עברייני בעלזא ועברייני ההפגנות בעזה בעלי תפיסה אנטי דמוקרטית


אני כעת מעלה משהו לא הכי אקטואלי שכתבתי כטיוטה חלקית בתחילת הקורונה. ולבסוף לא פרסמתי כי איבדתי עניין. ברם לקראת סוף שנה אזרחית אני עובר על כל מיני טיוטות שלא הספקתי לפרסם. וחשבתי שאולי הנושא הזה עדיין מעניין או אפילו יעניין יותר לגבי התפיסה שלי בשעתו. כמובן השלמתי המאמר מעבר לגירסת הטיוטה.

בחודשים האחרונים אנו כבר מתרגלים לחיים בעידן מגיפת הקורונה. והנה אנו רואים לאחרונה בתקשורת שחסידות בעלזא חוגגת אירוע חתונה של נסיך חברתי חסידי – הבן של הבן של הרבי מבעלזא, וכן שיש הפגנות שמאל ברחוב עזה בירושלים ובעוד מקומות נגד רצון העם כפי שהתבטא בקואליציה העכשווית שתיקנו את תקנות הקורונה. אלו אירועים העוברים על חוקי הקורונה ובכך מזיקות לכלכלה ומסכנות אנשים.

אפשר להפגין נגד דיקטטורה בדרך חוקית. ואפשר להתחתן בצורה חוקית.

הבעיה הגדולה בעניין היא לא רק הפרת הדמוקרטיה. לא כולם מתעניינים בדמוקרטיה. הבעיה היא שהפרה בריש גלי מזמינה אנשים אחרים להפר או פחות להקפיד בעניין הקורונה. ובכך לפגוע באזרחי המדינה.

לדעתי אנשים המפרים האיש בריש גלי חוקי קורונה שהתקבלו בצורה דמוקרטית בעידן סכנה ומשבר כלכלי שהרבה מהעם חסרי עבודה – הם לא דמוקרטים, פשוט אגואיסטים.

חסידי בעלזא דואגים רק לקבוצה שלהם, וכן המפגינים בעזה דואגים לעצמם. בדיוק כמו שהעזתים בעזה לא מכירים בחוקי הדמוקרטיה הישראלית ולא רואים בעיה לסכן ולהרוג אזרחים ישראלים. ולכן לדעתי ניתן לפעול נגדם ביד קשה. ואם הנזק שלהם בעיקר כלכלי – אז לקנוס אותן כהוגן – ואם בפעילותם הם מאריכים הסגר וההגבלות, אז לשים אותם בהסגר באיזה כפר וכדומה. מידה כנגד מידה.

אנשי בעלזא, הצוענים, חיים בתת מדינה ולא מנסים לטעון פה למשהו מודרני מלבד האמת הדתית החסידית שלהם. שלדעתי היא שקרית והם סתם משועבדים לרבי ולחצר שלהם. ברם אנשי ההפגנות בעזה נגד בלפור, טוענים שהם דמוקרטים ושהם דואגים לכולם – וכאן דווקא נראה הפוך. מפגינים מול דיקטטורה לא קיימת ובפועל מוצאים תרוצים לפגוע בחלשים שבעם – באלו שלא מבוססים ולא עובדים מהייטק מהבית.

אולי זו טיפשות או צביעות או שפשוט המפגינים בעזה – משועבדים לחצר שלהם ומאמינים באמת של החצר שלהם עם הנסיכים החברתיים שלהם. אולי הם עלובים בדיוק כמו בעלזא.

חשוב גם להגיד שמדיניות אי האכיפה של המשטרה והעלמת העין מעודדת אירועים כאלו כמקום בילוי, גיבוש חברתי ואולי גם מציאת פרטנרים מיניים. וכאן המשטרה גם מפגעת בעם ובדמוקרטיה.

ולבסוף יאריכו הסגר או ההגבלות. והעם רואה זאת ואומר אם כולם עושים מה שבא להם. גם אנו נעשה מה שבא לנו ונחליט מה לשבור ומה לא.

