקון עולם, שחרור כעסים ונקמה. ומאידך בהעלמת עין של החוק. אין בימאות מיוחדת ששמתי לב אליה. אן תחכום מיוחד. מה שיש זה אקשן נחמד שאולי גן מקדן את הרעיון של הזכות להחזקת נשק להגנה עצמית ולמניעת פשע.

בסרט המשטרה לא מנסה לתפוס אותו וכן גורמים רבים בחברה רואים בו מלאך המושיע ותמונותיו הופכים למם ויראלי והוא לאייקון תרבות שקמים לו מעריצים. ניתן לראות בעניין תמריץ למשטרה לעבוד בשיא היעילות כדי למנוע את לקיחת החוק לידיים העלולה להוביל לכאוס. וכן הרתעה נגד הפושעים, שהרי המשטרה מחויבת לנהלים המגנים על זכויות האזרח של הפושעים. בעוד שמי שלוקח החוק לידיים לא מתעניין בכך.

לעומת זאת מרקסיסט יגיד שזו בדיחה, המשטרה דואגת למעמד השליט ורק מוכרת עם התקשורת סרט ההמראה אדם המתנקם ברעים, אבל בפועל המשטר הבורגני זקוק לפושעים שיצדיקו את השלטון הקיים כאילו הוא מגן על האזרחים והפעילות של אותו "אינדיבידואליסט" לא עוזרת לחלשים.

אני מאמין שככל שיהיו נהוג פה ושם שאנשים שיקחו החוק לידיים המצב יוטב לאזרח הפשוט. בסופו של דבר העניין יגלוש גם לפגיעה במנגנוני השליטה בחברה ובכך תיווצר הרתעה שתגרום לשליטים לפעול בנחמדות יותר למען האזרח.

צריך גם להבין מה מרגש את האמריקאים בשחקנים שהם עבריינים טובים מבחינה חברתית, כלומר, עוברים על החוק למען החברה או כדי להגן על עצמם וכדומה? אני חושב על אף שאיני יכול להוכיח זאת שיש הרבה סרטים אמריקאים העוסקים בעבריינים יטובים כביכול. האם כך הם חווים חירות? אין לי תשובה ברורה עדיין ואמשיך לחשוב על כך.

לסיכום, לא סרט מופת, לא סוגיה מרתקת, לא משחק מדהים. מה שיש כאן זה סרט בינוני ונחמד העוסק בלקיחת החוק לידיים ובזכות של האזרחים להחזיק נשק.

סרטים על מיניות


ברשומה זו אביא מספר סקירות סרטים העוסקים במיניות (ובכוונה לא אנקוט במילה מגדר ואיני רואה במילה מין מה שקשור בלבד בתשוקה המינית המכונה אצלנו בסלנג סקסואליזם, אלא הנני רואה בזה את ההיבט הרחב של ההבדלים הקשורים לאיבר המין של בני האדם), כותבני מזיכרון, אזי לא אאריך הרבה. ראיתי עוד כמה שלא ריגשו אותי ואולי ראיתי עוד כמה טובים ששכחתי את שמותיהם. בכל מקרה אתם מוזמנים להציע סרטים אחרים. אני מביא טקסט זה בגלל העיסוק המוגבר החגיגי והמקודש בנושא המיני שיש כאלו שגם יגידו את המילה מגדר שאצלי היא שנויה במחלוקת. וכעת לרשימה.


בנים אינם בוכים (Boys Don't Cry (1999

סיפור העוסק בטרנסג'נדריות, מימוש עצמי, אלימות ואהבה. הסרט על נערה שרוצה להיות נער, כביכול, היא עברה חיים קשים ומדרדרת לפשע וחיה בזהות בדויה של ברנדון טינה. בכל אופן, היא לא אמרה נואש. היא באומץ גדול ועוז פנימי חיה כגבר ומתאהבת בנערה בשם לנה, שבתחילה חושבת שהיא גבר.

יום אחד טינה נעצרה עקב פשע שהיא ביצעה ובעיתונים היא הוזכרה בשמה הנשי ולא הגברי. זה גרם לחברתה לנה להבין שהיא אשה והיא קיבלה אותה או אותו כמות שהיא או שהוא. (אגב, אם היא הייתה מחליפה את שמה לשם יוני סקס, הבעיה הייתה נפתרת) במקביל גם החברים המשותפים של לנה וטינה, חשדו במוזרות של טינה ויום אחד הפשילו את מכנסיו וגילו שהוא אשה. אז הם חטפו אותה ואנסוה באכזריות. לאחר שהיא התלוננה על אונס לרשויות המטפלות בעניין, הם רצחוה.

העניין מחריד ומעיד על יצר האכזריות של האדם. מצד אחד הם שונאים את המוזרות הלא ברורה של טינה. ומאידך הם אונסים אותה לאחר שהם מגלים שהיא אשה, וזאת על אף שהם שונאים אותה, כביכול, ואז הם הורגים אותה באכזריות היא נוהגת בצורה שהם לא מורגלים לה ונתפסת בעיניהם כנגד הטבע, קרי הרצח בעיניהם יותר שכיח ולגיטימי מהתופעה.

הסרט לדעתי מרגש מאוד ומעורר הזדהות. ואגיד שאני לא מפחד להגיד שאיני מעריץ של קרוסדרסרים או טרנסג'נדרים. מפריעה לי בדרך כלל הגישה הבכיינית והקרבנית שלהם יחד עם הנטיה לשמאל המאמין בשוויון נגד פרטיקולריות, אבל עדיין זה סרט מרגש ומומלץ.


אמה ויגואר (Aimée & Jaguar (1999 

סרט מבוסס על ספר העוסק בשתי נשים לסביות בגרמניה בעידן היטלר. האחת יהודיה והאחרת "ארית", הן מגלות את משיכתן ומתגברים על הפחדים ונהיים זוג. כשהיהודיה חיה בזהות ארית בדויה. לבסוף היהודיה נתפסת על ידי הגרמנים ומאז לא נודעו עקבותיה.

הסרט מראה את הסצנה הלסבית בעידן ההוא עם תלבושות נחמדות ומעורר הזדהות כשבעצם הגיבורה היהודיה היא יהודית נרדפת המקבלת סיוע מארית וגם לסבית. כלומר, השלטון הגרמני של אז חשוך והלסביות נאורות. קראתי את הספר בעברית והנני ממליץ לצפות ולראות למי שרוצה. והרעיון של הסיפור מעבר לסיפור האמיתי הוא גם לסמל את הלהטביות כעין יהדות נרדפת.



גברות במדים בשתי גרסאות (Mädchen in Uniform (1931) Mädchen in Uniform (1958

הגעתי לסרט הזה בעקבות התעניינותי בשחקנית רומי שניידר. הסרט עוסק בנערה גברית, ושמא גם אצילה, בבית ספר פרוסי קפדן מאוד בתחילת המאה העשרים. היא בעלת מאפייני התנהגות גבריים מסוימים. לדוג' היא משחקת גברים בהצגה ונחשבת גברית יותר מול שאר החברות במוסד. היא מתאהבת במורה שלה. וכשהיא שתויה היא מצהירה על כך בפומבי וכתוצאה מכך יש השלכות חמורות.

העניין מעניין מבחינת ההתאהבות במקום חד מיני. קראתי פעם בספר פסיכולוגיה פופולרע שיש אחוזים גבוהים יותר של פעילויות חד-מיניות במקום שהוא על טהרת מין אחד בלבד, זכרי או נקבי.


טומבוי (Tomboy (2011

לורה היא ילדה החשה רצון לנהוג כנער. לורה עוברת עם משפחתה דירה למקום חדש וטוענת ששמה מיקל ומתנהגת כבן. לורה בתור מיקל נהיית חבר של של אחת בשם ליסה והיא, ליסה, מציגה אותו בפני הילדים בשכונה כבן בשם מיקל. מיקל הופך פופולרי לאחר שהוא מתגלה כמגניב וטאלנט במשחק הכדורגל ושיש לו מעריצה.

באיזשהו שלב ההורים של לורה מגלים את העניין לאחר שהיא נהייתה מעורבת בקטטה עם נער מהבית-ספר. אימו מבינה שהיא התחזתה לנער ומכריחה אותה להיות נערה וללכת כך להתנצל על המעורבות בקטטה. לאחר מכן, כשהיא לבושה כבת באופן קבוע היא מתביישת לצאת מהבית, אולם כשליסה מגיעה היא מקבלת כוח ויוצאת אליה.

הסרט מתאר תהליך התבגרות מודרני יחד עם נועזות קלילה המאפשרת לגיבור לשחק עם המנהגים בחברה ולזדהות עם המין האחר. העניין נראה כתהליך חלק ופשוט קורה ללא סבל. ואם כבר הפוך יש חשש לחזור למצב הקודם הנורמלי בהתאם לנורמה המקובלת. מראים כאן שהאשה יכולה להתחרות בגבר-בן-זכר בכדורגל הגברי וגם על אהבה של נערה…


אבודה והוזה (Lost and Delirious (2001

אחד הסרטים שצפיתי לאחרונה ושממש ריגשו אותי. נורא התחברתי אליו. הסרט אמנותי מאוד מבחינת תוכנו. הגיבורה טובה מאוד בלהזדהות עם חלק מהדמויות השיקספיריות שהיא מכירה מן הלימודים בבית ספר במסגרת שיעורי ספרות.

איני זוכר שמות, אז אפרט בלי שמות, נערה חדשה מגיעה לבית ספר חד-מיני עם פנימיה ושם היא מכירה שתי בנות שקצת מתפרעות, עם אלכוהול, עישון ועוד דברים פרובוקטיביים. היא הופכת לחברת חדר שלהם וחלק במשולש היחסים החברותי ההדוק והמופרע. לבסוף היא מבינה שבעצם שתי החברות הן זוג בקשר הדוק.

יום אחד הקשר נחשף, ואז בת הזוג של הגיבורה הראשית נפרדת ממנה בגלל הבושות ומחליטה להפוך לנורמטיבית ויוצאת עם נער מבית ספר סמוך. הגיבורה הראשית לא מתייאשת עדיין ומנסה להשיב את אהובתה.

במקביל היא מוצאת נשר פצוע והיא מחזירה אותו לקו הבריאות וכשהיא שקועה באידיאל של חיים רק בשביל אהבה, היא מתחילה לרחף לה כמו הנשר. אגב, הגיבורה מאוד דומה לגיבורה של גברות במדים, כלומר אשה עם התנהגות גברית, טובה בספורט, בסייף ועוד.

הסרט מראה חזק מאוד שיש אהבה חזקה ומשוגעת לאחר גם אם האהבה הזאת נחשבת לא נורמטיבית. ברם בעצם הסרט עוסק במחלת האהבה, "באהבה" החזקה הקדושה והנשגבה, כביכול.

חשוב להוסיף שפס הקול ממש נפלא ומתאים מאוד לסרט. ולפעמים יוצא לי להקשיב ביוטיוב לפסקול בהנאה רבה.


אלברט נובס (Albert Nobbs (2011

אני לא מספיק זוכר. מה שאני כן זוכר זה שיש אשה נחמדה שמתחזה לגבר כדי לקדם את עצמה בחיים וכך למצוא עבודה. במקביל היא גם נמשכת לנשים כמו גברים רגילים.. היא נמשכת לאשה מסכנה ומתחתנת עמה כבעלה. אני זוכר שהסוגיה של התחזות מינית העסיקה אותי בהקשר הזה, אבל מאידך אילו אופציות החוק השאיר לגיבורה הראשית לנהוג? וכן האם היא לסבית או טרנסג'נדר?


האפיפיורית יוהנה (2009) Pope Joan

סיפור מרתק על אשה שהחליטה להתחפש לבן ולהפוך לכומר ולבסוף הפכה לאפיפיור. העניין מבוסס על סיפור עתיק. הסיפור מרשים ומראה שלפעמים אנשים שאפתניים מצליחים להצליח בניגדו לסטריאוטיפים הרגילים. אקצר כי איני מספיק זוכר, אבל ההיבט המיני פה פשוט, היא החליטה להמרות את פי החברה שהגבילה את מינה מלהיות כגברים בכנסיה והיא הלכה בדרכה שלה והצליחה להיות אפיפיור.


ינטל בחור ישיבה (Yentl (1983

ינטל בחור ישיבה, סרט המבוסס על סיפור של סופר אהוב עלי בשם יצחק בשביס-זינגר. הסיפור מתרחש לפני כמאה שנה ובדומה לאפיפיורית יוהנה, ינטל מחליטה ללמוד תורה בישיבה, לכו ספרו זאת לחרדיות כיום… והיא מתחזה לגבר. היא מתאהבת בחבר ללימודים (חברותא-בן זוג לימודי בישיבות) שלה, אבל הוא אוהב בחורה אחרת. ברם אח של החבר ללימודים שלה, נראה לי ששמו של בן הזוג הלימודי הוא אביגדור, מאוהב בבחורה אחרת שלא רוצה להתחתן עימו בגלל שאחיו התאבד. היה למשפחתה חשש שזה גנטי וישפיע עליו. במקביל ינטל אהובה על כולם ונחשבת לעילוי. היא לבסוף מתחתנת עם הבחורה שאביגדור אוהב, לאחר שהיא מבינה שהיא לא תוכל להשיגו. היא מתגרשת ממנה ואז אביגדור יכול להתחתן עם הבחורה שהוא אוהב.

בדומה לאפיפיורית יוהנה הסרט מדבר על בחורה שמגשימה חלום שהנורמות לגבי המין שלה לא אפשרו זאת בקלות. מעבר לכך היא מתחתנת עם אשה שלא יודעת שהיא אשה, עניין מוסרי וטרנסג'נדרי כמו אלברט נובס וגם עניין של זוגיות לסבית.

הסרט הוא מחזמר ויש כאלו שאוהבים את המוזיקה שלו, אפשר להגיד עלי שלא התרגשתי.


cockpit 2012

הייתי מתרגם הסרט כתא הטייס, ומה שזכור לי שהתעמולה/מנטרה הנחמדה של הסרט היא ש"לא מתאהבים במגדר אלא באדם". הסרט הקומדי עוסק בגבר שלמד לטוס ואינו מצליח למצוא עבודה כטייס. הוא מתחזה לאשה וסובל מהתנכלויות מיזוגניות ולפתע הוא הפך לטייס המוצלח ביותר והאהוב על כולם. אפילו כאלו ששונאים אותו אוהבים אותו געת כשהוא נראה כבת.

הוא הופך לגיבור מדינה לאחר שהוא מצליח להנחית מטוב בשלום במצב חירום, ברם העניין מתגלה שהוא אשה. ועדיין גבר שחיזר אחריו עדיין מעוניין בו ובחורה שרצתה אותו כבת עדיין מעוניינת בו כשכעת התברר שהוא בן. הסרט באמת ממחיש את הרעיון שמתאהבים, כביכול, באדם ולא במגדר. הנני לא אוהב את המילה מגדר, ברם בכל אופן כאן הכנסתי אותו כי זה תמה של הסרט.

הסרט מצד אחד מראה עולם של פמיניזם ושאשה יכולה להיות טייסת בניגוד לקיים, מצד שני היא מוצלחת כגבר ולא כאשה ורואים בה טייסת מוצלחת כי היא אשה ולא גבר.

הסרט עוסק בסוגיות של פתיחות של אהבה פאן סקסואלית ושכל אחד יכול כביכול להצליח אם נתגבר על סטריאוטיפים וכן על קידום טרנסג'נדריות אם זה משתלם לך. לפי זה לא אתפלא אם גם כיום כל מיני חבר'ה מחליטים להיות או להצהיר על עצמם כבעלי נטיות חד מיניות כדי לזכות בהערכה של החברה כאילו הם גיבורים מסכנים המקריבים את חייהם למען חופש ואידיאלים מערביים. בפועל ניתן להגיד שהם דווקא מרוויחים מהצעד הזה לעומת הנורמטיבים. וכך מוצאים עבודה טובה, מגבלים כבוד והזדמנויות לחיים. והעניין נכון גם לנשים, אולי יש אפליה בקודקודים, אבל עד לקודקוד יש כנראה לאשה המצויה יתרון בשם הפמיניזם שמוכר אותה כיום "כמיעוט" לעומת ההגמוניה ובכך הם זוכים לייצרון לעומת גברים במצב שלהן.


בסופו של דבר, אני לא חסיד של הפמניזם השמאלני והקוויריות השמאלנית. איני חש צורך להכיר בזהות מינית, או במילה מגדר או במושג הפמניסטי של פטריארכיה וכד'. אני פמיניסט/קווירסט ספקן או פמיניסט/קוויריסט שטירנריסט. איני שותף לכל (רק לחלק) האג'נדות השמאלניות הללו. איני מאמין בכלל בשוויון. אצלי החיים הם תלויי דיאלוג בין השפעות.

אולם לא אגיד שהעניין הזה הוא "לא טבעי" ואין לי עניין מיוחד להוציא את הפרקטיקות המיניות הללו מחוץ לחוק. חוששני שאם אוציא זאת מחוץ לחוק, אז אולי יוציאו אותי מחוץ לחוק. לפיכך אני מעוניין בסובלנות. ועדיין איני חושב שאנחנו על ידי המדינה אמורים לממן זכויות מיוחדות לנשים ולקווירים לגווניהם מניתוחים ועד "ייעוץ מגדרי" וכדומה. ואיני חושב שאנו חייבים להעניק אותן הזכויות בהקשר של נישואין. אם כי אני תומך בהשוואת זכויות כלכליות לחבר'ה שחיים ביחד לא משנה מה מינם/מגדרם ומה הקשר שלהן. למה לא לסייע במניעת בדידות? מדוע לקדם אפליה כלכלית?

ועם כל זאת אני מתעניין מאוד בתחום ומכבד צעדים מסוימים. אני מכבד את האומץ של הטרנסג'נדר ואני מכבד את האומץ של הטומבוי. וגם אם לא אהיה שותף לכל השקפותיו. אולי כמה קוראים יקראו לי חשוך שונא אדם ומסוכן לציבור כי חופש הביטוי שלי פוגעני ועלול להוביל למעשים מסוכנים על ידי חבר'ה שיוסתו מדברי להרע לאנשים. ברם זה לא התוכן של דברי. זה שאיני מכיר בזהות מינית, זה לא אומר שאני תומך בפגיעה באלו שמתיימרים להיות בעלי שונות חברתית המתבטאת בהצהרות על המיניות שלהם. זה שאיני מאמין בשוויון, זה לא אומר שאני רוצה עולם רע מבחינה אסתטית. אני רוצה עולם נחמד בהתאם לחינוך הטוב שאני קיבלתי. יש כאלו שיקראו לזאת ערכים או מוסר. בתפיסת עולמי איני מצליח להגדיר זאת כך, אני רואה בזה עניין של טעם אהוב כמו אסתטיקה. אני בעצם "נכה מחשבתי", כביכול, או קוויר-מחשבתי, ועל כן לכאורה לא נמצא במקום פחות יותר מהקוויר-המיני הנחשב כיום קדוש.

יחסי נשים וגברים – הכחשת הפטריארכיה, השוביניזם והמיזוגיניה


כגבר ההולך בדרכו שלו, עניין המכונה מגטאו ובאנגלית M.G.T.O.W. שזה: Men Going Their Own Way. אגיד מספר מילים המביעים את דעתי בעניין מלחמת המינים בתרבות שחשוב להגיד זאת. ואקווה יום אחד לכתוב מספר רשומות בנושה מגטאו.

חברים יקרים, מי קבע מהו הפרמטר לקבוע מי נחות יותר, הזכר או הנקבה? כמו כן, ידידי הנכבדים, איפה יש מיזוגיניה, שאנשים טוענים, משום מה, שיש?

אני מכחיש את המיזוגיניזם. לי אכפת רק מעצמי, ולא מעניין אותי האם השחקן שמולי הוא איש או אישה. אכפת לי רק ממקסום רצוני, בין על ידי לסייע לאשה או לא.

ישנן הערכות שייתכן שעוד כמה שנים יקימו את "יד לאשה המסכנה", יהיה את יום "שואת האשה המסכנה הבין לאומית". ומי שיעז להכחיש את שואת הנשים… יושם בכלא. וזאת כי הוא כופר בדת הפמיניזם הבין לאומי. לפיכך הריני מנצל את הפירצה בחוק, ואומר כעת באופן ברור שלא הוכח שהייתה שואת נשים…

ועוד שאלה: מי חינך את הגבר להיות אדם המתנהג בצורה, שמשום מה, נקראת שוביניסטית (הגדרה במילון) או מיזוגינית, מי?!

וזה מה שאני מחבב אצל נשים! ואני מכליל באופן מודע ותמיד יש יוצאים מן הכלל, אני מחבב את התככנות הפוליטית הבריאה שלהן. בדרך כלל העניין מפותח אצלן יותר מהגברים התמימים שאני מכיר, אך אין הכוונה להכליל ולמגדר באופן מוחלט… לנשים יש תרבות פוליטית בין אישית שאני מפרגן למוצלחות הזו. ואקווה שזה יגיע לפוליטיקה הממוסדת בעתיד. זה יהיה מעניין, לדעתי. וגם אם יש לי בת, אשמח לו יהיה לה את כל האופציות האפשריות כל עוד זה לא מפריע לי.

אני אוהב זאת, שמשום מה, הן יודעות להתמקח מגיל שלוש על התכשיטים שהן תקבלנה וכדומה. מה שלי לקח להבין דברים דומים בגיל מבוגר… אך הנשים, בדרך כלל, תופסות זאת בגיל צעיר, אולי אפילו בעודן יונקות מחלב אמם… כך לפחות אצל הנשים שאני מכיר. והן הרי גם חינכו את הגבר או שותפות בחינוכו להפעיל אלימות ולנקוט בדרכים הנקראות כיום שוביניסטית ומיזוגיניות. ואז הנשים מחנכות הגבר ואז טוענות שהוא לא בסדר. פשוט מקסים.

מעבר לכך, אכן גברים רבים התעללו וניצלו בנשים במשך הדורות מחמת זאת שהם היו חזקים יותר, אך בסופו של דבר הם אלה שנשאו "בשוויון בנטל". הם אלו שהתותח חיסל, הם היו בדיוק כמו נשים לגביו של התותח שחדר אל תוך גופם באלימות. את התותח לא עניין את מי הוא מחסל, העיקר שיהיו בריאים למאכל תותחים.

ואם כך המצב, איזו פטריארכיה יש פה, במה הגברים הרוויחו מהשליטה שלהם?

ניתן להגיד שהנשים בצורה תככנית מוצלחת, כביכול, חינכו את הגברים האלימים להיות שוביניסטים או מיזוגינים, כביכול, למען מטרותיהן האישיות, ועל כן איפה יש שוביניזם?!

לפיכך ניתן להגיד בפשטות שכמה שיש כאן זה יחסי כוח בין חזקים וחלשים. לפעמים האשה שולטת והגבר נשלט וכן הפוך. לא הוכח שיש כאן פטריארכיה. מה שיש זה פשוט שלטון החזקים. 'אישירונארכיה' (תחדיש שלי), שזה דומה לקירארכיה.

האגואיסט מקס שטירנר


הלאה, אם כן, עם כל עניין שאינו לחלוטין ענייני שלי. תאמרו שלפחות מטרת הטוב צריכה להיות מענייני?! הטוב, הרע?! הרי אני עצמי מענייני, ואני אינני טוב וגם לא רע. לשניהם אין משמעות בעיני.

הנשגב-האלוהי הוא עניינו של אלוהים; האנושי של האדם. ענייני שלי אינו האלוהי וגם לא האנושי, האמיתי, הטוב, הצודק, החופשי, וכו', אלא אך ובלבד מה ששלי, וזה אינו משהו כללי, זה משהו – ייחודי, כשם שאני יחיד ומיוחד. אין דבר שהוא יותר לי מאשר אני עצמי.

מקס שטירנר, האדם ועצמו, (1995), עמוד 7


בגרמניה במאה הי"ט חי הוגה דעות בשם יוהאן קספר שמידט הוא נולד בשנת 1806 ומת בשנת 1856 ושמו בישראל כיום הוא מקס שטירנר ויש לו ספר מפורסם בשם האגו ועצמו. הוא ניסה להבין את העולם והוא הגיע לתובנות מעניינות שרוב אנשי העולם יתקשו לשמוע אותם בכלל. יצא לי לשמוע את שמו מוזכר מס' פעמים ובעיקר במרחבים המשתייכים לצד השמאלי של המפה הפוליטית ולאחרונה יצא לי להעמיק מעט יותר בעניין.

וחשבתי לעצמי שכדאי לשתף לקהל קוראי הנאמנים חלק מהגותו שיצא לי להכיר. ואני כעת בראשית קריאת אחד הספרים שלו בצורה דיגיטלית. אך איני מתבייש להגיד: לא קראתי שום ספר שלו, אבל כן יצא לי לשמוע הרצאות ופודקאסטים עליו וכן לקרוא ציטוטים שלו. לפיכך ייתכן שאני טועה, ואז, אנא קחו את דברי בעירבון מוגבל. ואם כך אולי תשאלו, מדוע הנני מפרסם רשומה זו? ותשובתי תהיה: עדיין חש אני צורך לפרסם זאת היות וחושב אני שזה יעזור לקהל להחליט האם הוא רוצה להתעניין על האיש בכוחות עצמו. ובכך אני תורם לעניין של הקהל. ממש רוויתי נחת מקריאתי בשטירנר, ומדוע שאתם לא.

שטירנר הוא הראשון שראיתי האומר שאין שום דבר חוץ מהאני-האגו, כל הדברים מחוץ למה שהאדם רוצה אלו מילים ריקות. נתקלתי בכאלו האומרים שהאדם אינטרסנט, אבל התבטאות שהאדם דואג לעצמו-אגו בלבד לא יצא לי. איני רואה כמובן הבדל, אבל האמירה הזו שתכעיס אולי מעט אנשים היא אמירה חדה ונחמדה.

לדעתו, בעצם העולם נחלק לשני סוגי אנשים: אגואיסטים מודעים ואגואיסטים לא מודעים. האגואיסט המודע דואג לעצמו בצורה פשוטה ומובנת. האגואיסט הלא מודע, לעומת זאת, פועל מאינטרס אגואיסטי לפעול כאילו הוא לא אגואיסט (דומה ליצר ההרס-המוות אצל פרויד), אזי הוא כאילו נלחם באגואיזם שלו בדרכים שונות, אבל למעשה הוא אגואיסט כמו האגואיסט המודע. [יש לי בעיה עם המונח מודע ולא מודע, שהרי מי קבע שלאדם יש מודעות… ברם אפשר להגיד שכך השפה קוראת לזאת. ולאמיתו של דבר אלו מודלים שונים של אגואיזם, אגואיזם מבחינת השפה, אגואיסט אחד המצהיר שהוא כזה, ואגואיסט שני המכחיש זאת.]

ואם כן בעולמנו החברתי מה שיש זה דיאלוג בין רצונות. אין טוב, אין רע, יש מה שנוח לנו. ומה שימנע מאתנו להיות חיה זו ההרתעה מהאנשים האחרים שינהגו בנו בצורה שלא נוחה לנו. ולכן הוא מציע לקדם איחוד של אנרכיסטים לטובת האדם במקום המדינה הקיימת. [כאן אני מעט מאוכזב ממנו וחושב שהוא גלש מניתוח אגואיסטי אינטרסנטי לאתיקה אגואיסטית. אני אגיד שהמצב הקיים הוא כזה וכל מה שאני רוצה לשנות ולא מצליח זה אומר שהאגו שלי יותר חלש מהתנאים הפיזיים בעולם או מאגואיזם של אנשים אחרים.]

בכל מקרה, זה נחמד לראות איש שלא מאמין בנאורות, בקדמה ובעצם מאמין כהובס ומקיאוולי באינטרסים של האדם. ולכן אראה בו שמרן, לא כי הוא מקדש את העבר, אלא כי הוא לא מכיר ביכולת להתקדם. הוא נתפס היום כאנרכיסט אינדיבידואלי קיצוני ומעניין שפוסט-אנרכיסטים קומוניסטים נמשכים לדעותיו.


מס' ציטוטים שלו שאהבתי:

על שעבוד ואגואיזם

What is not supposed to be my concern! First and foremost, the Good Cause, then God's cause, the cause of mankind, of truth, of freedom, of humanity, of justice; further, the cause of my people, my prince, my fatherland; finally, even the cause of Mind, and a thousand other causes. Only my cause is never to be my concern. "Shame on the egoist who thinks only of himself!"

Let us look and see, then, how they manage their concerns — they for whose cause we are to labor, devote ourselves, and grow enthusiastic.

Max Stirner, The Ego and Its Own, (1995) Cambridge edition, P. 5

על קדושה ו"אלטרואיזם"

Sacred things exist only for the egoist who does not acknowledge himself, the involuntary egoist … in short, for the egoist who would like not to be an egoist, and abases himself (combats his egoism), but at the same time abases himself only for the sake of "being exalted", and therefore of gratifying his egoism. Because he would like to cease to be an egoist, he looks about in heaven and earth for higher beings to serve and sacrifice himself to; but, however much he shakes and disciplines himself, in the end he does all for his own sake… [on] this account I call him the involuntary egoist.

…As you are each instant, you are your own creature in this very 'creature' you do not wish to lose yourself, the creator. You are yourself a higher being than you are, and surpass yourself … just this, as an involuntary egoist, you fail to recognize; and therefore the 'higher essence' is to you — an alien essence. … Alienness is a criterion of the "sacred".

Ibid, ibid, PP. 37–8

על הדת הליברלית

Among many transformations, the Holy Spirit became in time the 'absolute idea' [in Hegelian philosophy], which again in manifold refractions split into the different ideas of philanthropy, reasonableness, civic virtue, and so on. […] Antiquity, at its close, had gained its ownership of the world only when it had broken the world's overpoweringness and 'divinity', recognised the world's powerlessness and 'vanity'.

[…] [The philosophers of our time say] Concepts are to decide everywhere, concepts to regulate life, concepts to rule. This is the religious world [of our time], to which Hegel gave a systematic expression, bringing method into the nonsense and completing the conceptual precepts into a rounded, firmly-based dogmatic. Everything is sung according to concepts and the real man, I, am compelled to live according to these conceptual laws. […]

Liberalism simply replaced Christian concepts with humanist ones; human instead of divine, political instead of ecclesiastical, 'scientific' instead of doctrinal etc."

Ibid, ibid, PP. 87–8

על הרכוש

"Whoever knows how to take, to defend, the thing, to him belongs property." "What I have in my power, that is my own. So long as I assert myself as holder, I am the proprietor of the thing." He says, "I do not step shyly back from your property, but look upon it always as my property, in which I respect nothing. Pray do the like with what you call my property!"

Ibid, ibid, P. 248

על אהבה ו"אלטרואיזם"

…[Love] cuts no better figure than any other passion [if] I obey [it] blindly. The ambitious man, who is carried away by ambition… has let this passion grow up into a despot against whom he abandons all power of dissolution; he has given up himself because he cannot dissolve himself, and consequently cannot absolve himself from the passion: he is possessed.

– I love men, too, not merely individuals, but every one. But I love them with the consciousness of my egoism; I love them because love makes me happy, I love because loving is natural to me, it pleases me. I know no 'commandment of love'. I have a fellow-feeling with every feeling being, and their torment torments, their refreshment refreshes me too.

Ibid, ibid, P. 258

"השכלתן החושב" כמאמין גדול יותר מ"המאמין הרגשן"

The thinker is distinguished from the believer only by believing much more than the latter, who, on his part, thinks of much less as signified by his faith (creed). The thinker has a thousand tenets of faith where the believer gets along with few; but the former brings coherence into his tenets, and take the coherence in turn for the scale to estimate their worth by.

Ibid, ibid, P. 304

כל אנשי המלך All the King's men 2006


אחד הסרטים הנפלאים שראיתי לאחרונה הוא כל אנשי המלך 2006. ראיתי הסרט בעניין רב והנני ממליץ בכל פה לכל מי שמתעניין בקידום דברים חשובים, שיראה הסרט. הסרט לפי דעתי גם חשוב מאוד כדי להבין את התופעה של מנהיגים פופוליסטים כמו נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ.

הסרט מדבר על איש שאפתן בשם ווילי סטארק אשר מצליח לשלוט בפוליטיקה של מדינת לואיזיאנה בארצות הברית. הוא מגלה שמול מה שהוא מציע לעם קמה התנגדות עיקשת של האליטה העשירה והאינטלקטואלית. כתוצאה מכך הוא מבין שבשביל לקדם הדברים שהוא רוצה, הוא צריך לעבוד בצורה אחרת מהמקובל אצל הפוליטיקאים והוא אינו יכול להסתמך על הנוהג המקובל. הוא רב עם האליטה בכוונה וככל שהוא בקונפליקט עימם הוא רוכש את תמיכת העם. ובמקביל הוא רודף ומחזר בכל מיני שיטות אחר האנשים שהוא צריך להרתיע או לרתום לרצונו – שזה לקדם את חזונו לחיים ולרכוש את אהדת העם על ידי יצירת עבודה ותשתיות למענם. הוא נהיה פופולרי מאוד ומצליח להמשיך לשלוט במדינתו עד למותו. ווילי סטארק הוא אקצנטרי ועושה דברים בדרך שלו וזוכה לאהדת כלל המגזרים מלבד האליטה. וגם כששואלים אותו שאלות אישיות, האיש טיזר מיסתורי ובכך רוכש לעצמו כריזמה של איש מעניין, ובעל חוכמה גדולה, יחד עם השגחה פרטית אלוהית.

הסרט משוחק ברמה מדהימה על ידי שון פן. ומסופר על ידי ג'וד לאו המגלם את דמותו של עיתונאי מצליח בשם ג'ק בורדן שאין לו אידאולוגיות בחיים בדומה למנהיג ווילי סטארק (המצהיר שאכפת לו רק מרצון האזרחים), אבל הוא אדם נחמד, רגיש, הנמשך רק לאשה אחת בחייו והולך לפי מזגו הנחמד לבריות. הוא נופל שבי בקסמו של ווילי סטארק ועוזר לו לקדם פרויקטים רבים. כשווילי סטארק הפופוליסט המתלהם מבקש ממנו לבוא לעזור לו, הוא מסביר לו שהוא צריך אותו בשביל הדיבור במתק שפתיים עם מי שצריך לשכנע מהאליטה. אוסיף גם שהסרט גם בעל משחקי מילים רבים ובימאות טובה מאוד המתאימה לעלילה ולמלל.

הסרט הזכיר לי את הרעיון של משה רבנו שהיה כבד פה וערל שפתיים, יש שם סצנה שווילי סטארק נואם נאום מושקע ואף אחד לא מקשיב כי זה נשמע אינטלקטואלי מידי ומנותק מהעם. ואז הוא מבין שהעם עסוק ואין לו כוח לדברים שנשמעים קשים או להסברים הנחשבים עמוקים. ואולי זו הייתה בעייתו משה שהיה כבד פה וערל שפתיים מבחינת סגנון הדיבור שלו המנותק וכבד על העם. באחד מנאומי הבחירות שלו הוא נמצא בפארק שעשועים והוא צריך להתחרות במתקנים וברוכלים שם, ואז הוא מבין שהעם רוצה דרמה, אקשן, רגשות ומישהו שידבר על המצב שלהם ולא רק מי שינסה להילחם בשחיתות. העניין הזה מעלה רעיון שבשביל להצליח בעידן הפופולרי-דמוקרטי צריך להוריד את הרמה בשביל לתפוס את ליבו של העם. במקביל רואים גם את האופי של המנהיג האקצנטרי שהמצליח להחיל את רצונו ויהי מה ושחי בזמן המתאים לו, למשל: האיש הולך לישון מאוחר, קובע פגישות באישון ליל וכדומה ושמעצב את הנורמות מסביבו. כלומר, באמת מנהיג את העם ופחות מונהג בהתאם לנורמות הקיימות. וצריך לומר שכמנהיג המדבר בצורה פשוטה הוא לא טיפש, אלא איש רציונלי השואף לקדם עצמו בחיים ולהחיל את רצונו בחייו.

עוד רעיון שהסרט הזכיר לי, זה שלפעמים האופוזיציה ובדרך כלל האליטה נלחמת במנהיג המייצג את העם, בצורות תקיפות מידי והם לא מאפשרים לו להגיע לפשרות ואז הם גורמים למנהיג הפופוליסט להבין שאין לו מה להרוויח משת"פ או להפסיד מהם בגלל התנגדותם. ולכן הוא מקצין יותר והאיזון נהרס והוא נהיה יותר ויותר סמכותי ותקיף כשהעם מנוכר למעמד האליטה.

דמותו הפופוליסטית מזכירה לי את יוליוס קיסר, גדול המנהיגים הרומאים. הוא היה ממשפחה מכובדת שירדה מעושרה ולכן דיבר עממית. בד ובד הוא היה פופוליסט בגלל שהוא היה חבר של הפלבאים פשוטי העם מגיל קטן והוא הבין למצוקתם וסבלם. מעמדות הפטריקים והפרשים האליטיסטים פחדו ממנו בגלל זאת. ובמקום לפנות לחוש הרגשי של החמלה למען המסכנים, הם העדיפו לריב עימו בשם המסורת, הסטטוס קוו וניצול החלשים. ובכל מה שהוא ניסה לעשות הם לא הסכימו להתפשר עימו. ולכן הוא הקצין יותר ולא חשש מהם ונואש מלעבוד עמם שלא בצורה תקיפה. העניין תרם לקרע חזק בין האופטימאטים ("הטובים") השמרנים לבין הפופולארים עד שנוצרה מלחמת אזרחים שבה קיסר ניצח והפך לדיקטטור לכל ימי חייו.

לאחר שצפיתי בסרט נזכרתי שזה דומה לפוליטיקאי ששמעתי עליו בשם יואי לונג. לא זכרתי את שמו, אבל כשקראתי על הסרט הצלחתי להגיע אליו. ובאמת לכאורה הסרט שמבוסס על ספר בעל אותו השם מבוסס על דמותו.

"יואי פירס לונג (באנגלית: Huey Pierce Long;‏ 30 באוגוסט 1893 – 10 בספטמבר 1935), שנודע כיואי לונג, וכונה הכריש הקטן (The Kingfish) היה פוליטיקאי אמריקני, שכיהן כמושל ה-40 של מדינת לואיזיאנה, בין 1928 ל-1932, וכסנטור בין 1932 עד למותו בידי מתנקש ב-1935. הוא היה חבר המפלגה הדמוקרטית, תמך בפופוליזם, התנגד לעשירים ולבנקים וקרא לתוכנית ל"חלוקת העושר" – "Share The Wealth". הוא היה מנהיג המפלגה במדינתו, והיה בעל תמיכה רחבה". הועתק מוייקי.

הסיפור מזכיר לי את נשיא ארצות הברית של היום המכונה פופוליסט. וכאן אני תוהה מדוע הצד המפסיד לא מבין שהוא עובד בשיטה הזו של יואי לונג, ועל ידי המריבה עם האליטה הוא רוכש אהדה. או לחילופין יש לי תהיה אחרת שהמפסידין ידעו, והתעלמו מלגיטימיות השיטה כמוצלחת ואמרו שהוא שוטה מטומטם כדי לא לאפשר לו לגיטימציה ציבורית. וכשהם אמרו שאין לו סיכוי והוא ליצן, זה כי הם ידעו שיש להם מועמד של פעם בכמה עשרות שנים עם כשרון מיוחד.

חשוב להגיד שמהרגע שהקרירה הפוליטית של יואי לונג המריאה, היא לא נעצרה עד למותו. כלומר, הפופוליזם הזה מהווה כוח משיכה חזק בין העם אל המנהיג. וכשמנהיגי הדעה אמרו שטראמפ מוקיון וטיפש הם ניסו להטעות אותנו או שהם שבויים עמוק בכללים המקובעים הבינוניים והמשעממים המונעים מהם לראות משהו ייחודי בעל עוצמה יוצאת מן הרגיל.

הסרט בעיני מדבר על המצב כיום והוא אחד הסרטים הפוליטיים הטובים ביותר שיצא לי להיתקל בהם. אהבתי בסרט שהטוב שם הוא טוב יחסי תחושתי ולא אידאי לא ברור בהתאם לאופנת הפוליטקלי קורקט הנהוגה.

אגב, הסרט נכשל קופתית בקולנוע, ייתכן שזה כי קהל הצופים לא היה בשל לפופוליזם הזה ולא הבין מה זה מייצג ומדוע שזה ישמע אמין. ברם לא אתפלא לו כעת שאנו חיים בעידן שבו יש לא מעט פופוליסטים, שהפופולריות של הסרט תעלה.

מומלץ, מומלץ, מומלץ!

על הלאומיות והציונות שלי


נשאלתי לא מזמן האם הנני ציוני?! עניתי שלא בטוח אולם יותר קל לי להיקרא לאומי. האמת היא מורכבת.. אי אפשר לראות לאום. גישות מרכזיות במדעי החברה לא יכירו בה. לדוג' הגישה המרקסיסיטית, מאמינה שיש מעמדות ולאום זו תודעה כוזבת. גישת הבחירה הרציונלית, אומרת שהחברה מורכבת מפרטים והקבוצה היא בסך הכל איחוד של אנשים, כלומר, אין לאום ישראלי או אנגלי, יש איחוד של פרטים שיקראו לעצמם כך מסיבות שונות, ובעצם זה איחוד על בסיס עלות תועלת ותו לא. והגישה ההתנהגותית, תגיד שאי אפשר לראות לאום בחמשת החושים. זה לא אומר שאין, אולם זה אומר שהעיסוק בתופעה מיותר מבחינה מדעית. אני כאדם ספקן לא מתרגש מהלאום ואיני חש צורך קונפורמי להגיד שאני לאומי. ובאמת אני מושמץ על ידי אנשים מהצד השמאלי שקוראים לי פשיסט ועל ידי ימנים המכנים אותי שמאלן.

ממילא לא מעסיקה אותי הגישה המודרניסטית של חקר הלאום הטוענת שהלאומיות התחילה רק במאה ה-18. מכיוון שלפני כן העולם לא חשב במושגים לאומיים, אלא היה משועבד למלך, ואולי דיבר בשפה מסוימת, אולם הוא לא חשב שהוא חייב לדבר כך ובכך אולי היה בעל תרבות מוגדרת אולם לא חשב שהיא הטובה ביותר או שמחייבת אותו לנהוג כך. וכן לא מעסיקה אותי הגישה הפרימורדיאלית הטוענת שהלאומיות היא דבר ראשוני קדום הטבוע בקיום האדם בעולם.

