התפתחות השלטון בעם ישראל – פרשת יתרו


יצא לי לדבר עם חבר על יתרו והתפתחות השלטון בעם ישראל לפי המקרא. לאחר השיחה פתחתי תנ"ך ועיינתי בטקסט וחשבתי לחלוק עם קהל הקוראים היקר את תובנותי.

אני מצטט הפסוקים שמות יח יג-כז הקשורים לדברי ומעיר בין קטע לקטע וכן הנני מדגיש כדי להקל על הקריאה ולהאיר קטעים חשובים בטקסט. מה שעניין אותי זה הסיפור של ביקור יתרו שמביא את ביתו ונכדיו ובהמשך מבקר את התנהלותו של משה.

ואם כך נשאלת השאלה: האם משה לא היה מודע לבעיית המשילות שלו? ועל כך בהמשך הדברים.

יג וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיֵּשֶׁב מֹשֶׁה לִשְׁפֹּט אֶת הָעָם וַיַּעֲמֹד הָעָם עַל מֹשֶׁה מִן הַבֹּקֶר עַד הָעָרֶב. יד וַיַּרְא חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה לָעָם וַיֹּאמֶר מָה הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה לָעָם מַדּוּעַ אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַדֶּךָ וְכָל הָעָם נִצָּב עָלֶיךָ מִן בֹּקֶר עַד עָרֶב. טו וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹתְנוֹ כִּי יָבֹא אֵלַי הָעָם לִדְרֹשׁ אֱלֹהִים. טז כִּי יִהְיֶה לָהֶם דָּבָר בָּא אֵלַי וְשָׁפַטְתִּי בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ וְהוֹדַעְתִּי אֶת חֻקֵּי הָאֱלֹהִים וְאֶת תּוֹרֹתָיו.

בקטע הזה רואים שיתרו נוזף במשה על התנהלותו הבעייתית שבו העם ניצב עליו כשהוא מטפל בהם לבד. והבעיה היא, לכאורה:

  1. שזה מעייף את העם ומשה.
  2. לא יעיל מבחינת הטיפול בצורכי העם והשלטון.
  3. הופך את משה אחראי לבעיות של העם כשהוא טועה או מכריע באופן שלא מוצא חן בעיני מישהו וכן משה ונתפס אחראי לעם בבעיותיו היומיומיות ויכול להיות שלא ניתן לשפר העניין בכלל ובכך מעמדו נפגע.
  4. ויש בעניין חוסר בידול מהעם ובכך משה נתפס כאדם עממי פשוט פחות נשגב שלא ראוי למשול ואז פחות יצייתו לסמכותו.

יז וַיֹּאמֶר חֹתֵן מֹשֶׁה אֵלָיו לֹא טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה. יח נָבֹל תִּבֹּל גַּם אַתָּה גַּם הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ כִּי כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר לֹא תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָיט עַתָּה שְׁמַע בְּקֹלִי אִיעָצְךָ וִיהִי אֱלֹהִים עִמָּךְ הֱיֵה אַתָּה לָעָם מוּל הָאֱלֹהִים וְהֵבֵאתָ אַתָּה אֶת הַדְּבָרִים אֶל הָאֱלֹהִיםכ וְהִזְהַרְתָּה אֶתְהֶם אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַתּוֹרֹת וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ וְאֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן. כא וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹתכב וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם בְּכָל עֵת וְהָיָה כָּל הַדָּבָר הַגָּדֹל יָבִיאוּ אֵלֶיךָ וְכָל הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפְּטוּ הֵם וְהָקֵל מֵעָלֶיךָ וְנָשְׂאוּ אִתָּךְכג אִם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה תַּעֲשֶׂה וְצִוְּךָ אֱלֹהִים וְיָכָלְתָּ עֲמֹד וְגַם כָּל הָעָם הַזֶּה עַל מְקֹמוֹ יָבֹא בְשָׁלוֹם.