וזה לגבי קורונה – ומה לבסוף יחליטו לגבי חוקים אחרים?

מבחינתי זה טבע העולם – האדם דואג לעצמו ולא יכול לצאת מזה. האלטרואיסט הוא אגואיסט האוהב לדאוג לזולת. משום מה אנשים רבים מכחישים זאת ואומרים שיש אנשים לא אגואיסטים – וכאן זה בולט שאפילו אנשים הרואים עצמם כאלטרואיסטים פשוט דואגים לעצמם או לקבוצה שלהם.

בגץ קול העם וחשיבות חופש הביטוי


ב-1953 התפרסם בעיתון קומוניסטי השם קול העם מאמר שגרם לשר הפנים להורות על סגירת העיתון לעשרה ימים 
ב-1953 התפרסמה ידיעה ב'הארץ' שממשלת ישראל תעמיד 200,000 חיילים לעזרת ארצות הברית נגד ברית המועצות – הקומוניסטים.

הקומוניסטים בישראל לא אהבו זאת שישראל לוקחת צד נגד הקומוניסטים ברוסיה וכתבו בעיתון שלהם מאמר:

"באם אבא אבן רוצה להילחם לצד מציתי המלחמה האמריקאים שילך, אך שילך לבדו. אנחנו, המוני העם רוצים בשלום ועצמאות לאומית ואיננו מוכנים לוותר על החזון תמורת הצטרפות ל'פיקוד המזרח התיכוני. 

נגביר את מאבקנו נגד המדיניות האנטי-לאומית של ממשלת בן גוריון המספסרת בדם הנוער הישראלי."

כלומר, ניתן להבין שיש כאן קריאה לאי ציות לממשלה וכן הסתה נגד הממשלה המפקירה את דם הנוער הישראלי ושצריך להלחם במעשה הרע הזה בהתאם.

בגץ פסק שבמדינה דמוקרטית ישנה חשיבות לחופש הביטוי ולכן יש להסיר את סגירת העיתון ולא לסגור יותר עיתונים אלא אם כן ישנה סכנה קרובה ודאית .

בגץ נימק את חשיבות חופש הביטוי בשני ממדים: 

א. המדינה מקשיבה לרצון העם לפי מה שהוא אומר. וכן שעל ידי דיון אפשר להגיע למסקנה טובה יותר. משטר דמוקרטי הוא משטר של הסכמה, ולכן מותר לאנשים לחלוק וצריך שידעו שעות שונות כדי שיוכלו לקבל החלטות.

ב. בגץ לא עצר פה בנימוקים של אינטרס הכלל במדינה דמוקרטית, אלא ממשיך להיבט אישי. ואביא העניין בציטוט:
"לענינו של כל אדם, באשר הוא אדם, לתת ביטוי מלא לתכונותיו ולסגולותיו האישיות: לטפח ולפתח, עד הגבול האפשרי, את האני שבו; להביע את דעתו על כל נושא שהוא חושבו כחיוני בשבילו; בקיצור — להגיד את אשר בלבו, כדי שהחיים ייראו כדאיים בעיניו.

כלומר לא רק שחשוב לחברה שיהיה חופש הביטוי, אלא חשוב לאדם כדי שיהנה בחיים ולא יהיה בדיכאון וחסר רצון לחיות.

משהו מעניין שקראתי בקו 400.

אותי תפס בעיקר העניין של חופש הביטוי – כעניין שכדאיות החיים תלויה בו. מי שקולו מושתק באחוזים גבוהים מרגיש מת.

זה היבט שמשום מה פחות מדגישים לגבי חופש הביטוי. הרבה מדברים על התועלת החברתית ולא על התועלת האישית. חבל, אולי כל היינו מקבלים את האחר יותר.