אם כי, דעתי היא שבאמת הלאומיות לא חשובה, בעצם מה שיש זה מלחמת תרבות בין כוחות בעולם. ואני לא נכנס האם זה כוח כלכלי או רוחני או פיזי וכדומה. אני פשוט מתאר מצב ובמצב הנראה על ידי חמשת החושים. ולכן הלאומיות כיום שהיא משהו קבוע במלחמת התרבות בעולם, היא דבר חדש יחסית. אולם פעם המלחמות הללו היו על רקע דת, מסחר, מלוכה, משפחה וכד'. וכיום על אף שיש מאבקים ספורטיביים, יש אווירה לאומית חזקה, ואפילו הלאום מגדיר את הספורט ולא הספורט את הלאום. בנוסף, לאומים משתנים, כולם מודים שהלאום האנגלי לא היה קיים לפני 2000 שנה. וממילא, לא ברור לי מדוע כאזרח ישראלי אני נדרש שוב ושוב להצהיר על אמונתי הלאומית הציונית כשברור שהיא לא הייתה תמיד ולא תתקיים לנצח. נשמע לי פשוט שעבוד מחשבתי, וכן דרך לסנן אנשים טובים מהמערכת החברתית הקונצנזואלית, שהרי הרעים וחלשי האופי ישקרו והטיפשים יגידו מה שנהוג להגיד כדבר מובן. ולא ברור מדוע אנשים הנחשבים חכמים חשים צורך לרדוף כל מי שלא חושב כמותם בנושא לא חשוב זה.

ועם כל זאת כאדם ספקן, מפריע לי העניין שכל מיני גורמים המנסים לחיות בעולם נחמד כביכול, מתנגדים לאנשים הרוצים לחוש לאומיים כשבלי משים הם בעצם מנסים לקדם אג'נדה מוניסטית משעממת של לאום אחד כלל עולמי, ואם כן, מה ההבדל? בנוסף, אני מכיר בכך שבמקום שאין תרבות חזקה וברורה עלולים להיות הרבה מתחים, ועיינו בשטחי הבלקן וכן במדינות אפריקה המשוסעות. ואם כן, כשרואים שיש יותר סדר ופחות אכזריות בעולם במצבים של מה שנהוג לומר מדינות לאומיות עם תרבות אתנו-לאומית חזקה של לאום אחד על השאר, מדוע להרוס מדינות ולקדם כאוס? מעבר לכך, כמו שלאומים נוצרו עד היום מדוע שהם יפסיקו להיווצר על אף הניסיון לקדם עולם אחד חסר לאומיות שהוא בעצם לאום אחד?!

ממילא לא מעסיקות אותי ההגדרות השונות לגבי המונחים של אלו החושבים את הנושא לחשוב ובפרט שהם עצמם חלוקים. כגון: שקבוצת לאום היא קבוצה הדורשת אוטונומיה או עצמאות ותו לא, או שהלאום הוא קטגוריה גבוהה יותר של אתניות כי יש קהילה המודעת לעצמה יותר מקבוצה אתנית אשר מזוהה עם ספרות משלה. וכן לא מעסיקה אותי ההגדרה של לאומיות כרעיון שלכל לאום צריך מדינה ולא שהאתניות של הלאום הנ"ל ראוי במיוחד להערכה, למה? ככה.

אני אדם פרימיטיבי ומה שמעסיק אותי אלו הגדרות פשוטות הניתנות לצפייה. אי לכך אוכל לקבל הגדרה של קבוצה אתנית על פי מובחנות הגנטית או הלבוש או השפה שלה וכדומה. אני לא אתייחס להגדרות סובייקטיביות כמו של תודעה משותפת ותחושת אחווה או מוצא מומצא. ובשבילי קבוצת לאום היא פשוט אוסף של אנשים התובע לעצמו שטח בכוח ולא משנה איזה. וכמו קבוצת אינטרס, וממילא זה לא משנה האם הם השיגו את מטרתם או שעדיין לא. המובחנות היא שם המשחק, ברגע שאני מובחן כשייך לקבוצה מסוימת, אקבל את כל התנאים. ויש גבול כמה האדם יכול להגדיר את עצמו, והשאלה היא איך הוא מוגדר על ידי סביבתו.

ואני יכול להבין מדוע ישראלים רבים שונאים את החרדים ואינם חשים כל קרבה אליהם בגלל מובחנותם הרבה, לא משנה אם היא של 200 שנה, של 70 שנה או של 30 שנה. הם נראים מוזר ובאופן בולט ולא נחשבים חלק מהחברה הישראלית. לי אין בעיה שהם יקימו לעצמם מדינה. ואולי בעתיד כמו הליגה הערבית נקים את הליגה היהודית שתורכב מאוסף לאומים יהודיים.

ואם אני כן חש קרבה ללאום הישראלי או אפילו העם היהודי או הדת היהודית, זה עניין שלי שרק אני יודע זאת. וזה לא מדעי ולא מחייב את האחר ולא מחייב אותי לחיות במרחב כזה. אני יכול לפעול בהתאם לטעמי התרבותי ולקדם את הדברים שאני מעוניין לקדם.

לפיכך, כשאני מקדם את האתניות האשכנזית המרכז-מערב אירופאיות שלי על חשבון בעלי התרבות האחרת, אני מממש את זכותי כפעיל (אקטיביסט) מערבי לדאוג לעצמי על אף שאולי כמה אנשים יפגעו. וכשאני דואג לחברי הדת שלי ובעלי בריתה לעומת חברי הדת האחרת, זו גם זכותי. אי לכך אני פועל בצורה שתראה לאומית שהרי אני כן חש צורך מסוים לפעול למען חברי דתי מן האתניות שלי ובפרט לאלו שדוברים את אותן השפות שלי ושמגיעים מאותו הרקע שלי. ואת זאת אני מזהה על סמך מובחנותם בלבוש, דיבור, שפת גוף, ומראם הגנטי וכדומה. ומובן שיהיו כאלו שיגידו שפועם בי רגש לאומי ולכן אני פועל כך וכעת מובן מדוע אכונה לאומי.

ולגבי ציונות, זה תלוי בהגדרת הציונות, האם אני חושב שהציונות מסייעת בפתרון שאלת היהודים? התשובה היא חיובית. האם היא רק הפתרון היחיד? תשובתי היא שלילית. וכן צריך לדון האם יש כיום ציונות? שהרי הוקמה המדינה ולכאורה פתרנו את שאלת היהודים? זו סוגיה גדולה וארוכה בפני עצמה. וניתן להתחכם ולהגיד שכל מה שמשמר את המדינה המשמרת את פתרון השאלה היהודית, זה ציונות ומאידך לומר שהציונות הסתיימה. ועל כך אולי אדון פעם אחרת.

ועם כל זאת במאבק על עיצוב המרחב בו אני חי אני תומך בד"כ בכוחות המזוהים עם הימין הלאומי הקורא לעצמו ציוני, וזאת כי אני שמרן, ופחות מתחבר לדיכוי על ידי השמאל, וכן שאיני חושב שהזכות לחיים שלי לא מתירה פגיעה בקבוצה אחרת רק במידה מתונה. אני חושב שמסורת העולם הייתה להתגונן גם במחיר של פגיעה בחפים מפשע. וכן שאין צדק אבסולוטי בעולם ואנו החזקים.

ואם יקראו לי גזען, לא אכפת לי, איני רואה בעיה בגזענות כשלעצמה.

כפיית גיל הנישואין במדינת ישראל – המודל השלישי


לאחרונה התפרסם שמשטרה מנעה חתונה. וכך נכתב בכותרת הכתבה של יאיר שרקי:

"כך סיכלה המשטרה את נישואי בת ה-14

בזכות מידע מוקדם הצליחה המשטרה ברגע האחרון למנוע את קיומה של חתונה – בה הכלה הייתה בת 14 בלבד. הכל כבר היה מוכן, האורחים, האוכל והמוזיקה, כשהמשטרה התפרצה לאירוע של חסידי ברסלב ומנעה את נישואי הקטינה".


לכולנו או לרובנו נוח ללעוג לאנשי ברסלב או לשנוא אותם. ברם העניין מעלה שאלה בקרבי לגבי האם אני תומך בחוק הישראלי המגביל את הנישואין לגיל שמונה עשרה ושאינו מתיר זאת קודם. לאחר התבוננות הגעתי למסקנה שאולי תפגע במס' מועט של אנשים ואי לכך אבקש את סליחתם עקב דעתי. ברם החוק הישראלי מתיר לי לבטא את דעתי החופשית.

ודעתי רואה בזאת שתלטנות של בעלי הכוח על חסרי הכוח. גם כיום הצעירים מעוניינים לפעול בהתאם לטבעם לרצות להזדווג ובעידן העבר היו מתחתנים בגיל 15 ואפילו פחות. אולם האופנה המודרנית גרמה לאיחור גיל הנישואין והדבר מסב סבל רב לצעירים הרוצים להתחתן.

ואם יגידו שהצעירים אינם בשלים להיות הורים, אזי אפשר להגיד שניתן לחתן את הצעירים ולהשאירם תחת הוריהם. לגבי ההיריון לפני בשלותם של בני הזוג הצעירים, ניתן להשתמש באמצעי מניעה הריוניים. בזמן זה הצעירים יפגשו לזמן איכות כך שהקשר שלהם יבנה טוב יותר ויהיה בניהם גיבוש טוב אשר יסייע להם לעתיד. אין עניין להכניס את הצעירים ביום אחד לעול הנישואין ולרחיים בצווארם כפי הכתוב במקורות היהודיים. אפשר לעשות זאת בשלבים.

אם הם לא יסתדרו ביניהם, אז ניתן לייעץ להם להתגרש. והם יכולים לנסות שוב לחפש את אהבתם. כך הם גם מתנסים בחיים ובהבנת מה מתאים להם. ונמנעים מלפול ברכישת חתול בשק. העניין לכאורה יתרום לזוגיות טובה ומתאימה יותר ולחיים הנחשבים טבעיים והרמוניים.

בכתבה המצורפת בהמשך ניתן לקרוא את המודל המעניין של הכותבת אשר מתארת תופעה מעניינת במגזר הערבי במעמד הביניים שלו. היא קוראת לעניין "המודל השלישי". אולם היא שמאלנית שתלטנית אטטיסטית התומכת בהשתלטות על החלשים במסווה של ערכים. עצוב מאוד. אני כמובן תומך במודל השלישי ואינני מבין את דעת הכותבת. וכה כותבת סמאח סלאימה, באתר המרשתת 'שיחה מקומית' בתאריך 31.5.2015:

"אבל אני חושבת שדווקא נישואי קטינות בקרב המעמד הבינוני ומעלה מצביעה על השפעות המודרניזציה על החברה הערבית, שכופה את עצמה על המשפחות. חלק מהצעירים הערבים רוצים לצאת מהארון של המיניות המוסתרת, רוצים להתאהב ולהתיידד, להתחבר ולהיפרד כמו כולם, להכיר באינטרנט ולעשות שיחות בשידור ישיר. הם לא טיפשים ולא רוצים להתבייש בעצמם. מצד אחד רוצים שיהיה להם מישהו, ומצד שני אם יגידו שהם "חבר וחברה" אז הדרך לחתונה קצרה".

בהמשך היא כותבת כך:

"לצערי הפתרון הלא יצירתי והפוגעני שהחברה המציאה מחדש, כלומר למסד את הקשר בין המינים במסגרת חברה שמרנית, הייתה לחזור שוב למוכר והרשמי – למוסד הנישואין. אנחנו הבוגרים יודעים מה ההשלכות של מוסד כזה על ילדות קטינות ולא בשלות רגשית, מנטאלית וחברתית – שבסך הכול גדלו במקום בו אהבה מותרת רק עם כתובה. אולי כדאי לחשוב גם על דרכים אחרות להתמודד עם אהבות נעורים".

ההגבלה החוקית כיום היא פגיעה בזכותם הדמוקרטית של הצעירים לחופש. החוק לכאורה דכאני ומשפיל אשר מדכא את ההתפתחות המינית ואת החופש של האזרחים הצעירים. הנישואין לדעתי הם רק טקס. והם לא מה שמאפשרים את הסבל המיני והפיזי אצל הצעירים הנישאים בגיל צעיר. פגיעות נעשים על ידי אנשים. וכמו שפגיעות אחרות נעצרות על ידי פיקוח ושפיטה, אזי גם פה ניתן לעשות זאת. ובנוסח אחר: אם כן, אם לקטינים מותר לקיים יחסי מין בינם לבין עצמם, מדוע שיהיה אסור עליהם להתחתן כשהם באותו הגיל שהחוק מאפשר להם להתנסות מינית?! הרי מה זה נישואין אם לא הסכמה הדדית בין שני אנשים להיות ביחד?! מה זה שונה מיחסים בהסכמה. כמובן שכדי למנוע ניצול אפשר להפעיל פיקוח מסוים ואפילו בתשלום.

(בכל מקרה, אני גם בעד שהמדינה תאפשר חריגות מסוימות מהחוקים הרשמיים נגד יחסי מרות או חשש ניצול. כגון כשיש פער גילאים או פער כוח של עובד ומעביד. הרי אם שניים אוהבים באמת ושוחרים רק טוב האחד לשני, מדוע שלא יוכלו לממש את אהבתם? מה שיש כאן זו תרבות סמכותנית הרגילה לציית ולהטיל מרות על האחר ולפעמים ללא סיבה ברורה.)

עוד רווח מעניין יש פה שבכך אפשר לקדם את הבגרות המינית והחופש המיני בחברה הדתית אשר מנסה להימנע מיחסי מין לפני החתונה וצעירים רבים סובלים ממחסור מקשר זוגי הדוק זה ומהאינטימיות הרגשית הנלוות לעניין. בנוסף יש תחומים בחיים המובנים לעומקם מבחינה חווייתית רגשית רק למי שחווה יחסי מין ושהם הדתיים לא חווים עד מאוחר יותר. ומדוע להם להפסיד. ואולי גם פסיכולוגים מסוימים יגידו שמימוש היצר המיני ימתן את הדתיים מפעילות קיצונית ובכך אם העניין נכון נרוויח דו קיום מוצלח יותר.

חברה צודקת – המלחמה היא שוד / סמדלי באטלר


אחד מהדברים המהותיים שלנו בעולם, זה המלחמה. כאדם השואף להבין את העולם הנני מתעניין גם במלחמות, וכאחד בעל מחשבה ריאליסטית הנני נהנה לראות איך לצורך המלחמה משעבדים את הנתינים או האזרחים המחויבים בגיוס וכהרוויח הגדול הם בעלי האינטרס. המאמר שאצרף בהמשך בלינק חשוב מאוד. הוא עוזר להבין חלק מההיבטים למלחמה ובכך קל יותר להביע ספק כשמישהו מעוניין ליזום מלחמה. כמובן שלא תמיד המלחמה היא בגלל בעלי האינטרס בתוך המדינה, לפעמים אין ברירה והמצב נכפה עקב גורמים חיצוניים. ברם גם אז יש לבדוק כמה בזבוז יש בצבא למען בעלי האינטרס עמם הוא מקושר. בנוסף, חשוב להגיד שכריאליסטי, איני נגד מלחמות, ברם חשוב להבין למה אנו נלחמים והאם זה משתלם לנו.

סמדלי באטלר היה מייג'ור-גנראל בצבא ארה"ב. המאמר מתורגם מתוך נאום שנשא בשנת 1933 נגד מה שהוא חשד ככוונותיו של הממשל האמריקני לחזור למעורבות צבאית ברחבי העולם. דבריו שהתבססו בעיקר על נסיונו במעורבות ארה"ב במלחמת העולם הראשונה, מהדהדים כאילו נכתבו היום על ידי מתנגד חריף לפלישה אל עירק, ולכוונותיו של הממשל להשליט סדר אמריקני ברחבי העולם.

הנה המאמר המרתק:

"מלחמה היא מסע שוד. היא תמיד היתה. היא השוד העתיק ביותר, הרווחי ביותר ובוודאי גם הזדוני ביותר. מלחמה היא הצורה האפשרית היחידה של שוד ברמה בינלאומית. היא גם הביזנס היחיד שבו נמנים הרווחים בדולרים, וההפסדים בגוויות אדם.

רוב בני האדם אינם יודעים שמלחמה היא שוד. את זאת יודעת רק קבוצה 'פנימית' קטנה שהמלחמה מנוהלת לתועלתה. כי זאת טבעה של המלחמה: היא מנוהלת לטובת המעטים על חשבון הרבים. מלחמת העולם הראשונה, למשל, יצרה בארה"ב 21,000 מיליונרים ומיליארדרים חדשים. אנו יודעים עליהם, מכיוון שהם טרחו לדווח על רווחיהם לרשויות המס. על האחרים שהצליחו להעלים את רווחי המלחמה, אין לנו מושג.

אבל השאלה שאינה נשאלת היא: כמה מאותם מיליונרים של המלחמה אחזו ברובה? כמה מהם התבוססו בחפירות? כמה מהם חוו את תחושת הרעב במחפורת שורצת עכברים? כמה מהם בילו לילות אימים, חסרי שינה בחיפוש נואש אחר מסתור מפני הפגזים והכדורים? כמה מהם יצאו להדוף התקפת כידונים? כמה מהם נפצעו או נהרגו בקרב?

במלחמה, האומות המנצחות, מנכסות לעצמן שטחים חדשים. הן פשוט לוקחות אותם. השטחים שנתווספו מנוצלים מיד על ידי מיעוט: אלו אותם מעטים שהצליחו לסחוט דולרים מהדם. הציבור הרחב, לעומת זאת, מקבל את החשבון ונושא במחיר. ומהו אותו מחיר? המחיר כולל חשבון מחריד: קברים חדשים, גופות מרוטשים, מחלות נפש, לבבות שבורים ומשפחות הרוסות. הוא כולל אי יציבות משקית, מיתון כלכלי על כל מצוקותיו, ובעיקר, עול מסים כבד לדורות הבאים.

במרוצת השנים הרבות בהן שירתתי כחייל, היו לי חשדות כי מלחמה היא סוג של הונאה. רק כשפרשתי לחיים אזרחיים נוכחתי שאכן כך הדבר. עכשו, אני רואה את ענני המלחמה העולמית מתעבים, ואני חייב לומר את דברי.

ביליתי שלושים ושלוש שנים וארבעה חודשים בשירות פעיל, כחבר בכוח הצבאי הנמרץ ביותר של מדינתנו: בגדודי המארינס. שירתתי בכל הדרגות, מסגן-משנה ועד לגנראל. ובמשך כל התקופה הזאת ביליתי את מרבית הזמן כבריון צמרת של העסקים הגדולים, של וול-סטריט, ושל הבנקאים. בקצרה, הייתי אקדוחן, גנגסטר של הקפיטליזם. כך למשל סייעתי בשנת 1914 להפוך את מקסיקו, ובמיוחד את מחוז טמפיקו, לאזור בטוח עבור האינטרסים של הנפט האמריקני. עזרתי להפוך את האיטי ואת קובה למקום מהוגן לגביית הכנסות בעבור 'נשיונל סיטי בנק'. השתתפתי בפלישה לכחצי תריסר רפובליקות במרכז אמריקה למען רווחי הוול-סטריט. ועוד רשימת השוד ארוכה: בין 1909 לבין 1912 עזרתי לטהר את ניקרגואה בעבור הבנק הבינלאומי של האחים בראון. בשנת 1916 הבאתי אור לרפובליקה הדומיניקנית, למען האינטרסים של הסוכר האמריקני. בשנת 1903 השלטתי סדר בהונדורס למען חברות הפרי האמריקניות. בשנת 1927 סייעתי לפלס את דרכה של 'סטנדרד-אויל' בסין. במבט לאחור, אני חש שיכולתי להעניק לאל-קפונה כמה עצות מועילות. אל-קפונה הצליח, במיטבו, לסחוט דמי חסות בשלוש ערים. אנו המארינס, עשינו זאת בשלוש יבשות.

מי הם מרוויחני המלחמה?

במלחמת העולם הראשונה הצטרפה ארה"ב למלחמה רק בסופה. ואף על פי כן העלות שלה לאמריקאים היתה 52 מיליארד דולר. תחשבו רגע: פירושו של דבר שהעלות לכל אמריקאי, גבר, אישה וילד, היא 400 דולר. ועדיין לא שילמנו את החוב. אל דאגה, אנחנו משלמים אותו, ילדינו ישלמו אותו וכנראה גם נכדינו יזכו לשלם.

שיעור הרווח הנורמלי של העסקים בארה"ב נע בין ששה לעשרה אחוז ולעתים אף מגיע לשנים-עשר אחוז. אבל כאשר מדובר ברווחי מלחמה? זה כבר סיפור אחר. כאן מדברים על עשרים, ששים, מאות ולעתים אף על אלפי אחוזים. כמה שאפשר להעמיס. רק השמים הם הגבול. לדוד סם יש כסף. קדימה נוציא אותו ממנו.

ברור, שהדברים אינם מוצגים כך. הם מוסווים היטב בנאומים פטריוטיים, באהבת מולדת, בקריאות "אנו חייבים לתת כתף". אלא שבאותה עת, הרווחים קופצים, הם ממריאים ומרקיעים, והם מוגנים היטב.

הבה נבחן כמה דוגמאות בלבד. ניקח את ידידינו מ'דו-פונט', אנשי אבק-השריפה. האם לא העיד אחד מאנשיהם רק לאחרונה בפני ועדה בסנאט, שהאבקה שלהם נצחה את המלחמה? האם הוא לא הכריז שהם הצילו את הדמוקרטיה בעולם? אז מה קרה ל'דו-פונט', התאגיד הפטריוטי במלחמה? ובכן, ההכנסה הממוצעת של 'דו-פונט' בשנים 1910-1914 היתה 6 מיליון דולר לשנה. לא משהו, אבל 'דו-פונט' איכשהו הסתדרה עם זה. אלא שאז באו השנים הטובות של המלחמה. בשנים 1914-1918 הרוח הממוצע קפץ ל- 58 מיליון דולר לשנה, כלומר פי עשרה מהזמנים הנורמליים.

או ניקח את עסקי המתכת הנחמדים שלנו, שבפרץ פטריוטי נטשו את עסקי מסילות הברזל, את קורות הבניין ואת הגשרים, ועברו לייצור מלחמתי. אז ככה: בשנים 1910-1914 הרווח הממוצע היה 6 מיליון דולר לשנה. ואז באה המלחמה, וכדרכו של אזרח נאמן, 'בתלהם-סטיל' עברה לייצור נשק. וכך בשנים 1914-1918 הגיע הרווח הממוצע לסכום של 49 מיליון דולר לשנה. לא רע. או אם ניקח את אחותה בענף, 'יו.אס סטיל'. בחמש השנים שלפני המלחמה, הרווח הממוצע שלה היה 105 מיליון דולר לשנה, ובשנות המלחמה הגיעו הרווחים לסכום נאה של 240 מיליון דולר לשנה. גם כן לא רע.

ומה עם ענף הנחושת? 'אנאקונדה' למשל, בשנים 1910-1914 הרוויחה בממוצע 10 מיליון דולר. בשנות המלחמה היא עשתה 34 מיליון לשנה. אחותה 'יוטה-קופר' הרוויחה לפני המלחמה 5 מיליון דולר וקפצה לרווח של 21 מיליון לשנה בתקופת המלחמה.

אם ניקח ונחבר את הרווחים של חמש הפירמות, ספקי האבקה, הפלדה והנחושת, נקבל רווח ממוצע שנתי של 137.5 מיליון דולר, שקפץ בשנות המלחמה והגיע לרווח ממוצע של 408.3 לשנה בתקופת המלחמה. מה תאמרו על עלייה קטנה כזאת של 200 אחוז ברווח הממוצע?

אבל היו שעשו הרבה יותר. קחו למשל דוגמא יוצאת מן הכלל: 'אינטרנשיונל-ניקל'. אי אפשר ללכת למלחמה בלי ניקל, וכך עלו הרווחים מ- 4 מיליון לשנה ל- 73 מיליון דולר בממוצע לשנת מלחמה. לא רע אתם אומרים? זאת קפיצה של 1700 אחוז ברווח!!

איך גורפים רווחי מלחמה?

יש דרכים. למשל, למישהו היה המון כילות ליתושים. הוא מכר אותן לדוד סם. 20 מיליון כילות ליתושים עבור חיילינו בחזית בצרפת. אני מניח שמישהו ציפה שהחיילים יכסו עצמם בכילות בשעה שינסו להירדם בחפירות מלאות הבוץ; מן הסתם בשעה שיד אחד פולה כינים מהגב והיד השניה מגרשת עכברים מתרוצצים. ליתר ביטחון, אותו תעשיין מתוחכם רצה להיות משוכנע שאין חייל בחזית ללא כילת יתושים, וכך הוא מכר לדוד סם עוד 40 מיליון כילות. אלו היו הימים הטובים של המלחמה. מכל מקום, אני יכול להעיד, שאף אחת מהכילות הללו לא הגיעה לצרפת.

היו עוד דרכים מעניינות. למשל, פטריוט בעל-תושיה הצליח למכור לדוד סם כמות לא מבוטלת של מפתחות לאומים בני 48 אינץ'. אלו היו מפתחות טובים, אלא שהיה רק אום אחד שאי-פעם יוצר בגודל כזה: זה היה האום שהחזיק את הציר של הטורבינה במפלי ניאגרה.

היה עוד יזם בעל רעיון מבריק. היזם טען שאסור לקולונלים לנהוג במכונית ובוודאי שלא לרכב על סוסים. במקום זאת, הוא טען, הקולונלים זקוקים לכרכרה. וכך, נמכרו לדוד סם 6,000 כרכרות לשימוש הקולונלים. הן נותרו כמובן ללא שימוש, אבל לפחות התעשיין גרף קצת רווחים.
תעשייני המטוסים והמנועים חשו כי גם להם מגיע חלק הוגן ברווחים. למה לא בעצם? כולם מסביב עשו רווחים. וכך, מיליארד אחד שלם של דולרים (ספור אותם אם תצליח לחיות חיים ארוכים) הוציא דוד סם על בניית מטוסים, שמעולם לא עזבו את הקרקע. אפילו מטוס אחד, אפילו מנוע אחד, שיוצרו בהזמנה של מיליארד דולר, לא הגיע אי פעם לחזית בצרפת. אבל בעלי העסקים בענף המטוסים והמנועים עשו את הרווח הקטן שלהם, רווח של 30, 100 או אפילו 300 אחוז. לך תדע.

גם עסקי הספנות רצו להשתתף במאמץ. הם ייצרו המון ספינות שנשאו המון רווחים. ליתר דיוק משהו כמו 3 מיליארד דולר. חלק מהספינות היו תקינות, אבל חלק מהן, בשווי של 635 מיליון דולר, היו עשויות מעץ שלא יכול לצוף. החיבורים נפרמו והספינות שקעו. אף על פי כן אנו שילמנו עבורן ומישהו זכה ברווחים.

כן, היו המון רעיונות מבריקים כיצד להרוויח במלחמה.

אבל שכחנו את העיקר, את הבנקאים, המממנים של המלחמה. אם מישהו רדה את הקצפת של הרווחים, היו אלה הבנקאים. בהיותם מאורגנים בעיקר כשותפויות ולא כפירמות, הבנקאים לא היו חייבים לדווח למחזיקי המניות. וככל שרווחיהם תפחו כך הם היו אפופים בסודיות.
כיצד עשו הבנקאים את המיליונים והמיליארדים שלהם? אינני יודע, משום שסודותיהם לא נחשפו בציבור, אף לא בפני ועדות חקירה של הסנאט.

סטטיסטיקאים, כלכלנים וחוקרים אמדו את עלויות המלחמה של הדוד סם בסביבות 52 מיליארד דולר. מהסכום הזה היו הוצאות ישירות של 39 מיליארד. ואלו כללו רווחים של 16 מיליארד דולר. הנה, כך צמחו לנו 21 אלף מיליונרים ומיליארדרים חדשים.

מי משלם את המחיר? מי פורע את החשבון?

משלמי המחיר הם אלו שמספקים את הרווחים הנאים של המלחמה. אנו כולנו שילמנו את הרווחים הללו. במיסים. שילמנו לבנקאים את רווחיהם כאשר רכשנו את מלוות המלחמה שהם הפיצו. הם מכרו לנו את אגרות-החוב למימון המלחמה בערך נקוב של 100 דולר וקנו אותן בחזרה בערך של 86 ואף בערך של 84 דולר. זה היה תעלול פשוט. הבנקאים שלטו בשוק ניירות-הערך. בקלות הם הצליחו ללחוץ למטה את מחירי האג"חים שהם מכרו לנו קודם. ואז כמובן, אנו העדר נתקפנו בבהלה ומכרנו במהירות את האגרות ב-84 דולר. הבנקאים ששו לקנות בחזרה. ושוב יצרו הבנקאים אווירת אופוריה במלווים הממשלתיים, ושוב חוזר חלילה. בקיצור הבנקאים עשו רווחים טובים מעסקי מימון המלחמה.

אבל החיילים. הם אלה ששילמו את עיקר המחיר. אם אינכם מאמינים, לכו לבקר בבתי הקברות האמריקניים בצרפת. או בקרו בבתי החולים לחיילים משוחררים בארה"ב. במסע שערכתי לא מכבר ברחבי ארה"ב, ביקרתי בשמונה-עשר בתי-חולים ממשלתיים לחיילים משוחררים. שוהים בהם בערך חמישים-אלף בני-אדם הרוסים. אלו בני-אדם שהיו הטובים באומה לפני שמונה-עשרה שנה.

נערים נורמליים נלקחו מהשדות, מהמשרדים, מבתי-החרושת ומבתי-הספר, והוצעדו בסך. הם נכבשו ועוצבו מחדש. הם הותנו, באמצעות פסיכולגית-המון לראות ברצח כחלק מהשגרה. השתמשנו בהם לכמה שנים כמכונות הרג צייתניות ואז סתם כך נפטרנו מהם בפקודת 'אחורה-פנה'. לפתע הם נאלצו לדאוג לעצמם, ללא פסיכולגית-המון. להסתדר ללא סדר-יום, ללא סמכות וללא תמיכה. לא נזקקנו להם יותר. פיזרנו אותם ללא נאומים ומצעדים. רבים, רבים מידי, מאותם בחורים נפגעו ברוחם, בעיקר משום שאת ה'אחורה-פנה' האחרון הם לא הצליחו לבצע. וזה רק חלק מהמחיר. הוא כבר שולם על ידי המתים. הם סיימו לשלם את חלקם למרוויחני המלחמה. הוא עדיין משולם על ידי הנפגעים, פיזית ונפשית.

אבל היו עוד אחרים ששילמו את חלקם לרווחי המלחמה. הם שילמו בלבבות שבורים בשעה שנקרעו מחייהם הנורמליים כדי ללבוש את המדים של דוד סם. הם שילמו באובדן מקומות עבודתם, בעת שאחרים תפסו את מקומם. הם שילמו בעת שחוו את מלחמת החפירות על כל תלאותיה.

כדי להגדיל את הרווחים לא השתמשנו בשכירי חרב. גילינו את הפטנט של נפוליאון ופיתחנו את עסקי המדליות והעיטורים. במלחמת העולם הראשונה גילינו שניתן לגייס חיילים בזול, בעזרת תעמולה. הם מתמלאים בושה אם הם לא מתגייסים לצבא. וכך, שלחנו את נערינו למות כשהם מלווים באידיאלים על "המלחמה האחרונה למען קץ המלחמות", או על "המלחמה כדי להפוך את העולם למקום בטוח עבור הדמוקרטיה". כמובן, בעת שהם צעדו אף אחד לא סיפר להם, כי מותם מבטיח רווחים גדולים. לא נאמר להם, למשל, כי הם עלולים למות מכדור גרמני המיוצר על ידי תעשיינים אמריקניים. לא סיפרו להם כי הספינות שמובילות אותם, עלולות לספוג טורפדו מצוללות שתוכננו בארה"ב. הם שמעו רק נאומים על הודות "הרפתקה מפוארת" שמחכה להם.

טוב, אז אחרי שהם הולעטו היטב בפטריוטיות, לא נותר אלא לסייע להם לשלם עבור המלחמה. ואז נתנו להם משכורת ענקית של 30 דולר לחודש. ופה מתחיל העוקץ.

חצי מהמשכורת הזאת (ששוויה היה שכר יומי של פועל מספנה או של פועל בבית-חרושת לנשק), היתה מיד נלקחת מהחייל, כדי לתמוך בבני משפחתו, למען לא יהפכו חלילה לנטל על הקהילה שלהם. ואחר כך הורדנו לו עוד סכום של 6 דולר לביטוח תאונות. החייל נותר עם פחות מתשעה דולר לחודש. אבל המשפיל מכל היה, שסחטנו ממנו תשלום השתתפות עבור הנשק שלו, עבור הציוד שלו ועבור המזון שלו. זאת עשינו כשהשפענו עליו לרכוש את אגרות 'מלווה החירות' הממשלתי. כך יצא שרוב החיילים בחזית לא זכו לקבל תשלום כלשהו. השפענו עליהם לרכוש מלווה מלחמה בסכום של 100 דולר לשטר. והחיילים רכשו את המלווה בשווי כולל של 2 מיליארד דולר. כך הם שילמו את מזונם וציודם. ואז, בשעה שהם שבו הביתה ולא מצאו עבודה, ניצלנו את מצוקתם וקנינו מהם את האג"ח חזרה במחיר של 84 דולר.

אבל לא רק החייל לבדו משלם את המחיר. החשבון מוגש גם לבני משפחתו. מעבר ללילות הדאגה והסבל שעוברת המשפחה המודאגת, כאשר החייל חוזר לבסוף מהמלחמה, עם פחות עין, עם פחות רגל או עם מוח משובש, הם סובלים לעתים יותר ממנו, ובמשך שנים רבות. גם הם, אגב, תרמו את הדולרים שלהם לרווחים של עסקי הנשק, הבנקאים, ספקי הצי והספקולנטים. גם הם רכשו את 'מלווה החירות'. גם הם תרמו לרווחי הספקולציה של אגרות-החוב המלחמתיות, בעקבות הלהטוטים של הבנקאים.

כיצד לחסל את השוד?

טוב, הבנו שמדובר בשוד. תפסנו שמעט מרוויחים והרוב משלמים. אבל כיצד עוצרים זאת? אי אפשר לשים לכך קץ בעזרת כינוסי שלום או ובאמצעות ועידות לפירוק נשק. הועדות מורכבות מחיילים מקצועיים, מפוליטיקאים ומדיפלומטים. ואלו אין להם רצון להיוותר חסרי תעסוקה. גם קבוצות פוליטיות בעלות רצון טוב חסרות יכולת לעשות זאת. אפשר לשים קץ למלחמה רק אם גוזלים ממנה את רווחי המלחמה.

הדרך לחסל את טעם המלחמה היא פשוט לגייס את מרוויחני המלחמה לפני שמגייסים את שאר האומה. וכך הדבר יעשה: חודש לפני שמותר לממשל לגייס את צעירי האומה, הממשל חייב לגייס את המרוויחנים. הבה נראה כיצד הממשל מגייס תחילה את הקצינים והמנהלים ואת הפקידים הבכירים של תעשיית הנשק, ואת יזמי הספינות והמטוסים ואת תעשייני וספקי הצבא, וכן את הבנקאים והפיננסיירים. הם יגויסו ויחוילו ויזכו כולם לתשלום של 30 דולר לחודש, אותו תשלום שמקבל חייל חפירות רגיל.

גם העובדים של תעשיית הנשק, יקבלו 30 דולר לחודש. גם הנשיאים, המנהלים, המממנים, הסנאטורים, הטייקונים ואלי העסקים, וכמובן כל הגנראלים, האדמירלים ופקידי הממשל, כל אלה שמתכננים תוכניות מלחמה. הם לא יקופחו. הם יקבלו את משכורתו של הלוחם בחפירות. למען רווחיהם, הם יפרישו ממשכורתם החודשית בת 30 דולר, מחציתה כדי לקיים את משפחתם וכמובן כדי לממן את סיכוני המלחמה שלהם. ומעל לכל, כדי לרכוש את מלוות המלחמה שלהם. הרי מישהו צריך לעשות זאת. ומדוע שהם לא יעשו זאת? הרי הם לא הולכים לחזית. הם לא רובצים בחפירות. הם לא רעבים. לא נשקפת להם סכנה שהם יהרגו חלילה או שיהפכו לנכים בגופם או שדעתם תיטרף. הרי הם בכלל לא חיילים.

זהו. תנו לכל המרוויחנים הללו שלושים יום של מחשבה בשלושים דולר, ותגלו שתוך זמן קצר מסתיימות המלחמות. נגמר השוד. זה הצעד הראשון.

צעד שני לחיסול מלחמות הביזה, הוא לערוך משאלי-עם, שמוגבלים לאוכלוסיות המתגייסות בלבד, כדי לקבוע אם לצאת למלחמה או לאו. הכוונה היא שהמצביעים יהיו רק אלה שבאים מתוך קבוצות המגויסים. הרי לא יהיה זה חכם שאיזשהו נשיא תעשיית נשק בן 76 יהיה שותף בהצבעה. או שאיזה בנקאי או מנהל במשרד הביטחון, או בקיצור, כל אחד שרואה עצמו גורף הררי דולרים מהמלחמה, ישתתף בהצבעה כזאת. ממילא לא יגייסו אותם כחיילים לחפירות. על ההחלטה, אם כן, להתקבל בידי אלה שמסכנים את חייהם. לפחות תהיה נתונה בידיהם הזכות להחליט אם האומה תילחם.

צעד שלישי לניפוץ המלחמה כעסק של הונאה, הוא לדאוג לכך שהצבא יעסוק אך ורק בהגנה. בכל שנה עולים בקונגרס קולות הדורשים להגדיל את תקציב הרכש של הצי. כל מיני אדמירלים, שוושינגטון מלאה בהם, מפעילים לחצים. והם די פיקחים. הם לא עומדים ומכריזים משהו בנוסח "אנו זקוקים להמון ספינות קרב כדי לצאת למלחמה נגד אומה זאת או אחרת". בטח שלא. קודם הם דואגים להפיץ ידיעות על כך שהכוח הימי של האויב מאיים על חירותה של אמריקה. מידי יום ביומו, הם יתריעו, שהנה צי גדול של אלה שהוכרזו כאויב, יכה לפתע וישמיד 125 אלף איש. פשוט ככה. ואז הם מתחילים לדרוש בקולי קולות צי גדול. בשביל מה? בשביל להלחם באויב? בחיים לא. הם זקוקים לצי גדול, שימו לב, רק למטרות הגנה…

ואז, ככה לפתע, הם פותחים בתמרונים ימיים באוקיינוס השקט. ברור: לצורך הגנה. אבל האוקיינוס השקט הוא ים גדול ויש לנו חוף ענק בצד הזה של האוקיינוס. אז האם התרגיל הימי יערך בסמוך לקו החוף? נניח במרחק של מאתים או שלוש-מאות מיל מהחוף? איפה. התרגילים יערכו במרחק של אלפים או שלושת-אלפי מיל מהחוף. אין ספק, היפאנים יהיו מרוצים ביותר לראות את צי ארה"ב משוטט ליד חופיהם, בערך כמו שתושבי קליפורניה ישמחו לגלות שהצי היפאני מתרגל משחקי מלחמה על לוס-אנג'לס.

בקיצור, עלינו לדאוג לחוקים המגבילים את הצי לטווח של 200 מיל מחופי ארה"ב. אילו היו קיימים חוקים כאלה בשנת 1898, לא היתה עילה לממשל ולעסקים האמריקניים לפתוח במלחמה נגד ספרד ולכבוש את הקאריביים. חוק כזה ימנע מהם תירוצים לפתוח בהתקפה. הוא מאפשר להבטיח את הגנת החופים של ארה"ב. החוק גם יגביל את המטוסים לטווח של 500 מיל מהחוף האמריקאי. הוא גם ימנע מהצבא לעזוב אי-פעם את הטריטוריה של האומה האמריקנית למען הרפתקאות מעבר לים.

לסיכום

המלחמה היא שוד. רק קבוצה קטנה ומאורגנת מנהלת את המלחמה, וזאת היא עושה כדי להרוויח. את החשבון משלמים הרוב. אני מאמין כי הצבא מיועד להגנה בלבד. משום כך יש להגביל את ההגנה לטריטוריה של ארה"ב בלבד. הבעיה העיקרית נעוצה באופי האמריקני שאינו מסתפק ברווח ישר. אם הדולר נושא תשואה של 6 סנט בלבד, הוא הופך לעצבני ומחפש מעבר לים תשואות של 100 אחוז. ואז כמובן הדגל בא בעקבות הדולר ובעקבות הדגל נוהרים החיילים.

אני לא הייתי יוצא שוב למלחמה, כפי שעשיתי בצעירותי, כדי להגן על כמה השקעות מזוינות של בנקאים. קיימים שני דברים בלבד הראויים שנלחם עבורם. האחד הוא הגנה על בתינו. השני הוא הגנה על חירותנו. מלחמה על משהו אחר היא פשוט עסק נכלולי.

יש צורך בשלושה אמצעים כדי לחסל את מלחמות השוד. ראשית, עלינו לסלק את רווחי המלחמה. שנית, עלינו לדאוג לכך שהצעירים שיתגייסו לצבא, הם שיחליטו אם תהיה מלחמה או לאו. שלישית, אנו חייבים להגביל את הצבא שלנו למשימות הגנה בלבד.

לעזאזל המלחמה"

המלחמה היא שוד / סמדלי באטלר

המקור באנגלית

שני בוגדים של זאב ז'בוטינסקי כסיפור ריאליסטי


שני בוגדים – אגדה פרי עטו של ז'בוטינסקי שפורסמה ב-1905. הסיפור הזה אהוב עלי כי בוחן דברים במבט ריאליסטי, הוא לא מתחשב בכוונת מי שכיוון לטוב. הוא בוחן את התוצאות האפקטיביות של מעשהו כהפצת הרוע בעולם (ויתכן שזה גם גורם לאנשים לחטוא פעם אחת ואז להמשיך במקומות אחרים תוך כדי שהם צוברים ניסיון וככתוב: עברה גוררת עברה). עניין זה יכול להראות שהריאליזם מציע היבט מוסרי ושלא תמיד הציבור מודע לו. הריאליזם, אינו רק השקפה פוליטת, אלא גם תפיסה פילוסופית של העולם, החברה וטבע האדם. בנוסף, הסיפור מראה החולשה של אלו שחיים חיים קדושים כביכול ובפועל הם מזמינים את הרשעים לתקוף אותם ולהפיץ הרוע בעולם.

כמובן שניתן להעמיק ולשאול מה העניין בלקדם את הטוב בעולם לפי השקפת האל, והתשובה היא פשוטה שהאל החזק בסיפור, כופה עלינו את טעמו בעניין או שאנו אובים את רצון האל. לטעמי סיפור זה מסייע לנו להבין מהו טוב ורע בצורה יעילה יותר. בכל מקרה למי שיגיד מדוע אנו מחויבים לאל ומי אמר שהוא קיים, התשובה תהיה שזה משל. אקווה שתיהנו.

שני בוגדים

"לדין בפני בורא עולם הובאו בידי מלאכים שני עלובים, שהיו לשעבר אנשים עלי אדמות. אחד מהם היה דל וחלוש למראה, ועיניו מצמצו באי שקט ושוטטו לכאן ולכאן. והשני היה בעל הדרת פנים, וכולו אומר כבוד, ענווה ושלוות נפש זכה.