יתרו אומר למשה שהוא לא יכול לשרוד לבד, שהרי מה זה הוא לא יכול "לֹא תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ", הוא הרי עושה כעת מה שהוא יכול. בהכרח שהעניין יוביל באיזשהו שלב למרד ולכן הוא לא יכול. אז יתרו מציע לפתח מנגנון של תומכי שלטון שיתעסקו בדברים הקטנים ובכך ישאו עם משה את השלטון. ברם הם גם האנשים שאחראים בפני העם על הדברים הקטנים והתדירים ונתפסים כקטנים. בעוד שמי שעוסק בדברים הנדירים החשובים הגדולים, נתפס כגדול ומורם מעם.

מעבר לכך יתרו גם מדגיש שצריך להשיג לעניין לגיטימציה מהאל, כנראה, כדי שהעם יקבל את הסתלקותו של משה מחייהם ביום יום ואת זה שהוא משית עליהם מנגנון שליטה מפותח משרי עשרות לשרי אלפים. ובעוד כששלט לבד, כביכול, הוא לא היה יכול לפקח באלפי עיניים, אבל כעת יש לו אלפי עיני-שופט-דיקטטור הבאים במגע עם העם ויכולים לעדכן אותו על העם כשצריך. והעניין משתלב שאיש חיל הוא חומר גלם צבאי, חזק אמיץ המקבל תפקיד הדומה למסגרת ארגונית צבאית.

כד וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה לְקוֹל חֹתְנוֹ וַיַּעַשׂ כֹּל אֲשֶׁר אָמָר. כה וַיִּבְחַר מֹשֶׁה אַנְשֵׁי חַיִל מִכָּל יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן אֹתָם רָאשִׁים עַל הָעָם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת. כו וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם בְּכָל עֵת אֶת הַדָּבָר הַקָּשֶׁה יְבִיאוּן אֶל מֹשֶׁה וְכָל הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפּוּטוּ הֵם.

משה לא היה טיפש והיה בעל חינוך אצולתי ואולי נסיכי שהרי גדל אצל בתיה בת פרעה. אולם הוא לא היה יכול להציע העניין שהרי אז:

  • הוא יתפס כאחד שבורח מעבודה קשה, מנסה להשתלט על העם וכדומה.
  • הוא גם לא יכול לשנות לפני שהוא "מנסה" לעבוד לבד ובכך העם שם לב שהוא מותש ואין לו חיים ויש תור ובאלגן וכך יש לגיטמציה לבצע שינוי וזה לא שהוא בורח מאחריות או סולד מהעם ולא ניסה, הוא ניסה אבל זה לא עבד…
  • בנוסף הוא לא היה יכול לאפשר לעם להציע זאת כי אז הוא נכנע לעם ואז העם לא יפסיק אולי לנסות להביע את דעתו ואז העניין יכול לפגוע במשילות.
  • וכן אולי שהעם לא היה יכול להציע זאת כי הוא עדיין היה ב'אורות' וחסר ביקורת נגד משה כי זיכרונם מיציאת מצרים שהושיעה אותם היה עדיין טרי.
  • וכמו כן אפשר להגיד שהם פשוט פחדו ממשה ולכן לא העזו להגיד לו ביקורת.

אולם יתרו הוא משפחה עם משה שהרי משה אבי נכדיו, הוא לא היה ביציאת מצרים, הוא אציל ולא חלק מהעם ובעל מעמד דיפלומטי מדייני המקנה לו הגנה שהרי היה הכהן של מדיין וזה שאירח את משה כשברח על נפשו מפני פרעה.

כז וַיְשַׁלַּח מֹשֶׁה אֶת חֹתְנוֹ וַיֵּלֶךְ לוֹ אֶל אַרְצוֹ.

ניתן להגיד שמשה חיכה שזר מתאים יציע הפיתרון ואז הוא גירש אותו כדי שהעם יפחד מלהעביר ביקורת וכעת מובן מדוע הוא שלח אותו.