כיצד פסקתי מלעשן קנאביס


פה ושם חברי היו מעשנים קנאביס משהו עם ריח חמוץ ולא הכי נעים לפעמים ומבקשים ממני להצטרף. בהתחלה ראיתי בהם מסוממים וסירבתי בנחרצות. וראיתי בזאת גם סימן לניוון מוסרי.

לאחר זמן נחשפתי לקמפיינים של ליגליזציה שאמרו שזה לא מסוכן וכן שיש מקומות בעולם שזה מותר או מעלימים עין. אחרי זה ראיתי גם שהיסטורית זה היה נהוג לצרוך קנאביס עד לפני פחות ממאה שנה.

לאט לאט כבר לא ראיתי בהם אנשים רעים המזיקים לעצמם. הבנתי שזה הבדלי תרבות ואינטרסים שונים של בני אדם.

ופעם ביום הולדת של חבר לקחתי כמה שאיפות מסיגריה ולא חשתי כלום. וכך פה ושם לקחתי כמה שאיפות מחבר באירועים שונים ולא חשתי כלום. לאחר כמה שנים התחלתי לחוש נינוח לאחר השאיפות הללו ולאחר עוד כמה שנים כבר התחלתי לחוש טוב.

אבל לעולם לא הייתה לי תאווה לזה, פשוט אם מישהו מבקש הייתי לוקח. זה היה הרבה יותר קל מאשר להגיד לו שאני לא מעשן ואז הוא היה פוצח במסע שכנוע שאין מה לפחד ושכדאי לי לנסות ושום דבר לא יקרה לי.

יום אחד נפגשתי עם חבר בבית קפה והוא עישן והציע לי לעשן עימו. לקחתי כמה שאיפות ולאחר שעה הרגשתי עליזות ואחרי עוד חצי שעה הרגשתי פתאום לא טוב חלש מאוד. ביקשתי מחבר אחר שיבדוק לי דופק. ותוך כדי הבדיקה התעלפתי.

אני זוכר שחברי צעקו משהו ולא הבנתי שהם מדברים איתי. אחד מהם הזכיר את שמי, ואז הבנתי שהוא מדבר אלי. קמתי והרגשתי רק חולשה. אולם הרגשתי בשליטה. מתברר שהתעלפתי לכמה שניות והם השכיבו אותי לרצפה.

כעת למשך כחודש חשתי אורח בגופי שלי. זה היה נחמד מאוד, סוג של היי תמידי. יכולתי לעשות ספורט ולא לחוש כל כך המאמץ, לא אני סובל מהמאמץ אלא הגוף שלי, ברם זה הרגיש כמו גוף של מישהו אחר.

והיות שלא נעים להתעלף, מני אז התחלתי לסרב להצעות עישון. ולאחר שנה ומחצה חבר הציע לי באירוע משפחתי. ואמרתי לעצמי, אולי התעלפתי רק אז, אז לקחתי כמה שאיפות. וחשתי לאחר כארבעים דקות שאני הולך להתעלף נשכבתי על אדמת הגינה שלי עם הרגליים למעלה והעניין עבר. חשתי רק עליזות והלכתי לישון.

ומני אז, אני מסרב באדיקות לעשן קנאביס. אין לי שום עניין לאבד שליטה על עצמי. אני שבחיי לא השתכרתי, גם לא בפורים. לא רואה עניין לעשן עד להודעה חדשה. וכשאני מריח את הריח החמוץ של הקנאביס אני מעקם האף. לא מרגיש שפספסתי משהו. ברם נזכר שאני לא רוצה להתעלף.

מה שכן עם מישהו מעשן לידי, לא כזה מפריע לי. לפני כמה חודשים ישבתי ליד כמה פנסיונרים שהעבירו ביניהם סיגריות בעלות ריח חמוץ. וכשקמתי חשתי קצת סחרור והבנתי שאני כעת מעשן פסיבי. חייכתי בעליזות והמשכתי ללכת בדרכי.

אני עדיין בעד ליגליזציה מגיל מסוים. ברם אני לא חש צורך לעשן.

כיצד צמצמתי העישון וצריכת הטבק שלי