הביאום והעמידום לפני הבורא. שעה ארוכה החריש הבורא והביט בהם בעינו הכול-רואה ואחר כן אמר לראשון :הגידה לנו, איך חיית עלי אדמות? אז רעד החלוש בכל אבריו ונפל למרגלות כסא-הכבוד ,צווח כאחוז דיבוק וזעק כשהוא מתפתל ומתלעלע: ריבונו של עולם! מלשין הייתי על אדמתך. לעת ערב ארבתי תחת החלונות, כאשר דימו האנשים כי ביחידות הם יושבים וגילו זה לזה את צפוני נפשם, ושמרתי את דבריהם בלבבי, ומסרתי אותם לאויביהם. ורבים נחלו בגללי קלון ועינויים. ואני קיבלתי מידיהם שקלי כסף מחיר פעלי, ופרנסתי בכסף זה את אשתי ואת ילדיי הקטנים… ויילל החלוש ככלב מוכה שוט, ואי אפשר היה ביללה זו את סיום הדברים. ארוכות הביט האל על המתפתל, זמן רב החריש ואחר אמר: בוגד אתה ובוגד שמך.

ופנה הבורא אל השני ואמר: הגידה עכשיו אתה, איך חיית עלי אדמות. אז קרב בעל הדרת הפנים, וכרע על ברכו, הרכין את ראש השיבה עד למרגלות כסא הכבוד ואמר בקול חרישי ועניו: "אני ריבונו של עולם לא הריעותי לאיש על אדמתך… "למשמע תשובתו קדרו פני הבורא, ודברו היו כגושי קרח כבדים: הגם פה,לפני הדיין, אומר אתה להערים בן-אדם? כי למה תאמר :"הנה חייתי על האדמה ולא הריעותי לאיש", ואני רואה אדמה זו ויודע כי אי אפשר לו לאדם הדר עליה לקבל פני ערב מבלי לעשות מעשה רע במשך היום. אף אני אלוהיך אילו שכנתי בתוככם עלי אדמות, הייתי עושה רעות, הלרמות את אלוהיך אל-הנקמות אתה אומר? נעצבו פני הזקן מזעם האלוהים והשיב בקול רוטט וחרישי, אך בתוקף: "אמת אמרתי לך, מלך מלכי המלכים, כי לא הריעותי לאיש על אדמתך. בכל ימי חיי, ריבוני, לא ידעתי אף רגע מנוחה לנפשי. רדפוני ועינוני קרובים ורחוקים, אך לאיש מהם לא דרשתי רעה. כאשר השליכוני לבור כלא, חיזקתי בליבי בתקווה לרחמיך ולא קיללתי איש. כאשר שדדו את כל רכושי, פשטתי יד לנדבה ולא קיללתי איש. כאשר פקדני זעם האלוהים, בכיתי תמרורים על חורבות ביתי השרוף ועל גויות ילדי הקרות ולא קיללתי איש. ואתמול כאשר גוועתי ברעב אחורי גדר, התהוללו סביבי והתעללו בי מציקי ומעני. אך גם אז לא דרשתי רעתם ומתי מבלי קלל איש!

"ארוכות החריש אל-עליון וזמן רב הביט בעיני הזקן העצובות והענוות, ותעלומה רבה הייתה במבטו של האלוהים. ונשמעו לבסוף דברי הבורא: בוגד אתה -ובוגד שמך! אין בוגד גרוע ממך עלי אדמות, כי עליו על חברך הרובץ לידך ומתפתל וצווח שלא כדרך האדם – עליו אומרים הבריות עלי אדמות: "רע היה האיש, וחלילה לנו מלהידמות לו". על ידי כך מתרחקים הם מחטא הבגידה… ואילו עליך אומרים הבריות עלי האדמות:"קדוש היה האיש ואשרי מי שימצא עוז בנפשו לנהוג כל ימיו כמוהו! "ועל כן פוחתות והולכות שורות לוחמיי המוכנים למסור את נפשם על עניין צודק. בעוד שהרשעים לועגים מדי יזכרוך, ואומרים איש לרעהו: "אין סכנה לנו לפגוע באנשים אלו, כי ממאנים הם להגן על עצמם. נלך אפוא לבתיהם וניקח את רכושם ונתעלס עם נשותיהם!". כך גדל בגללך זרע הפורענות על הארץ: וכל חייך הם בגידה באחים שישבו עימך, ובנכדים שיבואו אחריך.

ועל כן אני אומר לך: בוגד אתה ובוגד שמך! אותו אשר בגד בעד בצע כסף – לא אייסר בעינויים: ילך לו ובוז האלוהים ואדם יהי עונשו. אך אותך, המחטיא -אני מקלל!"

( ז'בוטינסקי "שני בוגדים" 1905)

אז זהו, איני חושב שיש לי מה להוסיף עוד בנושא. להרחבה עיינו בקישורים האלה: הקשר בין מקיאוולי למלחמת התרבות הישראליתהנסיך ורבי נחמן מברסלב כמקיאווילסט ולא רק קבליסט.

פאט-שיימניג – הגמוניה ערכית של אנשים רזים


בימים האחרונים יצא לי לשמוע חברים המגנים פאט-שיימינג, ואני דווקא תומך בפאט-שיימינג, אולם הנני מסכים עם חלק מן הביקורת נגד ביוש נשים שמנות. רק לפני כן אגיד שפאט שיימינג, למי שלא יודע, זה גינוי השמנה ואנשים שמנים.

אני חושב שחופש הביטוי מתיר את העניין ובפרט שיש דרגות של השמנה שאינן בריאות, וזכותנו לקדם חברה בריאה על ידי גינוי הבעייתיים מבחינת ערכי החברה ההגמוניים הרזים גם במחיר היעלבותם. מאידך אני מקבל את הביקורת שאנשים מבקרים יותר את האשה ושלא תמיד זה עניין של בריאות, אלא עניין של אופנה. ברם בכל מקרה אין לי בעיה בערך חברתי אופנתי גם במחיר פגיעה של כמה אחוזים מהחברה. ואי אפשר גם למנוע זאת, זה טבע העולם לטעמי.

וזה לא רק קידום בריאות, אלא גם עניין אבולוציוני אולי, שהרי אין יופי אמיתי, מה שיש זה מה שנחשב בעינינו כיפה. אולם העניין משתנה. במדינות שבהן הילודה גבוהה מאוד, כמו בקמרון שם האשה מתבקשת להיות שמנה, דבר המעיד על פוריות ובריאות, כלומר, אם יש לה אגן רחב, היא תוכל ללדת בשפע ולא למות בלידה. בחברה שלנו שהילודה במספר רב כמו בקמרון פחות חשובה והתמותה נמוכה, הדרך של האשה להיתפס כיפה וממילא כבריאה, אחר. אנו מפגינים בריאות ולא מוזנחות ועושר התורם לבריאות. בני אדם נמשכים לנשים יפות כי הן נתפסות כבריאות יותר. ודוג' לדבר זה השיזוף, פעם להיות אשה שזופה היה נתפס כמשהו רע שהרי העניים עבדו בשמש והיו שזופים והם חיו פחות מהעשירים שהיו חיוורים. כיום שהעניים הפסיקו להיות שזופים והעשירים התחילו לנפוש בשמש, המצב התהפך, השיזוף מפגין עושר ובריאות, דבר המעיד על שרידות. ולכן לא אתרגש מכאלו המגנים מכוערות, טיפשות, שמנות ועניות, וכך טבע האדם עד היום. אני אולם לא אעשה זאת כי טבעי להיות מאופק מהמון העם, ברם כך ההמון שרד עד היום עם צורת מחשבה זו.

במקביל יצא לי בשנים האחרונות לשמוע חברים שלי המחלקים ציונים לנשים, וזאת על גופן בעיקר, הם מורגלים להגיד היא מכוערת או יפה יותר מאשר לומר היא טיפשה או חכמה. ואיני מבין מדוע זה רלוונטי לדיון לגבי אותה בת החוה ומעשיה, הרי לא דיברנו על יופי ולא על זוגיות או מיניות. ואז כשלבסוף שואלים אותי מה דעתי?! אני עונה במה שנתפס כהתחמקות: שאיני מבין בזה וזה לא קשור אלי. וכשדוחקים אותי לפינה ושואלים אותי 'מדוע?' אני עונה: שהיא לא קשורה אלי, אז איני מבין מדוע גופה רלוונטי אלי, איני רואה בהכרח קשר מיני ביני ובינה שאני צריך לדרג אותה או אפילו לחפש את המאפיינים הללו. (כיום אני רואה בזאת שיחת גיבוש בין חברים ודבר המעיד שהמדרג כמו כולם ולפעמים גם מוצלח בתחום הזה לפי המומחיות שלו בדירוג ובכך הוא מקובל יותר בחברה.)

אז בקצרה, לפרגן לרזים זה בסדר בעיני, לגנות שמנים מאחורי הגב, זה בסדר. להעליב בפנים, זה לא יפה ולא מנומס, אולם אני אבין בן משפחה או חבר טוב שיעשה זאת כדי לעורר את השמן לדאוג לבריאותו. ולגנות אנשי ציבור שמנים, זה גם מובן שהרי הם עלולים לקדם תרבות השמנה.

במקביל אני מכיר בכך שנהוג לגנות נשים יותר מגברים ושומה עלינו לשים לב שאנו לא סתם מגנים בן אדם על מראהו על דבר של מה וכך. והכי חשוב שאדם שהוא לא נראה הכי טוב לפי ערכי החברה לא יתרגש ממה שאומרים עליו, הוא לא חייב 'לשים פס' אולם הוא לא חייב להפנים מה שאומרים עליו ובעצם לתקוף את עצמו. זה בסך הכל דעות.

ובכל מקרה, אם אמרו עליו שהוא שמן וזה נכון, החברה לא חידשה לו כלום שהרי הוא כבר יודע זאת כשהוא רואה עצמו במראה או כשהוא קורא את מד השקל כשהוא עליו. ואם זה לא נכון, אזי מדוע להתרגש משקרים?! אין מה להתרגש מגינויים, אם לאדם יש בחירה חופשית ושליטה במעשיו הוא יכול לקדם עצמו ולהמשיך בחיים על אף הגינויים. ואם אין לו, אזי הוא לא יכול לעשות כלום ואם כן מדוע שיעליב את עצמו ויחוש ברע. איני אומר שכך כל אדם מרגיש, אני מכיר בכך כשהאדם פגוע, תחושתו רעה ולא תמיד יש משהו שהוא יכול לעשות. אולם אני כן חושב שאם הוא יחשוב על העניין הוא יוכל לצאת מהתחושה הרעה.

יאללה להתעמלות!

הקשר בין מקיאוולי למלחמת התרבות הישראלית


בספרו המפורסם "הנסיך", משרטט ניקולו מקיאוולי שתי מערכות מוסר — פוליטית וערכית — ומציע אפשרות שנראתה אז חתרנית: יש יותר מאמת אחת. במלאת 490 שנה למותו, אולי כדאי לזכור זאת כשמדברים על תקציבי התרבות.

קישור מאתר הארץ למאמר מאת יגאל ליברנט, יגאל אהוב על בעל הבלוג והוא ממליץ לעקוב אחר דף הפייסבוק שלו.

 

הגנה על נהג אגד קשה יום בעקבות התפרעות של נוסע שהתברר כמוגבל | 30.3.17.


בימים האחרונים הופץ סרטון ברשת החברתית הנקראת פייסבוק ובו נצפה נהג המסרב להעלות איש בוכה. מיד הרשת החברתי סערה והאספסוף המסריח החל להשמיץ את הנהג ולקרוא לפיטוריו. אנשים טענו שהוא מפלה ונכו-פוב ועוד תיוגים זהותניים.

וכך נכתב בוויינט בנושא:

"נהג אגד סירב להעלות נוסע בעל מוגבלות לאוטובוס: הנוסעת אלכסנדרה גרינברג העלתה לפייסבוק סרטון וידיאו של האירוע, שזכה לאלפי שיתופים וזעזע ישראלים רבים. לפי אגד, מדובר בקו 83 שיצא אתמול (28 במרס) בשעה 16:20 ממסוף 2000 בתל אביב אל ראשון לציון. הבחור ואמו הגישו נגדו תלונה והנהג זומן לבירור בחברה".

וכך כתבה אלכנסנדרה גרינברג בצירוף לקליפ שהיא העלתה:

"אני לא עושה את הדברים האלה אבל במצב הזה הייתי חייבת!!
היה בתחנה איש עם תסמונת דאון שעלה לאוטובוס ולא היה לו כסף לשלם, מישהי מיד הציעה לשלם עבור הנסיעה שלו. הנהג לא הסכים לעלות אותו על האוטובוס בכל זאת ורק בגלל שהוא לא נראה לו בסדר.
הוא עצר את כל התנועה ויצר פקק נוראי והתחיל להוציא את המסכן בכוח ובאלימות מהאוטובוס. צעק שהוא עלול לעשות לו משהו בנסיעה.
אנשים אמרו לו שיקחו אחריות עליו ויעמדו לידו אך הנהג המשיך לדחוף את הבחור עם ידיים ורגליים החוצה שהוא נאחז במעקה מפוחד ובוכה.
חבל שלא הספקתי לצלם את האלימות הנוראה שהנהג הפגין כלפי המסכן.
ותגידו לי אתם, ככה מתנהג איש במשרה ציבורית ???? בושה!

שתפו.
יום מעשים שמח לכם!". (ההדגשה שלי – א"א)

ובוויינט נכתב כך:

"הנהג טוען שהותקף ונשרט על-ידי הנוסע הנהג נחקר כעת בחברה. טרם נכנס לחקירה אך אמר למקורבים שלא הבחין כי מדובר באדם עם צרכים מיוחדים וכי אינו מורשה על פי התקנות להעלות נוסע ללא תשלום. משרד התחבורה קונס נהגים בקנס אישי של אלפי שקלים על העלאת נוסעים ללא תשלום. הנהג טען בחקירתו כי הנוסע עלה ללא כרטיס וסירב לשלם וכאמור הוא לא זיהה אותו כאדם עם צרכים מיוחדים. עוד טען שהותקף ונשרט לאורך ידו על ידי הנוסע. הוא הכחיש בתוקף שנקט באלימות כלפי הנוסע".

כלומר הנוסע המוגבל לטענת הנהג תקף את הנהג והוא לא היה נראה כמו בעל תסמונת-דאון (מונגול בשפה לא P.C.) זה כבר מערער את טיעוניה של גרינברג. מעבר לכך גם בוויינט נכתב עוד כך: "נהג אגד סירב להעלות נוסע בעל מוגבלות לאוטובוס". כלומר ניתן להבין שגם ויינט מבין שהוא לא בעל תסמונת דאון. וממילא הנהג מובן, הוא רואה איש נורמטיבי שלא מוגדר כנכה בעל מוגבלות הנחשב כקדוש עליון בחברה המערבית, אם כי כקדוש מנודה. האי מתנהג מוזר, מנסה לעלות בלא לשלם, נוקט באלימות ולבסוף ממרר בבכי. הנהג מפחד שהאיש המוזר יתקוף אותו שוב או שהוא בטראומה מהאלימות שננקטה כלפיו, אי לכך הוא חושש מהאיש חסר המזל ומסרב להסיעו. מובן מאוד. חשוב להדגיש שגם גרינברג כתבה: צעק שהוא עלול לעשות לו משהו בנסיעה". אזי, לנהג יש עדות שהוא כבר טען באירוע עצמו שהוא מפחד שמשהו יקרה לו מהאיש הזה.

ואני שואל את עצמי, מה הבעיה? אם הוא אלים, שיעמוד ויחכה עוד אוטובוס. זה שאדם הוא מסכן אין זה מתיר לו לנקוט באלימות ולהפיץ טרור. גם בבתי המחסה של הנכים יש עונשים, גם בבתים של הנכים מענישים נכים פורעים. העולם החברתי בנוי על הרתעה הדדית. וכך האינסטינקט האנושי פועל. הבעיה היא כזו שהחברה של היום כה אידיוטית שהיא בקושי רואה נכים ולא מבינה מיהם בכלל ורואה בהם קדושים-מנודים. קדוש מבחינת הניתוק שלהם מערכי החברה והצדקת הנכה באשר הוא ומנודה ונשלחת למקומות מחבוא מחשש עיני החברה. ובכך הם משחיתים את הנכים ולא מבינים את הרוע שהם יכולים לעשות אם הם חסרי השגחה והרתעה. לנהג של אגד יש אחריות לא לעשות תאונות וגם כשנכה תוקף אותו. וכן שיש לו רגשות כמו הנכה ואם הנכה תקף אותו שהנכה הפוגע לא יסע עימו. לא רק לנכים יש זכויות.

בסרטון נטען לראות שמציעים לשלם על הנסיעה של המוגבל, יש כאלו שעלולים לחשוב שרק בגלל זה הנהג סירב להעלות את הנוסע ולא בגלל התפרעותו. ודעתי בנושא שזה שהם הציעו לשלם זה לא אומר שזה הנרטיב האמיתי בעניין. הגיוני מאוד שהנכה נקט באלימות. אני לא מצפה שהנהג ישקר במקרה הזה שהרי הנהג הקלאסי לא מטומטם להעיף נכה סתם ולאבד את עולמו. בהכרח שהיה כאן מצב ביניים, הנכה לא היה בעל כרטיס נסיעה תקף. לנהג אסור להעלותו. כאן הנכה התפרע. ואז לאחר שפתאום מישהו נזכר לשלם על הנסיעה למען הנכה. הנהג כבר סירב בגלל הסכנה של הנכה. ואכן לא מומלץ להיות ליד מוגבל בהתקף.

יש כאלו שקראו לכתוב נהלים ברורים ומפורטים בנושא. וכשמרן אני חושב שלא חייבים להתערב בכל תחום ולהנדס את החברה. מותר לנכה לסבול, מותר להסב לו סבל מועט ומותר לנהג שיהיה בעל שיקול דעת עצמאי. אולם, אם יתברר שזו אפליה בניגוד לכללי החברה, שיפוטר. ובפרט שמדובר בתחבורה ציבורית שאנו האזרחים מסבסדים. אולם כאן במקרה שלנו, שיהיה ברור שעל פי טענת הנהג הוא עלה ללא כסף והתפרע. אני מבין את הנהג, גם אם הוא לא מבין שבעולם מודרני לא משתלם לנהוג כך. וכמו שלנכה מותר להיות נכה, לנהג מותר להיות נכה זמנית ולטעות.

כאחד שלמד קצת את הנושא של מוגבלים ומתנדב בעזרה לנכים באופן קבוע, אני יודע שנכים לפעמים מתפרעים ונורא מפחידים וכן גם מסוכנים. אני מבין את הנהג וצר לי שיש אספסוף התוקף אנשים בעלי שיקול דעת סביר ואחריות כלפי הנוסעים מחשש לתאונה בעקבות התפרעות של נוסע. אני קורא לאגד לגלות אחריות כנגד האספסוף ולא לפטר את הנהג.

מילו יאנופולוס – המות והחיים ביד הלשון


בימים האחרונים פרצה סערה כנגד דבריו של מילו יאנופולוס. מילו טען שהוא לא רואה בעיה בין יחסים מיניים בין צעיר למבוגר (מילו הוא הומו-סקסואל). גורמים שונים החלו לטעון שהוא תומך בפדופיליה. מילו לעומת זאת טען במסיבת עיתונאים לאחר התפוצצות הפרשיה שהוא כיוון לצעיר בגיל ההסכמה ובחלק מהמקרים הוא דיבר על עצמו והוא בעצמו קרבן להתעללות והוא לא חווה זאת כך.

המקרה מעמיד אותי בבעיה, מצד אחד, מילו לא היה פדופיל ולא בטוח שהוא אמר אמירה התומכת בפדופיליה, אולם גם אם כן, לכאורה הוא אמור להנות מחופש הביטוי. מאידך גיסא, אלו שתקפו אותו גם נהנים מחופש הביטוי. וכנראה אלו שביטלו עימו חוזה לספר שהוא עמד להוציא לאור ואלו ששקלו לפטרו מברייטברט, יש להם סעיפים המתירים לבטל חוזים אלו.

העניין מזכיר לי מעשיה שקראתי בצעירותי, למעשיה קוראים המות והחיים ביד הלשון והמעשיה באה להסביר את הפסוק במשלי שמביא מילים אלו. אצל ביאליק המעשיה נקראת 'חלב הלביאה'.

והנה המעשיה בגירסתו של ביאליק:

א וַיְהִי הַיּוֹם וַיַּחַל מֶלֶך מוֹאָב וַיֵּאָנַש. בִּבְשָׂרוֹ שֻׁלַּח רָזוֹן וּשְׁאֵרוֹ הָלַךְ וְכָלָה מִיּוֹם לְיוֹם, וַיֵּט הַמֶּלֶךְ לָמוּת. וַּיאמְרוּ הָרוֹפְאִים: אֵין תְּרוּפָה לַמֶּלֶךְ כִּי-אִם שָׁתָה חָלָב חַי מוּבָא מִשְּׁדֵי לְבִיאָה תְמִימָה בִּמְעוֹנָתָה. וַיְשַׁמַּע הַמֶּלֶךְ אֶת-תִּפְאֶרֶת חֵילוֹ וּכְבוֹד צְבָאוֹ, אֶת-אֲרִיאֵל מוֹאָב, לֵאמֹר: "מִי יֵלֵךְ וְיָבִיא חָלָב לַמֶּלֶךְ מִשְּׁדֵי לְבִיאָה תְמִימָה בִּמְעוֹנָתָה?" וְלֹא נִמְצָא אַמִּיץ לֵב, אֲשֶׁר יִמְלָאֶנוּ לִבּוֹ לַעֲשׂוֹת זֹאת, כִּי הֲיִגַּש אִישׁ אֶל הַלְּבִיאָה בִּמְעוֹנָתָה לְעַסּוֹת שָׁדֶיהָ וְנִקָּה? וַיַּרְא הַמֶּלֶךְ כִּי מַחְשִׁים גִּבּוֹרָיו, וַיִּזְעַם מְאֹד, וַיִּקְרָא בְאַפּוֹ: "כְּלָבִים אִלְּמִים! הֲזֹּאת גְּבוּרַתְכֶם? הַאֵין אֶחָד בָּכֶם אֲשֶׁר יִתֵּן נַפְשׁוֹ עַל מַלְכּוֹ?" וַיֵּצְאוּ שְׁנֵי אֲרִיאֵל מוֹאָב, וְהֵמָּה הַ"לְּבָאִים" אֲשֶׁר בְּרֹאשׁ הַ"כְּפִירִים", וַיִּפְּלוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶך אַפַּיִם אָרְצָה וַיֹאמֵרוּ: "תְשׁוּפֵנוּ עֲקֵבְךָ, אֲדוֹנֵנוּ הַמֶּלֶך! נֶפֶשׁ כֻּלָּנוּ תַּחַת הַדַּקָּה בְשַׂעֲרוֹת רֹאשְׁךָ וְרֹאשׁ כֻּלָּנוּ כֹּפֶר צִפֹּרֶן אֶצְבָּעֲךָ הִקְּטַנָּה, הֶגֶה מִפִּיךָ יֵצֵא – וְהֵבֵאנוּ אֵלֶיךָ בַחַחִים אֶת-כָּל-אֲרָיֵי הַמִּדְבָּר וּלְבָאָיו. וְאוּלָם הַדָּבָר אֲשֶׁר יְצַוֶּה הַמֶּלֶך הַפָּעַם נִבְצָרהוּא מִכֹּחַ אִישׁ וְיַד אָדָם לֹא תַעֲשֶׂנוּ. שְׁאַל אֶת-חֲכָמֶיךָ, אוּלַי יֵשׁ בְּפִיהֶם עֵצָה." וַיִּדְרֹשׁ הַמֶּלֶך אֶל חֲכָמָיו וְאֶל קוֹסְמָיו וְגַם בְּפִיהֶם לֹא מָצָא מַעֲנֶה, כִּי מֵעוֹלָם לֹא בָא כַּמִּקְרֶה הַזֶּה לִפְנֵיהֶם וְגַם אֲבוֹתֵיהֶם לֹא הִגִּידוּ לָהֶם כָּזֹאת. וּבַצַּר לַמֶּלֶךְ, וַיִּזְכֹּר אֶת-שְׁכֵנוֹ, אֶת-שְׁלֹמֹה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, וְאֶת-חָכְמָתוֹ, וַיָּרֶץ אֵלָיו בְּיַד מַלְאָכָיו מִכְתָּב וַיּוֹדִיעֵהוּ אֶת-כָּל-הָרָעָה הַבָּאָה עָלָיו וְאֶת אֲשֶׁר אָמְרוּ לוֹ הָרוֹפְאִים, וַיִּתְחַנֵּן אֵלָיו עִם הַסֵּפֶר לֵאמֹר: "וְעַתָּה אַחֲרֵי הוֹדִיעִי אוֹתְךָ כָּל-זֹאת, אִיטַב-נָא בְעֵינֶיךָ, הַמֶּלֶך, וְעָשִׂיתָ-נָא עִמִּי חֶסֶד וֶאֱמֶת, כַּחֶסֶד אֲשֶׁר עָשׂוּ אֲבוֹתַי עִם אֲבוֹתֶיךָ בְּבוֹאָם בִּימֵי הָרָעָב לָגוּר בִּשְׂדֵה מוֹאָב, וַיַּאַסְפוּם אֲבוֹתַי בְּרַחֲמִים, וַיֵּיטִיבוּ עִמָּם וַיְכַלְכְּלוּם יָמִים רַבִּים. וְזָכַרְתָּ כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנַחְנוּ, כִּי-עַל-כֵּן זֶרַע-שִׁלֵּשִׁים אַתָּה לְרוּת הַמּוֹאֲבִיָּה, וְהִיא מִמִּשְׁפַּחַת בֵּית אֲבוֹתַי, אֲשֶר דָּבְקָה בְעַמְּךָ וּבְשִׁבְטְךָ, כַּאֲשֶר יָדַעְתָּ, וְהָיָה כְּשָמְעֲך אֶת-שֶאֱלָתִי וְרִחַמְתַּנִי וְלֹא תִמְנַע מִמֶּנִּי אֶת-עֲצָתְךָ וְאֶת-עֶזְרָתְךָ כְּיַד אֱלֹהִים הַטּוֹבָה עָלֶיךָ וּכְחָכְמַת אֱלֹהִים אֲשֶׁר בְּקִרְבְּךָ, כִּי יָדַעְתִּי אֲשֶׁר אֵין חָכָם כָּמוֹךָ וְלֹא יִּפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר." כַּדְבָרִים הָאֵלֶּה שָׁלַח מֶלֶך מוֹאָב לִשְׁלֹמֹה בְּיַד מַלְאָכָיו, וְגַם מִזִּמְרַת הָאָרֶץ שָׁלַח בְּיָדָם, בְּרָכָה לְמֶלֶך יְהוּדָה. וּכְצֵאת הַמַּלְאָכִים מֵאֵת פָּנָיו וַיָּקָם בַּחֲמָתוֹ וַיֹּאמֶר אֶל יוֹעֲצָיו וְשָׂרֵי חֵילוֹ: "עֲבָדִים נִבְזִים! הוֹבַשְׁתֶם הַיּוֹם אֶת מַלְכְּכֶם וְאֶת-כִּסְאוֹ לֵאמֹר: לֹא עֵצָה וְלֹא גְבוּרָה בְּמוֹאָב. לָכֵן, בְּהַשְׁלִים מֶלֶך יְהוּדָה אֶת-חֶפְצִי – וְהִשְׁלַכְתִּי אֶת-נִבְלַתְכֶם לַכְּלָבִים. סוּרוּ מֵעָלָי! אַל-נָא אֶרְאֶה אֶת-פְּנֵיכֶם!"

ב וַיְהִי כְּבוֹא הַמִּכְתָּב לְיַד שְׁלֹמֹה וַיִּגְעוּ דִבְרֵי מֶלֶך מוֹאָב בְּלִבּוֹ, וַיִּקְרָא לְשַׂר-צְבָאוֹ, לִבְנָיָה בֶּן-יְהוֹיָדָע, וַיַּרְאֵהוּ אֶת-הַמִּכְתָּב וַיֹּאמַר: "בֶּן-יְהוֹיָדָע, הֲתֵלֵךְ לְהָבִיא חָלָב מִשְּׁדֵי הַלְּבִיאָה?" וַיַּעַן בֶּן-יְהוֹיָדָע: "לִכְבוֹדְךָ, הַמֶּלֶך, וְלִכְבוֹד אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל." "וּבַמֶּה תֵלֵךְ?" וַיֹּאמֶר בְּנָיָה: ”יֻתַּן לְעַבְדְּךָ עֶשֶׂר עִזִים." וַיַּעַל שְׂחוֹק קַל עַל שִׂפְתֵי הַמֶּלֶך, כִּי הֵבִין לְרֵעַ גִּבּוֹרוֹ, וַיֹּאמַר: "יָדַעְתִּי כִּי אִישׁ חַיִל וְגִבּוֹר מַשְׂכִּיל אַתָּה, וְלֹא תָשׁוּב מִפְּנֵי כֹּל. לֵךְ, וִיהִי אֱלֹהִים עִמָּךְ. וְהָיָה בְלֶכְתְּךָ וְהָיוּ עֵינֶיךָ פְּקוּחוֹת וְאָזְנֶיךָ קַשּׁוּבוֹת וְנִשְׁמַרְתָּ לְנַפְשֶׁךָ." וַיְּבָרֵךְ שְׁלֹמֹה אֶת-שַׂר צְבָאוֹ וַיְשַׁלְּחֵהוּ. וְלֹא הִתְמַהְמַהּ בְנָיָה, וַיִּקַּח בְּיָדוֹ עֶשֶׂר עִזִים, וְאֶת-נַעֲרוֹ הָרוֹעֶה לָקַח עִמּוֹ, וַיָּקָם לָלֶכֶת, לָתוּר לוֹ גֹב אֲרָיוֹת בַּאֲשֶר יִּמְצָא. וּבְנָיָה קַל וּמָהִיר בְּרַגְלָיו כְּאַחַת הָאַיָּלוֹת. עֵינוֹ עֵין נֶשֶׁר, לָעֲרָפֶל וְלַחֹשֶׁךְ תַּחְדֹּר, וְאָזְנוֹ – רֶשֶׁת בַּמְצוּלָה, לֹא יִּמָּלֵט מִמֶּנָּה רַחַשׁ קַל בְּמֶרְחַקֵי מֶרְחָקִים. וַיִּרְחַק בְּנָיָה לָלֶכֶת, וַיָּבֹא בִּגְבוּלוֹת שְׂנִיר וְחֶרְמוֹן, הֵם הַרֲרֵי טֶרֶף וּמְעוֹנוֹת אֲרָיוֹת וּלְבָאִים מֵעוֹלָם; וְהַיָּמִים יְמֵי קֶרַח וְשֶׁלֶג בֶּהָרִים הָהֵם וּסְבִיבוֹתֵיהֶם. וַיְּבַקֵּשׁ בְּנָיָה וַיִּמְצָא עִקְבוֹת לָבִיא בַּשָּלֶג, וַיִּתְקַע אֶת-עֶדְרוֹ בִּנְקִיק סָלַע, וַיְצַו אֶת-הַנַּעַר לְבִלְתִּי צֵאת אָנֶה וְאָנָה עַד אִם קָרָא לוֹ. וּבְנָיָה הָלַךְ בְּעִקְּבֵי הַלָּבִיא, בְּאָמְרוֹ לִמְצֹא גַם אֶת-הַגֹּב מִקָּרוֹב. הוּא בְּמַעֲלֵה הָהָר, וַיַּרְא לִמְבוּכָתוֹ כִּי שֻׁנּוּ פִתְאֹם עִקְּבֵי הָאַרְיֵה וַיִּהְיוּ לאֲחֵרִים, וַיִּפָּלֵא בְּעֵינָיו הַדָּבָר. עוֹדֶנּוּ מִשְׁתָּאֶה, וְהִנֵּה שְׁאָגָה אַדִּירָה עָלְתָה בְאָזְנָיו, – כָּמוֹהָ כְּשַאֲגַת הָאַרְיֵה, אַךְ לֹא הִיא הִיא, כִּי נִפְלְתָה מִמֶּנָּה בִּמְעַט, כִּמְלֹא הַשּׂעֲרָה. וַיְהִי כָּל-הַדָּבָר כְּחִידָה גְדוֹלָה בְעֵינָיו. פִּתְאֹם מָצָא אֶת הַחִידָה: הֲלֹא הֵם עִקְּבֵי אֲרִיאֵל מוֹאָב וְזֹאת שַׁאֲגָתָם. אֵין זֹאת כִּי אִם יָצְאוּ לְבַקֵּש אֶת-נַפְשִׁי. וְהִיא אֲשֶׁר הוֹרַנִי הַמֶּלֶך לֵאמֹר: תִּהְיֶינָה עֵינֶיךָ פְּקוּחוֹת וְאָזְנֶיךָ קַשּׁוּבוֹת. וְרוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה לָבְשָׁה אֶת-בְּנָיָה וַיֵּדַע אֵת אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה.

ג אָכֵן כַּאֲשֶׁר דִמָּה בְנָיָה כֵּן הָיָה. בְּבוֹא הַשּׁמוּעָה אֶל אֲרִיאֵל מוֹאָב עַל צֵאת בְּנָיָה לְהָבִיא חֲלֵב לְבִיאָה, וַיֶּחֶרְדוּ מְאֹד, כִּי זָכְרוּ אֶת אֲשֶׁר הֵעִיד בָּם מַלְכָּם בְּעֵת זַעְמוֹ. וַיִּוָּעֲצוּ שְׁנֵי אֲרִיאֵל מוֹאָב הֵמָּה הַ"לְּבָאִים" אֲשֶׁר בְּרֹאשׁ הַ"כְּפִירִים", לָצֵאת לְשָׂטָן לִבְנָיָה וְלָשִׂים לוֹ מוֹקְשִׁים בַּדָּרֶךְ. ואֲרִיאֵל מוֹאָב גְּדוּד מַר וְנִמְהָר, אַכְזָרִי מִפְּרִיצֵי חַיּוֹת, צוֹרֵר לְעַם יְהוּדָה מֵאָז, כָּל-אֲנָשָׁיו גֹבַהּ לָהֶם וְיִרְאָה, בַּרְזֶל וּנְחֹשֶׁת כֻּלָּם, פַּרְעוֹת רֹאשָׁם וּזְקָנָם כְּרַעְמוֹת הַלְּבָאִים, עוֹרוֹת אֲרָיוֹת בְּמָתְנֵיהֶם וְנַעֲלֵי בַּרְזֶל, תַּבְנִית כַּפּוֹת אֲרָיוֹת, בְּרַגְלֵיהֶם, וְשַאֲגַת לָבִיא בִגְרוֹנָם. וּבְכָל-זֹאת לֹא בָטְחוּ הַפָּעַם בְּכֹחָם, כִּי יָדְעוּ כִּי אֵין כִּבְנָיָה נְבוֹן תַּחְבּוּלוֹת וּמְהִיר עֵצָה, וַיֹּאמְרוּ לָלֶכֶת הַפָּעַם עִם בְּנָיָה בְּעָקְבָּה אַף הֵם, וַיֵּצְאוּ הַשּׁנַיִם לְהַשִׂיג אֶת בְּנָיָה בַּדֶּרֶךְ וּלְהִתְחַבֵּר אֵלָיו כְּיוֹ­דְעֵי צַיִד אַנְשֵׁי בְרִית, הַבָּאִים לְעָזְרוֹ. וְאוּלָם בְּנָיָה עָשָׂה דַרְכּוֹ בַסֵּתֶר וַיֵּדֶא כַּנֶּשֶׁר בִּנְתִיבוֹת נַעֲלָמוֹת וְעֲקַלְקַלּוֹת לֹא דָרְכָה בָהֶן רֶגֶל מֵעוֹלָם. אָז שָׁבוּ שְׁנֵי אֲרִיאֵל מוֹאָב מִמַּחְשַׁבְתָּם, וַיָּבֹאוּ אֶל הַרֲרֵי הַטֶּרֶף, כִּי יָדְעוּ אֲשֶׁר יָבֹא בְנָיָה שָׁמָּהּ וַיֶּאֶרְבוּ לוֹ שָׁם מֵאֲחוֹרֵי סְעִיף סָלַע, וּבְאָמְרָם לִמְשֹׁךְ אֶת-בְּנָיָה לִמְקוֹם מַאֲרָבָם, וַיַּשְׁמִיעוּ פַּעַם בְּפַעַם שַאֲגַת אֲרִי, לְמַעַן הַתְעוֹתוֹ, וְהָלַך אַחֲרֵי הַשְּׁאָגָה וְנָפַל בְּיָדָם. אֶפֶס כִּי הָיוּ עֵינֵי בְנָיָה פְּקוּחוֹת עַל דְּרָכָיו וַיֵּדַע לְהִזָּהֵר, וַיְהִי אַךְ הִכִּיר אֶת-עִקְבוֹת הָרַגְלָיִם וְאֶת-הַשְּׁאָגָה לְמִי הֵם, וַיְמַהֵר וַיִּתְעַטֵּף בְּסָדִין לָבָן אֲשֶׁר הֵכִין לוֹ מֵרֹאשׁ, לְבִלְתִּי הֵרָאוֹת עַל-פְּנֵי הַשֶּׁלֶג , וַיַּהֲפֹךְ וַיָּשָׁב כְּרֶגַע עַל עֲקֵבָיו, אֶל נְקִיק הַסֶּלַע, אֲשֶׁר עָזַב שָׁם אֶת-עֶדְרוֹ וְאֶת-הַנַּעַר. וַיִּשְׁלַח אֶת-הַנַּעַר לְפָנָיו, לָלֶכֶת בְּעִקְּבֵי הַשּׁעָלִים בַּשֶּלֶג עַד תֻּמָּם, וַיּוֹרֵהוּ אֶת אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה ואֶת אֲשֶׁר יְדַבֵּר. וַיֵּלֶךְ הַנַּעַר הָלוֹך וּבָכֹה בְּמַעֲלֵה הָהָר, כַּעֲצַת בְּנָיָה, וּבְנָיָה מִתְגַּנֵב אַחֲרָיו מֵרָחוֹק עָטוּף בִּסְדִינוֹ הַלָּבָן. וַיְהִי בִּנְטוֹת הַנַּעַר לָבוֹא אֶל מֵאֲחוֹרֵי סְעִיף הַסֶּלַע וַיַּבְהִילוּהוּ פִתְאֹם שְׁנֵי הָאוֹרְבִים מִמַּחֲבוֹאָם לֵאמֹר: מִי אַתָּה, הַנַּעַר? וּמַה-לְךָ פֹּה? וַיַּעַן הַנַּעַר בִּבְכִי, וְשִׁנָיו צָלְלוּ בְּפִיו: "אֲהָהּ, אֲדֹנִי, נַעַר אֲנִי עם הַנְּעָרִים בְּצֹאן אֲדֹנִי, וַתֹּאבַד לִי כִבְשָׂה מֵעֶדְרִי וָאֵצֵא לְבַקְשָׁהּ בֵּין הֶהָרִים, אוּלַי אֶמְצָאֶנָּה, וְאוּלָם יָרֵא אָנֹכִי מְאֹד אֶת-הָאֲרָיוֹת, כִּי רַבִּים הֵם בַּמָּקוֹם הַזֶּה." וְאֶחָד מִן הָאוֹרְבִים אָחַז פִתְאֹם בַּנַּעַר, כִּי נֶחֱשַׁד בְּעֵינָיו, וַיְנַעֲרֵהוּ הֵנָּה וָהֵנָּה וַיִּנְהֹם בְּקָצֶף: "וּמִי אֲדוֹנֶיךָ, בֶּן-כֶּלֶב וְאֵיפֹה הוּא עַתָּה?" "הִנֵּה הוּא בָזֶה מֵאֲחוֹרֶיךָ!" – עָנָה פִתְאֹם קוֹל מֵאַחַת הַפִּנּוֹת, וַחֲנִית כְּבֵדָה נִתְקְעָה בְּעֹרֶף הָאֲרִיאֵל תּוֹפֵשׂ הַנַּעַר וַתִּסְכֹּר פִּיו. וּבְטֶרֶם יַסֵּב הָאֲרִיאֵל הַשֵּנִי אֶת-פָּנָיו לִרְאוֹת אֵי מִזֶּה בָאָה הָרָעָה, וְהִנֵּה חֶרֶב נוֹצְצָה – וְרֹאשׁוֹ פֻּלַּח כִּדְלָעַת. הַקּוֹל קוֹל בְּנָיָה וְהַחֶרֶב חַרְבּוֹ, כִּי מִהֵר לָבוֹא אַחֲרֵי הַנַּעַר, לָתֵת נְקָמָה בִּמְבַקְשֵׁי נַפְשׁוֹ וּבְצוֹרְרֵי עַמּוֹ. וַיִּפְּלוּ בַּיוֹם הַהוּא שְׁנֵי אֲרִיאֵל מוֹאָב מִתְבּוֹסְסִים בְּדָמָם עַל הַשָּׁלֶג, וַיַּשְׁלֵך בְּנָיָה אֶת נִבְלוֹת שְׁנֵיהֶם אֶל בּוֹר אֶחָד. וַיְהִי כְּהַפְנוֹתוֹ לָלֶכֶת, וַיַּרְא וְהִנֵּה לָבִיא מְדַלֵּג וּבָא, יוֹרֵד הַבּוֹרָה לְרֵיחַ הַדָּם, וַיֵּרֶד אַחֲרָיו בְּנָיָה וַיַּהַרְגֵהוּ גַם הוּא, וַיָּשֶׁת מַפַּלְתּוֹ נוֹסָפוֹת עַל מַפֶּלֶת שְׁנֵי אֲרִיאֵל מוֹאָב, כִּי אָמַר: אַל יְהִי לִי זֶה לְשָׂטָן בְּדַרְכִּי אֶל הַלְּבִיאָה בִּמְעוֹנָתָהּ. אָז יָצָא בְנָיָה בְּעִקְּבֵי הַלָּבִיא לְבַקֵּשׁ לוֹ אֶת-הַגֹּב, וַתָּבֹא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ וַיָּלֶן בִּנְקִיק הַסֶּלַע בַּלַּיְלָה הַהוּא.