Moses takes his leave of Jethro by Jan Victors

לסיכום, כעת מובן מדוע משה השתהה ופעל באופן אישי עם העם וחיכה ליתרו שיבוא, אולי הוא אפילו קרא לו שיביא את ציפורה והילדים. ולאחר שיתרו העביר ביקורת בונה, משה "מקבל" את עצתו אבל משלחו ממחנה עם ישראל בצורה עדינה כדי למנוע בעיות וכעת הוא יכול להתנתק לו מהעם ולזכות במעמד של מנהיג עליון. התורה מבינה שזה חשוב ולא מנסה להצניע זאת. אין ברירה העם צריך מישהו מנותק ממנו כדי שהוא יוכל לציית לו. התורה בעצם מלמדת אותנו כיצד להעביר תהליך פוליטי לטובת העם ויתקבל בצורה מוחצת בעם.

אני יודע שניתן להגיד שמשה לא חשב על הצעת יתרו ושניהול ארגוני לא היה חזק אצלו. אולם העניין נשמע לי מופרך, הוא לא אדם פשוט הוא היה חלק מהמעמד השליט במצרים עד שערק. לכן אני משער שהוא חיכה לשעת הכושר המתאימה.

בונוס – השוואה עם גרסת ספר דברים פרק א

חבר דתי הלומד תלמוד ביקש ממני להתייחס ברשומה לגרסת ספר דברים שיש השואלים מדוע היא שונה מהגרסה שלנו. לפיכך החלטתי להוסיף הטקסט מדברים ועל כך להלן:

יב אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם. יג הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם. יד וַתַּעֲנוּ אֹתִי וַתֹּאמְרוּ טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לַעֲשׂוֹת. טו וָאֶקַּח אֶת רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וִידֻעִים וָאֶתֵּן אוֹתָם רָאשִׁים עֲלֵיכֶם שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת וְשֹׁטְרִים לְשִׁבְטֵיכֶם. טז וָאֲצַוֶּה אֶת שֹׁפְטֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר שָׁמֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק בֵּין אִישׁ וּבֵין אָחִיו וּבֵין גֵּרוֹ. יז לֹא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא וְהַדָּבָר אֲשֶׁר יִקְשֶׁה מִכֶּם תַּקְרִבוּן אֵלַי וּשְׁמַעְתִּיו.

  • רואים שכאן לכאורה העם רואה את משה כורע תחת העומס. משה לא מזכיר את יתרו בכלל. האם זה שקר?! ניתן להגיד שזה רעיון של משה והוא פשוט חיכה שמישהו מתאים יכין את העם לשינוי הזה כמו שנכתב למעלה.
  • כאן משה מוצג כדמוקרט יותר מבספר שמות בזאת שמבקש מהעם לבחור את האנשים המתאימים עניין שנתפס כדמוקרטי יותר.
  • משה מבקש אנשים חכמים נבונים וידועים ולא אנשי חיל יראי אלוהים אנשי אמת שונאי בצע – זה משתלב עם הדגש התדמיתי של משה שהוא צריך חכם ונבון וידוע ולאו דווקא מישהו אמיץ-איש-חיל ירא אלוהים איש אמת שונא בצע. פשוט כי הדגש הוא על המוצלחות של האדם ולא על חוסר האומץ שלו ויושרו, וצריך להראות לעם את המוצלחות של האנשים לפי מה שהוא מכיר ככתוב חכמים נבונים וידועים, מי שלא ידוע לא התמנה, כביכול.
  • וגם כאן משה מדגיש קושי הדבר ולא גודל. עניין שנתפס כהסבר מדוע הוא מטפל בעניינים החשובים, לא בגלל כבוד, אלא בגלל הקושי והוא המומחה.

כך או כך, אני לא רואה צורך להשוואות עם גרסאות במקרא שניתן להגיד עליהם שהם קיצורים ובעצם שולחים אותנו למקור או לעשות השוואות עם היבטים שונים, אלא אם כן יש סתירה מפורשת.