ד וַיְהִי מִמָּחֳרַת הִיּוֹם וַיִּמְצָא בְנָיָה אֶת גֹּב הָאֲרָיוֹת אֲשֶׁר בִּקֵּש, וּבָהּ לְבִיאָה מֵינֶקֶת גוּרֶיהָ, הִיא הַלְּבִיאָה אֲשֶׁראִלְמֵן אוֹתָהּ בְּנָיָה תְּמוֹל וְאֶת גוּרֶיהָ יִתֵּם, בְּשַׁלְחוֹ אֶת-מַטְרִיפָם בְּדֶּרֶךְ לֹא יָשׁוּב מִמֶּנָּה. וַיִּקַּח בְּנָיָה אַחַת מִן העִזִים וַיַּשְׁלֵך לִפְנֵי הַלְּבִיאָה, וַיַּעֲמֹד מֵרָחוֹק. בַּיוֹם הַשֵּנִי הִתְקָרֵב אֵלֶיהָ מְעַט וַיַּשְׁלֵך עוֹד עֵז אֶחָת; כָּכָה עָשָׂה לַלְּבִיאָה יוֹם יוֹם, עַד אֲשֶׁר הִסְכִּינָה עִמּוֹ וַתִּתְּנֵהוּ מִקֵּץ עֲשָׂרָה יָמִים לָגֶשָׁת אֵלֶיהָ לְשַׂחֵק עִמָּה וּלְמַשְׁמֵשׁ בְּדַדֶּיהָ. וַיִּקַּח בְּנָיָה מֵחֲלָבָהּ וַיָּבֵא לִפְנֵי שְׁלֹמֹה; וַיִּקְרָא שְּׁלֹמֹה לְמַלְאֲכֵי מוֹאָב וַיֹּאמַר: "הִנֵּה חֲלֵב הַלְבִיאָה אֲשֶׁר שְׁאֶלְתֶּם, שָׂאוּהוּ וַהֲבִיאוּהוּ לַאֲדוֹנֵיכֶם וְשָׁתָה וְרָפָא לוֹ, וְזָכַר לִבְרָכָה אֶת- גִּבּוֹרִי, אֶת בְּנָיָה אִישׁ הֶחָיִל, כִּי בְנַפְשׁוֹ הֵבִיא את-חֲלֵב הַלְבִיאָה. וְעַתָּה לְכוּ לְשָׁלֹום וִיהִי אֱלֹהִים עִם פִּיכֶם וּלְשׁוֹנְכֶם." וַיִּקְחוּ מַלְאֲכֵי מֶלֶך מוֹאָב אֶת-הֶחָלָב וַיֵּלְכוּ לְדַרְכָּם. וַתָּבֹא עֲלֵיהֶם הַשֶּׁמֶשׁ בַּדֶּרֶךְ, וַיִּפְגְּעוּ בַּמָּקוֹם וַיָּלִינוּ שָׁם. הֵמָּה שׁוֹכְבִים וִיְשֵׁנִים, וְרֹאשׁ הַמַּלְאָכִים, הוּא גַם רוֹפֵא הַמֶּלֶך וְיוֹעֲצוֹ בִּדְבַר הֶחָלָב, חָלַם חֲלוֹם בַּלַּיְלָה הַהוּא, וְהִנֵּה אֲבָרָיו נִצִּים אֵלֶּה עִם אֵלֶּה. הָרַגְלָיִם אוֹמְרוֹת: לָנוּ הַיִּתְרוֹן עַל כָּל-הָאֲבָרִים, כִּי לוּלֵא אֲנִחְנוּ – מִי יֵלֵךְ לְהָבִיא אֶת-הֶחָלָב לַמֶּלֶךְ? וַתֹּאמַרְנָה הַיָּדַיִם: לָנוּ הַבְּכוֹרָה, כִּי אֵיך יְעֻסּוּ שְּׁדֵי הַלְּבִיאָה וְאֵיך יֻקַּח הֶחָלָב מִבַּלְעָדֵינוּ? וַתֹּאמַרְנָה הָעֵינַיִם: אֲנַחְנוּ בְרֹאשׁ כֻּלְּכֶם, כִּי בִלְעָדֵינוּ לֹא יִרְאֶה אִיש דַּרְכּוֹ וְלֹא יִמְצָא אֶת-יָדָיו ואֶת-רַגְלָיו. וַיַּעַן הַלֵּב וַיֹּאמַר: כֻּלְּכֶם כְּאַיִן בִּלְעָדָי, הֵן אָנֹכִי הַיּוֹעֵץ וְלוּלֵא עֲצָתִי – מַה מּוֹעִיל בְּכֻּלְּכֶם? וַתַּעַן הַלָּשׁוֹן וַתֹּאמַר: אָנֹכִי אָנֹכִי הִיא הַנִּבְחֶרֶת מִכֻּלְּכֶם, כִּי לוּלֵא הַדִּבֵּר אֲשֶׁר בִּי לא עֲשִׂיתֶם מְאוּמָה. הַדָּבָר יָצָא מִפִּי הַלָּשׁוֹן וְכָל-יֶתֶר הָאֲבָרִים חָבְרוּ עָלֶיהָ וַיְחָרְפוּהָ וַיִּבְזוּהַ לֵאמֹר: "אִי יוֹשֶבֶת חֹשֶׁךְ וַאֲפֵלָה! אִי בִּרְיָה רַכָּה לֹא עֶצֶם בָּהּ! הַאַתְּ תִּתְנַשְׂאִי עָלֵינוּ? אֵיך לֹא יָרֵאת לַעֲמֹד בִּמְקוֹם גְּדוֹלִים!" וַתֹּאמֶר הַלָּשׁוֹן : "לָכֵן הַיּוֹם תֹאמְרוּ כֻּלְּכֶם כִּי אֲנִי אֲנִי הַשַּלֶּטֶת עֲלֵיכֶם!" וַיִּיקַץ רוֹפֵא הַמֶּלֶך וְהִנֵּה חֲלוֹם, וַיִּשְׁמֹר אֶת-הַדְּבָרִים בְּלִבּוֹ וַיָּקָם וַיְמַהֵר לָלֶכֶת לְדַרְכּוֹ הוּא וַאֲנָשָׁיו. וַיָּשוּבוּ הַמַּלְאָכִים וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. וְרֹאשׁ הַמַּלְאָכִים הִגִּישׁ בְּיָדוֹ אֶת-כַּד הֶחָלָב לַמֶּלֶךְ, וְרוּחוֹ עוֹדֶנָּה נִפְעָמָה מֵחֲלוֹם הַלַּיְלָה, וַיֹּאמַר: "הִנֵּה שַׁבְנוּ עַתָּה, אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ, וַנָּבֵא לְךָ חֲלֵב כַּלְבָּה…" הַדָּבָר יָצָא מִפִּי הָאִישׁ, וּפְנֵי הַמֶּלֶך הִתְעַוְּתוּ מִזַּעַם וַיִּרְקַע בְּרֶגֶל-חֵמָה וַיִּקְרָא: "הוֹצִיאוּהוּ וְיִתָּלֶה!" הוּא מוּצָא בְּיַד שַׂר הַטַּבָּחִים, וְכָל-אֶבְרֵי בְּשָׂרוֹ רוֹעֲדִים וּמִתְחַלְחֲלִים כֻּלָּם מִפַּחַד מָוֶת. וַתֹּאמֶר לָהֶם הַלָּשׁוֹן: "הַרְאִיתֶם הַיּוֹם כִּי כֻלְּכֶם בְיָדִי! הֲתוֹדוֹ כִּי אָכֵן אֲנִי הַמּוֹשֶלֶת בְּכֻלְּכֶם." וַיַּעֲנוּ כָל-הָאֲבָרִים וַיֹּאמֵרוּ: "מוֹדִים וּמוֹדִים אֲנַחְנוּ! לָךְ הַגְּדֻלָּה וְלָך הַיִּתְרוֹן! לוּ אַךְ הָסִירִי מֵעָלֵינוּ אֶת-מַר הַמָּוֶת הַזֶּה." וַתֹּאמֶר הַלָּשׁוֹן לְשַׂר הַטַּבָּחִים: "הֲשִׁיבֵנִי לַמֶּלֶךְ, כִּי דָבָר לִי אֵלָיו לְטוֹבָתוֹ וְלִשְׁלוֹמוֹ." וַיּוּשַׁב הָאִישׁ אֶל הַמֶּלֶך, וַיִּתְנַפֵּל לְרַגְלֵי הַמֶּלֶך וַיִּתְחַנֵן אֵלָיו לֵאמֹר: "אֲהָהּ, אֲדֹנִי הַמֶּלֶך, לָמָה הוּצֵאתִי לְהִתָּלוֹת, וַאֲנִי הֵן הֵבֵאתִי לְךָ אֶת-הַשִּקוּי אֲשֶׁר יִתֵּן מַרְפֵּא לִבְשָׂרֶךָ." וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶך: "הַאִם לֹא פִיךָ עָנָה בְךָ כִּי חֲלֵב כַּלְבָּה הֵבֵאתָ?" וַיַּעַן הָאִיש וַיֹּאמַר: "יְנַסֶּה-נָא כְּבוֹד אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ וְיִּשְׁתֶּה מִן הֶחָלָב, אִם לֹא יַעֲלֶה אֲרוּכָה לוֹ, כִּי אָכֵן חֲלֵב לְבִיאָה הֶחָלָב, וְאוּלָם יֵשׁ אֲשֶׁר בִּלְשׁוֹן הַצַּיָּדִים יִּקָּרֵא לַלְּבִיאָה כַּלְבָּה, וְיִסַלח הַמֶּלֶךְ לְשִׁגְגַת פִּי עַבְדּוֹ הַפָּעַם, כִּי לֹא שָׁמַרְתִּי לְשׁוֹנִי בְּעָמְדִי לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ." וַיָּבֹאוּ הַדְּבָרִים בְּלֵב הַמֶּלֶךְ וַיִּשְׁמַע לָהֶם, וַיֵּשְׁתְּ מִן הֶחָלָב וַיֵּרָפֵא. בַּיוֹם הַהוּא הֵסִיר הַמֶּלֶךְ מִלְפָנָיו אֶת-גְּדוּד אֲרִיאֵל מוֹאָב וַיְשַׁלְחֵם מֵעָלָיו, וְלֹא יָסְפוּ לְהָצֵר עוֹד לְיִשְׂרָאֵל. וַיִּהְי שְׁלוֹם אֱמֶת בֵּין מֶלֶך מוֹאָב וּבֵין יִשְׂרָאֵל כָּל-יְמֵי שְׁלֹמֹה. וְהוּא הַדָּבָר אֲשֶׁר כָּתַב שְׁלֹמֹה בִמְשָׁלָיו: מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן.

בסופו של דבר מיילו יאנופולוס, הוא אדם מעניין שתקף את השיח הקרבני של זהויות שמתיר לפמניסטיות או לשחורים וכל מיני מסכנים בעיני החברה להגיד הכל ולפעמים גם לעבור על החוק, אלא אם כן מישהו יותר קרבן מהם. וכך מילו טען שהוא הומוסקסואל והרוויח חסינות ויכול היה לעלוב בפמניסטיות רדיקליות ובגזענים שחורים כוות נפשו והוא לא יצא מכלל גבולות השיח הלגיטימי. ברם, כנראה שזה לא פועל כנגד חשש פדופיליה וכאן עולמו התמוטט. ונראה מה יקרה. בכל מקרה, העניין מראה שגם אדם שלמד לנצל את המערכת החברתית ולכן להגיד דברים שאנשים רוצים להגיד ואחרים פוחדים, צריך עדיין להזהר מאוד. היה עדיף שהוא היה ממשיך לדבר על סוגיות פוליטיות חברתיות מאשר על מיניות טאבואית. כמובן שחופש הביטוי שלנו נפגע, כי כיון אנשים יחשו לנהל דיון בנושא וכך נהפוך למאובנים בסוגיות הללו ולא נקבל החלטות גמישות למצב. וסיפורו של מילו מזכיר לי מות וחיים ביד הלשון שהרי כל פירסומו הגדול, כלומר, החיים, הגיע מלשונות החדה והיחידאית. וכעת גם המות, נפילתו החברתית, בזכות אמירה שנתפסת בידי התקשורת המרכזית כתמיכה בפדופיליה. כעת מילו מנסה להרוויח את הקלף הפדופילי וטוען שהוא היה קרבן לפדופיליה בקטינותו, ונראה שזה לא עוזר לו מספיק והוא יצא מן הקנצנזוס לגמרי. מה שמלמד אותנו שהציאות לא משנה, אלא מה האדם מצהיר על עצמו בהתאם לרוח הזמן בחברה. כלומר, אם אני אטען שאני טרנס-גנדר פלואידי, ארוויח חסינות לעלוב כאוות נפשי במי שארצה ואיחשב אוונגרד מסכן שראוי ליחס מיוחד. וכן באמת רואים בסאות'-פארק ששם אריק קרטמן החליט שהוא טרנס-ג'נג'ר כדי להרוויח חדר שירותים לעצמו. ולאחר שכל הבית ספר החל לטעון שהוא טרנס-ג'נדר, אזי קרטמן חזר להיות סיס-ג'נדר.

בסופו של דבר החזקים קובעים. וזאת עד שמגיעים חזקים יותר המשנים את המצב. והעולם כמנהגו נוהג. וכמו שאמר ורקינגטוריקס ליוליוס קיסר: "הנה אני, אדם חזק אשר הובס על ידי אדם חזק יותר".

המלחמה


מלחמה היא מאבק בין גופים שונים מזוינים, לרוב עמים, שבטים או מדינות, על מנת להכניע אויב או אויבים כלשהם, ולגרום לו לקבל את דרישות המנצח. מלחמה היא הידע להרוג בגדול ולעשות בתהילה דבר שאילו נעשה בקטן היה מוביל אל עמוד התלייה. "יש לי חלומות בנפשי; החרדה שאלמלא הייתי משורר הייתי חייל."  ויקטור הוגו. "הצבא איננו ארגון דמוקרטי, זה הארגון הבלתי דמוקרטי היחיד שהדמוקרטיה שומרת כדי להגן על עצמה."  שמעון פרס.

"כאשר החיילים מגויסים לצבא ומחומשים, נכפית עליהם הכשרה מיוחדת הקרויה משמעת, שהונהגה רק בעת האחרונה, מאז שחיילים חדלו להיות שותפים לביזה. וטיבה של משמעת היא שבשיטות מורכבות ומתוחכמות, ששוכללו במהלך הדורות, אנשים המתחילים בהכשרה זו והעוברים אותה במשך תקופה מסוימת מאבדים לחלוטין את התכונה האנושית העיקרית – החופש התבוני – והם נעשים למכשירי רצח, כנועים ודמויי מכונה, בידיו של שלטון צבא היררכי מאורגן. בצבא הממושמע הזה טמונה מהותה של המרמה המעניקה לממשלות בנות-זמננו שליטה בעמים" לב טולסטוי.

stalingrad-082

"משמעת היא הכחדת התבונה והחופש באדם, ולא יכולה להיות לה מטרה אחרת זולת הכנה לביצוע פשעים מן הסוג ששום אדם אינו יכול לבצע במצב שפוי. המשמעת אינה דרושה אפילו למלחמת מגן לאומית, כפי שהוכיחה לא מכבר מלחמת הבורים בדרום אפריקה. היא נדרשת אך ורק, ובעיקר, למטרה שעליה הצביע הקיסר וילהלם השני – לביצוע החמורים שבפשעים: רצח אחים ורצח אבות. לא לחינם כל המלכים, הקיסרים ואפילו ממשלות רפובליקניות כה מוקירים צבאות ממושמעים. צבא ממושמע הוא האמצעי המאפשר להם לעולל את הנוראים שבפשעים בלי שידם תהיה בדבר, פשעים שהאפשרות לבצע אותם היא המכניעה את העמים למרותם" לב טולסטוי.

"חזור עם המגן שלך או עליו!" "שום דבר לא מריח טוב יותר מגופת אויב מתה!" (אימרות יווניות).

נסטור מאכנו


נסטור מאכנו או נסטור מאחנו – התבקשתי לכתוב ביוגרפיה קצרה לאיזה פרויקט. החלטתי לבחור באיש מעניין בעל השקפת עולם מנוגדת לשלי. ברם, הנני עדיין רואה בו דמות למופת והחלטתי על אף שמרנותי הספקנית לכתוב עליו. הנה הטקסט להלן.


נסטור מאכנו נולד באוקטובר 1889 למשפחת איכרים עניה בדרום אוקראינה. עוד לפני גיל עשר עבד למחיתו כרועה צאן. בגיל שתים עשרה נהיה פועל חקלאי. שלוש שנים אחר כך כבר עבד בבית-יציקה. וכשנתיים אחר-כך, בעקבות מהפכת 1905, החל להתעניין במדיניות פוליטית. בעקבות אמונתו שיש לבצע טרור אנרכיסטי, בגלל הדיכוי החריף לאחר מהפכת 1905, היה מעורב ברצח שוטר. מאכנו נתפס ונשלח למאסר עולם.

מאכנו היה מרדן גדול בכלא וכתוצאה מכך נכבל רבות בשלשלאות של ברזל בתא ענישה. ומחמת זאת הוא רחש שנאה אדירה לבתי כלא. ובהמשך חייו דאג לשחרר אסירים מבתי כלא ולהרוס את מבנה בית הכלא. ויש גם האומרים שבגלל כליאתו בשלשלאות של ברזל בסיביר הקפואה הוא לקה בשחפת שממנה מת.

volyaabo_vsi_ydut_na_huy-_holstakryl-_i-_semesyuk

איור של נסטור מאכנו

לאחר מהפכת פברואר 1917, נסטור מאכנו שב מהכלא לכפרו גולאי-פוליה והתקבל בכבוד גדול. מיד ניסה לארגן התארגנות אנרכיסטית כשחבריו התנגדו מכיוון שראו בזאת סמכות דכאנית. הם חשבו שאסור לארגן כל פעילות המונית, ושליחיד כפעולה פוליטית מותר לבצע רק תעמולה. הוא חלק עליהם והצליח להקים ארגון אנרכיסטי ונהפך לראשו.

בעקבות ניסיון הפיכה צבאי כושל בפטרבורג, הסובייט של פטרבורג קרא לעזרת העם להגן על המהפכה. כעת נסטור מאכנו החל ביישום רפורמות שמאליות באזורו, שזה אומר הפקעת אדמות של אחוזות גדולות, מפעלי תעשייה ובתי מלאכה, וזאת בהתאם לאמונתו האנרכיסטית ששללה רכוש פרטי. כשהצבא הלבן החל לפעול באזור, אזי הבולשביקים חילקו לאנרכיסטים של מאכנו נשק וכך נהיה בעל כוח צבאי.

לאחר הסכם ברסט-ליטובסק שהעניק עצמאות לאוקראינה, נוצר מצב שבו חיילים אוקראינים החלו להגיע לאזור של נסטור בדרום אוקראינה. הכוחות האדומים לא ניסו או לא הצליחו לעצור את האוקראינים וכך נסטור מאכנו הבין שהוא צריך לדאוג לאזורו ולהגן על המהפכה. הוא ארגן אסיפה המונית ובה גייס מתנדבים שהעמידוהו כמפקדם. הוא עדיין ניסה לעבוד עם האדומים. אולם הם לא עבדו ביעילות ותיאום וכל הזמן נסוגו ונתקפו בפאניקה.

בזמן שנקרא להתייעצות על ידי מטה האדומים באזור, האוקראינים השתלטו על אזורו, גולאי-פוליה. ובאותו הזמן הצ'קה החלה בפעילות אנטי-אנרכיסטים. האנרכיסטים הבינו שהם חייבים לדאוג לעצמם. הם עשו ועידה והחליטו להילחם עוד מס' שבועות לאחר הקציר כנגד כוחות הממשלה האוקראינית.

במקביל הוא החליט ללמוד את השטח מבחינה מדינית-פוליטית. הוא נסע לרוסיה למס' שבועות ללמוד את המצב ואפילו נפגש עם לנין. ולאחר מכן חזר לאוקראינה והחל במלחמת גרילה עד שנהפך לשלטון מסודר. לאחר שקיבל כל מיני צווים מהבולשביקים, הוא הוקיע אותם על זאת שהם לוקחים מונופול על המהפכה. ובמקביל הוא נלחם בלבנים ובצבא אוקראינה. לאחר מכן האנרכיסטים באוקראינה עשו קונגרס והחליטו שמהפכה מוצלחת צריכה צבא סדיר ולא רק מתנדבים. באותו הזמן באזורים שתחת הצבא האדום באוקראינה החלו בהחרמות מזון, והאיכרים החלו להתמרמר. הצבא האדום חשש שתתחיל מהפכה אנרכיסטית בכל רוסיה והחל שוב לרדוף את האנרכיסטים. אולם עקב פוליטיקה מקומית כנגד אויבים משותפים האדומים פנו שוב לשת"פ.

לבסוף האדומים שבו להילחם בו וכיתרו אותו עד שהוא נאלץ לברוח על ידי פריצת הכיתור לרומניה. מאז הוא היה בגלות ובעוני. הוא מת משחפת שיש הטוענים שנגרמה לו עקב שהות בקור בסיביר, ככתוב לעיל.

540px-makhnowia

אזור פעילותם של אנשי מאכנו באדום על מפת אוקראינה

אני מחבב אותו מאוד מכיוון שהוא מראה שגם אדם פשוט עם שאיפות בתנאים הנכונים יכול להפוך לאדם גדול. מאידך גיסא, אני מבקרו שהוא היה צריך להיות ריאליסט ולא אידאליסט, וכך להימנע משת"פ עם השלטון הבולשביקי הבוגדני ולא לשתף עמם פעולה שוב ושוב כנגד הלבנים. ועל אף שהוא היה בעל משנה אידאולוגית שונה משלי, הוא עדיין דמות שניתן לשאוב ממנה השראה וללמוד מכישלונה כיצד להיות ריאליסט טוב.

הרהורים בעקבות קריאת הספר 12 שנים של עבדות


הרהורים על טבע האדם, צדק ומוסד העבדות בעקבות קריאת הספר 12 שנים של עבדות


סיימתי כעת לקרוא את הספר 12 שנים של עבדות שנכתב על ידי הסופר המוצלח סלומון נורת'אפ. הספר עצוב ומשעשע. בסך הוא נחווה כמו קריאת ספר הרפתקאות שבו הגיבור מנצח את כל המכשולים. הסופר מוצלח מאוד ואין ספק שמעמדו כאיש חופשי שנחטף לעבדות על ידי בני עוולה משרת את העמדה כנגד מוסד העבדות. האדם "הנאור" חושב לעצמו שהרי הנה, איש חופשי ומוכשר מאוד נחטף לעבדות בניגוד לחוק והמוסר, תראו מה מוסד העבדות פועל.

אני נוהג לקרוא ולצפות סרטים וספרים על אותו הנושא ובכך לחוות את העניין טוב יותר. אני ממליץ גם לקוראים לעשות כך. אך אין זה אומר שצריכים לעשות זאת מיד. אפשר לחכות מעט וכך עדיין חווים תחושת חידוש. הסרט אגב, גם טוב מאוד ומומלץ.

סלומון נורת'אפ היה כושי אדם שחור מאזור מדינת ניו-יורק אשר נחטף לעבדות בוושינגטון די-סי למשך 12 שנה ושהה בעיקר בלואיזיאנה. הוא מספר בשפה יפה ועשירה מה אירע לו ומה הוא חש. הוא מתאר דמויות בצורה נחמדה. וכן מתאר את ההווי ואת המלאכות של העבדים. וכמובן שיש לו טקסט חביב ומשעשע מאוד על סוגיית העבדות לקראת סוף הספר. ובנוסף יש לו קטע שבו הוא מזלזל בגישה הנוצרית הצבועה כביכול של בעלי העבדים. הם שהקפידו להתחתן על פי דת ישו ושמרו על כבוד נשיהם ובנותיהם בגלל שהם טענו שהאל ציווה להתחתן וכדומה, הם אותם אלו שנהגו לזווג את העבדים שלהם ללא שום טקס דתי אלא בצורה חופשית כמו שחיות מזדווגות בשדה, כנראה מתוך רצון לחסוך טורח. לבסוף הוא הצליח לפנות אל גורמים בניו-יורק שם הכירוהו כדי שיביאו לשחרורו מעבדותו הלא הוגנת.

קראתי את הספר ושאלתי את עצמי מה יש לי להגיד על הנושא של העבדות?! עניתי לעצמי: שאכן זה סיפור מצער ומרגש מאוד. אולם בגלל שמישהו מזייף שטרות לכן אבטל את השטרות בכל העולם?! הנני איש פשוט שחי בעולם שאינו ברור. ולפיכך הנני מקדש את הקיים. אני מבין את העבדים שבורחים אל חירותם. שהרי כמו שנוצרה הנורמה של העבדות על ידי החזק כך ניתן לברוח אל החופש על ידי חזק אחר בפועל.

בסופו של דבר אין לי בעיה מהותית עם מוסד העבדות. וכי אין היום עבדות עדיין בעולם בהודו או באפריקה?! וכי צבא ההגנה לישראל לא משעבד חיילים לשלוש שנים בעל כורחם?! וכי בעולם החרדי או הערבי אין אנשים המשועבדים לכללים חברתיים-דתיים בעל כורכם?! העבדות היא חלק בלתי נפרד מהעולם שטבעו היררכי כוחני. ומאוד מובן שנהגו לחשוב שאדם יכול להיחשב כרכוש ולא כישות עצמאית. החיים עניין גם של נורמות.

ועדיין, מותר לנו הפריבלגים או אלו החשים כך להיות נחמדים אם אנו אוהבים זאת מבחינה אסתטית ולקדם את הערכים הרוחנייים שאנו אוהבים ולבטל את מוסד העבדות ולהשאיר העבדות תחת שם אחר. מותר לנו גם להחזיק עבדים על פי חוק המשועבדים לשכר דירה גבוה וכד' רק זה יכול להיות נחמד אם נעיר פנים לחלשים מאיתנו ונקל עליהם את החיים עד למותם.

12 שנים של עבדות נכתב על ידי סלומות נורת'אפ. נכתב במקור בשנת 1853. יצא לאור בשנת 2014 על ידי  הוצאות ציבלין ודיונון. הספר מורכב מ-199 עמודים.

קללת המשאבים של השמאל בישראל ורצח יצחק רבין


ברביעי לנובמבר 1995 נהרג אחד מאזרחי המדינה אשר עבד לפני מותו כראש ממשלתה של מדינת ישראל. הלה נהרג מחמת חדירת קליע לגופו. הוא מת תחת טיפולם של רופאים עם דם על הידיים במרכז הרפואי תל אביב (איכילוב). שמו של האזרח היה יצחק רבין ומי שגרם למותו הוא יגאל עמיר. רבין היה ממפלגת העבודה המזוהה כיום עם השמאל בישראל ויגאל עמיר היה ימני מוכרז על פי עצמו. לאחר הרצח גורמים בשמאל נוהגים להאשים את הימין בגרימת הרצח. בנוסף הם נוהגים להגיד שהימין רצח את ראש הממשלה ובכך הוא גנב את השלטון מהשמאל. רשומה לרגל יום הזיכרון למותו של ראש הממשלה.

2102054481

וכך כתב אקטיביסט המשתייך לארגון בצד השמאלי של המפה הפוליטית:

לצד העיסוק ביצחק רבין האיש, ברצח שלו ובמורשת הפוליטית שהותיר אחריו, חשוב לא פחות להיזכר בעובדה הבאה: רצח רבין היה אות הפתיחה של התפרקות השמאל הפוליטי בישראל ושל עליית הימין הדתי, כפי שאנחנו מכירים אותו היום. מבחינת הימין הדתי – כבר קשה להאמין – תחילת שנות ה-90 היו שנים של מצוקה קיומית ואנדרדוֹגיוּת מלנכולית... רצח רבין הזניק את הימין הדתי מסקטור שולי יחסית למגזר שמוביל ללא עוררין את מחנה הימין – עד כדי כך שהיום מדינת ישראל כולה יוצאת למאבקים מדיניים, כלכליים ובינלאומיים על סוגיות שבעבר עניינו אך ורק את הנהגת המתנחלים (שממשיכים להציג את עצמם כמיעוט נרדף). תפילת יהודים בהר הבית – רעיון מופרך ושולי עד לפני כמה שנים – היא דוגמה מובהקת לכך.

ניתן לדון האם הוא התכוון לכך שהימין רצח את האיש היחיד המוצלח של השמאל או לחלופין שבגלל רצח רבין הימין הרגיש נרדף ונאלץ להיות ממלכתי יותר ופחות מגזרי ובכך הוא יכול היה לצאת מהגטו התרבותי שלו. ושהוא בעצם משווה בין ניוון השמאל לעליית הימין. ברם, עדיין לא ברור לפי דעתו מדוע השמאל נהפך לסקטור שולי. וניתן להבין שרצח רבין גרם לזאת כמו שהוא כתב שרצח רבין היה אות הפתיחה של השמאל.

עדיין לא ברור לי מדוע השמאל לא הצליח למנף את הרצח לטובתו. הרי מי רוצה לתמוך באנשים שגרמו לרצח, ומי לא חש אהדה כלפי נרצח?! לא ברור גם מה גרם לשמאל להתנוון ולא למצוא רעיונות לקדם את עצמו בספירה הרעיונית-חברתית-פוליטית במדינתנו האהובה.

בעקבות קושיות אלו אביא הסברים אחרים לירידת קרן השמאל בישראל בגלל רצח רבין

  • ניתן להגיד שמכיוון שרבין היה ניצי-'בטחוניסט' ופרס יונה-איש-שלום, שזה גרם לשמאל להיות פחות ריאליסט ובכך לאבד את הלגיטימציה שלו בעם. אולם זה לא בדיוק רצח רבין שגרם לנזק, הזה אלא בחירתם בפרס ודומיו. וכך אם השמאל שגה, קשה להטיח את כל האשמה על הימין בנושא הזה. ובפרט שרצח על ידי ימני אמור לגרום לאנשים לברוח מהימין ככתוב לעיל.

לפיכך דעתי היא שהימין ניצח למרות הרצח. וכמובן שהרצח לא הזניק את הימין הדתי בבחירות הללו. הרצח הזניק את השמאל. ולמרות זאת השמאל הפסיד. ובהמשך הפסיד עוד יותר במאבק התרבותי-פוליטי במדינה.

ואם בהשערות ללא בסיס עסקינן, אזי אפשר להגיד שאולי הימין הוזנק כי הוא זייף בקלפי וכך צבר כוח ולא בגלל הרצח.

  • ושמא בגלל משיחיות של גורמים המזוהים עם השמאל, והם נתפסו כאנשים לא שפויים.
  • בנוסף, ייתכן שזה בגלל הפיגועים מהרש"פ בעידן שלטון השמאל והעם רצה מישהו שיגן עליו. וכן אפשרי שזה בגלל העלייה מבריה"מ, שהם היו אולי בעלי תרבות ימנית או תיעוב נגד השמאל עקב הסבל במדינה השמאלנית שלהם.

קללת המשאבים ורצח רבין

ב-1959 התגלה בהולנד גז רב והם העבירו את רוב הגז לייצוא. העניין גרם לייסוף המטבע שלהם. וכעת הם התקשו למכור תוצרת מחמת שהמטבע שלהם היה חזק יותר לעומת מטבעות אחרים. אולם הם עדיין חיו ברמת מחייה בהתאם לשווי הישן של המטבע. העניין הוביל לירידה בייצוא ובאבטלה. וכיום קוראים לסוג זה של קללת המשאבים המחלה ההולנדית. העניין כעת מובן שההסתמכות על משאבי הטבע יכולה להוביל לניוון מסוים של המדינה ובכך המדינה יוצאת מופסדת. גם אמא אפריקה סובלת רבות מקללת המשאבים. ביבשת עתירת מחצבים זו. המשאבים גורמים לכך שהשלטון משקיע בייצוא המשאב כדרך להכניס כסף למדינה. ובכך הוא משאיר את מדינתו בתת-פיתוח, וכשנגמר המשאב או כשיורד ערכו מצבו רע. כמו כן, המשאבים גורמים ללחימה על המשאב ולפרוץ מלחמות ומלחמות אזרחים. ובנוסף לשחיתות של פוליטיקאים שחומדים הכסף לעצמם, שהרי הוא מגיע מהמשאב ולא מכיסו של האזרח. עוד דוג' מעניינת לכך, היא הנצחת התלות של אפריקה בידי המערב על ידי תעשיית הצדקה. ישנם "ארגוני צדקה" אשר מעניקים כסף לקטועי גפיים מחמת איזו מלחמה. אך המקומיים במקום לנצל את הכסף ולקדם את המדינה, הם משכנעים אנשים אחרים לקטוע את אבריהם ובכך להשיג כסף מהמערביים הטיפשים. אולם בפועל אפריקה מערב יבשת חלשה ובתת-פיתוח אשר לא מתחרה במערב. הכסף המגיע בחינם לאפריקאים-האפריקאים הוא משאב טבע שאין הם צריכים לעבוד בשבילו ואשר מביאם לניוון. וכשהם בתת-פיתוח, הם תלותיים במערב ונאלצים למכור את תוצרתם ואת כוח עבודתם בזול. וכך אנו המערביים מרוויחים.

wwf_infographic_virunga_oil_curse

לפי דעתי יתכן שההסבר הטוב ביותר הוא שהשמאל נתלה ברצח רבין כמשאב טבע והחל לסבול מקללת המשאבים מבחינה אינטלקטואלית, וכך הוא התנוון. במקום להתאים את עצמו מבחינה תרבותית לעולם הפוליטי של היום ולחדש בתחום, הם נהגו לנבוח: 'אתם רצחתם לנו את רבין', שוב ושוב ככלב אשר שב על קיאו. בעוד שבזמן הזה הימין היה מוכה אשמה ובושה והחל לחשוב על דרכים מעניינים לייצוגו ולהבנת העולם. וייתכן שזה מה שכעת עובד לו באופן זמני עד לבואה של תרבות עולה אחרת שתביס אותו וכתוב במקורות: "על דאטפת אטפוך וסוף מטיפייך יטופון". לסיכום, השמאל הרס את עצמו.

ניצול נשים על ידי טראמפ והפללת מנהיגים בעידן הבחירות – דיון


"כשאתה כוכב נותנים לך לעשות הכול", נשמע טראמפ אומר לבילי בוש, מנחה של תכנית הבידור "אקסס הוליווד", בעת שהשניים היו על אוטובוס בדרכם לסט של תכנית אופרת הסבון "ימי חיינו", שבה התארח טראמפ. "תפוס אותן באיבר המין שלהן (השתמש במילת הגנאי "פוסי"). אתה יכול לעשות הכול". כך התפרסם לא מכבר לגבי המועמד הרפובליקני לנשיאות ארה"ב, דונלד טראמפ.

'פלונית' שיודעת שהנני מחבב את 'הדונלד' ניהלה איתי דיון חיש לאחר התפוצצות הפרשה. אקווה שזה יעניין אתכם. הנה הטקסט אשר צורף באישורה:

"פלונית: הבנתי מאתרי החדשות כי טראמפ מנצל נשים.

אני: הקשר?

פלונית: קראתי חדשות.

אני: אנו דיברנו על טראמפ בהקשר הזה לאחרונה?

פלונית: לא.

פלונית: אולי כך ירד לך ממנו 🙂

אני: באופן אישי זה לא נעים.

פלונית: כלומר?

אני: אני אוהב לשלב בין ערכיי האסטטיים לתפיסותיי הפוליטיות. וכאן יש בעיה. ברם, עדיין הוא חומר הגלם הריאליסטי שהמדינה זקוקה לו על פי דעתי. אני מבקר את עצמי מזה זמן מה שאיני מנהיג מוצלח, על אף שאנשים רבים חושבים אחרת. ומזמן שמתי לב שמנהיגים "אמיתיים" מוצלחים הם אנשים אכזריים ורודפי, כולאי ומנצלי נשים. וכל שאינו אלפא מייל טורף איננו מנהיג מוצלח. המאבק על האשה נהפך מהר מאוד למאבק ייצוגי על משאבים וזאת שמין האשה הוא כמו כסף, יש לו שווי חברתי-סימבולי ומי שמחזיק באשה או בנשים נתפס כמוצלח (אולי זה מכיוון שבימים עברו היו צריכים לרכוש נשים, ועל כן מי שהחזיק אשה נתפס כעשיר, קל וחומר כשיש לו מס' רב של נשים.). וגם אם האדם לא שורד עם האשה או סובל כעת מזוגיות לקויה, הוא עבר שלב, ובתדמית הציבורית נחשב אדם ראוי ומוצלח. בעוד שההססן ובעל האחריות ייתפס כחלש, רכרוכי וחסר יכולת החלטה.

פלונית: אהבתי מאוד את ההסבר שלך על המבט הגברי-חברתי כלפי הנשים. מעניין גם מה שאתה אומר על גברים טורפים הנתפסים כמוצלחים. לפני זמן לא רב התפרסמו סיפורים על שחיתויות מיניות של רחבעם זאבי 'גנדי', זה תואם למה שאתה אומר. ועדיין אני חושבת שצריך מנהיג ראוי שלא יקדם שחיתות מוסרית. מנהיג הוא סמל לחיקוי, ואם נושחת למה לנו מדינה. בנוסף, מנהיג מושחת יכול להשתלט על המדינה ולהיות דיקטטור. ולכן לא כדאי לבחור בו. אתה ככל הנראה תגיד שכל מנהיג עלול להיות מושחת ושלכן יש עניין לאזרחים לקדם מוסדות לפיקוח על המנהיג שלא יסתאב. ומתאים לך להוסיף שעדיף מנהיג מושחת, כי כך הציבור עירני ובעל מודעות לפיקוח. וזאת בשונה ממנהיג הנתפס כישר ונקי כפיים.

אני: יש כאן מקום למחקר פסיכולוגי, צריך לבחון הקשר בין מוצלחות של אנשים וניצול וניצול נשים בפרט. טראמפ סוטר לי על פני. טראמפ מראה לי שוב ושוב שהשיטה היא לעבוד כמו הנבל. טראמפ מראה שהחינוך שקיבלתי כושל ואני תמים. טראמפ גורם לי לחשוב שיש למצוא איזון בנושא. וגם אם אני חלש ולא אהיה מוכן לעשות הכל, עלי לפחות ללכלך את שמי כדי שאתפס כאחד המסוגל להכל. נחמדות לא עובדת, אלא האכזריות והפגנת האלימות. הכוחניות היא כריזמטית והנחמדות נתפסת כחולשה ואנטגוניסטית. אני לא נבהל מהצהרות, השאלה היא במעשים. וייתכן שטראמפ התרברב ושיקר. אולם בכזה מצב איני יודע מי הוא טראמפ האמיתי. כך שאני שופט על פי הדימוי וזה לא מרנין.

פלונית: נשמע שירד לך ממנו, הנה, אתה טוען שאולי הוא מנהיג בעל ידיים מלוכלכות. בנוגע למחקר שלך, אתה יכול לנסות. אנו חיים במדינה חופשית.. יהיה מעניין לראות הכיצד תיכשל.

אני: לא ירד לי לגמרי, יש הרבה מה ללמוד ממנו. בנוסף, לעולם לא טענתי שהוא דמות מופת. ראי את טראמפ, הוא גיבור אמיתי. גם במצב מצוקה כביר, כמו במקרה שלנו, הוא לא נבהל. הוא פונה לעם ומתנצל, לא מתפטר. הוא מפגין עוצמה. והעם מגיע להריע לו. בתמורה הוא יורד מ'מגדל טראמפ' לעם, וכן הוא מפגין כוח ונחישות גם מול הפגיעה בכבודו על ידי בכירי מפלגתו ובתקשורת. אין הרבה אנשים שהיו סובלים את המשבר הזה מבחינה פסיכולוגית. זה מזכיר לי סצנה מפורסמת מהסרט 'חלף עם הרוח'. סקרלט נתפסה מנשקת את אשלי, בעלה, רט, לא מתרגש במיוחד. היא פגועה ומבוישת ומסתגרת בביתה. באותו הזמן הייתה מסיבת יום הולדת לאשלי וכל החברים מהכפר אמורים להגיע. סקרלט מעדיפה להמשיך להסתגר כדי לא להיות מטרה ללשונות הרעות. רט אומר, שהפוך, עדיף ללכת כמו אדם אמיץ למסיבה, מובל כולם ולהקרין גבורה ולא חולשה. וכך הציבור יתפעל ולא ילעג לה. לטראמפ יש את זה באופן "טבעי".

bn-qf104_1011tr_gr_20161011142434

טראמפ בכניסה ל'מגדל טראמפ' בניו-יורק "יורד" למעריציו הרבים שבאו לתמוך בו לאחר הסקנדל התקשורתי שהוזכר קודם בלינק

פלונית: יש הרבה מושחתים שלא מודים באשמה עד הרגע האחרון ומשחקים אותה אנשים ישרים עד הסוף המר. ביג דיל.

אני: עדיין, הרבה פושעים, לא עושים את המשחק מול החברה. אני עדיין רואה בזה גבורה מסוימת.

אני: יש כאן עוד בעיה, זה לא הוגן כלפי העם כשמישהו רץ מטעמו, אזי תובעים אותו. אם היו תובעים את האיש לפני שהיה נבחר, אזי העם יכול היה לבחור מישהו אחר ואולי אפילו הגון יותר. כעת העם בעל העמדה הפוליטית הספציפית המעוניין להצביע למפלגה מסוימת מפסיד מועמד היכול להביס את המועמד הנגדי. בעוד שאם האיש הנבחר היה מופלל בזמן הבחירות המקדימות במפלגה המסוימת, אז העם יכול היה לבחור מישהו ראוי יותר. לפיכך אני אמליץ עדיין לבחור באיש. ואם יתברר שהוא יופלל, אזי סגנו יוכל להחליף את מקומו. וסגנו ייצג את העם שבחר בקודמו.

פלונית: אני מבינה את הצד שלך. אך עדיין מה תגיד כשהוא יעשה פשע בזמן הבחירות לאחר שנבחר כמועמד של מפלגה?

אני: אם המועמד מסכן חיים או אפילו רכוש צריך לעצור אותו ובעצם מתכנן לעבור על החוק. אולם אם מדובר על משהו מפעם או אפילו משהו חדש ולא משהו לעתיד, ניתן לפקח עליו שלא יעשה עוד פשעים. ואחרי הבחירות המפלגה תמנה לו יורש, אם ימצא אשם על פי המערכת המשפטית. הבעיה היא שיש מנהלי קמפיינים שעובדים בכל שיטה כדי להגיע לניצחון. לפעמים הם ממציאים עלילות שהן עורבא פרח והמועמד פורש מרוב בושה או כי מבין שהציבור חושב שהוא אינו ראוי. זה פוגע בעם ויש למנוע את העניין הזה.

פלונית: הנחת את דעתי.

אני: תודה רבה.

פלונית: 🙂 ".

סוף.

פוסט קצרצר לרגל יום הכיפורים לגבי חשבון-הנפש ובחירה חופשית


על עשיית הסליחה, המחילה, הכפרה, הווידוי, חשבון-הנפש והתשובה, שהאנשים נוהגים לעשות או אשר חושבים שהם עושים


כל שנה לקראת יום כיפור כל מיני פוליטיקאים ואזרחים נוהגים לבקש סליחה ומחילה או לעשות תשובה על חטאים שהם חושבים שהם עשו. אולם לא רק ביום כיפור, אלא במשך השנה אנשים מבקשים סליחה וכדומה. גבר שפגע בגבירתו מבקש סליחה וכן להפך.

ונשאלת השאלה מה המשמעות של הטקסים הללו של בקשת הסליחה ומחילה?

לכאורה המעשים הללו קשורים לרעיון שנעשה דבר רע או לא נכון ואפשר לתקן המעשה הרע או הלא נכון שנעשה על ידי מילים או מעשים או כל צורה אחרת שנתפסת כפוגענית כלפי האדם ואפילו על ידי מניעת המעשה הנכון במסגרת אחריותו של האדם. פרקטיקות אלו נתפסות איכשהו כמעידים על התנהגות עתידית או של ההווה או מעידים על התרחקות מן העבר (הסליחה-המחילה, הכפרה, הווידוי, הצגת החרטה והתשובה כנראה קשורים להתנהגות עתידית, תלוי, כמובן, בשאלה מה האינטרס במעשים הללו, שהרי מה העניין לדון בעבר ללא משמעות של הווה או עתיד?!).