קרולה הילפריך – דברי סנגוריה על המרצה מהעברית שחטאה באכפתיות והסבירה משהו לסטודנטית חיילת


כותרות האתרים צעקו השבוע האינטרנט שמרצה באוניברסיטה העברית נזפה בחיילת ישראלית על זה שהיא בצבא הישראלי. חברים רבים שלי בפייס תקפו את המרצה השמאלנית ואמרו שהיא חצופה ועוד שלל מילות גנאי. מדובר בחוקרת ספרות ותרבות. מרצה בכירה בחוג לספרות כללית והשוואתית ובתכנית ללימודי תרבות שלמדה פילוסופיה וספרות באוניברסיטאות מינכן, ברלין, וירושלים. כעת המבטא שיש לה בעברית מובן.

הנה הסרטון שמתעד חלק מהשיחה בין המרצה לחיילת ותודה למסריט האלמוני:

 

 

וכך כתב על זה עיתון מסוים: "במהדורת החדשות של "כאן" נחשפה אתמול (שלישי) תקרית חמורה, שבמסגרתה העירה מרצה בשם ד"ר קרולה הילפריך מהפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטה לסטודנטית שהגיעה כשהיא לבושה במדי צה"ל. התקרית החלה לאחר שסטודנטית ערבייה העירה לחיילת, ובין השתיים פרץ ויכוח. לאחר ההרצאה ניגשה המרצה לחיילת ונזפה בה בחומרה. "את לא יכולה להיות נאיבית ולבקש שיתייחסו אלייך כאזרחית, כשאת מבקשת להיות במדים. את חיילת בצבא של ישראל ויתייחסו אלייך בהתאם", אמרה לה".

אני שומע בתיעוד מרצה אכפתית שמרגישה צורך להסביר לחיילת מדוע סטודנטית העירה לה משהו. איני רואה נזיפה. זה ברור שהתנדבות בצבא או להתעקש ללבוש מדים הן ערכים מסוימים שיכולים להתפס רע בידי אנשים אחרים. ומי שלא רואה זאת הוא מושפע מערכים קונצנזוסיאלים או מערכים מיליטריסטים המקדשים עניינים צבאיים.

נראה שהבחורה לא מבינה מדוע שמישהו לא יאהב את זה שהיא חיילת או מגיעה לצבא. היא לא נחטפה לצבא, אלא התנדבה, כך לטענתה. זו עובדה שמישהו לא אהב זאת, כעת המרצה מסבירה שיש כאן מיליטריזם, פגיעה בחברה אזרחית, בחירה לשים מדים. ואני לא אתפלא אם גם נאמר שערביה שחשה מדוכאת על ידי הצבא ישראלי חשה צורך להעיר איזו הערה נגד המדים או הצבא. לבסוף המרצה אומרת לחיילת שהיא מצטערת שאין לה כעת זמן, היא צריכה ללכת לכיתה אחרת ושהיא תשמח לקרוא מכתב בנושא מהחיילת. נשמע לי התנהגות אדיבה מאוד. אני חושב שהמרצה בגלל האכפתיות הנחמדה שלה, כעת סובלת מ"עליהום" ציבורי על לא עוול בכפה במקרה הזה.

אני לא רואה כאן הצקה לחיילת בכיינית, אולי אמרו לה מילה או משפט, ביג דיל. האוניברסיטה לא אמורה להתערב בכל אמירה בין סטודנטים. נראה לי שהחיילת התרגלה לפנות לגורמי סמכות שיעזרו לה וכשהמרצה סירבה להתערב לטובתה ועוד הסבירה את המניעים של הערביה שהעירה לחיילת זה הפליא אותה וגרם לה לבכות. "חאלאס" המדינה ומנגנונים הקשורים למדינה לא אמורים להתערב בכל נושא שתינוקות מהעם רוצים. יש חופש ביטוי פה, הגיע הזמן שנפסיק לבכות על כך.

משום מה הוחלט שמדובר בנזיפה של המרצה כנגד החיילת המסכנה וכתוצאה מכך התארגנה הפגנה והנה תיעוד:

 

אז אולי המרצה שמאלנית ואפילו שמאלנית קיצונית, אולם נראה לי שבמקרה הזה משלהבים את הציבור על משהו שהיא לא עשתה. כמובן שלגיטימי לרצות בהתפטרותה כי היא לא פטריוטית ישראלית. זכותו של האדם להתמקח על גורלו.