הדברים הללו, לפי בני האדם מן היישוב, מבוססים על זה שהאדם טועה. ברם, מניין לנו לדעת שהאדם בכלל מסוגל לטעות?! שהרי לכאורה כשהאדם מקבל החלטה הוא מבצעה לפי מה שמשתלם לו. בדיעבד התברר לו שזה לא משתלם לו. אז, אם כן, במה הוא טעה?! האם יכול היה בהתאם לשיקול דעתו לעשות אחרת?! לכאורה זו טעות בקבלת החלטות ועל כן מה העניין בכל הטקסים הללו?!

הנה, אפשר להגיד שהוא לא יכול היה כלל לעשות אחרת! האיש קיבל החלטה וביצע אותה בהתאם למה שחשב לנכון באותו הזמן! ההיגיון מחייב שהאדם אינו טועה כלל ואינו מסוגל בכלל לטעות, שהרי האדם קיבל ההחלטה ופועל לפי הדברים שכך חשב. והם גרמו לו לעשות את מה שהתברר בשפה המדוברת של ההמון כ"טעות". ואם נגיד שהוא לא בעל בחירה חופשית ולכן הוא לא קיבל באמת החלטה, אז אין לנו במה לדון בנושא שהרי אין לו בחירה חופשית.

יהיו אולי אי אלה אנשים שינסו לטעון, משום מה, שהאדם הוא רציונלי באופן חלקי. ועל כן יש מקום לטעות. ואני לא מסבירם, כי איני מבינם כלל. בעיני, הם הוכיחו שעוד הפעם הם חייבים להגיד מה שהם חושבים, ותו לא. הרי, סוף כל סוף כשעשו את אשר עשו, הם היו בטוחים שזה מקדם אותם, אזי איך הם יכולים לטעות?!

ידועה השאלה המפורסמת, מה האדם עושה כשהוא עייף, רעב וצמא באותה המידה, מה הוא יחליט לבצע קודם לשאר צרכיו?! יש האומרים שלפי מה שחושק יותר כך יחליט. כלומר, אין לו באמת בחירה, אחרת הוא ימות מרעב, צמא או עייפות כי הוא לא יוכל לקבל החלטה. וגם אם נגיד שהוא יטיל גורל וכך יחליט מה לבצע קודם. עדיין לא הייתה לו בחירה לגבי הטלת הגורל. [ואם אנו אומרים שהאדם מקבל החלטות בהתאם למה שהוא מעוניין יותר, אזי אנו מגיעים למצב שלכאורה איבדנו את האקסיומה שיש לאדם בחירה חופשית שהרי כל דבר שהוא מחליט זה בהתאם לסולם הצרכים שתנאי חייו מכתיבים לו.] ועל כן המסקנה הפשוטה היא, שבהכרח אין מקום או משמעות לטעות אצל האדם. אין מקום לבקשת הסליחה, ואין מקום לסלוח לאחר. אין מקום לאמירת הווידוי. אין מקום להבעת החרטה. אין מקום לעשיית התשובה.

כשבני האדם תובעים התנצלות ובקשת מחילה ודואגים להראות חרטה מהאנשים ושאר ירקות, הם מוכיחים שבני האדם אינם רציונליים. כמובן שאם בני האדם אינם רציונליים אין מקום להקשות קושיות על בני האדם, מדוע הם מתנצלים ותובעים התנצלות וכו', שהרי סוף כל סוף בני האדם אינם רציונליים, ועל כן הדיון תם.

דברי ריאליסט שמאלי  הממחישים את האג'נדה הריאליסטית בפוליטיקה ובדיפלומטיה


הרוצה בשלום: כוח ודיבורים בין בוז’י לאובמה – http://wp.me/p1YoCq-WR

כן לסרבנות גט לא לעיגון האשה


התפרסם השבוע שנתפס עוד סרבן גט בשם עודד גז. סרבן גט זה אדם שמסרב להעניק גט לאשתו או מסכימה לקבל גט מבעלה. כמובן שמדובר לאחר תהליך ארוך המתבצע בבתי הדין הדתיים בארץ. על פי ההלכה היהודית האשה יכולה לזכות בבעלות על מיניותה רק אחרי קבלת גט מהבעל או על ידי מותו. כתוצאה מכך יש כוח רב לבעל היכול לעגן את אשתו אליו. בית הדין יכול על פי חוק להעניש את הסרבן. ועם כל זאת, עדיין יש סרבני גט בארץ המעגנים את נשותיהם. חשוב להוסיף שבעל הרוצה לישא אשה שניה יכול לבצע זאת עם היתר מיוחד מבי"ד.

130215tzedek

העניין גורם לי לחשוב בקול על הנושא המוזר הזה שבו המדינה המתיימרת להיות דמוקרטית ליברלית מתערבת בחופש של האדם ללא סיבה דמוקרטית ליברלית. מעבר לכך, האם המצב הקיים לא מעודד גברים להיות סרבני גט?!

איני מצליח לראות בעיה גדולה בסירוב גט מבחינה מערבית וכן מבחינה הלכתית:

א. על פי ההלכה המסורב יכול להגיד שזהו מקח טעות, ההיגיון הוא שהמסורב לא היה לוקח מקח זה אם היה יודע שהמצב כעת יהיה בעגינות. (מעבר לכך, די ברור לי שרוב הנישאים לא מבינים בהלכות הקניין על פי הדת בנושא הזה. ועדיין נדמה לי שניתן להתיר רק לא נוהגים כך.) הוא יכול גם לבגוד מבחינת חוקי התורה. התורה מתירה לבעל ל"בגוד" באשתו ואפילו לשאת עוד אשה. בעיה שלהם שהם התחתנו. זו מערכת האמונות שלהם, המדינה לא אמורה להתערב בנושא הזה. על פי התורה, הגבר לא מחויב לגרש את אשתו, היא כמו רכושו של הבעל, הוא קונה אותה בכסף שטר או ביאה כמו שרוכשים עבד או טובין אחרים ואת האשה ניתן לגרש בעל כורחה. באמריקה ובעוד מדינות כל אחד יכול להתגרש מבחינה אזרחית, לא צריכים הסכמה של הבעל או הסרבן.

ב. אמרנו כבר מקודם שהנישואין מוגדרים כמקח. על פי המסורת היהודית ניתן לקבוע תנאים לחלות הקניין לגבי מקח. ואם כך מדוע שלא נוכל לבצע נישואין על תנאי? כלומר, הצדדים יתנו מפורשות כנגד העיגון.

ג. בעברי ראיתי בזה סוג של התעללות. וזאת כי ראיתי בזאת כליאה של האשה על ידי הגבר (או כליאה של הגבר על ידי האשה במצבים מסוימים). אולם מאז שיניתי את דעתי. ובהתאם לנורמות הליברליות אני חווה זאת כבעיה מצפונית של האשה או של האיש. ועדיין אני מבין לצערם של מסורבי גט.

ד. גם לפי האסכולה הקומוניסטית אין בעיה, הרי הדת היא משהו פיקטיבי המושפעת מהיחס הכלכלי. אם כן, הסרבן אינו פוגע בה, שהרי היא יכולה לעשות ככל העולה על רוחה. אם כן, גם לפי האסכולה הליברלית וגם לפי אחותה הקומוניסטית לא ברור מדוע אדם המעגן את אשתו הוא אדם רע.

אם המדינה לא מחתנת אשה שאינה גרושה או אלמנה, זו בעיה שהפוליטיקאים גרמו לכך או מנציחים. אי לכך על הנאבקים להיאבק בפוליטיקאים הבעייתיים, לא בבעל. ידוע הפתגם:"לא עכברא גנב אלא חורא גנב", במקרה הזה אין עכברא גנב בכלל אלא רק חורא גנב ואנו מתעקשים לרדוף את העכבר ולהנציח את המצב הבעייתי. כלומר, זכותם של הבעל והאשה לסרב גט. אין עלינו לרדוף אחרי הסרבן, אלא אחר החור שזה היחס לנישואין כיום הפוגע במסורב ובצורה קשה יותר באשה. האשה יוצאת מסכנה, מכריחים אותה להנשא דרך הרבנות ובעוד שלגבר יש פתרונות לה אין פתרונות. הנצחת המצב הקיים היא טמינת ראש בחול. לפיכך יש לקדם את הפתרונות שהצעתי שכבר הוצעו על ידי חכמים דגולים לפני.

בכל מקרה, לגבי אלו שעדיין לא בשלים למקח טעות או לא יכולים לבצע תנאי בנישואין, צערם צער גדול ואני מציע שהמדינה תארגן תקציב לשכנוע הסרבן להעניק הגט ושל האשה להכריז על נישואיה כמותרים. וכמובן הכל ללא כפיה שלא מתאימה לעידן שלנו ואינה מתאימה כל כך במקרה של סרבן זכר מחמת שהיא לא כל כך עוברת חלק על פי חלק מחכמי הדת שהרי אז זה 'גט מעושה' ולא ברור עד כמה הבעל מתכוון לכך והם מאמינים שצריך שמעשה הגט יראה כוונה לתת גט שלא ניכרת במצב של כפיה.

פמיניזם, צדק וגזענות


אני קורא כעת ספר על פמיניזם. נשאלת שם שאלה מעניינת: "מדוע מוסד האזרחות הדמוקרטי ליברלי הדיר את העניים, הפועלים, השחורים ואת הנשים ממעמד אזרחי מלא?"

התשובה בספר היא: שהליברליזם הובנה על בסיס יחסים מעמדיים, גזעיים, פטריארכליים. מושג האדם התפרש כגבר לבן חופשי בעל רכוש. כל השאר נתפסו כלא מתאימים וכלא מסוגלים למלא את הזכויות והחובות האזרחיות. הבניה חברתית זו נתפסה כראויה מוסרית, כטבעית וכתואמת את האינטרס הכללי. (לא הובא בקטע בספר כל נימוק אחר).

racism9-19-14במקום אחר נכתב שהפמיניסטיות פעלו על פי עקרונות הנאורות ודרשו להחיל עקרונות אלו גם עליהן. הן "שכחו" שמדובר בעקרונות שגברים לבנים אשר רובם בעלי רכוש ניסחו.

מרקסיסטים רבים ביקרו את האנרכיסטים שהם לא מוכנים להתפשר ולעבוד בתוכנית איטית שיכולה לקבל את תמיכת העם. כתוצאה מכך הם מפסידים מאבקים. אותו דבר כלפי הנשים שתומכות בזכויות של חוצנים על חשבון האזרחים מבית. בדנמרק לעומת זאת גם השמאל הסוציאליסטי התאחד עם הימין כדי למצוא פתרון לבעיית הזרים.

אני בא להגיד שהנשים הפמיניסטיות לאו דווקא בעלי תפיסה של צדק, שהרי אז הן היו שוקלות את הפגיעה באזרחים שלהן, בנשים כמותן במערב הסובלות ממהגרים בעלי תרבות ויחס אחרים כלפי נשים ובנשים בעולם הלא מערבי. במקום זאת הן נאבקות בדיכוי מדומיין ובגברים שמרנים לבנים שלא קיבלו על עצמם הדרה מרצון כגזענים ומשעבדים מעצם היותם מוצא מסוים.

יש כאלו שיגידו שהעניין הזה הוא דוגמה לאופנה מחשבתית ושאין באמת צדק. באותו הקשר ניתן להגיד שלכן לא החלו הזכויות הדמוקרטיות ליברליות על שחורים וכו'.

זו גם תהיה תשובה טובה לגבי השאלה בתחילת מאמר זה לגבי מדוע הייתה צביעות בנוגע לזכויות החלשים. בסופו של דבר בעלי האינטרסים שהם בעלי הכוח מנסחים אידאולוגיה בהתאם לעניין שלהם או שהם בעצמם שפוטים של רוח התקופה. ובכל מקרה הצדק הוא עניין חמקמק ולא קבוע. וידועה אמרתו הנפלאה של תרדימכוס: צדק זהו מה שהחזק קובע.

wp1-opt599x553o00s599x553

צריך להיזהר שבני אדם בעלי תודעה קרבנית לא ירדפו בני אדם אחרים לריק עקב חשש אמיתי מחמת הבנה מוטעית של המציאות. לא כל גבר לבן הוא גזען ולא כל אשה היא קרבן. בכל מקרה יש להתייחס לגופו של רעיון או השקפה ולא לגופו של אדם.

לסיום, זה מגוחך שמחמת חשש מגזענות גברית לבנה אנו כחברה יוצרים גזענות נגדית. אין עניין להילחם במשהו ולהפוך לבעיה בעצמה.

המפגע באורלנדו הומופוב או מוסלמי קיצוני  ומדוע הדתיים נגד מצעד הגאווה ומעלימים עין מהטרדות מיניות וזנות


ב-12.6.16 עומר מאטין נכנס לבית כנסת של הומוסקסואלים בשם ה'פולס' בעיר אורלנדו אשר בארצות הברית. הוא הרג את מאבטח בית הכנסת של ההומוסקסואלים והשתלט על המרחב. בסוף האירוע התברר שנהרגו מעל חמישים בני אדם. עומר מאטין הוא מוסלמי ממוצא אפגני שהצהיר שהוא עושה את הפיגוע למען אבו-בכר אל בגדדי מנהיג המדינה האסלאמית. כמו שאתם רואים אני קורא למקום בית כנסת כקונטרה לאלו שאמרו שמדובר באולם אירועים מכיוון שהם לא רצו להוציא מפיהם את המילה הומו וכדומה.


omar-mateen-2-0-0

עומר מאטין

השמאל ברובו מעדיף להגיד שהרוצח הומופוב והבעיה היא ההומופוביה וההיתר החוקי לרכישת נשק בארה"ב. הוא לא מוכן להגיד שהוא מוסלמי ששונא הומואים, טרוריסט אשר היה משיג נשק בצורה לא חוקית. והסיבה היאא, ככל הנראה, מכיוון שעל פי הנורמה של השיח הקרבני אסור להכליל את הקבוצה הקרבנית וכמו שההומואים נחשבים קרבן, כך גם המוסלמים. ולכן הם לא רוצים להכליל קבוצה שמודה בעצמה שהיא נגד הומוסקסואלים. בעוד שהימין אומר שזה קשור לטרוריזם מוסלמי ולמחסור בנשק. אם היה שם יותר נשק לא היו כה הרבה נפגעים באירוע הזה. על כן צריך להילחם באסלם הקיצוני ולשמור על החירות בעניין כלי הנשק. השמאל אומר שהוא לא מוצא קשר בין האסלם לפגיעה בהומואים ואומר שהאסלאם רב-קולי ומוכיח זאת ממוסלמים מתונים. לעומת זאת, הימין מוצא קשר בין התרבות המוסלמית וההוראות הדתיות שלה לבין טרור ופגיעה בהומוסקסואלים. אתם מוזמנים לקרוא  על העניין אצל דני אורב אשר כתב על זה פוסט על העיוורון: האם המחבל מאורלנדו מייצג את ה"אסלאם האמיתי"?.

אני כריאליסט מקבל זאת שלא חייב להיות קשר בין מה שכתוב בקוראן ובין מה שחכמי הדת אומרים לבין ההתנהגות בפועל. ולכן אני מסכים שהאסלאם הוא רב-קולי. אני מאמין שהעולם תלוי ביחסי כוח והנני שם דגש על אינטרסים והרתעה. אולם אהיה בת יענה אם לא אשים את ליבי לקשר בין האסלאם למלחמה במערב ובערכים המערביים. ושומה עלינו לפעול על ידי חינוך והרתעה.

במקביל יש כאלו האומרים ששנים רבות האסלם לא רדף הומואים וקיים אצלם יחסים בין מבוגרים לצעירים וזנות ורק בעקבות המאבק נגד המערב הם החלו לרדוף הומואים. כיום בתרבות הגלובלית הליברליזם האמריקאי מקדם ערכים אמריקאים ובין היתר הומוסקסואליות. ולכן המוסלמים שנמצאים במאבק מול ארה"ב והמערב החלו להאבק כנגד ההומוסקסואלים הנתפסים כסוכני תרבות של המערב. כלומר, האסלאם רודף את ההומואים באשמת המערב.

ובעניין הזה דעתי היא שלא אכפת לי מדוע הוא פוגע, סוף כל סוף הוא פוגע באנשים חפים מפשע בצורה אכזרית. זה האסלאם המזרחי ולא הנצרות המערבית שפוגע בהומוסקסואלים ואף אחד לא כופה עליהם לעשות זאת. וצריכים אנו להפעיל סנקציות בנושא כדי לנוע את הפגיעה בחפים מפשע.

hillary-clinton-donald-trump-orlando-shooting

טראמפ וקילנטון נאחזים בפיגוע ומשתמשים בו למוסר השכל על פי האג'נדה שלהם

או אז מתעוררת השאלה מדוע הדתיים בעולם כולל החרדים בישראל מעלימים עין מאונס, פגיעות מיניות ופדופיליה בעוד שאם גאים יעשו מצעד שבו הם לא עוברים על איסור משכב זכור וכדומה הם ישתגעו. בנוסח אחר, מדוע הם כה נגד הומואים ולא כל כך נגד יחסים מיניים של ניצול או זנות גם כשזה חד-מגדרי?

יש החושבים שהדת מקבלת את המין במסגרת היררכית ויש לה בעיה עם מין שוויוני. לפיכך אין לה בעיה עם ריבוי נשים באסלאם ועל אף שזו מיניות גבוהה ולא פרישות. וכן אין לה בעיה גדולה נגד זנות או הטרדה מינית. ובנוסף אם כומר או רב מתעלל בילד הדתיים נוטים להעלים עין ולהגיד שזה לא כה חמור. אולם כשיש מצעד הגאווה או הומואים המתנשקים בפומבי או חלילה וחס משלבים ידיים, אלוהים כועס נורא, כך על פי הדתיים.

אני הקטן חושב לעומת זאת שזה עניין פשוט יותר. אכן הדתיים שקועים עמוק בנורמות היררכיות. הדתיים היהודים בארץ אפילו נוהגים לברך לפני האוכל ברכה שמשמעה כך: ברוך אתה אדוני אלהינו דיקטטור העולם וכו'. אצלם העולם בנוי מיחסי כוח לא שוויוניים. ועדיין אני חושב שזה עניין של החטא במרחב הפרטי לעומת מרחב ציבורי ועניין של לכתחילה או בדיעבד. כלומר, הזנות מתרחשת בד"כ במקום חשוך ולא בפומבי ולא כעניין ראוי לכתחילה, אלא עניין של בדיעבד. האונס וההטרדות, כנ"ל, מתחת לשולחן ולא כעניין שיש במה להתגאות בו. אולם ההומואים מצהירים על חטאם ברבים וזה מקומם את הדתיים ונדמה כמלחמה בסדר האלוהי.

כמובן שהדת עצמה היא נורמה תרבותית ואשר אינה שונה מאופנה מינית או מטרנד של לבוש. ועל כן אם רוצים באמת להבין את העניין יש לחקור את התרבויות הדומיננטיות בעולם. אולם ברמת המיקרו מה מפריע לדתיים, אני נוקט בכיוון של הפומבי והראוי לעומת הנסתר והלא ראוי לעומת הבעיה בשוויוניות. יחסי מין שוויוניים, הצדק ושאר ערכי האדם וגם אם המערב "הנאור" בטוח שהם "נכונים" הן נורמות אופנתיות שיום אחד יתחלפו באחרות.

האם משתלם להכחיש רצח עם?!


אני יודע שיהיו אי אלו אנשים שעלולים להיפגע מתשובתי לשאלה הזו, לפיכך אבקש את סליחתם ועדיין אענה את תשובתי כי חופש הביטוי הוא עקרון חשוב אצלי.


תשובתי היא כדלהלן:

ניתן להגיד שכן והראייה שסוף כל סוף העולם בקושי מודע בכלל על הטרגדיה הארמנית ואלה ששמעו לא יודעים מה הגרסה הנכונה וזאת כי הטורקים מספרים גרסה משלהם. למי שלא יודע… בשנת 1915 הטורקים טבחו באופן שיטתי במאות אלפי ארמנים. זה גם משתלם מצד אינטרסים צרים של המדינה בייצוג, כבוד, אי החזרת הפליטים ואי מתן פיצויים.

armenian_genocide_heads

שמונה פרופסורים ארמנים שנטבחו על ידי הטורקים

לעומת זאת ניתן להגיד שמבחינה מוסרית זה לא משתלם שהרי זה מעשה רע ומחריד. בנוסף זה גם יכול לעודד מקרי רציחות בתוך טורקיה או ג'נוסייד נגד טורקים בעולם והצד המבצע יודע שהוא יכול להכחיש. מעבר לכך ניתן להוסיף, שההכחשה גורמת לדמוניזציה של הטורקים כמרושעים וכך הם מפסידים את הרווחים שהם רוצים להרוויח מההכחשה והם רק חוסכים פיצוים וחזרה ארמנית ובתמורה מפסידים דברים אחרים כגון יוקרה תרבותית וכו'. ניתן להגיד עוד שאולי גם הטורקים עצמם סובלים במצפונם מזה שהם מכחישים את העניין, כך שהטורקים יוצרים עם מסכן עם בעיות נפשיות עקב מעשה הכחשה זה.

armenia02

איזה ג'נוסייד?

דעתי העניה היא שמשתלם להכחיש, אם מכחישים זאת כמו שצריך. במקרה כזה העולם משתכנע שזה לא היה או שזה שנוי במחלוקת. טורקיה היא מדינה חזקה ואין לה מה לפחד מרצח עם.

כמו כן מה שחשוב זה המחשבה על ההווה ועכשיו זה משתלם. חסיכת הפיצויים היא דבר חשוב ואם יחזירו את הארמנים זה רק יעורר מהומות ויהרוס את המרקם החברתי של טורקיה. "הג'נוסייד הארמני לעולם לא אירע ועל כן לא צריך להכחיש את זה. אין שום דבר רע בהכחשת דברים שלא קרו".

ccuxxc1uuaeizt3

האימפריה העות'מנית 1915: המילה רצח עם עדיין לא קיימת!

מעבר לכך אם הם יודו מחולשה יטפלו על הטורקים עוד עלילות כאלו כגון רצח של האשורים ושאר עוולות. כמו כן אם הטורקים יודו אז זה גם ייצור דמוניזציה של הטורקים, כך שבוודאי משתלם להכחיש את העניין.

 

רצח העם הארמני ה-23-24 באפריל 1915


"קשרו את הארמנים כחמשת אלפים נפש, יד אל יד. הקיפו אותם כמו בטבעת, בזרדים ודרדרים. הדליקו אש, שעלתה לשמיים יחד עם צרחות האומללים והמסכנים. כך הם רקדו בתוך המדורה כבמחול שדים". -איתן בלקינד-

הרהורים על רצח העם הארמני בעקבות קריאה מסודרת על הנושא – מפורסם לרגל שנת המאה ואחת לטרגדיה

שקר וכזב לא היה רצח עם ארמני, שהתחיל בלילה שבין ה-23 ל-24 באפריל 1915. זו עלילה ציונית, ארמנית, של מעצמות ההסכמה או של הקומוניסטים. לא היו הרבה ארמנים הרוגים. הארמנים מתו במלחמה או במגיפות ורעב. גם טורקים מתו. רצח עם היה רק ליהודים, לארמנים לא. לא היו כמעט ארמנים בכלל, המספרים מופרכים. הם מרדו בנו ובגדו בנו. מדינת היהודים אינה מכירה ברצח העם הארמני, זה אומר שלא היה…

08332062-e361-4b11-ac63-34de0e2e2865

חיילים עות'מאנים מגרשים ארמנים מהעיר הרפוט, אפריל 1915

יום אחד לקחו הטורקים את כל החיילים הארמנים ששירתו בצבא הטורקי "והעבירו אותם ליחידות עורפיות". כולם חוסלו. הייתה שיירה ארמנית של 18,000 נפש מתוכם שרדו 150 נשים וילדים בלבד. שוטרים חמושים אמרו להם לעזוב לחאלב בסוריה. השוטרים לא הביאו להם לאכול או לשתות כמעט או שדרשו כסף רב. הם אנסו אותם ואפשרו לכורדים, ערבים וצ'רקסים לשדוד אותם, לאנוס אותם או לחטוף ילדות קטנות. בהתחלת הדרך הגיעו היחידות המיוחדות ולקחו את הגברים וחיסלו אותם בדרכים מגוונות. התינוקות מתו מרעב וצמא ולא היה כוח לאמהות לקבור אותם וחיות השדה או הציפורים אכלו אותם. לזקנות לא היה כוח ללכת והם מתו ברעב על אם הדרך. היו שיירות ששדדו אותם לגמרי מכספם, מרכושם ומלבושם. הם סבלו מהשמש ומהקור מהרעב ומהצמא. לא היה להם כסף לכלכל את עצמם. היו נשים שהחביאו כסף או יהלומים באזור הנשי שלהן, אולם השודדים היו בעלי תושייה ידעו לבדוק ולחפש שם ללא בושה. הגרמנים בעלי בריתם של העות'מאנים ידעו ומחו רק לצאת ידי חובה ולא מנעו את הרצח עם.

maxresdefault

ילדים מזי רעב

מוסה דאג – היו ארמנים שהתנגדו בצורה הרואית חמישים ושלושה ימים הם התגוננו בעוז עד שהצי הצרפתי חילץ אותם. בגטאות אנשי ההתנגדות שאבו השראה מהספר ארבעים הימים של מוסה דאג.

גורל הנשים ששרדו – מחיר נערה ארמנית נע בין שלושה מג'דים לשלוש לירות טורקיות. היו נשים שנאלצו לעבוד בזנות כדי לא למות ברעב. מכרו אותן כעבדים ובפרט למטרה שיהיו שפחות מין.

הטורקים מכחישים את העניין, כמו הבדיחה היהודית שהושמעה ברייכסטאג. שתי נשים באו לרבי. אחת אומרת שהשנייה לא השיבה לה את המטאטא. השנייה ענתה: א. אין לי מושג על מה את מדברת. ב. החזרתי את זה מזמן. ג. המטאטא היה שבור ולא שווה כלום. -פרו ארמניה-

ב-1864 הצ'רקסים נטבחו וגורשו מרוסיה. אותם אנשים עתה שיתפו פעולה עם הטורקים בכל התהליך ובפרט בשוד ובאונס. מה שהם למדו מהרוסים הם עשו לארמנים. הכורדים שכיום נטבחים על יד הטורקים עשו אותו הדבר. עולם כמנהגו נוהג. וככתוב אצל קדמונינו: "על דאטפת אטפוך וסוף מטיפיך יטופון".

החלש בהתנהגותו מזמין את רדיפתו בידי החזק. הארמנים כאילו רצו שהטורקים יטבחו בהם. הם כעין מבקשים שיכחישו את רצח העם הארמני. הטורקים משמידים מבנים ארמנים. כל דבר תרבותי שארמני שהיה גר בטורקיה וייצר, הוא נחשב טורקי. רמת ארמניה שונתה לאנטוליה. תבינו לא היה רצח עם ארמני. לא היו אי פעם ארמנים בטורקיה. זו עלילה!

maxresdefault1

A line of naked, crucified Armenian girls

משום מה, היהודים לא מכירים עדיין ברצח העם הארמני. הם יהודים, רק הם זכו לקבל ג'נוסייד, רק הם נרדפו, רק הם חיים בתחושת רדיפה. ועם כל זאת אני מצדיק את התחמקותה של המדינה בנושא עקב אינטרסים של ריאל פוליטיק. ויפה אמירתו של נתניהו כסגן שר החוץ ב-1989 בעת שהשיב לשאילתא בכנסת של ח"כ יאיר צבן: "יש דברים שהם מעבר לפוליטיקה, ויש דברים שהם מעבר לדיפלומטיה: שואות של עמים הן מקרה מובהק של קטגוריה כזאת".

לפיכך אני מציע מחד הכרה עממית ומאידך התעלמות ממשלתית עקב אינטרסים של טובת המדינה מצד אזרבייג'אן הטורקמנית וטורקיה. אין ברירה, שומה עלינו להיות חזקים. כך נוכל למנוע טבח של מיעוטים אחרים במרחב. ככל שישראל תהיה חזקה מבחינה כלכלית השפעתה תתורגם לכוח בטחוני וממילא כך נוכל להציל חיים.


קישורים תרבותיים בנושא:

הסרט 40 הימים של מוסא דאג.

טריילר הסרט של פאטי אקין אשר אני אתרגמו כהשחיטה 2014 (the cut 2014). הנני ממליץ לצפות בו ואקווה שאמצא השראה לכתוב עליו ביקורת.

טראמפ, הפוליטקלי קורקט, עילות ושפה


הפוליטיקאי הכוכב, דונאלנד טראמפ, נתפס בעיני הציבור כאחד האומר בגלוי, כביכול, את דעותיו וללא משוא פנים. הוא מוגדר כלא פוליטיקלי קורקט וכאחד שלא מתנהג בצורה נשיאותית, כלומר, ממלכתית וייצוגית. הוא מחמיא לשליט הלא ליברלי של רוסיה, ולדימיר פוטין. הוא אומר שיש מקסיקנים אנסים ופושעים ושהם שולחים את הבעייתיים שלהם אל ארה"ב. הוא גם אמר שהוא ימנע כניסה של מוסלמים לארה"ב עד שנציגי המדינה יבינו את בעיית הטרור והשנאה. הוא גם טען שהסנאטור ג'ון מקיין אינו גיבור צבאי אמיתי, מכיוון שהוא נהפך לגיבור בגלל שהוא נשבה ולא בגלל שהוא נלחם. בנוסף האיש תקף שדרנית ואמר שיצא לה דם מכל מיני מקומות ועל שדרנית אחרת הוא אמר שהיא שמנה. הוא נוהג להגיד שהוא מאמין בחופש הביטוי ושהוא אומר את מה שהוא חושב ושהוא לא מאמין במשטר ה-P.C. ושצריך להפסיק להיות תקינים פוליטית וטיפשים, כלומר, הוא לא מאמין שמילים מכוננות מציאות.

donald-trump

אנשי התקינות הפוליטית מאמינים שהשפה משפיעה על המציאות. כשהחברה דוברת בצורה משפילה לאנשים או למיעוטים או לחלשים, אזי זה מנציח את השעבוד של החברות הללו. זה גם משפיע על התפיסה של המשועבדים עצמם. כמובן שאני הקטן חלוק, ורואה בזה רווח זמני, שהרי השפה משתנה כל הזמן ותמיד יהיה מונח אחר שיתאר את התופעה והכל על פי הצורך שלנו. אנשי ה-P.C. תוקפים את טראמפ בחריפות ורואים בו גזען חשוך שיהרוס את אמריקה עם חוסר התקינות הפוליטית שלו שיפגע בחלשים בחברה.

אנשי התקינות הפוליטית ודונאלנד טראמפ רבים ועל כן היינו מצפים שהם לא יחלקו אמונה משותפת לגבי השפה. דונאלנד טראמפ נוהג לספר שביום ראשון לאחר שדרשתו של הרועה נסתיימה הם היו שוקעים בדיכאון. אותו רועה, נורמן וינסנט פייל מחבר הספר 'הכוח של החשיבה החיובית', האמין שצריך לחשוב בשפה אופטימית ואומרים שטראמפ מחקהו. טראמפ נוהג לדבר בצורה חיובית, ציורית ואסתטית על נושאים רבים. טראמפ אומר שהאיש ההוא חבר שלי, ההוא איש מדהים ולעובד שלי הזה יש ארבעה ילדים יפהפיים ושאני אבנה חומה גדולה ויפהפייה ועוד ביטויים דומים. והנה ה'אנטי-קרייסט' של אנשי התקינות הפוליטית חולק עימם מאפיינים דומים ומאמין כמותם שהשפה האופטימית משפיעה על החיים של בני האדם. ועם כל זאת האיש לא תקין פוליטית ואין לו בעיה בכוונה לדבר בצורה שמתפרשת כגזעית. דרך אגב, העניין הגורם לי לחשוב שמא הוא מבצע זאת בכוונה וכך הוא יוצר פרובוקציה מדהימה, מאשימים אותו במשהו שהוא לא אמר וכך הוא גם רוכש את הגזענים, את חובבי האקשן ואת האנשים שלא מצאו פגם במה שהוא אמר. מבריק. אולם עם כל המשותף בין אנשי התקינות הפוליטית לבין מתנגדיו הוא עדיין מודע לחשיבות של חופש הביטוי ורואה בה ערך רב ואולי חלק מהבנתו שלמילים ולרעיונות יש משמעות ושלכן אסור לשתוק בנושאים הללו. בנוסף, הוא מאמין בכוח של האופטימיות ופחות בחשיבותן של המילים כשלעצמן.

positive-thinking

נורמן וינסנט פייל מחבר הספר 'הכוח של החשיבה החיובית'

צביעותן של אנשי התקינות הפוליטית והעילות של השכונות המוזנחות

במקומות רבים בעולם ישנם אזורים מוזנחים. באזורים הללו ישנה בעיה של עבודה, ניקיון ופשע. הכיצד פותרים את הבעיות הללו?! הגו אנשים רעיון, צריך לשפר את התשתיות בשכונה, להביא לשם מעט תושבים מוצלחים יותר שישפרו את ההון האנושי בסביבה ואז הכל יסתדר. הם יקימו עסקים וירכשו מוצרים באזור וישביחו את החברה שם. בפועל נוצר מצב שצעירים משכבת הביניים מוצאים מקום זול יחסית למגורים. בהמשך הם מעלים את רמת המחיה שם ולבסוף נוצרת הדרה של התושבים המקוריים שנאלצים לעזוב לאחר שהם אינם עומדים ביוקר המחיה של אותו האזור "המשוקם למענם". בעצם, בשם העזרה לחלשים החזקים מדירים את החלשים מבחינה חברתית ממולדתם ומגרשים אותם למקום בלתי נודע. זו קולוניזציה של המרחב למען העשירים. אין בעיה מהותית עם הגירה ושינויים סוציו-אקנומיים, העניין משתלב עם הרעיון הליברלי. הבעיה היא כשהשלטון משקיע כסף רב בשיקום השכונה "למען תושביה המקוריים" ובפועל זה למען המהגרים החדשים וכך השלטון תומך בעשירים.

south-park-saison-19-c389pisode-03-2

עילות בסאות'פארק

בדומה לכך, אנשי הפוליטקלי קורקט טוענים שהם נלחמים למען השוויון ולכן חשוב להיאבק על משמעותן והשפעתן של המילים. אולם הם צבועים. הם מדירים את כל מי שלא רכש את היכולת הזו, כגון זקנים, מהגרים ואנשים שאינם מוכשרים למילים חדשות. הם מבצעים קולוניזציה של השפה למענם, הם מבצעים ג'נטרפיקציה של השפה ומדירים את כל מי שאינו מן הקליקה השפתית שלהם והכל בשם המאבק בשוויון.

זה כמו לוחמי הצדק החברתי הנלחמים כנגד הגזענות והם טוענים שלקרבן המוגזע אין בעיה להיות גזען כי זו זכותו וחלק מן הבעיה שלו וכך הם מונעים מלבנים נאורים להתבטא. הם גם מוסיפים שכל אחד חייב לבדוק את הפריווילגיות שלו, ויש להם מושג 'בדקו את הפריווילגיות הלבנות שלכם'. מי שכביכול התחיל את החיים בצורה טובה יותר מאדם אחר, אינו יכול להטיף או להתווכח לגבי האשמה של הקרבן בעל המחסור בפריווילגיות. בכך הם יוצרים תחרות של מסכנות ובעולם שלהם ככל שהאדם יותר מסכן, כך הוא יותר בעל יוקרה מוסרית וחזק יותר. זה לא שוויון, זו שתלטנות במסווה של שוויון. ויש כאלו שאומרים שכל מי שמטיל ספק בתאוריה שלהם הוא פושע שנאה ויש לשימו בכלא. הם גם מגישים תלונות לרשתות החברתית בנוגע לטקסטים הללו והם מצליחים להוביל למחיקת פוסטים, ולמחיקת חשבונות ובכך הם משליטים את דעתם.

fa52c16aa923d7f22e8c250721fb8dcf

תעמולה של "לוחמי הצדק החברתי"

עם כל האמור, הנני תומך בחופש הביטוי וכאדם נון-קונפרמיסט מושבע אני תומך בחופש הביטוי גם של אותם צבועים. זכותם להתבטא וזכותנו להתבטא נגד. ובין אם טראמפ ינצח או לא, אני מייחל לעליית עידן חדש של אנטי פוליטקלי קורקט שייפתח את חופש הביטוי ויאפשר לאנשים לרכוש רעיונות ולשמר את החירות מיד המדכאים. חופש המחשבה הוא אחד הדברים החשובים לאדם ואם זה לא יתאפשר לי ולדומיי, למה לנו חיים. להמשיך לקרוא

פרשיית המטורלל שירה בחברון במנוטרל


ביום חמישי, 24 במרץ 2016 חייל כבן עשרים בדרגת רב טוראי שהתנדב לשרת בקרבי, בגלל סיבות לגיטימיות שונות, אולם ככל הנראה גויס בכפיה, מצא עצמו בסיטואציה לא נעימה. הוא נתפס יורה בדם קר, לכאורה, במחבל מנוטרל ופצוע אנוש. הסרטון הופץ אצל העם ברשת החברתית ונקראו קריאות שונות בנוגע לאיך לנהוג בו. הוא כמובן נעצר על ידי הצבא. שמו של האוויל, לכאורה, הוא אלאור עזריה. ועל אף שאנו חיים בעידן של פחד ושמדובר בלוחם לא חוקי ושמדובר באדם שהגיע לצבא, לכאורה לא מבחירה, עדיין ניתן למשטר את הצבא והחייל פעל שלא כשורה.

ראשי המערכת הפוליטית והצבאית גינו את החייל בכל תוקף, חוץ מבנט שאולי לא חש בטוב ולכן פעל בצורה המוזרה שבה נהג. ואפילו פוליטיקאי ימני קיצוני שכמעט נהרג בעצמו על ידי מחבל בפיגוע טרור תקף את החייל. ובעקבות כך הוא קיבל איומים על חייו. התופעה שבה העם תומך בהרג מחבלים בניגוד לנהלים הצבאיים ולחוק ובניגוד לאינטרסים הבינ"ל של המדינה, היא מצב מטופש ויש לעצור זאת כדי שלא ישנו מקרים יותר גרועים אשר יזיקו לנו אזרחי המדינה.

לאחר בחינת הנושא, מסקנתי היא נכון לעת עתה, שהחייל ירה בניגוד לנהלים, הוא בעצם חיבל בפקודת הצבא. עניין מגוחך הוא שכל מיני אנשים טורחים להפוך אותו לגיבור לאומי כשהאיש חיסל לכאורה שבוי פצוע אנוש וחסר אונים שהיה מת בין כך. וכעת אותו החייל האומלל העניק נשק תעמולתי לאויבי ישראל. אם יתברר שהחייל רצח (או בלשון בית המשפט הריגה) את המחבל, אני בעד שהוא יוצא להורג.

ולמי שמאמין שהחייל ראה את המחבל זז, ניתן לראות בסרטון את החייל מגיע מתוך כוונה לעשות משהו. הוא מגיע במהירות, נותן משהו, אולי קסדה, לחייל אחר שיחזיק לו, מכוון ויורה.

הסרטון שהפיצו בצלם

סרטון שהופץ אחר כך

ניתן להבחין שדי ברור שהם לא חששו ממטען על אף שמישהו שם הזהיר או הורה לא לטפל במנוטרל הנ"ל עד שמגיע חבלן, שהרי הם היו נורא קרובים אליו והיה לו לבוש צמוד שמאפשר להבין שלא היה לו מטען.

לגבי זאת שאני בעד עונש מוות לאותו חייל אומלל, זה מכל מיני סיבות, והעיקרית שאכתוב פה כדלהלן, זה כמשקל נגד לאלו שטוענים שטוב עשה ושיש להרוג מחבלים גם כשהם מנוטרלים. אני רוצה לאזן את המשוואה ולתת לחייל שהורג בצורה מכוונת מאוד יחס כמו של מחבל, ואני ימני מוצהר.

ברור לי שאנשים יראו את הטקסט שלי כפרובוקציה. וכן שרובם של אותם האנשים משבחים את החייל שהפר נהלים וממשיכים וקוראים להרוג את כל המנוטרלים, על אף שזה בניגוד לנהלים. לדעתם, לקרוא להרוג מנוטרלים בניגוד לחוק, זו לא פרובוקציה. זה מוכיח עד כמה חשוב לכתוב את דברי. ולאלו שאומרים שלאזרח אין זכות דעה, א. הצבא נגד החייל. ב. אנו חיים במדינה דמוקרטית ליברלית וזכותנו להתבטא כנגד חייל שפעל לא כשורה.

אתם מוזמנים לקרוא על אפקט אלאור עזריה.

האם טראמפ טוב לדמוקרטיה?


ישנם אנשים האומרים (כמו פוקויאמה ומיכלס) שהדמוקרטיה המערבית סובלת מליקוי גדול מכיוון שקבוצות האינטרס מפעילות לוביסטים שישפיעו על הפוליטיקאיים. בקבוצת אינטרס אני מתכוון לקבוצה קטנה של אנשים הממוקדת למען עניין מסוים, כגון עובדי תע"ש, חברת חשמל, הסתדרות טייקון (הוא לא קבוצה אולם זה אותו הרעיון), ועוד. הם שוכרים איש שהוא סוג של יחצ"ן, מתווך או עסקן אשר נע במסדרונות הממשל ומשפיע על השחקנים הפוליטיים ומכיון שהוא מסתובב בלובי של בתי מלון ושל מבנים רבים, הוא קרוי לוביסט. בהשפעת הלוביסטים חוקים רביםעוברים לטובת העשירים השוכרים את הלוביסטים. בנוסף אין פיקוח יעיל כי הפוליטיקאים שטבעם לפקח חבים את מקומם ללוביסטים שתורמים להם או מקשרים אותם לאנשים מוצלחים המסייעים להם להגיע למעמדם הפוליטי האיתן. הדמנוקרטיה הליברלית נפגעת כך, שהרי הקנספט הזה הוא לדאוג לעם ולכן הוא נחשב שלטון העם. העם כיום בוחר נציגים שייצגוהו. וכשהלוביסט עוקף את רצון העם וגורם לפוליטיקאי לציית לו, הוא מנתק את הנציגים מן העם ובעצם יוצר שלטון מיעוט הקרוי אוליגרכיה. וכך הדמוקרטיה היא פורמלית אולם מנותקת ממהותה.