לסיום, בונוס, קטע מדברי לייבוביץ שאיני חסיד שלו לגבי תפקידה של המדינה כמסגרת ולא כתוכן ושכדאי לצמצם את מעורבותה. אני לא ליברל כמו לייבוביץ ואני חושב שהמדינה היא סוג של ערך ושאי אפשר לפצל בין ערכים למעשים וכדומה, וכן איני ליברל שחושב שחייבים לצמצם את מוערבות המדינה. אני מאמין ביחסי כוח בהתאם לאינטרס של מקבלי ההחלטות. ברם במקרה שלנו זה בזבוז משאבים שגורמי סמכות אמורים להתערב למען חיילת בכיינית שטוענת שהיא מגנה על המדינה.

הנה הקטע:

 

 

 

והאבסורד הוא שהחיילת אומרת שהיא בצבא לשמור על המדינה. הצבא שולח אותה ללמוד אצל מרצה שמבינה מדוע שמישהו יעיר לחייל שלובש מדים ואז החיילת בוכה. החיילת צריכה להעריך את המרצה שעוזרת לה לשמור על המדינה על ידי הלימוד באוניברסיטה. לפיכך בעצם המרצה בזה שבטעות גרמה לחיילת להפגע ולבכות היא שומרת על המדינה אולי…

נ.ב. לאחר פרסום הרשומה בשישי, ביום ראשון דף בפייסבוק בשם מדינת ירושלים פרסם את התחקיר שלו בנושא, שאפו.

הרשת הביטחונית בישראל


בתקשורת מדברים על בני גנץ שאולי יקים מפלגה שתושיע את ישראל. אני נגד מעורבות היתר של בכירים צבאיים בפוליטיקה. מאידך אני מבין שזכותם לבחור ולהבחר. אולם לדעתי אנו האזרחים אמורים להבין שלא צריכים מעורבות יתר של קצינים בפוליטיקה. אמריקה היא מדינה במצב מלחמה תמידי כמעט כבר כ-120 שנה ובקושי היו להם נשיאים גנרלים. רואים לא חייבים פוליטיקאים מהצבא בשביל להיות מעצמה. לפיכך החלטתי לצרף לפה מאמר שסיכמתי פעם של החוקרים ברק ושפר מתוך מאמרם 'הרשת הביטחונית'. אני חושב שהרשומה יכולה לעזור לקורא להבין אינטרסים של בכירים בעלי תדמית ביטחונית ובכך להבין שלא כל מה שהם אומרים הוא קדוש.

מקום המדינה וביתר שאת לאחר מלחמת 1967 יש חדירה של אנשי הצבא לחברה האזרחית. יש בה שני סוגי חברים: 1. אישי ביטחון בכירים בתפקיד, לאו דווקא צה"ל אלא מכל המערכת הביטחונית. 2. שחקנים בעלי השפעה בתחומים אזרחיים שונים.

הקבוצה הזו מורכבת מחברי קבוצה מאישי ביטחון בדימוס וכל מיני חבר'ה שהשתלבו ב'רשת הביטחונית'. ב'רשת ביטחונית' הכוונה למארג קשרים בלתי פורמלי בין חברי הקבוצות שהוזכרו לעיל ואשר בזכות הגיבוש שלהם הם משיגים השפעה רבה בחברה. הרשת מונה מספר אלפים והם מסייעים האחד לשני וגם אם הם נחלקים ביניהם, הם עדיין מתעקשים בדבר חשיבותם של אנשי הרשת הביטחונית בשיח הזה. ובכך הם בולטים בחברה ומבטלים גבולות מסוימים בין הצבא לחברה האזרחית ובכך אין גבולות ברורים בין המגזרים.

כמובן שלשחקנים האזרחיים ברשת יש השפעה פחותה מאנשי הצבא וה'לשעברים'. הם מגיעים לכל ענפי המשק ומכתיבים מדיניות. הם משפיעים על 'הפוליטיקה' ויותר חברים ברשת נהיים פוליטיקאים והאחוזים עולים כל שנה. כמו כן הם מקימים ארגונים אזרחיים המשפיעים על השיח שזה לדוגמה כל מיני מועצות של בכירים צבאיים משמאל ומימין, וחברי הקבוצה המדברים בשם האינטרסים של הרשת (אין פקודה, זה קורה לבד כמו מעמד אצל מרקס) ומשפיעים על 'החברה האזרחית'.

הם גם שולטים על מפעלים כלכליים במדינה, כגון תעשיות צבאיות וכן שחצי מהקרקע וחלק נכבד מהמרחב האווירי שייכים לצה"ל או בשליטתו. 'עסקני' הרשת משמשים כמנהלי חברות במשק הכלכלי במדינה ובכך משפיעים על 'כלכלת המדינה'. הם גם משפיעים על 'התרבות' ועל השיח הציבורי התקשורתי במדינה ובכך מסייעים ללגיטימיות היתר של הרשת. וזאת על ידי הצנזורה הצבאית וכן שהעיתונאים נוקטים ריסון עצמי ובנוסף שהתקשורת תלויה בצבא כמקור המידע, וכך התקשורת מדבררת את הרשת הביטחונית. בנוסף הרשת משפיעה על החינוך, הרשת מצהירה שצריך לבדוק את ביצועי החינוך במדינה בהתאם לביטחון הלאומי במדינה. במכוני מחקר במדניה יש הרבה חברי רשת שעומדים בראשם. כמו כן הם עושים ימי עיון ומעבירים את גישת הרשת.

חשוב להגיד שוב, הרשת אינה אומרת דברים ספציפיים בהכרח, אולם היא כן טוענת שאנשי הביטחון קרי חברי הרשת צריכים לייעץ ולהחליט כי הם המבינים כביכול. חברי הרשת מצליחים בגלל שיש להם גב כלכלי פנסיה מצה"ל וכן שהם נתפסים כמוכשרים וכן שיש להם קשרים אישיים.

לסיכום, אמנם הצבא הוא גוף נפרד מן החברה האזרחית בישראל, אולם חברי הרשת הביטחונית שחלקם גם ראשי המערכת ביטחונית בישראל מתערבים בשם הביטחון בכל התחומים בישראל ובכך הם מטשטשים הגבולות בין המגזרים הצבאי והאזרחי.

לינק למאמר.

גם זו לטובה – תגובה ל"תמריץ" בנוגע להודעת טראמפ לגבי "היציאה" של כוחות ארצות הברית של אמריקה מסוריה


הבלוג תמריץ הוא בלוג מעניין ומוצלח העוסק בתמריצי האדם בתחומים שונים. הבלוג מוצלח מאוד ויש כבר קהילת מגיבים גדולה וקבועה. העניין מרשים ואיני מכיר עוד בלוג שמצליח לאגד מגיבים לקהילת קוראים-כותבים מוצלחת. תמריץ כתב לאחרונה שהיציאה מסוריה מזיקה לארה"ב ולישראל. והנה ציטוט:

החלטתו מסכנת את ישראל ועדיין אינו ממצמץ.

הנזק לאמריקה ולתפקידה בעולם הוא עצום וארוך טווח. היא מאבדת אמינות כבעלת ברית. גם אם היא ידידותית תחת נשיא אחד, איש אינו ערב לכך שיחליפו בהמשך נשיא אחר לגמרי בסגנונו. רק שוטה ישים בה מבטחו. פוטין קיבל בונוס נאה לכאורה על הקמפיין הנסתר שניהל למען בחירת טראמפ.