חשוב להגיד שגם קבוצות שוליות מבחינה מספרית שאין להן היכולת להשפיע על ידי הצבעה יכולים לאזן את שוליותן על ידי תמיכה בלוביסט שישפיע על הפוליטיקאי. הלוביסט משפיע כלכלית על ידי תמיכה במסע הבחירות הפוליטיקאי המסוים. וכן שפעמים רבות הוא בעל ניסיון רב בנושא המדובר. ובכך המחוקק או הוועדה בבית המחוקקים או השר שומעים ריבוי דעות וכעת יש יותר הזדמנות לרעיון להגיע לידי ביטוי.

יש ויכוח האם הלוביזם טוב לדמוקרטיה או רע לה. יש האומרים שהלוביסט לא מפוקח ומקדם שחיתות וכן שמקדם אג'נדות של מיעוט ויותר אוליגרכיה. אחרים אומרים שאם הם מפוקחים כראוי, הם מביאים רעיונות שונים ומשמיעים את קולם של השוליים ובכך מקדמים את הדמוקרטיה.

maxresdefault

הקוסם שידאג לאזרח הפשוט?

בהקשר לנושא הזה ישנם אנשים האומרים שטראמפ טוב לדמוקרטיה מכיוון שהוא תוקף את הלוביסטים ומצהיר שהוא לא מושפע על ידם ומכיוון שהוא מממן את הקמפיין שלו עצמאית ואין לוביסט שיכול להשפיע עליו מבחינה כלכלית. אם כי, עדיין יש בעלי דעה שיכולים לשלוח לו מצביעים כמו מנהיגים דתיים וכד'. זה טוב לדמוקרטיה כי לפעמים הלוביסטים מצנזרים את קולם של העם עקב בתלות של הפוליטיקאים בהם. וכך על ידי זאת שטראמפ יקשיב לעם ולא יצנזר אותם, אזי שלטון העם בא לידי ביטוי ברמה המעשית ולא רק מבחינה פורמלית.

donald_trump_rifle_ap_img

לוביסט על שנהפך לשומר הדמוקרטיה?!

אך אסור לשכוח שטראמפ בעצמו היה שולח לוביסטים ותורם למפלגות שונות ולמועמדים שונים ובכך בעצם אחד שפעל לפי השיטה הלוביסטית מבין איך השיטה עובדת ויודע להילחם בה. ואם הלוביזם מקדם ריבוי רעיונות כשיש פיקוח יעיל ולבסוף גם מקדם סופר דופר לוביסט, כלומר, עשיר שהיה שולח לוביסטים אל הפוליטיקאים, סופר לוביסט שיודע כעת איך להילחם בבעיה ולפקח עליה באופן יעיל ואשר מושפע ממנה פחות, אזי ניתן להגיד שהלוביזם מקדם את הפתרון למחלות שלו ובכך הוא וטראמפ תורמים לדמוקרטיה. זה דומה לעסקה סיבובית, אולם טראמפ הוא איש עסקים ממולח.

maxresdefault1

כיתוב: טראמפ הוא מתנה לדמוקרטיה

מגילת אסתר כטקסט המנציח שעבוד נשי ומאידך מספר על אומץ ליבה של דמות טרגדית – קריאה עכשווית


מגילת אסתר כטקסט המנציח שעבוד נשי ומאידך מספר על אומץ ליבה של דמות טרגדית – קריאה עכשווית

I. סרבנות המלכה ושתי למלך אחשורוש

king_ahasuerus__image_5_sjpg2407

Esther feasts with the king by J James Tissot

היה היה מלך בשם אחשורוש והוא החליט להביא את ושתי המלכה, אשתו, לפני כולם בכתר מלכות להראות העמים והשרים את יפיה כי טובת מראה היא, למען החפיצה בפני נתיניו. ותמאן המלכה ושתי לבוא בדבר המלך אשר ביד הסריסים ויקצף המלך מאד וחמתו בערה בו. ולא ברור מדוע לא חטף אותה המלך בכוח והציגה בפני  באי המסיבה.

ויאמר המלך לחכמים ידעי העתים מה לעשות במלכה ושתי על אשר לא עשתה את מאמר המלך אחשורוש ביד הסריסים? ויאמר מומכן לפני המלך והשרים: לא על המלך לבדו עותה ושתי המלכה כי על כל השרים ועל כל העמים אשר בכל מדינות המלך אחשורוש, כי יצא דבר המלכה על כל הנשים להבזות בעליהן בעיניהן באמרם המלך אחשורוש אמר להביא את ושתי המלכה לפניו ולא באה. והיום הזה תאמרנה שרות פרס ומדי אשר שמעו את דבר המלכה לכל שרי המלך וכדי בזיון וקצף. אם על המלך טוב יצא דבר מלכות מלפניו ויכתב בדתי פרס ומדי ולא יעבור, אשר לא תבוא ושתי לפני המלך אחשורוש ומלכותה יתן המלך לרעותה הטובה ממנה. ונשמע פתגם המלך אשר יעשה בכל מלכותו כי רבה היא וכל הנשים יתנו יקר לבעליהן למגדול ועד קטן.

וייטב הדבר בעיני המלך והשרים ויעש המלך כדבר ממוכן. וישלח ספרים אל כל מדינות המלך אל מדינה ומדינה ככתבה ואל עם ועם כלשונו להיות כל איש שרר בביתו ומדבר כלשון עמו.

II. חטיפת הדסה וסיכול ההתנקשות במלך

אחר הדברים האלה כשוך חמת המלך אחשורוש זכר את ושתי ואת אשר עשתה ואת אשר נגזר עליה. ויאמרו נערי המלך משרתיו יבקשו למלך נערות בתולות טובות מראה. ויקבצו את כל נערה בתולה טובת מראה אל שושן הבירה. והנערה אשר תיטב בעיני המלך תמלך תחת ושתי. וייטב הדבר בעיני המלך ויעש כן.

איש יהודי היה בשושן הבירה ושמו מרדכי. ויהי אמן את הדסה היא אסתר, השם שהעניקו לה, בת דודו כי אין לה אב ואם. מדוע העניקו לה שם חדש?! כי היא סירבה להגיד את שמה. והנערה יפת תאר וטובת מראה ובמות אביה ואמה לקחה מרדכי לו לבת.

ויהי בהשמע דבר המלך ודתו ובהקבץ נערות רבות אל שושן הבירה אל יד הגי ותלקח בכוח אסתר אל בית המלך כיון שהיא לא נקבצה מרצונה. ובהגיע תר אסתר לבוא אל המלך לא בקשה דבר, כי הייתה קפואה מרוב פחד. ותהי אסתר נשאת חן בעיני כל ראיה. ותלקח אסתר בכוח אל המלך אחשורוש אל בית מלכותו בחדש העשירי הוא חדש טבת בשנת שבע למלכותו. ויאהב המלך את אסתר מכל הנשים ותשא חן וחסד לפניו מכל הבתולות וישם כתר מלכות בראשה וימליכה תחת ושתי. ולא ידוע שהדסה אהבה בחזרה את המלך אחשורוש.

ויעש המלך משתה גדול לכל שריו ועבדיו. ואין אסתר מגדת מולדתה ואת עמה כאשר צוה עליה מרדכי. אולי זה כדי  שלא יפעיל המלך לחץ על משפחתה ויסחט ממנה אקטיביות מינית באיומים.

בימים ההם ומרדכי ישב בשער המלך קצף בגתן ותרש שני סריסי המלך משמרי הסף ויבקשו לשלח יד במלך אחשורש. ויודע הדבר למרדכי ויגד לאסתר המלכה ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי. ויבקש הדבר וימצא ויתלו שניהם. ישנם שני אנשים הרוצים להתנקש במלך ובכך אסתר תשתחרר. אך למרדכי יש תכנית אחרת והוא משדל את הדסה, אשר קרויה בשמה החדש, אסתר, לגלות למלך ולהמשיך להיות שפחת המין  המלכותית.

III. עירוב עם המקורות הלא תנ"כיים

בקצרה, המלך הורג את המלכה שלו ושתי. במקורות כתוב שהיא לא הסכימה לבוא בכתר מלכות בלבד, כלומר, עירומה כביום היוולדה. במקום להזדהות עם סבלה של ושתי, המדרשים מספרים שהיא לא הסכימה לבוא עירומה כי היה לה זנב וקרן על הראש. אחר כך יש המדגישים שאחשורוש חטף אותה, את הדסה, מכיוון שהוא היה גוי ואסור היה לה להתמסר אליו. אולם אין המדרשים מדברים על זאת שמרדכי אימץ אותה כאשתו, שגם שם יש את הלשון לקיחה.

IV. האם מרדכי התעלל מינית בהדסה?

לפי המקורות שאומרים שאסתר הייתה נשואה למרדכי, המפרשים שואלים הכיצד אסתר לא נאסרה עליו אם היא בגדה "בבעלה" מרדכי עם אחשורוש? הם עונים שהיא הייתה אנוסה ו'קרקע עולם' ולכן היא לא נאסרה.

הא לנו נערה השוכבת עם שני קשישים האחד אונס אותה בקביעות והאחר ספק ויש לנו חג אונס. אנו גם מסבירים שהמלך הבין שחשוב שהגבר ישלוט בבית והמלכה ושתי (הי"ד) לא הבינה זאת. אך אסתר ("הצדקת") הייתה ילדה טובה והיא הקשיבה למאמר מרדכי. 'יענו' כך הנס עובד. ואם ושתי לא הסכימה להופיע אל המלך, אסתר מופיעה כאישה כנועה לחלוטין וכשהמלך מושיט את 'שרביטו', אסתר נוגעת בראש ה'שרביט' ומקבלת את כל מה שהיא רוצה.

ואנו שומעים שהדסה חוששת ללכת אל המלך ומרדכי מאיים עליה שרווח והצלה יבוא ליהודים ממקום אחר ובמילה 'אחר' והכוונה ל'אותו מקום'.. הוא עלול לחסלה כמו שארגן את חיסולם של בגתן ותרש ויקח לעצמו אשה אחרת – מקום חדש. כמו כן, ייתכן שהטאבו, הסוד המשותף של מרדכי ואסתר הבוגדים במלך אחשורש, ככתוב שהיא הייתה טובלת מאחשורוש והולכת לחיקו של מרדכי, הפחיד אותה ועיצב את התנהגותה.

V. הסתרת שיעבוד הנשים בעבר ושימוש באיום האיראני

מנהיגי הדעה 'מוכרים' לציבור אויבים איראנים מדומים או אמיתיים הרוצים להרוג את עם ישראל ושלבסוף היהודים מנצחים אותם. אולם זה נראה שישנה התעקשות להבליע את השעבוד הנשי הברור מאליו והכה טבעי לרוב בני האדם. 'יאללה נשים, לעבודה!'

ep07-225-285-r

נצחון מרדכי – Jean François de Troy

 

ימנים מלאכתם נעשית על ידי שמאלנים?


האם חלק מן השמאל הקיצוני המנסה להזיק למדיניות העכשווית של ישראל מסייע לה בלא משים?

אצטט קטע מעיתון הארץ בנוגע לפרשיה שהתפוצצה לפני כשבוע,

1831365957

עזרא נאווי האיש שלימד אותי את המילה 'גזנגה'

"עזרא נאווי, פעיל שמאל בולט ב"תעאיוש", תועד מתגאה בכך שגרם למותם של פלסטינים שביקשו למכור קרקעות בגדה ליהודים. בתחקיר שפורסם אמש (חמישי) בתוכנית ״עובדה״ תועד נאווי כשהוא פועל להסגרת סוחרי אדמות לרשות הפלסטינית, בסיוע פעיל פלסטיני בארגון "בצלם". בתחקיר לא הובא מידע לפיו פלסטיני אכן הוצא להורג בגלל נאווי. התחקיר התבסס על חומרים שאספו פעילי ימין שביקשו להסתנן לארגוני שמאל הפעילים בשטחים ולהציגם בקלקלתם. פעיל ימין אחד שיצר קשר קרוב עם נאווי תיעד אותו מספר על ארבעה סוחרי קרקעות פלסטינים שיצרו אתו קשר, לדבריו כי הם חשבו שהוא סוחר קרקעות בעצמו. "אני מוסר ישר את התמונות והטלפונים שלהם לביטחון המסכל", התרברב נאווי בלי לדעת שהוא מוקלט. ״הרשות תופסת אותם והורגת אותם. אבל לפני שהיא הורגת אותם היא מרביצה להם הרבה. זה קודם זובור, ואז גזנגה״. בנסיעה אחרת מספר נאווי על פלסטיני שלדבריו ״עשה קומבינות עם המתנחלים״. לפי נאווי, אותו פלסטיני נתן להם לחרוש אדמות של דודים שלו וכנגד זאת עיבד אדמות אחרות. נאווי נשמע מספר שהעביר את השם שלו לביטחון המסכל, וכי זמן מסוים מאוחר יותר האיש קיבל שבץ. בתחקיר מתועד נאווי במפגש עם סוחר קרקעות פלסטיני נוסף. נאווי נראה מציג עצמו כמי שמעוניין לרכוש אדמות ליד ההתנחלויות. בתיאום עם פעיל פלסטיני בארגון בצלם הוא אוסף ממנו מסמכים הנוגעים לאדמות ומנסה לכאורה לתאם מפגש שבו יתאפשר לאנשי הביטחון המסכל לעצור אותו. בשיחה שתועדה נשמע הסוחר הפלסטיני אומר לנאווי כי יש להיזהר ולהתחיל בפעולות באדמות רק כשלוש שנים לאחר העסקה, כי ״שם שוחטים״. נאווי נשמע אחר כך אומר שהוא ״מרגיש זיפת״, אבל ממשיך בפעולותיו נגד האיש.". – עיתון הארץ.

בקטע המצוטט רואים כיצד פעיל שמאל מתגאה בפגיעה במוסלמי מכיוון שמימש את חופש הקניין שלו. לכאורה זה מכיוון שכך הוא נלחם במפעל ההתנחלויות.

בציטוט הבא אביא טקסט המתאר את הצטרפותם של שבט אלהיב לטובת ישראל לפני קום המדינה,

88962013-500x5001

אבו יוסוף עם יגאל אלון – ברית דמים בעקבות רצון לבצע בו גזנגה

"שייח' אבו יוסף חסין מוחמד עלי מוסטפה אלהיב קשר קשרים ראשונים עם עמנואל פרידמן ועמיהוד שוורץ, מראש פינה, כבר בשנות השלושים במאה העשרים, ומכר לקק"ל חמש מאות דונם מאדמות שבטו שבעמק ישראל. בעקבות מעשה זה דמו הותר על ידי מנהיגות הוועד הערבי העליון והוא קיבל איומים על חייו מכנופיות ערביות. על אף האיומים ואולי דווקא בגללם, המשיך השייח' אבו יוסף את שיתוף הפעולה שלו עם היהודים, ובפגישה עם יגאל אלון הביע נכונות להצטרף למאמץ הלחימה של היהודים. כבר בסוף 1947, כאשר כוח של הפלמ"ח יצא בפעולה לפיצוץ גשר "בנות יעקב", צורפו צעירים בדואים בני שבט אלהיב כסיירים לפעולה זו. יגאל אלון החליט להקים יחידה צבאית מקרב בני השבט שתשובץ בפעילות הביטחונית ותוכפף למטה חטיבת הפלמ"ח "יפתח". במרס 1948, עם קבלת האור הירוק מיגאל אלון, התנדבו כארבעים גברים מבני השבט תחת פיקודו של יצחק חנקין, והרכיבו את הפלוגה שנקראת "פלה-היב", כקיצור של השם המלא – פלוגת ערב אלהיב.". – רמי זידאן  "גדוד בני ערב" עמו' 42-43.

hqdefault

לוחמים הפל"היב -ראשי תיבות כמו הפל"מח

מהציטוט האחרון ניתן לראות כיצד הבדויים הצפוניים השתלבו במדינה עוד לפני הקמתה ואחד הדברים שדחף אותם לפעול ביתר שאת למען האינטרסים של הנהגת היישוב ואח"כ למען המדינה, זה העניין שדמם הותר על ידי הוועד הערבי העליון. מהציטוט הראשון ניתן לראות כיצד שמאלני דואג לכך שייהרגו ערבים ברשות הפלסטינית.

הסיפור עם עזרא נאווי הופץ בטלוויזיה הישראלית בראשית 2016 והרבה אנשים רואים בו בוגד הפוגע במדינה. אני כאן רוצה להראות שמעשיו ושל דומיו תומכים במדינה. זאת מכיוון שבדומה לשבט אל היב דמם של פלסטינים מסוימים הותר. בכך הם מגיעים להבנות עם השלטון הישראלי למען הישרדותם ובטחון משפחתם או לחילופין כי הם מאבדים את רגש הנאמנות כלפי הרשות. וייתכן שבמשפחתם עושים זאת גם משיקולים של נקמה. אם כך, ניתן להגיד שישנם שמאלנים קיצוניים המסייעים לישראל לשלוט בשטחים ביתר יעילות.

נ.ב. הלוחמת הבדואית הראשונה, אמירה אלהיב, היא משבט אלהיב. וכה כתב עליה 'מעריב',

sof090404_gvulot

אמירה אלהיב שניה משמאל

"-"אני גאה להסתובב בכפר במדים של משמר הגבול", כך אומרת הלוחמת הבדואית הראשונה, שהתגייסה לפני כחודשיים וחצי.גיוס בנות בדואיות לשירות צבאי היה עד כה בבחינת טאבו. אמירה אל-הייב, בת 19 מכפר בגליל התחתון, היא הראשונה ששברה אותו, כאשר החלה את הטירונות במסלול לוחמות של משמר הגבול.אמירה אל-הייב היתה נחושה כבר בגיל צעיר לשרת את המדינה. "כשהיא היתה בת שלוש ושאלתי אותה איזה צעצוע להביא לה במתנה, היא ביקשה אוטו משטרה", סיפרה אמה. כשהיתה אמירה בת 17 היא החלה במאבק לגיוס למשמר הגבול, פנתה שוב ושוב ללשכת הגיוס באזור מגוריה אך נענתה בשלילה. "היא היתה חוזרת הביתה ובוכה. לא הבינה למה לא רוצים לגייס אותה. ניסיתי לשכנע אותה שתרד מהעניין אבל היא התעקשה. לי היה קשה כי היא בתי היחידה, והעדפתי שלא תתגייס", סיפרה האם.לעזרתה של אמירה נחלץ נור אל-הייב מהכפר עילבון שבגליל התחתון, נכה צה"ל שנפצע מהתפוצצות מטען צד בלבנון, אשר זכה לכינוי "האבא של החיילים הבדואים". "הופתעתי מהנחישות של אמירה להתגייס, והחלטתי לסייע לה", סיפר. "היא נאבקה באמונות תפלות ובדעות קדומות והיתה נחושה לשרת במשמר ה גבול. מה שהיא עשתה זו רעידת אדמה חברתית בעדה. עזרתי לה, ואני בטוח שהיא תגיע רחוק".למרות הניסיונות של גורמים בתוך העדה להניא אותה מלהתגייס, אמירה אל-הייב גאה בצעד שעשתה. "לשבט אל-הייב יש היסטוריה מפוארת של תרומה לביטחון המדינה", היא אומרת בגאווה, "אני גדלתי על ברכי סיפורי הגבורה של הגששים והלוחמים, בני העדה שלחמו במערכות ישראל ואף נפלו בשדות הקרב, הערצתי אותם והחלטתי להמשיך בדרך הזאת. אני יודעת שעשיתי מהלך נועז, אבל אני שלמה איתו. אני אוהבת את המדינה ורוצה לתרום לביטחון אזרחיה".ביום הגיוס הלכה אמירה לבדה ללשכת הגיוס, עלתה לאוטובוס והגיעה עם יתר הבנות שגוייסו לבסיס הטירונות של מג"ב. לדבריה, היא זוכה שם לאהדה גורפת מצד חברותיה היהודיות. "הן כמו אחיות שלי, אוהבות אותי, תומכות ומעודדות. הן חיבקו אותי ואני אותן. אנחנו כמו משפחה. החברות כל הזמן אומרות לי שאני עשיתי היסטוריה ומעריכות מאד את הצעד שעשיתי. גם המפקדים מפרגנים ודואגים לי. אני מרגישה במג"ב כמו בבית, מרגישה שהגשמתי חלום.אמירה אינה מסתפקת בתפקיד של לוחמת מן השורה, ושואפת להתקדם במסלול הפיקוד. "אני מקווה להצליח בשרות הצבאי וגם להמשיך לקצונה", היא אומרת. "אני מקווה שהצעד שעשיתי יהיה בבחינת פריצת דרך בחברה הבדואית וממליצה לבנות בדואיות נוספות ללכת בדרכי". תת-ניצב גבי אורגיל, מפקד בסיס ההדרכה של משמר הגבול, אמר: "אמירה היא סנונית ראשונה שמסמלת מהפכה חיובית בגישה לגיוס בנות העדה הבדואית, ואנחנו מברכים על הגישה שלה. היא ה'בייבי' שלנו ואנחנו בהחלט מתכוונים לטפח אותה".".

מעמד האשה בשחר ההיסטוריה על פי ספר בראשית


בעידן הליברלי של היום ישנם בני אדם רבים בעלי נורמות ליברליות התופסים את האיש והאשה במעמד שווה. מטרתם של חלקם היא לפעול למען החלת שוויון זכויות לאשה כמו לגבר. קיימים גם בני אדם בעלי ערכים דתיים המאמינים גם בשוויון יחסי המגיע לאשה. ועל כן הם מנסים להפוך את הדת או לפרשה כשוויונית יותר ביחסה למגדר הנשי. הנושא של מעמד האשה חשוב לרודפי צדק רבים המבלים את זמנם המוגבל בעיסוקם למען האידאל שלהם בנושא. אך לא רק כיום העיסוק במעמד האשה היה חשוב, אלא גם בראשית ראה לנכון לעסוק בנושא חשוב זה ועל כך אכתוב כדלהלן ואפרש מס' ציטוטים מספר בראשית העוסקים בבריאת האשה ובעונשה לאחר האכילה מן עץ הדעת טוב ורע.

אדם וחוה – הנס הולביין

  1. בראשית א',

"כו. ויאמר אלהים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו וירדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה ובכל הארץ ובכל הרמש הרמש על הארץ. כז. ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אתו זכר ונקבה ברא אתם. כח. ויברך אתם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרמשת על הארץ.

בפסוק כ"ו ניתן להבחין שהאל מצהיר על רצונו ליצור את האדם. ובפסוק כ"ז כתוב על מימוש הרצון ובריאת האדם. בסוף הפסוק התורה מתארת שהאדם נברא זכר ונקבה, והכוונה בכך, לפי הבנתי העצמאית, שגזע האדם נוצר כשהוא זכר ונקבה, אולם לנקיבה לא קוראים אשה אלא אדם. בנוסף בפסוקים כ"ז – כ"ח רואים התייחסות אליהם בלשון רבים, כלומר, הם היו שני ישויות אנושיות.".

  1. פרק ב',

"ד. אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות יהוה אלהים ארץ ושמים. ז. וייצר יהוה אלהים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה. ח. ויטע יהוה אלהים גן בעדן מקדם וישם שם את האדם אשר יצר…  יח. ויאמר יהוה אלהים לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו. יט. ויצר יהוה אלהים מן האדמה כל חית השדה ואת כל עוף השמים ויבא אל האדם לראות מה יקרא לו וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו. כ ויקרא האדם שמות לכל הבהמה ולעוף השמים ולכל חית השדה ולאדם לא מצא עזר כנגדו. כא. ויפל יהוה אלהים תרדמה על האדם ויישן ויקח אחת מצלעתיו ויסגר בשר תחתנה. כב. ויבן יהוה אלהים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה ויבאה אל האדם כג. ויאמר האדם זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת.".

בפרק ב' פסוק ד' הכתוב מתאר את היצירה שוב. בפסוק ז' הוא ממשיך ומתאר את בריאת האדם ללא כל פרוט לגבי המגדר. בפסוק י"ח, האל מכריז על רצונו לברוא לאדם סייעת. בפסוק כ' הכתוב שוב מתאר שלא נמצא לאדם עזר כנגדו, כלומר, הוא זקוק לעזרה. בהמשך בפסוק כ"א, מתואר שהאל הרדים את האדם ולקח לו צלע. ובפסוק כ"ב כתוב, שהאל יצר מן הצלע הזו אישה והביאה אל האדם.

יש לציין שכעת ניתן לראות שמופיעה המילה אישה לראשונה, שהיא נעשתה מצלעו של אדם, הובאה אל האדם ונוצרה למען האדם. כזכור, בפרק א' פסוק כ"ז, הנקבה לא נקראה אישה, אך כעת כן. בהמשך, בפסוק כ"ג, האדם מצהיר שהאישה היא עצם מעצמותיו, בשר מבשרו, אשר היא קרויה אישה כי מאיש נלקחה.

ידוע ומפורסם משפטה של סימון דה בובואר, (המין השני, כרך שני – 1949), "אשה לא נולדת אשה, אלא נעשית אשה.". בדומה לכך אין הנקבה נעשית אשה עד שלא תיווצר מצלעו של אדם. כשלפני כן היא קרויה אדם, לא אישה.

מה קרה לנקבה שהוזכרה בציטוט הראשון? איני יודע. אולם ייתכן שהאל ברא אותם אחד אחרי השני ופשוט בהתחלה בראשית תיאר זאת בקצרה ללא התעמקות וההרחבה שיש לגבי העניין שלאדם אין עזר כנגדו ולא קרא לה אשה אלא אדם ובהמשך העניק לה את השם אשה וכולהו. עוד אופציה שהאדם לא הסתדר איתה. ולכן האל ברא לו נקבה חדשה שהרי הוא לא מצא עזר כנגדו באדמית הראשונה. וזה מובן שהרי האל ברא זכרים ונקבות לכל בעלי החיים והם הסתדרו. האדם היה יחודי. ואולי לכן כתוב ולאדם לא מצא, כלומר, ניסה ולא הלך. כמו כן, יש את ההדגשה של אדם הזכרי שהיא עצם מעצמיו ובשר מבשר ומאישה לוקחה. ואם כן, מעניין מדוע אדם אבינו לא הסתדר עם אדם אימנו והיה צריך לחכות לחוה אמנו. האם אהבה מוצלחת ובעלות זכרית חייבים ללכת ידי ביד?!

Adam and Eve in the Garden of Eden: The Creation of Adam and Eve Gilded bronze, 1425-1452 31 3/8 x 31 3/8 inches (80 x 80 cm) Baptistry, Florence

  1. פרק ג',

"ו. ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל ותקח מפריו ותאכל ותתן גם לאישה עמה ויאכל… יז. ולאדם אמר כי שמעת לקול אשתך ותאכל מן העץ אשר צויתיך לאמר לא תאכל ממנו ארורה האדמה בעבורך בעצבון תאכלנה כל ימי חייך יח. וקוץ ודרדר תצמיח לך ואכלת את עשב השדה יט. בזעת אפיך תאכל לחם עד שובך אל האדמה כי ממנה לקחת כי עפר אתה ואל עפר תשוב.".

בפרק ב' פסוק י"ז האל מצווה את האדם לא לאכול מעץ הדעת טוב ורע, ככתוב: "ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות". בפרק ג' פסוק ו', האישה אוכלת מהפרי האסור ומאכילה את אישהּ. בפסוק י"ו האל מעניש את האשה על מעשיה של אכילת הפרי והחטאת בעלה באכילה, בעונש הכולל ריבוי עצב והריון, צער לידת בנים, תשוקה ושיעבוד לגבר.

ההסבר לעונש הוא, מכיוון שלאשה, שנבראה למען שתשרת את אדם, היה זמן פנוי ושמחת חיים יחד עם עצמאות. על כן היא צריכה להיות עצובה וכואבת, מרותקת בגידול ילדים עם שיעבוד תשוקתי-מנטאלי ופיזי כלפי הגבר. את האשה מענישים בהשבתת שמחתה. אולי כי דיכאון מוריד אקטיביות. כמו כן, מענישים אותה בכניעות לבעלה. כלומר, אין לה זמן, ולא רק שמחה. היא שולית ומשועבדת למשילות הבעל בה, כמו בעל חי וגם בדבר הכי אינטימי ובסיסי, התשוקה. היא נבראה למען הגבר ולשרתו בקלות, בפועל היא קטפה לו פרי אסור. כך גם לגבי פרי בטנה, זה לא יהיה בקלות, העניין לא יהיה מהנה, אלא כואב. על ידי הדברים הללו מאלפים את האשה. בכך תמנע ממנה ההפרעה לבעלה בפיתויים בעייתיים.

לגבי עונשה של האישה, לא ברור שהיא צוותה בעניין. אולם היא אומרת לנחש כך בפרק ג' פסוק ב'-ג':"ב ותאמר האשה אל הנחש מפרי עץ הגן נאכל ג ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלהים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו פן תמתון". וכן לגבי דו השיח שלה עם האל כתוב כך בפסוק י"ג:"ויאמר יהוה אלהים לאשה מה זאת עשית ותאמר האשה הנחש השיאני ואכל". שמא בגלל שהיא נספחת של אדם כשפחתו, אזי היא נתחייבה דרך ציוויו. יהיו כאלו שיוכלו לדייק פה שהאשה היא הנקבה שנקראה בשם אדם שפוצלה כדי להיות לעזר כנגד אדם. אולם איני יכול להגיד זאת כי לא ברור לי מדוע הנקבה 'האדמית' תורד למעמד משרתת ללא סיבה. אולם ניתן להגיד שהאל פועל ללא כל סיבה, אולם לפי העונשים שהוטלו על הגורמים המעורבים בחטא האכילה מעץ הדעת טוב ורע, משמע שהאשה חשבה לא כך.

בפסוקים י"ז-י"ט כתוב עונשו של אדם מכיוון ששמע לקול האשה ואכל מן העץ האסור, נענש  שאדמתו תהיה ארורה, בעיצבון יהנה ממנה, על אף מאמציו והשקעתו בקרקע היא תצמיח לו קוץ ודרדר, יאכל עשב ובזעת אפו יאכל לחמו. וההסבר לגבי עונש האדם, כזכור האל ברא לו עוזרת. העוזרת הביאה לו פרי אסור. העוזרת מסייעת לו לנוח ולקיים חיי פנאי. הפנאי מאפשר לו לחטוא כי יש לו זמן להקשיב לה. אי לכך יש עניין להתיש אותו. כמו כן, היות והוא היה כפוי טובה, האדמה כפויה כלפי השקעתו. ואם הוא חטא באכילה, אזי הוא גם סובל באכילה. על אף שהאדם התרשל בניהולו על האשה, הוא קיבל עונש פחות יותר. הוא לא משועבד אדם אחר מלבד האל או יולד ילדים. הוא מעט עצוב וצריך לעבוד קשה. אולם ברם, אולי זה משרת את האשה שכך יש לזכר פחות זמן ורצון להתעלל בנקבה שלו.

אפשר לומר שהעונש שקיבלו אדם ואשתו, זהו עונש המוטל עליהם בלבד, ולא על צאצאיהם. וכמו שרואים לגבי עונש הנחש בפרק ג' פסוק י"ד, "ואיבה אשית בינך ובין האשה ובין זרעך ובין זרעה הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב.", רואים שכאן יש אמירה לדורות מזאת שכתוב ובין זרען ובין זרעה. אולם דורי דורות של מאמינים ראו בזאת הסבר לטבע המגדרים של הזכר והנקבה. וניתן להבין, שאחרת מה חשוב לספר את הסיפור של בריאת האשה, החטאת הגבר בעץ הדעת טוב ורע ועונשה, אם לא כמעשה אבות סימן לבנים.

  1. פרק ג'

בפסוק כ' האישה מקבלת את שמה ממושלה, אדם, כמו אדון הנותן שמות לעבדיו וילדה לבובותיה, ככתוב בפרק ג' פסוק כ':  ".  ויקרא האדם שם אשתו חוה כי הוא היתה אם כל חי.". חשוב לבראשית להגיד שהאשה הקרויה חוה נחותה ומושפלת לאדם. למה?! אולי כדי להדגיש את הסמליות של האשה כיצירה שנוצרה למען הגבר ומן לגבר. לפי ההצעה השאדם לא הסתדר עם האדמית הנקבית אז העניין מובן שהרי הוא בחר ליצור חיים מחוה ולא מהנקבה ולכן היא אם כל חי.

Adam And Eve – Painting from paradise – francesco

לסיכום, אנו רואים שהנקבה, בשונה מהאשה, יכולה להיות שוות ערך לזכר ולהיקרא אדם. אך האישה מעצם בריאתה נוצרה למען שרת הגבר, מן צלע הגבר וקרויה על שמו. היא מעלה בתפקידה, ובאופן אקטיביסטי החטיאה את האדם, נענשה בשעבוד כלפיו ולבסוף מושלה ומושא תשוקתה העניק לה את שמה. בנוסף, התורה חשה צורך להגביל את האשה. דבר זה מעיד על הכוח הטמון בה ושאולי יש חשש שהיא תהרוס את המצב הקיים. ברור לי שדורות רבים של אבותיי ואולי גם אימותיי נקטו בקטעים הללו כדי להסביר לאשה שמצבה עגום בגלל שהיא סוג ב' נצחית שהרי גם אחרי שנבראה למען הגבר היא מעלה באל ובאישהּ. הצעתי גם הצעה שהאדם לא הסתדר עם האדמית הנקבית ולכן האל העניק לו את האשה.

מעולמו של אזרח במצב חירום ומצב חירום-מנטלי


ישנם ליצנים הטוענים טענות בסגנון של כדלהלן: שהמדינה לא דואגת כראוי לאזרחיה ולנתונים תחת אחריותה בשטחים השנויים במחלוקת. הם נוהגים להגיד שהמדינה לא מנסה למצוא את מבצעי תג מחיר ושאר מתנכ(ח)לים ומפגעים אנטי מוסלמיים. לעומת זאת כשמנסים למצוא מפגע אנטי יהודי, הם יודעים למוצאם במהרה וזאת על ידי יד קשה ותוך פגיעה בחפים מפשע ומעצרי שווא.

הנה, המדינה השקיעה רבות בפענוח הרצח האידיוטי והמרושע של משפחת דוואבשא הי"ד מכפר דומא. המדינה אישרה למוחבארת לנקוט באמצעים מיוחדים ובמעצרים מנהליים כדי למנוע המשך פיגועים ולמצוא את המפגעים הקשורים למעשה.

כמו כן, לפני מס' ימים ביום שישי בראשון לינואר, נעשה פיגוע מוצלח וטרגדי שבו נהרגו שלושה אנשים על ידי מחבל שאביו החזיק נשק משטרתי מיוחד. והנה, כוחות הביטחון מחפשים אחריו ללא הרף כשאנשי תל-אביב מרגישים שהם נמצאים בזירת לחימה. ועד היום, כבר חמישה ימים, עדיין לא מצאוהו. ומדובר במפגע בעל נשק תת-מקלע מסוכן מאוד.

המחבל מדיזנגוף, נשאד מלחם

כעת ניתן להוכיח שהטיעונים הליצניים לא מוכחים וחסרי בסיס. וזאת כמו שראינו שהמדינה מפעילה אמצעים מיוחדים כלפי יהודונים רעים ולא מצליחה למצוא מחבל מסוכן כבר כמה ימים.

אולם כעת יבוא איזה קונספירטור, שלא מאמין בתיאוריות על רצח רבין, שיגיד שנשאד מלחם, בנו של איש כוחות הביטחון, נשלח על ידי כוחות הביטחון לבצע פיגוע כנגד אנשי תל אביב על ידי שימוש בנשק מיוחד ומשטרתי (תת-מקלע איטלקי M4 שיש כמותו רק אחת עשרה בכל הארץ שאביו קיבל מהמשטרה – כך אומרים השמועות) למען שהמדינה תוכל לדכא יותר את אזרחיה המוסלמים.

האם יש היגיון לצום את ארבעת הצומות: צום גדליה, י' בטבת, י"ז בתמוז וט' באב?


השבוע חל יום מיוחד לדתיים בארץ, הוא 'צום עשרה בטבת'. חשוב לציין שהדתיים לסוגם מהווים על פי הלמ"ס מעל 20% מן האוכלוסייה היהודית במדינה. בחברה הדתית אומרים שאנו ("עם ישראל") עדיין ב'גלות', ויש לנו לצום כעת בצומות שלזכר החורבן, על אף שאנו גרים בארץ ישראל ותחת שלטון יהודי.

למי שלא זוכר, יש ביהדות ההגמונית ארבעה צומות לזכר החורבן, ואלו הם: צום גדליה – רצח גדליהו בן אחיקם, מושל משת"פ מטעם השלטון האכדי. צום עשרה בטבת – יום תחילת המצור על ירושלים. צום שבעה עשר בתמוז – יום פרוץ חומות ירושלים. תשעה באב – יום החרבת בית המקדש. את תענית אסתר איני כולל שהרי אין זה קשור לחורבן אלא סתם לחיבה של העם לצום וידוע שהוא מנהג מחודש ומאוחר הרבה יותר מן הצומות הללו.

ברם, לו נשאל אדם פשוט האם אנו בגלות, הוא יגיד לנו: איזו גלות?! יש לנו מדינה! יש את ירושלים! אז על מה אתם צמים כיום? בשעתו ניגש אלי מכר חרדי ושאל אותי, האם יש לי 'היתר' בשבילו לא לצום צומות שנוסדו על חורבן אנשי יהודה. אמרתי לו: כמו שביטלו את הצומות בתקופת בית שני על בית ראשון, כך גם עכשיו זה התבטל. שהרי לא מסתבר שבזמן ההוא ציינו את הצומות העצובים הללו כשהמצב היה סביר. וכן בפרט שהיה להם בחלק מן הזמן שלטון עצמי וכל הזמן בית המקדש. כמו כן, לאחר חיפוש ממוקד במרשתת מצאתי שיש נביא מפורש על זאת הנמצא בזכריה ח' י"ט שאומר כך:

"כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת: צוֹם הָרְבִיעִי (בתמוז) וְצוֹם הַחֲמִישִׁי (ט' באב) וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי (ג' בתשרי) וְצוֹם הָעֲשִׂירִי (י' בטבת) יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ".

הוא הגיב לי כך: הרי כיום אנחנו לא יכולים לבנות. עניתי לו: אנחנו יכולים. יש לנו ריבונות, רק אנחנו לא רוצים. אנו הבעיה! ובפרט שחיפוש קצרצר במרשתת הניב תוצאה שהתלמוד בבלי כותב כך:

" … דאמר רב חנא בר ביזנא אמר ר"ש חסידא מאי דכתיב (זכריה ח, יט) 'כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה'. קרי להו צום וקרי להו ששון ושמחה. בזמן שיש שלום, יהיו לששון ולשמחה. אין שלום, צום. אמר רב פפא: הכי קאמר בזמן שיש שלום, יהיו לששון ולשמחה, יש גזרת המלכות, צום, אין גזרת המלכות, ואין שלום רצו מתענין רצו אין מתענין…".

כיום הרי יש שלום אלף מונים מפעם ואין גזירת המלכות מכיוון שיש לנו את "גזירת מדינת ישראל" – עצמאות. הוא לבסוף לא צם. חרדי מעניין.

הגיע הזמן לחשוב מה דינם של עם או דת שהוצע לפניהם עתיד חדש והם סירבו לקחתו. האם זה מפני שהם מאוהבים בעברם הנוסטלגי, האם מפני שהם חסרי ביטחון לקחת בשתי ידיהם את העתיד שהוצע להם וזאת מחמת שלא לימדו אותם מעולם לשכוח קצת?

יש לי חבר מרקסיסט שאמר שהעם הבין, אבל העם שבוי בידי המעמד השולט. וכמו שנאמר: "דברי ימיה של כל חברה עד כה, הם דברי הימים של מלחמת המעמדות." – קרל מרקס. התייעצתי עם חבר נוסף בנושא הזה והוא אמר לי כך "העובדה שהעם לא הבין שאין צורך לצום בתשעה באב היא כשלעצמה סיבה מספקת לצום ביום הזה. הגיע הזמן שנפסיק להתאבל על העבר ונתחיל להתאבל על העתיד."

כשמרן ידוע אומר אני שיש לנו לכבד את המסורת גם אם היא לא תמיד הגיונית וגם אם המקורות סותרים את ההסברים המקובלים למעשה, כדוגמת ארבעת הצומות. אולם אין אנו חייבים וזה בהתנדבות וככתוב לעיל 'רצו מתענין'.

על הגזענות


אלו דוגמאות של גזענות אתם מכירים? האם הגזענות זה לחשוב שיש הבדלים בין גזעים אנושיים, האם הגזענות היא להפלות אנשים, האם גזעני זה להעליב בן אדם על רקע גזעו?


מהו גזע, האם יש גזע טהור, ואם יש גזענות, האם זה אומר שעלי להפלות מישהו

אלבר מאמי

אלבר מאמי, והגזענות הסטראוטיפית האנושית, האיש טוען שטבע האדם לחלק לקטגוריות ולסדר לו את הדברים בראשו וכך האדם בונה לו סדר במחשבתו. וכן שהגזענות זו אחרות, שהרי אין גזע טהור שהרי כולנו מעורבים. כלומר, להגיד שמישהו שונה ואחר ממני זה לא בגלל מאפיינים מהותיים אובייקטיביים אלא מחמת הגדרות סובייקטיביות של תחושת שוני. העניין מתבטא בשינויים על רקע דת, אתניות, גזע וכו'.

סטראוטיפים גזענים – כשהשחור  חוליה מקשרת בין האב הקדמון לאדם הלבן

כיום בדמוקרטיה הליברלית הרעיון המרכזי במלחמה בגזענות הוא לשמור על זכויות האדם של המופלה אשר נחשב כמוזק. אדם שחייו בסכנה או אדם שאינו מצליח למצוא עבודה על רקע גזעו וכדומה. לדוג': חוק שוויון הזדמנויות בעבודה.

האבסורד הוא שגם עמים שסבלו מהגזעה חמורה נקטו אחר כך בגזענות. ודוגמה ידועה היא שהצ'רקסים גורשו מהקווקז על ידי הרוסים וסבלו מהרג רב ואחר כך השתתפו בג'נוסייד הארמני. ואפילו בחברה הישראלית יהודים אשר חוו על בשרם את מוראות הגזענות החילו זאת על מזרחיים וערבים. ובזמן האחרון אנו נתקלים בלינץ' וניסיונות לכאלו מעשים שבהם אנשים נפגעים בגלל מראם הפלסטיני. וכן ראינו אצל הרואנדים אשר סבלו מן הקולוניאליזם הגזעני ולבסוף השמידו את השכנים שלהם.


גופת אשה ארמנית שסבלה מהתעללות יחד עם גופת ילדה ברקע – הצ'רקסים סייעו ברציחות

גזענות וחופש הביטוי

אחד הרעיונות המרכזיים בדמוקרטיה הליברלית הוא החופש וזאת כדי למנוע דיקטטורה שגם היא רצחנית ופוגעת בזכויות האדם ובמסגרת זו יש חופש ביטוי לאזרחים. האם עדיין מותר לנו להביע את דעותינו הגזעניות? עוד שאלה, לדוגמה במיניות, ישנם בני אדם האוהבים מאפיינים גזעיים בבני זוגם, האם זו גזענות שלילית, היכן עובר הגבול? אכן החוק מוגבל בנושא הזה בדמוקרטיה הליברלית. אולם אנו כאזרחים צריכים להיאבק נגד התופעה שלא תוביל לאלימות נגד חפים מפשע.