  • אני לא רואה נזק עדיין ביציאה מסוימת מסוריה, לאמריקה או לישראל. טראמפ עדיין יכול לתמוך בכורדים, וגם אם הוא יפסיק, הם כנראה קיבלו המון הטבות חומריות בתמורה לשת"פ שלהם עם ארה"ב, בנשק, בכסף ועוד. ברית לא חייבת להיות לנצח, ברית אמורה לשרת את הצדדים השונים בהתאם לרצונות שלהם. אם כבר העניין יאותת לבעלי ברית של ארה"ב שהם לא אמורים לסמוך על הסכם ולא לתרום לברית, אלא יש עליהם להתאמץ לשמר הברית. העניין תואם לגישה הריאליסטית לגבי בריתות.
  • טראמפ יכול לתקוף גם אחרי נסיגה או להיכנס מחדש או שהוא לא ייסוג לגמרי.
  • "נסיגתו" לא בהכרח תגרום לאיסור מעורבות על ישראל.
  • עולם שקונה נשק, קונה גם נשק אמריקאי. זה אומר יותר כסף ועבוד לארה"ב.
  • עולם שקונה נשק ונמצא ביותר קונפליקטים מאפשר לארה"ב להתערב לטובת אחד מהצדדים ולהרוויח.
  • השיטה האמריקאית במלחמות העולם הייתה לתת לעולם לריב ואז להתערב אחרי כמה שנים ולהביס אחד מהצדדים ואז להרוויח יוקרה ורווחים.
  • ויש כאן גם רווח למילטריזם, "העולם" שנוזף בטראמפ על דבר יציאתו מסוריה בעצם מטיף לשימוש בכוח צבאי בריש גלי ובכך הוא מעניק לגיטימציה לכוחנות צבאית ברמה מסוימת. ואז אם טרמפ ירצה להתערב, יהיה לו יותר קל וכן לישראל.
  • ואחרון חביב, אף אחד לא מונע ממדינה שנוזפת בטראמפ על יציאה מסוריה, להחליף את מקומו…

האם יש היגיון לצום את ארבעת הצומות: צום גדליה, י' בטבת, י"ז בתמוז וט' באב?


אלוהים איתנו - מחשבותיו של שמרן עצמאי

השבוע חל יום מיוחד לדתיים בארץ, הוא 'צום עשרה בטבת'. חשוב לציין שהדתיים לסוגם מהווים על פי הלמ"ס מעל 20% מן האוכלוסייה היהודית במדינה. בחברה הדתית אומרים שאנו ("עם ישראל") עדיין ב'גלות', ויש לנו לצום כעת בצומות שלזכר החורבן, על אף שאנו גרים בארץ ישראל ותחת שלטון יהודי.

למי שלא זוכר, יש ביהדות ההגמונית ארבעה צומות לזכר החורבן, ואלו הם: צום גדליה – רצח גדליהו בן אחיקם, מושל משת"פ מטעם השלטון האכדי. צום עשרה בטבת – יום תחילת המצור על ירושלים. צום שבעה עשר בתמוז – יום פרוץ חומות ירושלים. תשעה באב – יום החרבת בית המקדש. את תענית אסתר איני כולל שהרי אין זה קשור לחורבן אלא סתם לחיבה של העם לצום וידוע שהוא מנהג מחודש ומאוחר הרבה יותר מן הצומות הללו.

ברם, לו נשאל אדם פשוט האם אנו בגלות, הוא יגיד לנו: איזו גלות?! יש לנו מדינה! יש את ירושלים! אז על מה אתם צמים כיום? בשעתו ניגש אלי…

View original post 392 מילים נוספות

להתגרש מהשמאל


יש קמפיין אידיוטי שאומר להתגרש מהערבים… ואני שומע את הפרסומת הזאת ביו-טיוב ומדלג עליה רק בסוף הפרסומת. ואסביר מה עובר לי בראש בעניין. הוא אידיוטי מכיוון שרוב הציבור בישראל לא מרגיש את הפלסטיני כבן אלא אם כבר כמטריד מיני המנסה לחזר בכפיה וכשהימני המצוי מרגיש נשוי לארץ האהובה והיפה שלו. לפיכך הוא מדיר את השמאל מהשיח הלגיטימי בחברה הישראלית. וכן ימנים קיצונים יכולים להשתמש באותם טיעונים בשביל לבקש לעשות טרנספר לכל ערבי שלא בא להם בטוב.