גזענות וג'נוסייד

אחד ההיבטים החמורים ביותר של הגזענות הוא רצח עם. ותמיד כשהעניין קורה, החוקרים מצאו שיש דה-הומניזציה (חוסר אנושיות), דמוניזציה (שדיות) ודה-לגיטימציה (הוצאה מן החוק). ניתן להגיד שרואים שהגזענות מסוכנת.


לסיכום

הגזענות היא אחרות המפלה את האחר. חשוב להבין כדי שנוכל לטעון לגזענים שהגזענות היא נורמה שלילית ולא מדע .ועם כל זאת אין היגיון מחייב שבני-אדם יופלו על סמך ההבדלים הללו. כמו כן, אין כזה דבר גזע טהור כך שהשוני לא אובייקטיבי. אמנם ישנה גזענות לגיטימית שלא מזיקה לאחר. אולם מבחינה מוסרית נורמטיבית נהוג להימנע מלהעליב את האחר על רקע גזעי ובפרט שזה גורם לשסע ואז העניין מעמיק את השנאה בין המגזרים.

להרחבה על נושאי גזענות:

שינוי מעמד האשה בחברה הדתית-חרדית


הקדמה

הנני מצטט ממדרש מעשה חנוכה וכך כתוב:

"כיון שראו יוונים שאין ישראל מרגישין בגזירותיהם, עמדו וגזרו עליהם גזירה מרה ועכורה, שלא תכנס כלה בלילה הראשון מחופתה אלא אצל ההגמון שבמקום ההוא. כיון ששמעו ישראל כך רפו ידיהם ותשש כוחם ונמנעו מלארס, והיו בנות ישראל בוגרות ומזקינות כשהן בתולות, ונתקיים עליהם: "בתולותיה נוגות והיא מר לה" (איכה א'), והיו יונים מתעללים בבתולות ישראל, ונהגו בדבר הזה שלוש שנים ושמונה חודשים, עד שבא מעשה של בת מתתיהו כהן גדול שנשאת לבן חשמונאי ואליעזר היה שמו. כיון שהגיע יום שמחתה הושיבוה באפיריון, וכשהגיע זמן הסעודה נתקבצו כל גדולי ישראל לכבוד מתתיהו ובן חשמונאי, שלא היו באותו הדור גדולים מהם, וכשישבו לסעוד עמדה חנה בת מתיתיהו מעל אפריון וספקה כפיה זו על זו וקרעה פורפירון שלה ועמדה לפני כל ישראל כשהיא מגולה ולפני אביה ואמה וחותנה. כיון שראו אחיה כך נתביישו ונתנו פניהם בקרקע וקרעו בגדיהם, ועמדו עליה להרגה.

אמרה להם: שמעוני אחיי ודודיי, ומה בשביל שעמדתי לפני צדיקים ערומה בלי שום עבירה הרי אתם מתקנאים בי, ואין אתם מתקנאים למסרני ביד ערל להתעלל בי! הלא יש לכם ללמוד משמעון ולוי אחי דינה שלא היו אלא שניים וקנאו לאחותנו והרגו כרך כשכם ומסרו נפשם על ייחוד של מקום ועזרם ה' ולא הכלימם, ואתם חמישה אחים יהודה יוחנן יונתן שמעון ואליעזר, ופרחי כהונה יותר ממאתים בחור, שימו בטחונכם על המקום והוא יעזור אתכם שנאמר: "בי אין מעצור לה' להושיע וגו'" (ש"א י"ד), ופתחה פיה בבכיה ואמרה: רבש"ע אם לא תחוס עלינו חוס על קדושת שמך הגדול שנקרא עלינו ונקום היום נקמתנו.

באותה שעה נתקנאו אחיה ואמרו בואו ונטול עצה מה נעשה. נטלו עצה זה מזה ואמרו בואו וניקח אחותנו ונליכנה אצל המלך הגדול ונאמר לו אחותנו בת כהן גדול ואין בכל ישראל גדול מאבינו. וראינו שלא תלין אחותנו עם ההגמון. אלא עם המלך שהוא גדול כמותינו. ונכנסנו עליו ונהרגהו ונצא, ונתחיל אחר כך בעבדיו ובשריו, והשם יעזרנו וישגבנו. נטלו עצה וכו'. ועשה להם הקב"ה תשועה גדולה, ושמעו בת קול מבית קודש הקודשים: כל ישראל נצחו טליא באנטוכיא, כן יעשה המקום ישועה בימינו אלה.".

נצחון המקבים על היוונים – גוסטב דורה


ולדברי, לכל הטוען שהנשים הדתיות-חרדיות אינן זכאיות להיקרא דתיות-חרדיות כשהן דורשות שינוי במעמדן, טענתכם דומה למי שאומר שקשה לחיות בישראל עקב המצב הביטחוני והכלכלי, ומישהו אומר לו: "יש לך תלונות?! אם כך אז אתה לא ישראלי, תעזוב ותלך למקום אחר". אביא דוגמה אחרת, תחשבו שסופרז'יסטית אנגליה טוענת לזכות הנשים ואנגלי מכובד אומר לה: "רהיט! הפמיניזם מנוגד לאנגליות בעצם הגדרתה, לכי למקום אחר".

יהודית והליפורנוס – צ'ארלס מלין

אני חושש שמכיוון שאתם הדתים לסוגכם המתנגדים לחדשנות הזו מאוד נחותים בערככם כבני אדם בסוציולוגיה הדתית-חרדית ואינכם מצליחים להבין מדוע שאדם יבוא וישנה דברים 'מפנים' ולא יבגוד בסביבתו ויערוק לחברה חדשה "טובה" יותר. אולם בכך אתם מפקירים את סביבתכם. ולא רק שאתם משתמטים אלא אתם תוקפים את המשנים 'מפנים'.

אתם האומרים שהדת נגד שינוי, אגלה לכם סוד קטן, הלבוש הדתי השתנה. האם המחליף הראשון אינו דתי?! הלכות חדשות נוצרות. האם המחדש אינו דתי?! מפלגות דתיות חדשות נוצרות, האם מקימיהם ומצביעיהם אינם דתיים?! הדתיות משתנה. וטיעון בהקשר של חנוכה. נהוג לספר מעשיה עתיקה הקרויה 'מעשה יהודית' בחג הזה ולכן נוהגים לאכול מאכלי חלב. האם יהודית אינה נחשבת יהודיה אדוקה בדתה מכיוון שעשתה מעשה תמוה והרגה מצביא אויב ולא ברחה למקום אחר ונשארת נורמטיבית?

יהודית – יוליוס זיגלר

לגבי הטענה שההגמוניה הנשית בחברה הדתית למיניה גם אינה תומכת ומתנגדת לשינויים, אזי כך תשובתי: האישה המיינסטרימית לא רוצה להיות באור הזרקורים הזה עדיין, חכו נא מס' שנים. אנו מתקדמים לאט אחר האופנה המערבית. לפיכך הנני חושב שאין הוכחה שישנה התנגדות גורפת לצעד ובגידה של החברה בפמיניסטיה.

הבדיחה היא שהפמניזם מת לאחר 'הפמיניזם הקווירי'. ומשום מה פמיניסטיות דתיות מנסות להחזיר את הגלגל לגזענות הפמיניסטית הישנה והטובה. היה מחקר שהובא בעיתונים לאחר הבחירות הפנים מפלגתיות במפלגה הדמוקרטית שנשים משכילות בארה"ב העדיפו להצביע לאובמה ולא לקלינטון. וזאת על אף היותן נשים. התברר שהן אינן רואות את הנשיות שלהן כשיקול להצבעה.

עוד פוסטים בנושא הפמיניזם:

כיצד אדם יכול לחוש אתאיסט ושמרן בו זמנית


אני מרגיש אתאיסט ושמרן בו זמנית. אני אדם דתי ואיני מרגיש אתאיסט בהקשר של שמירת השבת או לגבי התענית ביום הכיפורים על אף הקשיים, היות שעם מעשים אני מזדהה מצוין. צריך לעשות ותו לא. מסורת.

פעם אחת אמרתי למישהו שהציע לי להשקיע עמו בעסק וניסה לשכנע אותי להסכים עמו, "תראה: אתה יכול ל'זיין' אותי בכל מקום בגוף. המשכתי והצבעתי עם אצבעי על ראשי ואמרתי כאן לא תצליח ל'זיין' אותי. יש דברים שהם מעבר לשליטתך." כמובן ש"טעיתי".. פעם אחרת חברי הלז 'חפר' לי שעות ארוכות, או אז אמרתי לו: "גם את מוחי הצלחת 'לזיין', חפרת!".

כלומר, אני מרגיש רע מאוד כשבעלי הסמכות,  סתם אנשים קרובים או החברה ההגמונית כופים עלי את דעתם ולא רק תובעים ממני לבצע את המעשה הנהוג אלא לחשוב כפי שרווח באזורנו.

שנים רבות, כמו לוחם חירות עז נפש, הייתי מביע את הנון-קונפורמיות שלי, על אף שהיא לא התבטאה במעשים אלא בחוסר הצהרות או הצהרות-נגד. זו הייתה דרכי להרגיש חופשי. בשנים האחרונות התבגרתי והבנתי שדיבור פומבי הוא מעשה, לכן יש להתייחס אליו כפרקטיקה ולא כדיבור בלבד של מחשבה וכך בעצם להבין שבעלי הכוח בחברה אינם שולטים במחשבתי אלא במעשי בלבד.

מדוע אני מרגיש אתאיסט ושמרן יחדיו

הנני חי בארץ ישראל, 'הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון', כפי שנהוג להגיד. מדינה שהוקמה על ידי עם מסכן שנרדף שנים רבות וסבל נורא מרדיפות של אנשים רעים וממוות המוני אפילו. במדינה הזו, המדינה שלי, מדינת ישראל, מתייחסים בה למאפיינים מיסטיים מסוימים בצורה אקסיומתית. הכול כדי ליצור תחושה מיוחדת ונעלה והסבר לרדיפות שכקולקטיב חווינו. כשכולם חווים את התחושות המיסטיות הללו, של זאת שהם מיוחדים מכל העולם והכי טובים ומוסריים. וכן שביהדות יש משהו מיוחד שגורם לכך  שתמיד ירדפונו. וכל מת שתכונה זו של מותו נוצרה בהקשר של הצבא או במסגרת פשעים שנעשו על ידי הגרמנים במלחמת העולם האחרונה, הוא קדוש. ומערבבים את הקדושה הלאומית עם הקדושה הדתית והופכים אותו למת-עליון וקוראים לו קדוש.

מה נעלה בגופה מתה מה נעלה באדם שמת כאדם פסיבי? מה נעלה באדם שהלך לצבא כי היה חייב ואם לא היה מתייצב לגיוס היה מגיע לכלא? מה נעלה באדם המגן על חייו כי הוא רוצה פשוט לשרוד ולחיות? מה נעלה באדם שהקריב את חייו למען החברה, לכאורה, כתוצאה מלחץ חברתי? מה נעלה באדם שיש לו צורך להיות אלטרואיסט? מה זה 'פאקינג' נעלה?!

נילס פורסברג – מותו של גיבור

כשהנני רואה את פסטיבל הקדושה, הציונות, הצבא והשואה. אני חווה זאת כמו האתאיסט לגבי האל, כולם מאמינים ואני לא ואם הם ידעו מה אני חש, ירדפו אותי. מצד שני, הנני מרגיש שמרן, כאדם שלא אימץ את צורת המחשבה החדשה, כביכול. כאדם מיושן שאינו חש ומבין את צורך להשתתף בפסטיבל 'העבודה הזרה' הזה של הרצון להיות מיוחד ונשגב. לפיכך הנני מרגיש כאתאיסט ושמרן.

למה השוויתי זאת לשבת ויום כיפור?! כיהודי מסורתי מאמין קל לי מאוד לבצע את דרישות הדת. בדת, איפה שאני גדלתי, שמים דגש על המעש ולא על ההבנה והאמונה. מה שחשוב, זה המעשה על פי הדת. לאדם מותר להיות טיפש ולא להבין ולקיים מצוות מתוך המסורת גם מבלי להבין את הרעיון. למה? 'ככה!'.

איני יודע מה  מיוחד בשבת יותר מיום רגיל מימי החול. גם איני יודע מיוחד ביום כיפור. אני כן יודע שנהוג לשמור שבת, לצום ולשמור את יום הכיפורים כי 'השם' אמר. אלוהים שלי הוא אלוהים כי הוא יכול, כלומר, חזק יותר. ומשם גם סמכותו ומוסריותו. הוא לא נכון מעבר למה שיכול הוא לעשות באלימותו עם כוחו.

בקצרה, דרישות מעשיות לא מציקות לי כמו דרישות קוגניטיביות-הצהרתיות. למרבה האבסורד אני חווה פחות שיעבוד כשאני מוכרח לעשות מעשים פיזיים (נעשה ונשמע), לעומת הניסיון לשעבד את מוחי. בינתי היא מקום אינטימי בתחושתי וציפור נפשי וכל עוד היא חופשיה, בן חורין חש הנני.

להיות עם חופשי בארצנו, העם כקולקטיב אינו משועבד, לעת עתה, אך  האדם האם הוא חופשי?

ג'ונסון איסטמן – הרכיבה אל החירות

Beasts of No Nation 2015 – חיות ללא עם


יצא לי לא מזמן להתבונן בסרט של נטפליקס בשם 'Beasts of No Nation 2015 – חיות ללא עם'. הסרט מתאר בצורה יפה מאוד את תופעת הילדים-חיילים, תופעה הרווחת באפריקה. מדובר על ילדים הנחטפים על ידי ברוני מלחמה ומשולבים בצבאם. חלקם מצטרפים מפחד, חלק מרצון לנקום ברוצחי בני משפחתם וחלק על ידי כפיה.

בסיפור בסרט הזה, אגו, נער במדינה לא ברורה שמשפחתו נהרגת על ידי כוחות הצבא שביצעו הפיכה במדינה, מצטרף לצבא המורדים של ה-NDF, צבא ההגנה הילידי, native defense force. אגו נתפס על ידם ומתוך רצון לשרוד ביער ומתוך מטרה לנקום את רצח משפחתו ומפני חשש שאם לא יצטרף לצבא של הילדים הוא יחוסל. אגו מפתח קשר ידידות עם נער שתקן בשם סטרייקר. לא ברור מדוע הוא שותק. אולם יש רמזים שזה בגלל התעללות מינית שהוא עבר.

אגו, הגיבור הראשי בסרט. האם אגו מביע אני, כלומר אנו אמורים לחשוב כאילו אנו במשבצת שלו?

הסרט הזכיר לי את אוליבר טוויסט של צ'ארלס דיקנס. גם שם מדובר על דמות מבוגרת הלוקחת חסות על ילדים ולפעמים גם בכוח. ומשלבת אותם בארגון הפשע שלו ולבסוף ננטשת על ידי קהל חסידיה.

בסרט רואים כיצד מחזקים את מורל הילדים על ידי סמים, מין, טקסי דת פאגניים ועורמה פסיכולוגית בריאה. הילדים משוכנעים שכדורים לא יכולים לפגוע בהם לאחר טקס החניכה לצבא שהם עוברים. העניין גורם להם להיות לוחמים עזי נפש.

לוחמים עזי נפש או שטופי מוח?

כשצבא המורדים עומד לנצח. המורדים מודים לאו"ם על שסייע להם במאבק. האם הדבר מעיד על התפקיד הבעייתי שהאו"ם נוטל על עצמו באזורים האלו באפריקה, האם בשם השלום העולם מעודד מלחמה, מוות וחוסר יציבות במקומות הללו?

אגו והקומנדנט

הסרט מלא שאלות לגבי בגרות האדם, ממתי הוא אחראי למעשיו ומה מידת השפעתו על יכולת הבחירה שלו והאם כל הנערים בעולם בעצם נמצאים באותו המצב או שזה רק קבוצות מסוימות?

הוי אפריקה, אמא אפריקה, כולנו יצאנו מבטנך וכה רבות את סובלת. דעת הקהל בעולם מדברת על סוריה וישראל ומתעלמת מהבעיות של מולדתינו היבשת השחורה. האם זה קשור לגזענות, האם אולי בגלל אינטרסים כלכליים של תאגידים המנצלים את חולשתה של היבשת?

בעוד דעת הקהל העולמית תוקפת את ישראל על זאת שהיא מבצעת מעצר של מחבלים-קטינים. בסרט מציגים את מעצרם של הילדים-חיילים באוירה טובה. וזאת על אף שצבא של האו"ם עוצר אותם על ידי לחימה וברור שהוא הורג ילדים רבים במסגרת נסיונותיו לעצור את התופעה.


העניין מזכיר את תופעת 'הקאנטוניסטים'. בפרוסיה היה מחסור בחיילים וקבלני צבא היו חוטפים נערים לצבא ומגייסים אותם בכפיה. המילה קאנטון פירושה מחוז. וכל מחוז היה אמור לשלוח מס' חיילים לצבא. מדיניות זו של גיוס בכפיה או גיוס חובה הגיעה גם לרוסיה. בהתחלה החילו זאת על האוכלוסיה הכללית ובהמשך לשאר המיעוטים כדי לגרום להם לעבור רוסופיקיזציה. על הקהילה היהודית הטילו מכסה שוה, על כל הקהילה. אולם המיוחסים דאגו להשיג 'חאפערים' חטפנים ביידיש שיחטפו את בניהם של החלשים בקהילה. המכסה לא הייתה דווקא על ילדים. אולם הקהילות תמיד מצאו ילדים מסכנים לשלוח. כלומר, הצבא ביקש, הקהילה ביצעה וחטפה.

לפני מס' ימים קם ח"כ בשם מוזס, מהרשימה החרדית האשכנזית, והטיח ביש עתיד שהצעת החוק שלהם של חוק הגיוס היא כמו בימי הצאר ניקולאי שכל עיירה הייתה אמורה להביא מס כך וכך (האיש עילג). בעוד שהציבור הכללי חייב לשלוח את בניו לצבא, הציבור החרדי זוכה לפטור נרחב והוא רואה בזה גזירת גיוס כמו הקאנטוניסטים.

לא מזמן התפרסמה כתבה בעיתון אל מוניטור 'המרדף הצה"לי אחר נערי השוליים של המגזר החרדי', שם כתוב כך:

"אחד המנהיגים הרוחניים הבולטים ביותר במגזר החרדי, הרב אהרון לייב שטיינמן, תמך לפני כשני עשורים בגיוסם של השבאבניקים לנח"ל החרדי; זאת מתוך הבנה שהנערים הללו ישתקמו בצבא ולא ישוטטו ברחוב בבטלה או יסתבכו עם החוק כאשר הם ללא מסגרת. הצבא מצדו מעוניין בצעירים הללו, אשר מנצלים את החוק המעניק פטור משירות צבאי לתלמידי ישיבות. חלקם נרשמים באופן פיקטיבי בישיבה כלשהי וכך זוכים לפטור מגיוס.".

כלומר, ניתן להבין שיש עניין למנהיגי החרדים לשלוח אנשים מסוימים לצבא ולא בצורה שוויונית. וזה בדיוק כמו 'החאפערים' בזמן ניקולאי. ובימים ההם בזמן הזה. עסקני המגזר תוקפים את הצאר ובפועל מבצעים חוסר צדק. כמו כן, בשונה מהחברה החילונית ששם אין כל כך מתאם בין חינוך לבין דפוס הצבעה, החברה החרדית מגייסת את תלמידיה כמו הילדים-החיילים באפריקה ובשם הדת מחנכים אותם לפעול למען המפלגות החרדיות. ואם יהין בחור ישיבה במוסד ישיבתי ממושטר או בת סמינר להגיד שהצביע\ה למפלגה חילונית, קרוב לוודאי שהוא\היא יושלח\תושלח אל הרחוב. האם חלקים מן החברה החרדית היא במצב של חיילים-ילדים?!


דברי מוזס

מוסר ופיגועים


שלושה פצועים בפיגוע דקירה במרכז ראשון לציון


גבר בן 35 ואשה כבת 80 נפצעו באורח קשה וצעיר נפצע באורח קל בפיגוע סמוך לתחנה המרכזית הישנה בעיר. המחבל, פלסטיני מחברון, נעצר בזירה. הפצועים פונו לבית החולים אסף הרופא" כותרת הארץ ביום שני (2/11/15).


צפו: ב-'פיגוע דקירה בראשון לציון, יום שני (2/11/15).' בסרטון ניתן לראות אנשים הרודפים לאחר המחבל וכביכול מתעלמים מן האשה המבוגרת אשר שרועה על הרצפה.

ובמאקו כתבו כך,

 "בשיחה עם חדשות 2 Online מספרת שגית ברכה-איזנקוט, נכדתה של רחל, על האכזבה הקשה שחשה לאחר הצפייה בתיעוד התקיפה. "בא לי לתת להם מנה יותר ממה שבא לי לתת למחבל. שלושים אנשים רצו אחריו, שאחד מהם יעצור ויעזור לסבתא שלי", היא אומרת. "אני חושבת שכל אחד צריך לעשות חשבון נפש".

ואכן, בסרטון ממצלמת האבטחה המוצבת באזור נראה המחבל הפלסטיני כשהוא מתנפל על רחל בת ה-80 ודוקר אותה בפלג גופה העליון. אזרחים רבים שצפו במתרחש פתחו במרדף אחריו, תוך שהם מדלגים מעל הקשישה. אחד מהם נראה כשהוא עוצר לידה, אך תוך שניות ספורות ממשיך גם הוא יחד עם ההמון הזועם.

"אתם רוצים לעצור את המחבל – בסדר, אבל שמישהו יעצור לעזור גם לפצועים. יש את המשפט 'לא מפקירים פצועים בשטח', אבל זה בדיוק מה שהפכנו להיות", אומרת הנכדה בכאב. "אם זה בתאונות פגע וברח, בלינץ' שהיה או בכל דבר אחר ביום-יום, שכחנו להיות בני אדם".".

האם נכון פעלו אלה שרצו אחרי המחבל או שהיה להם לעצור ולהגיש סיוע לאישה שמוטלת על הרצפה?

בשעתו בפני ידידים תקפתי את הנהגת אנשי ההצלה והביטחון לגבי הילד שאבו-מאזן טען ישראל רצחה בפסגת זאב ולבסוף התברר כחי וקיים. אז כך, הראשונים צדקו ברדיפה לאחר המחבל. וכן האופנוען עם האקדח השלוף. עדיף למנוע הרוגים מאשר זקנה בת שמונים שתקבל טיפול עוד כחצי דקה.

http://msc.wcdn.co.il/archive/1993142-18.jpg
המחבל מפסגת זאב

מעבר לכך, למי שלא יודע עזרה ראשונה, מהו אמור לעשות?! אני חשבתי שלא אמורים להזיז דקורים שמא התזוזה תזיק להם יותר. לגבי הגל השני של הרודפים, מי שיודע ע"ר אמור לעצור ולהגיש. וכך בדיעבד קרה. בכל מקרה, גם אם היו שוכחים מהזקנה והיא הייתה מתה, אני טוען שיש הבדל בין אזרחים שלא תורגלו וקיבלו הוראות כיצד להתנהג לבין שוטרים.

לפיכך במקרה זה, על אף שניתן לראות בבירור גם סקרנים שמתעלמים, דעתי היא שבמקרה לא כזה גרוע כמו אי קריאות למנוע טיפול במחבלים או קריאות למנוע טיפול מידתי בהתאם לתנאי הפצועים בשטח ממחבלים וזאת בניגוד למוסר הבינ"ל. ובקיצור, הגל הראשון צודק. הגל השני, תלוי בהכשרתו. והעיקר שצריך לפרגן לעם שלא ביצע לינץ' באדם תמים שנראה מחבל אשר נקלע לאזור ולא הרג את המחבל בלינץ'.

עוד פוסטים בהקשר:

מי אני ומטרת הכתיבה בבלוג


שלום רב לקורא הנכבד,

אני אדם החובב כתיבה והגעתי למסקנה שאין מספיק כותבים בעברית בסגנון שלי ומן הרקע שלי. כלומר, שזו גישה מעורבת של שמרנות עם ספקנות ועם אהדה רבה לקידמה. הנני גם אירופו-פיל מושבע וחובב היסטוריה.

כמו כן, יש לי עניין להפוך את כתיבתי לאומנות ולשם כך חשובה לי הכתיבה בפומבי, וזאת כדי שאוכל לקבל משוב מן הציבור. מטרתי בבלוג, לתאר את הנושאים המעניינים אותי על פי הבנתי הענייה.

לבינתיים כתבתי בנושאי דת ופוליטיקה. אולם הנני משוכנע שארחיב את תחומי כתיבתי. יש לי עניין נכון לעת עתה גם לכתוב שלא תחת שמי האמיתי כדי שאנשים יתייחסו לדברי באובייקטיביות ושלי יהיה חופש כתיבה ללא פחד מאחי בני האדם.

אשמח להצליח בכתיבתי ולקבל משוב חיובי מן הקוראים והעוקבים. אינני מאמין שאזכה לחשיפה רבה. אולם גם אם זה יקרה, העניין יגרום לי לקורת רוח מרובה. אקווה שאקבל רעיונות מן המגיבים ובכך אזכה להשראה אשר תשפיע עלי ועל כתיבתי.

לבלוג קוראים בשמו כיוון שזו סיסמה של שמרנים רבים וכן שזו דרך להנציח את העבר והמצב הקיים ועוד מכיוון שזה אימרה אירופאית מובהקת.

עקידת יצחק


מה באמת היה שם בעקדה?

 

אלוהים החליט לבחון האם אברהם היה מאמין אנושי. כמו שאמרו חז"ל: לא ניתנה תורה למלאכי השרת.

מה היה על אברהם אבינו לעשות, או יותר נכון מה אברהם אבינו עשה שיכול להוכיח מה היה עליו לעשות?

היה עליו לעשות את המקסימום בתור בן אדם, כמו שיונה עשה כשברח לים לחמוק מציווי האל לגבי החרבת נינווה. מה הגדולה לטבוח בן, כשהרבה אנשים בתקופה ההיא עשו זאת?! הגדולה היא בזה שלא טבח.

מה הייתה מטרת הניסוי האלוהי?

א. להוכיח שאברהם מאמין טוב ואנושי. ב. עד עכשיו כל פעם שאברהם אבינו ציית לאל הוא יצא נשכר. על כן אלוהים החליט לבדוק עד כמה הוא מפעיל את שיקול דעתו העצמאי.

האם אברהם אבינו הוא ממציא השביתה האיטלקית?

לכאורה כן. הוא התעקש בעצמו לחבוש את חמורו ולא את הסוס שהוא בעל חי מהיר יותר. לקח את שני נעריו על אף שלא היה זקוק להם. ביקע עצי עולה חדשים ולא השתמש במוכנים. שלושה ימים תמימים הוא גורר את הזמן ורק אז הוא מצליח לראות את המקום מרחוק ומדובר בהר גבוה. כשהוא מתכונן לטפס את ההר הוא משאיר את בהמת המשא למרגלות ההר ומעמיס העצים על יצחק כשהוא לוקח איתו שני פריטים, אש ומאכלת..

וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת לשחוט את בנו. את הכל הוא עושה בעצלתיים ולוקח את נעריו כדי להרבות לו טורח ולהאט את דרכו. אברהם במקום לדקור ברגעים מועטים את יצחק כמו גיבור מלחמה, והרי ידוע שמדובר במצביא דגול בעל ניסיון במלחמות. כמו שכתוב לאחר שרדף המלכים כשסייע ללוט. אברהם עושה 'טקס' של שליחת יד אל המאכלת. אולם כשהמלאך אומר לו אל תשלח ידך אל הנער, לפתע הוא שם לב לאיל ומיד מעלהו לעולה. הוא לא ש ו ל ח את ידו ו ל ו ק ח את המאכלת.. אברהם ירא אלוהים אמיתי. הוא לא חשך את בנו ושם אותו על העקידה עושה את המקסימום ותו לא. אך גם לא הורג את בנו את יחידו אשר אוהב, כי האלוהים עשה את האדם ישר.

"וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל אחַר נאחז בסבך בקרניו וילך אברהם ויקח את האיל ויעלהו לעלה תחת בנו". כתוב אחַר עם פתח, אולי מלשון מאוחר. להדגיש לנו שטוב עשה אברהם כשהתאחר לו.

אברהם מתהלך בעצלתיים

עקידת יצחק – קרווג'ו

האם אברהם אבינו עמד בניסיון?

אברהם עמד בניסיון כמו שרואים שאלוהים ברך אותו. "ויאמר בי נשבעתי נאם יהוה כי יען אשר עשית את הדבר הזה ולא חשכת את בנך את יחידך. כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים וירש זרעך את שער איביו. והתברכו בזרעך כל גויי הארץ עקב אשר שמעת בקלי.

מדוע נוהגים להשתמש בסיפור העקדה ביום הכיפורים?

כדי להראות את האנושיות של החוטא, ושלכן הוא המאמין האידאלי, לעומת האדם שלא חי בצורה אנושית כלל, הרי סוף כל סוף האל נתן לאדם זכות בחירה.

מותו של מרן כסיומו של עידן


לאחר מותו של הרב עובדיה יוסף המנוח החלטתי לצאת מן הבועה שלי ולכתוב משהו על אחר בחברה הישראלית. ויצא שכתבתי מקורי וחבל שלא כתבו עליו עוד בסגנון הזה.


מרן, רבי עובדיה יוסף, היה דמות חשובה בחברה הישראלית ובמשך שנים רבות. אדם שהגיע להישגים רבים וכבירים. אדם שניסה להילחם למען עצמאות המזרחיים מידי הדיכוי הליטאי ואפשר להגיד שנחל הצלחה מסוימת.

ניתן גם להגיד שמרן היה החרדי היחיד מאלו שהיו קשורים לרב שך, מנהיג החרדים הלא חסידים באותה התקופה, שניצח את הרב שך והאפיל עליו. מרן לא חש צורך להיכנע לכוחו הגדול של הרב שך. מתי שהרגיש שהגיעה השעה, לא הכפיף עצמו יותר לרב שך. הוא הלך לדרכו עם דעת תורתו האישית ולא עם דעת התורה "ללא הנגיעות" של הרב שך.

d7a9d79a-3d7a4d7a8d7a6d795d7a4d799d79d

הרב שך בפוזות שונות

הרב עובדיה זצ"ל, היה גם אנטי-תרבות לחברה המערבית. הוא לבש גלימה-ג'לביה וכובע-טורבן מוזרים. המשיך לדבר בעממיות על אף עמדתו החשובה וכך יצר חיבור עם מעריציו.

.

מרן מראה לאשכנזי לוזר מי הבוס..

ידוע שמרן היה שומע, בתענוג עילאי, את השירים של אום כולתום, זמרת מצרית שמרן נחשף אליה כשהיה רב באלכסנדריה. לא הפריע לו שהיא אשה ולא שהיא ערביה. זו דוג' לאדם מתון הראוי להיות רב. למי שלא מבין, הרבה דתיים מדירים זמרות מכיוון שהם טוענים שקול באשה ערוה. כלומר קולה אסור על האדם כמו איבר מינה.

מרן היה אייקון תרבות בחברה הישראלית ותמונות רבות שלו מתנוססות בבתי ישראל. בחברה בה אנשים מעריצים ספורטאים וזמרים, מרן הפך את היהדות והתורה לענף מכובד בתרבות. רבים השיב מעוון והם חזרו בתשובה רק בגללו.

מרן פאר הדור הצליח להשיב את הכבוד האנושי למזרחיים. נתן להם זהות להתגאות וחתר להפסיק את השפלתם התמידית. הוא הוכיח שבמקום שהממסד כשל, לפעמים אדם אחד אשר מכהן כרב יכול לעשות כל כך הרבה שינויים לטובה למען החברה שגדל בה. מרן מוכיח שאפילו חנון או תולעת ספרים יכול לעשות טוב להרבה אנשים ו"להחזיר העטרה ליושנה".

מרן היה בעל חסד גדול מאוד. היה נוהג לקבל חתנים ערב חתונתם ומעניק להם ברכות בין אם היו ספרדים או אשכנזים. על פי גישתו הרחומה, מרן הצטער ופעל בעניין צערן של העגונות וחיפש כל דרך להוציאן מכלאן. עגונה היא אישה שלא קיבלה גט מבעלה ועל פי ההלכה היהודית היא אסורה להינשא או לשכב עם כל אדם עד שלא תהיה עגונה, עגונה כמו עוגן. מרן גם הבין שהקב"ה לא מעוניין לחנוק את עם ישראל בחומרות ונהג להגיד: כוחה דהיתרא עדיף. כלומר, לא לבחור בגישה המחמירה בהלכה אלא בגישה המקילה. ידוע גם, שפעם מרן היה בדרך לבית החולים לצורך טיפול רפואי חשוב. לפתע אמר למשרתיו קחו אותי הביתה, אני חייב לרשום תשובה, בעניין עגונה כדי להתירה. אם לא אתעורר מהטיפול הרפואי מי יתירה בקהל?!

10109764

כשיש אדם קדוש כמותו אין פלא שאומרים שמרן היה בעל מופת עצום, מופלא ונורא. ידוע ומפורסם המקרה עם ראה"מ לשעבר אריק שרון. מרן קילל אותו ואמר עליו, "ייתן (ד') לו באנה אחת בראש, ימות, יישן לעד ולא יקום"… מיד אחר כך שרון הלך להתלוצץ עם רופאיו והפך לצמח."

כשאדם כזה כה מורם מעם אין פלא שהמוני ישראל העריצו אותו, בכו עליו ומצטערים במותו. לא לחינם הלווייתו הייתה הגדולה ביותר בדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון היא המדינה היהודית מדינת ישראל.

בר רפאלי ויום הכיפורים


כיצד ניסיתי להבין את חשיבותו של יום כיפור


יום הכיפורים מגיע. אווירת דיכאון ורצינות נופלת על המדינה. וככל שנה החילותי להרהר בנושא. שאלתי את עצמי וחברים את השאלה הזו:

מהי חשיבותו של יום הכיפורים, הרי הוא יום ככל הימים ובכל יום ויום יש להתנהג כראוי ולהיות אדם טוב 'ובמה נשתנה יום זה מכל הימים'?

השבוע התבשרנו שאישיות ישראלית מתחתנת. בעיתונים כתבו שהאירוע כל כך מיוחד שנאסר על קברניטי המטוסים להעביר את חרטומי האווירונים שלהם מעל מקום החתונה. ממש יראת שמים… מדובר בבחורה המציגה את גופה בפומבי כמו בווידוי של יום הכיפורים אשר הולכת להתחתן השבוע. וכל העם 'מדסקס' על החתונה.

השאלה המתבקשת היא, מה מיוחד באותו אייקון נשי אשכנזי בטעם אמריקאי לעומת נשים אחרות במדינת היהודים, במה זכתה בר רפאלי לכל הברדק?

לכאורה, ניתן להגיד שכדי שנוכל להבין את משמעותו של יום הכיפורים, הגורל שלח לנו את הגברת המתחתנת וגרם לה לבצע את המעשה בשבוע הזה. וכמו שהיא מיוחדת כי כך החברה קבעה, גם יום כיפור הוא יום מיוחד.

אולם אני הלא עממי איני תופס מה מיוחד באותה הרפאלי וגם בעניין יום הכיפורים, אצלי הוא  עדיין לא רציונלי, שהרי בכל יום יש להתנהג כראוי ולא רק באופן חד-פעמי. ואולי היותי נון-קונפרמי מסבירה את אי הבנתי.

רבי נחמן מברסלב כמקיאווילסט ולא רק קבליסט


ישנה בעשורים האחרונים תופעה שאנשים רבים מתקרבים לתורתו של רבי נחמן. אני שאיני חסיד כלל ומכבד בני אדם החילותי לעיין בתורתו של רבינו ולהפתעתי נהניתי מאוד. לקראת החג של רבינו, הוא ראש השנה, השתתפתי בהרצאה על חסידות ברסלב. לאחר ההרצאה החלטתי לקרוא ולהעמיק את ידיעתי על תורתו של רבינו רבי נחמן מברסלב זצ"ל. קראתי את סיפור עלייתו של רבינו לארץ הקודש הידוע בשם: 'סדר הנסיעה שלו לארץ ישראל'. הסיפור המחולק לסעיפים מצורף בלינק למטה מתוך הספר שבחי הר"ן. הטקסט עילג מאוד. ברם, מה שחשוב זה התוכן ולא הצורה, ככתוב: "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו". וחשוב לי לומר שעל אף מטעני החינוכי שבז לתורתו של רבינו,  התרשמתי מאוד. והנני אומר בפה מלא שניתן להגיד שהר"ן היה איש עליז וחכם. ולתועלת הציבור החלטתי לנתח מספר קטעים מן הכתבים על מסע עלייתו לארץ ישראל מתוך הטקסט 'סדר הנסיעה שלו לארץ ישראל כמופיע בשבחי הר"ן'.

אביא מעט פרטים ביוגרפיים על רבי נחמן מברסלב: רבי נחמן חי בין השנים 1772-1810. הוא הגיע מגזע תרשישים והיה נינו של המכונה אור שבעת פני הימים רבי ישראל בעל שם טוב. הוא ייסד את חסידות ברסלב והיה הרבי\אדמו"ר הראשון והאחרון שלה. רבי נחמן התנגד לשכלתנות. הוא חשב שרגש והדימיון הם הדרך הנכונה להבין את העולם כולל את האל. עד סוף ימיו האיש נרדף על ידי מתנגדיו. אולם כיום יש לו חסידות מיוחדת המצליחה לתפקד ללא אדמו"ר היררכי השולט בקהל המאמינים.

כתבתי שרבי נחמן הוא מקיאווליסט, והיות וחושש אנוכי שיש אנשים שלא זכו להכיר את מחשבתו של מקיוואלי, אביא מעט פרטים ביוגרפיים עליו גם כן.

ניקולו מקיאוולי חי בין השנים 1469-1527. האיש היה דיפלומט בעיר מדינה פירנצה. הוא גם היה בין האמיצים הראשונים שהעזו לטעון שכל הדרכים ראויות לשמירת המדינה.,כלומר, האינטרס של השליט, שהרי כל אחד יכול להיות שליט. כיום הכינוי מקיאווליסט מסמל אדם המאמין שכל האמצעים כשרים למען המטרה הרצויה.

דוג' לתורתו של מקיאוולי הקשורה להבנת רבי נחמן והאופי ה'מקיאווליסטי':

"אל תלכו שולל אחר אותה קדמוניות הדם שבשמה מתנשאת [האצולה] מעלינ;ו שכן לכל בני האדם אותה ראשית וכולם קדמונים באותה מידה, ומטבעם נבראו באותה דרך. הפשט את כולם עירום ועריה ותראה שכולם דומים, הלבש אותנו בבגדיהם ואותם בבגדינו, ואנו ניראה בלא ספק אצילים, והם נקלים, שכן עוני ועושר הם לבדם יוצרים את ההבדל… אך אם תשים לב לנהגיהם של הבריות, תראה כי מי שמשיגים את רוב עושר וכוח הגיעו לידי כך במרמה או בכוח הזרוע, וכדי להסוות את הכיעור שבהישגם הם מצדיקים את מה שתפסו שלא כדין, אם ברמייה ואם באלימות, בתואר מזויף של הישגים ביושר. ומי שבגלל תבונה מעטה או טיפשות יתרה נמלטים לכיוונים אלה (שולל אחר האצילות – ההסבר שלי) טובעים תמיד בשעבוד ועוני; שכן המאמינים הם תמיד משרתים, ואנשים טובים הם תמיד עניים. ומן השיעבוד לעולם לא ייחלץ אלא עז המצח וחסר האמונה, ומן העוני ייחלץ רק העושק והרמאי (ההדגשות שלי)". (תולדות פלורנץ של מקיוואלי, מובא אצל גרנט מנדל 1985 בתוך הספר 'תולדות המחשבה המדינית', 2001, עמ' 424-425: האוניברסיטה הפתוחה)

ניתן לראות שמקיאוולי שם דגש על ההצלחה על ידי המרמה ושהמוסר פחות חשוב. והוא אינו מדבר על העניין הראוי שעל פיו השליט אמור לשלוט אלא על הדרך המוצלחת.

בדומה לכך גם בספר הנסיך מקיאוולי כותב כך:

"ואולם מאחר שאדם פרטי נעשה נסיך גם בשני אופנים שאין לייחסם כליל לא לפורטונה ולא למידה הטובה, נראה לי שאין להשמיטם, גם אם על אחד מהם מאפשר לדון ביתר הרחבה כאשר דנים על רפובליקות. האופנים האלו הם: לעלות לכס הנסיכות באיזו דרך נפשעת או מתועבת, או להיעשות מאזרח פרטי לנסיך המולדת מכוח רצונם הטוב של של האזרחים האחרים". ('הנסיך' מקיאוולי, 2008, עמ' 41, הוצאת דביר והוצאת שלם)

"יכול מישהו לתהות איך קרה שאגתוקלס – ואחרים שדומים לו – היה יכול לאחר אינסוף בגידות ומעשי אכזריות לחיות זמן רב לבטח במולדתו ולהתגונן מפני אויביו בחוץ, והאזרחים מעולם לא קשרו נגדו קשר; ולעומתו רבים אחרים לא יכלו, גם בימי שלום, לשמור על המדינה באמצעות האכזריות, לא כל שכן בימים טרופים של מלחמה. אני מאמין, שהסיבה לכך היא מעשי אכזריות שמשתמשים בהם רע או משתמשים בהם טוב. מעשי אכזריות שמשתמשים בהם טוב – אם מותר לומר טוב על הרע – אפשר לכנות את אלו שנעשים כולם בבת אחת בשל הכורח לך להבטיח את עצמך, ואחר כך לא מתמידים בהם אלא ממירים אותם ככל שמתאפשר למרב התועלת של הנתינים. מעשי האכזריות שמשתמשים בהם רע הם אלה, שאף כי בהתחלה הם מעטים, הרי שבמשך הזמן גדלים ולאו דווקא מתחסלים. המקפידים על הדרך הראשונה למצוא אצל אלוהים ואדם תקנה כלשהי למצבם, כמו שמצא אגתקולס; באשר לאחרים, אי אפשר שישתמרו". (שם, שם, עמ' 45)

"אין לך דבר שמעורר כלפי נסיך הערכה כה גדולה כפי שמעוררים מבצעים גדולים ומעשים נדירים המשמשים מופת". (שם, שם, עמ' 85)

בציטוטים רואים בבירור את חשיבות ההצלחה של מקיאוולי בכל מחיר. הוא אפילו מתיר אכזריות וקורא לאכזריות מסוימת 'אכזריות טובה'. הוא גם מרגיש צורך לתאר את השיטה המתועבת או הנפשעת להיות נסיך ואינו מצנזר זאת בשם המוסר. ובציטוט האחרון הוא מביא גם רעיון פסיכולוגי היכול לשמש את השליט.

הנחת היסוד שלי שיש סוגי נסיכויות שונות. יש נסיכות עסקית, כלומר, מעמד פיננסי טוב ויש נסיכות חברתית, כלומר, פופולריות חברתית המקלה על השגת יעדים בחיים (עסקי מכיוון אחר…) ויש את הנסיכות הדתית שהיא דרך להשיג מעמד חברתי מסוים וכדומה.

לפי דעתי רבי נחמן היה אדם טוב מבחינה סוציאלית ולא היה חסר עכבות כמו מקיאוולי. ברם לא הייתה לו בעיה מוסרית לשחק משחק ולהיתפס כך כאדם המתאים לתפקיד של מנהיג דתי בעל אלפי מעריצים. וכך אציג בהמשך.

יש וויכוח האם מקיאוולי היה רק איש הגות או רק מדינאי. יש שיגידו שלכן הוא אינו הוגה, שהרי הוא לא דיבר על ערכי המדינה ומטרותיה, אלא הוא עסק בכיצד לשמר את האינטרס של השליט, כשכל אחד יכול להחליפו ועליו למנוע זאת (מיכאל קרן ועליזה קורנשטיין, מדריך למידה, 2001, עמ' 74, האוניברסיטה הפתוחה.)

בניגוד לכך, אני אגיד שמקיאוולי בחכמתו הרבה קלט שאין עניין לבזבז זמן על תאוריות לא פרקטיות ולא מוכחות ועדיף להתמקד בפרקטיקה לשם אינטרס של האדם בלא לבדוק את המוסר בעניין. בזאת לפי דעתי הוא הבין את העולם טוב יותר מקודמיו. ובזה הוא גם היה מהפכן. מדוע הוא לא אמר זאת בפומבי, אתם תשאלו?! אזי אענה לכם שייתכן והוא חש שאין העולם בשל לתובנה זו ולכן העדיף לשתוק פן יבולע לו.

לעומתו רבי נחמן לא טרח לכתוב ספר הכיצד להיות רבי המנהיג קהילת חסידים. הוא בחר לשחק את המשחק עד הסוף. ואפילו לא השאיר שום כתבים שלו אלא תלמידיו הם שכתבו משמו. וייתכן שהוא הבין שבשביל להצליח במשימה שלו להצליח לקבל כבוד עולמים ולקדם דרך רוחנית משלו, שומה עליו לעבוד כך. ואולי זה בגלל שמקיאוולי הודח מתפקידו וכל שנותר לו לעשות זה לכתוב ולא היה לו מה להפסיד בעוד שרבי נחמן נשאר נסיך רוחני עד סוף ימיו.

לפני שנתקדם ל'סדר הנסיעה שלו לארץ ישראל כמופיע בשבחי הר"ן' אביא עוד טקסט מכונן של רבי נחמן:

"קכג – לקשר עצמו להצדיק שבדור

העקר והיסוד שהכל תלוי בו, לקשר עצמו להצדיק שבדור, ולקבל דבריו על כל אשר יאמר כי הוא זה, דבר קטן ודבר גדול. ולבלי לנטות, חס ושלום, מדבריו ימין ושמאל, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (ספרי פרשת שופטים): 'אפלו אומר לך על ימין שמאל' וכו'. ולהשליך מאתו כל החכמות, ולסלק דעתו כאלו אין לו שום שכל, בלעדי אשר יקבל מהצדיק והרב שבדור. וכל זמן שנשאר אצלו שום שכל עצמו, אינו בשלמות, ואינו מקשר להצדיק. וישראל בעת קבלת התורה היו להם חכמות גדולות כי אז היו עובדי עבודה זרה שבימיהם, שהיה טעותם על פי חכמות וחקירות גדולות כידוע. ולולי שהיו ישראל משליכין מעצמן החכמות, לא היו מקבלים התורה. כי היו יכולים לכפר בכל, חס ושלום, ולא היה מועיל להם כל מה שעשה משה רבנו עמהם. ואפלו כל האותות והמופתים הנוראים שעשה לעיניהם, לא היה מועיל להם, כי גם עתה נמצאים אפיקורסים הכופרים על ידי שטות וטעות חכמתם. אך ישראל עם קדוש ראו האמת, והשליכו החכמות, והאמינו בה' ובמשה עבדו, ועל ידי זה קבלו התורה. והינו שתרגם אונקלוס (דברים ל"ב): "עם נבל ולא חכם", 'עמא דקבילו אוריתא ולא חכימו'. כי עקר קבלת התורה היה על ידי ולא חכימו, הינו על ידי שהשליכו מאתם כל החכמות כנ"ל: וזה נבל ראשי תבות לב נתיבות, שהוא כלליות התורה והיא החכמה האמתית, אשר אצלה כל החכמות בטלים. והינו נבל, שהיא בחינת התורה, הנקראת נובלות החכמה העליונה (בראשית רבה פרשה יז). (ובוא וראה שעתה מבאר ומישב התרגום הזה, שהוא פליאה גדולה, וכל העולם תמהים עליו, מה ענין תבת נבל, לתרגמו על קבלת התורה. אך עתה מה נמלצו לחך דברי התרגום האלו) (ועיין שוח"ט תהלים קיט בתמימות קבלו ישראל את התורה וכו' ע"ש): והעקר העבודה, להיות תם וישר ירא אלקים וסר מרע, בלי שום חכמות. ושלמה המלך, עליו השלום, אחר שכתוב בו (מלכים א ה): "ויחכם מכל האדם", אמר (משלי ל): "כי בער אנכי מאיש ולא בינת אדם לי". וכן אמר אסף (תהלים ע"ג): "ואני בער לא אדע בהמות הייתי עמך". וכן כתיב (משלי כ"א): 'אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה' ":".

רבי נחמן מבקש מהיהודי להפסיק לחשוב כדרך להיקשר לצדיק באופן מוצלח שזה הוא בעצמו וכדרך להאמין באל. כמו מקיאוולי הוא מבין שסתם תאוריות אינן חשובות ומה שחשוב זה המעשה. החקירות השכלתניות לא מסייעות להכיר בצדיק כנסיך ומקשות על קבלת האל. ייתכן שהוא לא רק בא לזלזל בתבונת האדם אלא גם להרוויח שיעבוד של הנוהה אחריו או אחרי תורתו. ובכך אנו רואים את הדמיון בין רבי נחמן למקיאוולי. שניהם זונחים את הפילוסופיה ומקדמים את הפרקטיקה. ושמא רבי נחמן נחשף למקיאוולי והושפע מתורתו.

להלן מס' דוגמאות בסעיפים שונים מתוך 'סדר הנסיעה שלו לארץ ישראל כמופיע בשבחי הר"ן' עם ניתוח:

דוגמה ראשונה,

"ב. ואמר רבנו זכרונו לברכה: מי שיודע מפני מה היתה ארץ-ישראל תחלה ביד כנען ואחר-כך באה ליד ישראל הוא יודע מפני מה הוא היה תחלה בקאמיניץ ואחר-כך בארץ-ישראל".

כלומר, רבינו לא יודע באמת סיבה מעבר לכך שתופעות מתרחשות. אך הוא מדמה בין תופעה לתופעה כאילו שיש הסבר. בפועל הוא מכריז בשפה מתוחכמת על הדמיון ובכלל לא מכוון על ההסבר. קהל עדת החסידים חושב שיש כאן דברי חכמה וחושב לעצמו אם אני לא מבין זאת הוא ככל הנראה מופלא מאוד. רבינו מבין בנפש האדם ויודע שככל שהחסיד לא מבין הוא מעריך את רבו יותר כמשהו נשגב שאינו קשור לבני תמותה רגילים.

דוגמה שניה,

"י. כלל הדבר, כי אלו האנשים הנ"ל בזו אותו, זכרונו לברכה, בכל מיני בזיונות וכו', והוא סבל הכל ולא רצה לגלות להם בשום אפן מי הוא, ורמה אותם בכונה ובלבל דעתם מאד מאד, עד שהיו מבזים אותו בכל פעם על שבכל פעם הוא משנה עניניו פעם אחד דבר עמהם עד שנדמה להם בברור שהוא מלגורנא (עיר באטליא) וכו' ואחר-כך ראו שלא כן הוא ובזו אותו מאד מאד ופעם אחד דבר עמהם ונדמה להם שהוא בן הקאמרנער דהינו בן המגיד מקאמרנא שהיה אז מחלקת גדול עמו כמפרסם ואחר-כך בתוך הדברים התחיל הוא זכרונו לברכה, לקלל את הקאמרנער וגערו בו: הלא הוא אביך?! וראו שעדין לא עמדו עליו ובכל פעם היה לו שם אחר, ובכל שם שקראו אותו נענה להם ובא אליהם פתאם יצא מפיהם וקראו ישעיה כדי לנסותו אם הוא בן הקאמרנער ששמו ישעיה, ובא הוא זכרונו לברכה, תכף ומיד אליהם ונדמה להם בודאי שהוא בן הקאמרנער ואמרו לו: אתה הוא בודאי בן הנ"ל והשיב להם, והוכיח להם שאינו בנו, בתוך כך התחילו לדבר מהמתנה ששלח הקאמרנער לבנו, והתחיל הוא זכרונו לברכה, תכף לבקשם ולהפציר אותם שיהיו מראין לו את המתנה שלו וראו שוב שהוא בנו, ואחר-כך דברו עמו עוד וקללו אותו ונבהלו מאד מאד ובאו בכעס גדול ובזו אותו מאד מאד וכששאלו אותו: למה אתה אומר עכשו ששמך כך ואחר-כך שם אחר וכן בשם מקומך? השיב להם גם-כן שכל שם ושם הוא כפי המדה והספירה שנאחז בו וכו' ואני ברוך השם כלול מכלם וכל מה שעבר בענין זה יקצרו המון יריעות לספר והוא זכרונו לברכה, היה מעורר אותם לפעמים מהשנה והתחיל לדבר עמהם עד שבאו בכעס גדול והתחילו עוד לקלל ולבזות אותו מאד ובערב-שבת-קדש באו הם מבית הטבילה, והוא זכרונו לברכה, היה שוכב על הדרגש יחף בלי חגורה ובלי כובע עליון ושאל אותם: מפני מה בכל השבוע הגוף שלי קל ואין לי כבדות ועכשו יש לי כבדות גדול מאד, עד שכמעט איני יכול לעמד ממקום זה? והשיבו לו: מחמת שבכל ערב-שבת-קדש הנשמה זו עולה למעלה ונשמה היתרה באה למטה ואצלך הלכה הנשמה שלך ונשמה יתרה אינך זוכה לקבל על-כן נשאר גופך כאבן והשיב להם: אוי לכם, ואפלו בדבר קל כזה אינכם יודעים מה להשיב".

רואים שרבינו מבצע מעשים תמוהים (פרובוקציות בשפה היומיומית של היום) רבים. לבסוף הוא גם משתמש ברעיונות קבליים ב'גרוש' כדי להפוך את עצמו לאדם הדובר אמת. וכך לענ"ד הוא גם מזלזל בקבלה, רק בצורה מחוכמת. הוא שואל אותם שאלת סרק כשכולו מדושן עונג במקוה (סאונה?). ואולי גם רבינו השתמש בסיפור של כבדות גופו כדי להמנע מלתת להם מקום על הדרגש, אולי כדי להמנע ממריבות מיותרות. הם עונים לו ומעליבים אותו שאין לו נשמה כעת והוא אומר להם שהם לא יודעים להשיב לו בדבר קל. לפי דעתי הענייה, רבינו צודק.

דוגמה שלישית,

"יב. ..היה עושה בסטנבול כל מיני קטנות, והיה הולך יחף ובלי חגורה ובלי כובע עליון, והיה מלבש רק בה"אנטער-שלאק" שהיה לו מאיזה מלבוש, והיה הולך בשוק כדרך בני הנעורים הרצים בשוק ומצחקים, והיה עושה מלחמות בדרך צחוק כדרך בני הנעורים והיו מכנים אחד בשם הצרפת, ואחד בשם אחר, ועשו מלחמה והיה כעין תכסיסי מלחמה ממש והיה עושה עניני קטנות הרבה מאד שם בסטאנבול אחר-כך נפל הדבר רחמנא לצלן בחאן זה, הינו חצר והיה מכרח לברח משם.. היה בדעתו להתעכב שם עוד שנה אחת ופתאם נתעורר ואמר לאנשי סטנבול: תדעו שנתגלה לי שאני מכרח מיד לנסע לירושלים..".

רבינו הקדוש עושה שטויות ומעצבן את האנשים עד שהם מתנכלים לו והוא נאלץ לברוח. האם זה כי הוא אהב את החיים? האם כי אהב לעצבן את סביבתו? האם רצה לעשות צחוק ממוסד האדמו"רות? האם הוא ניסה לחנך את חסידיו ואת הסובב לחשיבה עצמאית? האם הבין שזו השיטה להיתפס כמיסטיקן וקדוש?

רבינו גם אוהב להפתיע ולעשות דברים בפתאומיות. רואים זאת גם לגבי העליה לא"י וגם לגבי שכירת החמורים למסעות בארץ. המשרת שלו עושה X לאחר שרבינו ציוו עליו. לפתע רבינו אומר לו לעשות Z וככל התימהון הוא נתפס כקדוש עליון.

דוגמה רביעית,

"יד. ונסע רבנו זכרונו לברכה, גם-כן על ספינה זו לארץ הקדש ודבר רבנו זכרונו לברכה עם החכם מירושלים הנ"ל שיקח אותו לירושלים, כי אמר שאינו רוצה להיות לא בצפת ולא בטבריה וכן המתיקו סוד ביניהם ובלכתם על הים היה רוח סערה גדולה מאד מאד (שקורין אפירטינע גדולה מאד), והיתה הספינה בסכנה גדולה "יעלו שמים ירדו תהומות" וכו' (תהלים ק"ז) ולא היה עוד בלב איש מהם להנצל מן המיתה והיו צועקים כלם אל ה' והיתה לילה אחת כמו יום-הכפורים ממש, שהכל בוכים ומתודים ומבקשים כפרה על נפשם ואמרו סליחות ושאר דברי תפלות ותחנונים ורבנו זכרונו לברכה, היה יושב דומם והתחילו כמה אנשים לומר לו מפני מה הוא שותק בעת צרה כזאת? ולא השיב אך אשת הרב דקהלת קדש חאטין שהיתה מלמדת ובכתה וצעקה כל הלילה, והתחילה היא גם-כן לומר לו כאלה מפני מה הוא דומם וכמדמה שקלל אותה ואמר לה: הלואי הייתם שותקים גם אתם היה טוב לפניכם ובזאת תבחנו אם אתם תשתקוישתק הים מעליכם גם-כן וכן היה ופסקו מלצעק ושתקו ואזי מיד כשהאיר היום "יקם סערה לדממה ויחשו גליהם וישמחו" וכו' (תהלים ק"ז)".

ניתן לראות שרבינו מבצע עוד "מופת". שהרי לו האוניה תטבע אין מי שיספר המופת שלו לא עבד. ואם ניצל, אזי יש אנשים שיספרו שזה עבד ובשפע. אם ניתן לבחור מופת חילוני של אי עשיה, ליהנות מן הכאוס בשלווה למשל, זה ייתפס כדבר פלא גדול יותר על פני מופת דתי שזה להתפלל להשי"ת וכד'. רבינו מוכר את חוסר האמונה שלו במופתי רבנים על ידי מופת-אנטי-מופת. רבינו אומר שלא יעשה כלום ושגם האחרים יפעלו כך ויהיה בסדר. וכך היה. כמובן שאנו גם לא באמת יודעים עד כמה הסערה הייתה מסוכנת. ניתן ללמוד מרבינו הכיצד צריך להיאבק באנשי המופתים. צריך להשתמש בשפה המופתית ולעשות פעולות הפוכות ולא מופתיות. מצד שני, רבינו לבסוף נהפך לאיש מופת, האם הוא נכשל?

דוגמה חמישית,

"יט… והיו על מערה של ינוקא אחד ובאותה המערה היו הכל יראים לכנס כי אמרו שנחש כרוך שם באותה המערה גם אילן גדול היה על המערה זו ורבנו זכרונו לברכה, היה הראשון שנכנס לשם ולא היה שם נחש כלל ומאז והלאה התחילו כלם לילך באותה המערה ואחר-כך הלכו על שאר מערות עד שחזרו לטבריה..".

רואים שרבינו הבין שיש סתם סיפורי שטות ומינף את התנהגות ההמון לטובתו. רבינו נכנס למערה וביטל את האמונות הלא מבוססות ופתח במסע צליינות לאחר שפתח לציבור תחנת עלייה לרגל.

דוגמה שישית,

"לא. ופעם אחת בא אליו אחד מהגדולים, שהיה חשוב מאד בארץ-ישראל ובחוץ-לארץ, וקלסוהו שהוא בקי בכל הש"ס כמעט בעל פה, ושהוא גם-כן ממרי קבלה ובא אל רבנו זכרונו לברכה, והזהיר להוציא כל איש מעליהם, ולא עמד איש אתם בהתועדם יחד אך האיש הנזכר לעיל שהיה עם רבנו, זכרונו לברכה, נשאר שם והפציר אותו הגדול הנ"ל ואמר לרבנו זכרונו לברכה, בלשון זה: ידענו שכבוד-תורתו לא בא לארץ-ישראל כשאר ההמון במחין דקטנות, דהינו כדי לילך ארבע אמות בארץ-ישראל ויהיה בן עולם הבא או שאר מחשבות כאלו כדרך אנשים פשוטים רק בודאי כבוד-תורתו בא לכאן במחין דגדלות ולפעל השגה גדולה בעבודת הבורא יתברך על-כן רצוננו לידע באיזה נקדה מנקדת ארץ-ישראל נכנס כבוד-תורתו, ומה הוא רוצה לפעל כאן בעבודת הבורא ואני מוכן לשרתו בגופי ובנפש רוח נשמה שלי וכו':

והשיב לו רבנו: ידיד נפשי, אל תצערו אותי בדבר זה כי לא דבר קל הוא לגלות לכם, חס ושלום, מה העבודה הזאת ובשביל מה באתי לפה ואולי אני משבע ועומד על זה וכו' והתחיל שוב הרב הגדול הנ"ל להפציר אותו מאד ואמר: שאלתנו ובקשתנו על-כל-פנים ילמדנו רבנו איזה חדוש מחדושיו הנחמדים והנעימים אשר חננו ה' יחננו גם-כן ויטעימנו מהם ואין כונתנו חס ושלום לאיזה פניה רק כונתנו לשמע חדושי תורה מפיו הקדוש, אולי יתעורר לבבנו מחדש לעבודתו יתברך, וגם אולי נזכה ממילא להבין ולהשכיל איזה רמיזא מהנקדה הנ"ל:

מיד התחיל רבנו, זכרונו לברכה, להתלהב מאד ברשפי רשפי שלהבת י"ה ופניו נבערו ונתלהבו כלפידים ממש ומחמת ההתלהבות תסמר שערות ראשו, והשליך הכובע עליון מעל ראשו, והתחיל לדבר בלשון זה: הידעתם סוד כונות התפלין? השיב לו הנ"ל קצת כונות אמר לו: לאו, לא זו הדרך של כונת תפלין, וכיון שאינכם יודעים סוד כונות תפלין אינכם יודעים סוד ארבע רוחות של ארץ-ישראל ועכשו אתחיל לגלות לכם איזה רמז מזה ויהי כאשר התחיל לדבר התחיל לצאת דם מגרונו, ואמר להחכם הנ"ל: עתה ראו בעיניכם כי אין מסכימים מן השמים לגלות לכם דבר ותכף כשראה החכם הנ"ל זאת בעיניו, נענע לו ראשו, ובקש אותו מאד שימחול לו מה שהטריח אותו כל-כך, ונבהל מאד בזה ולא רצה לזוז משם עד שמחל לו רבנו זכרונו לברכה".

כלומר, רבינו נשאל שאלה. במקום לענות הוא שואל שאלה מוזרה וללא תשובה את השואל. לאחר פעלול זה, רבינו מוכיח שהאיש לא ראוי לשמוע תשובה. אולם רבינו נחמד מאוד, הוא "מוכן" להגיד את ה"חידוש". לפתע רבינו שהיה ידוע כחולה שחפת יורק דם ומוכיח שמן השמים לא רוצים שהוא יגיד את ה"סוד" שיש לו לומר בנושא. מופת! רבינו היה חולה שחפת ולעומת אדם רגיל שהיה נכנס לדיכאון ושוקע במרה שחורה, רבינו יוצא לטייל בעולם ומשתמש בשחפת להימנע מחיכוכים מיותרים עם בני האדם.

לסיכום, מן הדוג' שהבאתי ניתן להתרשם שרבינו מומחה גדול לתורה הנפש ובעל יכולת טפלול רבה ואיש די אנטי-חסידי לפי התפיסה של הציבור לגבי החסידות. גדולתו היא שעל אף שלכאורה הוא לא החומר הגלם הקלאסי שיצליח באווירה חסידית של אמונות במיסטיקה ובנשגב, רבי נחמן הצליח לשרוד. וניתן להגיד עליו שהיה מקיאווליסט מוצלח ביותר. וכפי שמקיאוולי אמר: "חייב אדם נבון להיכנס תמיד לדרכים שאותן סללו אנשים גדולים ולחקות את אלו שהצטיינו הצטיינות יתרה..". ('הנסיך' מקיאוולי, 2008, עמ' 26, הוצאת דביר והוצאת שלם) רבינו ידע, כנצר הבעש"ט והודל בתו שהתנהגה כאדמו"רית מוזרה, כיצד להצליח.

כיום לאחר מותו, חסידותו היא אחת החסידויות הצומחות והמשגשגות בקצב המהיר ביותר לעומת שאר החסידיות. לפי הדוגמאות שהבאתי ניתן להתרשם שלרבינו הייתה הבנה גדולה בנפש האדם ומכאן סוד הצלחתו. הוא הצליח להיות אדמור מת ולנתב את המון חסידו לאחר מותו. עליו נאמר: "גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהן". לא אכחד שככל שאני משתקע בתורת רבינו אני נהנה יותר ויותר.

שבחי הר"ן – סדר הנסיעה שלו לארץ ישראל

אני שמח על 'שבני עמי' בחרו בדרך הדמוקרטית והביעו בצורה יפה את התנגדותם לנשיא – ריבלין לא מייצג אותי


אני חש שרובי טיפש ואופרטיוניסט ואין לי דעה ברורה ומוכחת בנושאים אלו של טפשוטו ואופרטיוניסיותו. עם כל זאת החלטתי לבצע פרפרזה ולשלב את המילים הללו בפרפזה המצורפת בהמשך. זו דעתי כעת ואין כאן אמירה ברורה על המציאות.

"אני עצוב על דבר הנשיא שלנו אשר פוגע במעמדה של המדינה. יותר משאני חש בושה, אני חש פחד. פחד על נתינתו נשק תעמולתי יקר מפז לשונאי ישראל חינם אין כסף. אני שמח על שבני עמי בחרו בדרך הדמוקרטית והביעו בצורה יפה את התנגדותם לנשיא הטיפש שלהם ואמרו בקול גדול: ריבלין לא מייצג אותי או אתה לא הנשיא שלי. דרכם דרכי. דרכם דרכינו. דרכם דרכה של מדינת ישראל ואינה דרכו של רובי.

לצערי הרב, עד עתה נראה שטיפלנו בתופעת הנשיא אשר מזיק למדינה ברפיון. אולי לא הפנמנו שמולנו ניצב אדם אפורטיוניסט המעוניין להכנס לספרי ההיסטוריה. דרכו נחושה ומסוכנת אשר הציבה לה למטרה להרוס את הגשרים העדינים אותם אנו בונים בעמל רב אל העולם. אני מאמין שככל שנבין שמולנו ניצבת סכנה מהותית למדינת ישראל נהיה נחושים יותר לעמוד מולה ולעקר אותה מהשורש.

אל מול גל התעמולה הארסי נגד המדינה המוביל לפגיעה בחפים מפשע, הבז לחיי האדם, הבז לשלטון החוק, מדינת ישראל והחברה הישראלית מחויבות לחשבון נפש. חשבון נפש שיבוא לידי ביטוי במעשים ולא רק במילים. המנהיגות הישראלית, מימין ומשמאל, צריכה להביע קול ברור לא רק של גינוי לטפשות אלא של מחויבות אמיתית למאבק בהתנהגותו הפזיזה של הנשיא. מאבק בגזענות הפרו מוסלמית שלו. הכרה במחויבותנו להקפדה על ערכי החוק, כבודו של בית המשפט, ערכי הדמוקרטיה, כבוד האדם שנברא בצלם וכבודו של העם.

ברגעים קשים אלו אני פונה אליכם, אל העם הישראלי, אל כל אזרח שומר חוק ופטריוט – ומבקש מכם לא להיכנע לרגשות הזעם והכעס. זה הזמן לא לשלב ידיים ולהאבק בנשיא הנוכחי. מערכות הדמוקרטיה ימצאו את הדרך להדיחו. עלינו לתת למערכת הדמוקרטית לבצע את המוטל עליה ולהיזהר מלהיגרר למעשים מזיקים ומיותרים ולפגוע במעמדה של המדינה. השארתו של רובי על כנו מזיקה למדינה וכניעה לאלימותו המילולית ותהווה פרס לטרוריסטים. למרות הכאב והצער עלינו להמשיך ולהאמין ביכולת שלנו לבנות גשרים של דו קיום, של חיים משותפים. אסור לתת לרובי לנצח.".

פרשיית אברהם (אברה) מנגיסטו


רובנו שמענו על אברהם (אברה) מנגיסטו אשר נמצא כעת בידי מדינת החמאס. הצעיר הנ"ל חצה את עזה מיוזמתו. הייתה על הפרשה צו איסור פרסום. וכעת המשפחה מאשימה את התנהלות המדינה בגזענות כלפיה הגורמת להפקרת בנה בידי האויב. טיעוני המשפחה צברו פופולריות אצל ההמון עד כדי כך שהאחראי על הטיפול בנושא התנצל בפני העם.

על אף התנהלותה הלא אחראית של המשפחה ולמרות שאינני בטוח שהאתיופי בעזה, יהודי בין מבחינה דתית ובין מבחינה לאומית (זאת בניגוד לדעת האתיופים שמתיימרים לכך ובשם זאת הם רוצים זכויות ולא בשם האזרחות), יש לפעול לשחררו כאזרח ישראלי. ובפרט שיש האומרים כמו שראיתי ב'עין השביעית' שהוא היה תשוש נפש. כמו כן לגבי הבדואי. כמובן כולם חוגגים על הפרשיה האתיופית ואנו בוחרים להתעלם מן הפרשייה הבדואית בנושא. והכל בשם הגזענות! הכתבה ב'עין השביעית' – http://www.the7eye.org.il/166382

אני מבין מדוע המדינה הביאה את האתיופים לארץ על אף שהם לא יהודים במקורם וככל הנראה אינם צאצאי אברהם יצחק ויעקב או שלמה. וזאת כדי לגרום לפלורליזם דמוגרפי ובכך להחליש את הערבים וכך לחזק את המשילות של המדינה.

עם כל זאת אני לא מבין מדוע היו צריכים להביא לא יהודים אתיופיים ולא לגוון ולהביא גם מדרא"פ. ובכל מקרה היה עדיף להביא מהגרים ממקום בעל תרבות פוליטית מפותחת יותר ובכך הם היו משתלבים טוב יותר אצלנו. או לכל הפחות לחנכם ולהכינם לחיים במערב.

את מחיר הבאת האתיופים ארצה אנו רואים בהפגנות האחרונות ובפשע. חשוב להגיד שאין הם אשמים כקולקטיב על כך. תנאי החיים שלהם יצרו את המצב והנני מאמין שמצבם ישתפר ויש לסייע להם בכך.

זו חוצפה אירונית בעיני, שאנשים שקיבלו יחס לפנים משורת הדין והועלו כי ממשלת ישראל כנראה לא כל כך גזענית, מאשימים לבסוף את הממשלה בהפקרת בנה, תשוש הנפש שחצה את הגבול, בגזענות.

חיילים זו חובה לשחרר בשביל המורל הצבאי, אזרחים לא חייבים. כמובן שאם המדינה רואה עניין בשחרור מאות לוחמי אויב למענם כדי לגרום לסיבוב מלחמה נוסף ולעכב את הקמת המדינה הפלסטינית,אם כן אזי העניין ערמומי ומבריק.

בעקבות הסיפור המצער של מנגיסטו נזכרתי באנקדוטה תרבותית מעניינת. בסדרה 'עבודה ערבית' יש קטע ובו אמג'ד עליאן מתחפש בפורים לחייל יהודי. הוא נחטף על ידי טרוריסטים פלסטיניים. המדינה ראתה שהוא ערבי וסירבה לפעול למענו.. המחבלים פנו למשפחה כדי לסחוט לכל הפחות כופר, והמשפחה לא נענתה כי הם כעסו עליו בעת ההיא. לבסוף המחבלים מרחמים על אמג'ד המסכן שאף אחד לא מוכן לעזור לו בעולם. הם מנחמים אותו בחיבוק ונותנים לו סכום כסף ומשחררים אותו. הסיפור מראה את השימושים המועילים של הגזענות.

הקטע הרלוונטי במאקו – http://www.mako.co.il/tv-avoda_aravit/articles/Article-640bc930ce38a21006.htm

<p><a href="https://vimeo.com/56232779">‫עבודה ערבית עונה 2 פרק 6‬‎</a> from <a href="https://vimeo.com/user15449638">Yahudi</a&gt; on <a href="https://vimeo.com">Vimeo</a&gt;.</p>

ייתכן שבאמת החמאס מצפה מכך שהישראלים לא יעניקו הרבה למען הבדואי והאתיופי. ועל כן הוא מנסה להתמקח ולמשוך את הזמן. המדינה אינה נבהלת. גם היא מושכת את הזמן וזאת למען החמאס יוכל להגיע להסכם נוח עם המדינה. המאבק שהמשפחה עושה כעת בשימוש בכרטיס הגזעני יגרום לחמאס להבין שאולי לישראל יש עניין גדול בשחרור אברהם מנגיסטו. כתוצאה מכך הם יעלו את המחיר במו"מ. ובכך פעולת המשפחה פוגעת במדינה.

לפיכך הנני תומך בהתנהלות המדינה כלפי המשפחה ושתמשיך כך. וגם אם אני אהיה שבוי אצל כוחות האויב שיפעלו לפי זה למען טובת אזרחי המדינה.

ראיתי כתוב איפשהו ש'אברה' זה קרן אור באמהרית. הלוואי שהוא ימשיך לקרון וישוב אל חיק משפחתו בשלום.

הנסיך


יצא לי להתווכח עם חבר לגבי משנתו של מקיאוולי. ועל כן החלטתי לכתוב בבלוג מאמר על אותו האדם ומשנתו. חשוב להגיד ששמרנים רבים כיום אוהבים את ניתוחו על טבע האדם, שהאדם רע מיסודו, או יותר מדויק, אינו מושלם ונוטה לשני הכיוונים, הטוב והרע.

אני אוהב אותו בגלל מס' סיבות: א. כי אני מחבב את תפיסתו הפסיכולוגית הפשוטה והפרגמטית על טבע האדם ואת תפיסתו על הערכים. ב. כשמרן שטירנריסט אין לי ערכים מוחלטים ו"אמיתיים" אלא ערכים שנוחים לי מבחינה אסתטית על פי צורת גידולי. אני נהנה מהצגת הפרשנות של המציאות כעירומה מערכים. לאחר זאת האדם יכול לאמץ את מה שמתאים לו על פי מה שטעים לו. ג. לפעמים אני חושב שערכים המאומצים מסיבות של טעם או אסתטיקה סובלים פחות מאנטגוניזם ועל כן חזקים יותר מערכים "מתקדמים ונאורים" שפעמים האדם חש כלפיהם ריאקציה ומקיאם. ד. אני חושב שמקור הלגיטימציה של האל הוא כוחו. כמו שתרדימכוס היווני אמר: שהצדק הוא מה שהחזק משית על החלש. האל שאין לו כלל ערכים, עושה את כל מה שעולה על רוחו. ועל כן לכאורה הוא מזדהה לחלוטין עם ספר הנסיך של מקיאוולי.

קוראים חכמים, שימו לב להדגשה במילות הפתיחה של פסקאות מסוימות. יצא לי להתקל בספר של דתיים שמעוצב כך והחלטתי שבלוג אשר מייצג את האל יכול לגנוב את הרעיון הלז. ובפרט שיש בזה מן ההיגיון שהרי ההדגשה עוזרת לכוון את העיניים בקריאה ולא ללכת לאיבוד בים המלל. כל עוד שלא אקבל תלונות בנושא מקהל קוראי הנאמנים, אמשיך להשתמש בגניבה העיצובית הזו. תודה לאל שיש אנשים דתיים.

ניקולו מקיאוולי חי לפני כחמש מאות שנה. איש הרנסנס. בתקופת הרנסנס נטשו קצת את הנצרות והעריכו את התקופה היוונית רומאית. כתוצאה  מכך, מקיאוולי  משתמש בשמות של האלים על אף שהוא היה נוצרי וחי במרחב זה. כמו כן, זה העניק לו יכולת לנטוש את הדוקטרינות הנוצריות של אקווינס ואוגסטינוס בהגותו.

הספר מפורסם מאד ומשפיע מתקופת הרנסנס ועד היום. אומרים שהרבה מנהיגים ופוליטיקאים נוהגים לעיין בספרו, והפוליטיקאי האגדי אוטו פון ביסמארק היה קורא אדוק של "הנסיך". ונהוג לומר שתפיסת הריאל-פוליטיק היא תפיסתו של מקיאוולי.

הקונספט של מקיאוולי הוא לא להיכנס לנושאים מהותיים של צדק, טבע האדם וטבע העולם. ולכן יש מחלוקת האם הוא רק הוגה דעות או פילוסוף. מצד שני, האם יש טעם לדבר על הנושאים הללו?! ולפיכך יהיו כאלו שיגידו שהוא הקדים את זמנו..

הספר נותן עצות איך להיות נסיך ואיך לשרוד בתור נסיך. לכל אחד יש זכות להיות נסיך. הנסיך הריבון לא חייב כלום לאף אחד. הנסיך צריך להראות דתי אם צריך כדי שהעם יוכל לתמוך בו. יתר על זאת, כדי שהדת-הכנסייה תתמוך בו. וכן שהעם יפחד לפגוע בו בגלל הדת. כמו כן, להיות אכזר ונדיב כשצריך. צריך להיות אכזר כדי להיתפס כאכזר, שיהיה מפחיד ומסוכן למרוד בו. ומצד שני לעומת זאת, צריך להיתפס וכנדיב כדי שהעם יוכל להזדהות ולאהוב את הנסיך. בנוסף, הנסיך צריך לתגמל את הנאמנים ולהעניש בחומרה את הבוגדים ועוד רעיונות פרקטיים בכגון דא.

כל מה שהנסיך עושה זה לגיטימי. השאלה היא האם הנסיך של מקיאוולי הוא ספר מושחת שמתיר שחיתות בתור דבר לגיטימי לחלוטין או בתור ספר בעל מטרה עלומה כאיחוד איטליה או שיטת חשיבה  שמבחינה בין עיקר לטפל. מעבר לכך, ניתן להגיד שבתקופה ההיא האנרכיה נתפסה כדבר מסוכן על כן חשוב שיהיה שלטון למנוע ברבריות זו. ישנם גם כאלה שנקטו שהספר הוא ספר מוסר סאטירי שמתאר את השלטון באופן מושחת כדי לגרום לאנשים להבין שצריך לשפר את השלטון.

פורטונה, אם הנסיך הצליח להיות נסיך זה קשור לאלת המזל פורטונה. אך לא תמיד אלת המזל מאירה פנים ועל כן חשוב להתכונן לעתיד. כדאי להכין אמצעים לשעת החירום. צריך להפנים שהעם בוגדני והפכפך. ועל כן אי אפשר לסמוך עליו.  האם השליט יכול להיות אדם טוב או חייב להיות אדם שנראה רע כדי לשלוט?! שלטון חזק ויציב מעניק שלום וביטחון לעם בסופו של דבר, גם במחיר דיקטטורה אכזרית.

ישנם הטוענים שמקיאוולי שאב השראה מצ'זארה בורג'ה דוכס ולנטינו בנו של הפאפא אלכסנדר השישי אשר התחיל מדרגת כמורה והיה אפילו חשמן והפך לנסיך חזק מאד בארץ המגף. צ'זארה היה ערמומי מאד, ברוטלי וללא עקבות. מטרתו הייתה מילוי שאיפותיו אך גם איחוד איטליה נגד הכובשים הצרפתים והגרמנים. השנים נפגשו רבות וכך הוא למד להעריך את האיש.

בעיני, מקיאוולי הקדים את זמנו וכתב בצורה ברורה כיצד צריך לשמור על המשילות והיציבות של המדינה ושל העומדים בראשה. אך ניתן יהיה להגיד שהוא נכשל ונחשל בזה שהוא חשב שיש עניין לשלוט במדינה ולהשיג יציבות בכל מחיר.

לאחר שמקיאוולי מקבל את ערך הכוחניות על פי המודל של תקופתו. צריך לשאול למה הוא לא קיבל את שאר ערכי החברה כגון צדק והגינות?! דברים אלה ניתן להסביר על פי אורחות חייו. האדם נולד למשפחה ענייה נהיה שגריר, ולבסוף מעין שר החוץ של העיר פירנצה. כשהשלטון הוחלף וחזר לבית מדיצי, הוא הודח. והאיש תפס את השלטון בצורה זו, כפי המתואר כיצד צריך להיות בספרו.

ניתן להגיד בביקורתיות שהוא התאהב בשליטה ובא להצדיק את השליטה והכוח. אולם אפשר להניח שאם היה חושב בצורה אובייקטיבית, הוא היה צריך להיות ספקן מוחלט גם כלפי ערך הכוח. וכמו שלא קיבל את שאר ערכי התקופה.

כמובן שאפשר לחלוק עלי ולהגיד שמקיאוולי היה אידיאליסט ומטרתו הייתה איחוד איטליה או ביטחון מפני אנרכיה של מלחמת אזרחים מתמדת או ספר מוסר סאטירי. כמו עוד הוגי דעות טובים, זה שהם דיברו על משולשים זה לא הפך אותם למשולשים, ומקיאוולי עצמו לא פעל לפי ספרו הנסיך.

כיצד ארגוני השמאל מסייעים למדיניותה העכשווית והשמרנית של המדינה


על שוברים שתיקה, ייצוגה המוצלח של מדינת ישראל בדעת הקהל העולמית על ידי ארגונים שמאליים, נורמליזציה וכיצד הם פועלים למען השמרנות


זה הוא לי עתה הפוסט הראשון  בבלוג. הכתיבה הזו איננה מייצגת משהו מיוחד הראוי במיוחד לפתוח את הבלוג. אולם אלוהים הוא ספונטני וכך גם אני. עם כל האמור, כעת כשהנני כותב זאת, אני חושב שהסתכלות מלמעלה וללא הבעת עמדה אישית מייצגת עמדה אלוהית ומזכירה לי את הזוית המפורסמת של מעוף הציפור בקולנוע המייצגת משהו אלוהי וגורלי. במאמר דעה זה על 'שוברים שתיקה' הנני מייצג כזו דעה ולהרבה אנשים ימניים אתפס כאדם המגיע ממאדים. לפיכך מצאתי דרך להסביר מדוע פותח אני את הבלוג בכתיבה הזו.

כעת עולה לי רעיון נוסף. בפוסט זה אדבר על ארגון 'שוברים שתיקה'. כידוע שהמוסד הנ"ל הוא בעל שם המביע יציאה מן השגרה ואומץ. אקווה שכתיבתי תנתץ מוסכמות ותשבור אלילי מחשבה ותצליח, כביכול, להתקדם וליצור חידושים מקוריים.

תיירים ממדינות העולם הראשון בעיר חברון במסגרת סיור של ארגון השמאל 'שוברים שתיקה'

'שוברים שתיקה' הוא אחד מן הארגונים המגודרים בדעת הקהל כארגון שמאלני. וישנם אנשים רבים המתעבים את פעילותו כיוון שהם חושבים שהיא מזיקה להם. ברם, לי יש תאוריה ריאליסטית, מזה זמן רב, שהארגון תורם לישראל מבחינה כלכלית, מבחינת דעת הקהל הבינ"ל וכן תורם לנורמליזציה בינינו לפלסטינים.

ארגון שוברים שתיקה, מגייס כספים מאירופאים תמימים ומוציא אותם בארץ ובשטחים. בנוסף,הוא מגייס ישראלים רבים לעבודה ובכך תורם לכלכלה, להוצאת אנשים ממעגל האבטלה ולהתיישבות, היות שמביא אנשים לשטחים וגורם להם להשקיע כסף שם.

כמו כן, הוא מציג את דעת הקהל הישראלית בעולם כמפולגת. זה אולי מסייע מעט לתנועות החרם נגדנו. אולם זה עוזר לנו להציג את חלק מן האזרחים במדינה כערבו-פילים. בכך התנהגות המדינה אינה נתפסת אצל חלק מהעוינים אותנו כמיזונ-ערבית אלא כחלק מבעיה נקודתית או זמנית. בזאת הוא עוזר לאנשים לעכל את המדיניות הישראלית ולא לשנוא אותה בצורה קיצונית שתביא לידי מעשים חמורים נגד המדינה. בנוסף, כשהפלסטינאים רואים את הארגונים הללו אשר כביכול פועלים למענם, הם פחות שונאים או מפגעים בישראלים\יהודים. וכן שמכיוון שהם מבצעים פעילויות משותפות יחדיו, כגון ביקורים בבתים של תושבי חברון או בדרום הר חברון המבוצעים על ידי 'שוברים שתיקה', הם מנרמלים את הסכסוך והופכים את הכיבוש לעובדה נוחה שאפשר גם להתפרנס מכך ובכך מבצעים בציניות 'תתביע' וזאת בשם ההתנגדות לכיבוש..

דוגמה לדבר, ארה"ב כבר מעל מאה שנה נמצאת במלחמה\לחימה כל שנה במקום אחר. פעם אלו הדמוקרטים בשלטון והרפובליקנים מתנגדים ופעם הפוך. כתוצאה מכך, דעת הקהל הבינ"ל איננה שונאת כל כך את ארה"ב אלא כל פעם מאשימה את המפלגה השלטת. כלומר, הפילוג הקיים, כביכול, תורם ליישום מטרותיה האוניטריות של המדינה.

על כן דעתי שארגונים שמאלנים אחרים, כגון 'עדאללה', 'בצלם' ועוד מסייעים לכלל תושבי המדינה ולהנצחת המצב הקיים, כמו שהדגמתי על הארגון 'שוברים שתיקה'. הם תורמים לכלכלתנו ולייצוגנו בעולם ולנרמול היחסים עם מתנגדנו. בכך הם משרתים ופועלים למען האג'נדה השמרנית המתנגדת לשינויים ותומכת במסורת. וכל זאת ללא שהם עצמם מודעים לכך. ממש אלוהי, הידד!

הנני מקווה שגרמתי לכם לחשוב על הנושא. תודה.