בקליפים שונים נשמעים גבר או גברת המתארים שהשמאל בישראל שאגב שנפרד מהיהדות המזרחית בעלת התרבות הערבית בקום המדינה מבקש שכעת נתגרש מהערבים הלא יהודים. ואני שומע שחקן שמתאר כמה הוא מסכן וסובל, לא משנה שהוא נראה חזק. לקראת הסוף כשאני מבין שמדובר בתעמולה פוליטית אני שואל, בראש שלי, מתי התחתנו, איזה סם אונס הכניסו לי?

ואני גם שואל עצמי, אם כבר מתגרשים מדוע לא להתגרש מהשמאל המעצבן? ואני מתחיל לדמיין לעצמי עולם חדש נפלא כשאנשי העולם התאחדים ללא מרצ וכל השמאל הקיצוני.

והשמאלני בראש שלי אומר לי שהתאלמנתם מאתנו כשהרגתם לנו את רבין ומאז אתם בשלטון. המדען הקפדן שבי עונה שראשית תימני-דתי הרג את רבין. ושנית, לגבי התאלמנות, לא סיימנו את העבודה. ושלישית לא תמיד היינו בשלטון מאז רצח רבין.

כשאני גומר לחשוב על זה אני מרגיש פחד לא רציונלי שהשמאל עלול לעודד אותי לרצח על ידי  פרסומת מעצבנת המכניסה בקרבי רצון להתאלמן מהשמאל ואני מדלג בפחד על הפרסומת כשאני אומר לעצמי: נמאאססתם. צריך להחליף את השמאל…

חשמל, רצונות וזרימה


חשבתי לא מזמן על החשמל לא החשמל של הנביאים העתיקים, אלא על החשמל שלנו.

לחשמל לא משנה אם אתה אומר שאתה אוהב אותו, אם אתה רוצה אותו לכתחילה או בלית ברירה. לחשמל לא משנה אם הוא טוב מוסרית בעיניך. לא משנה לו אם הוא יפה. אם הוא טעים אם הוא נשמע טוב אם הוא מריח טוב. אם הוא בידור אם הוא צדק אם הוא הקרבה אם הוא גבורה אם הוא סקסי.

לחשמל לא אכפת מכלום.

ולמפעילי החשמל אכפת רק אם הפעלת אותו או לא, חיובי או שלילי. יש זרם, רוצה, אין זרם, לא רוצה. יש זרם כנראה שזה ממלא את רצון המפעיל, הסיבות לא משנות את העניין.

כשמתחשמלים בזרמים קטנים, לפעמים לא שמים לב. בעוצמה חזקה יותר זה מדגדג, יותר זה כבר עוקץ, עוד יותר זה כואב. ויותר חזק זה כבר פוצע ובעוצמה גבוהה מאוד, מתים, בעוצמות אדירות מתפחמים.

ועדיין ניתן ליהנות מהחשמל לצרכנו ולהפעיל איתו דברים נחמדים כגון אורות של מגדל איפל, גדרות חשמליות נגד משיגי גבול וכיסאות חשמליים נגד אנסים.

כך גם הרצון האנושי, הוא משוחרר מחיפוש נימוקים, הוא פשוט זורם. עד שיום אחד הוא מפסיק לזרום.

לפעמים נגמרת האנרגיה שמפעילה את הגנרטור שמוליך החשמל, לפעמים הוא זורם מחדש באותה הצורה, לפעמים הוא מתחיל לזרום בדרך אחרת כמו רצון חדש, לפעמים יש תקלות וקופץ הפיוז, לפעמים יש שביתה והעובדים מורידים את השאלטר ולפעמים מישהו משמיד את תחנת החשמל ואין כרגע חשמל.

ולפעמים עולים מחירי החשמל או שזה יקר לאדם ואז יש רצונות בלתי ממומשים או שמחכים ואוגרים תקציב להפיק העניין.

 

 

ילדי האנרכיה (Sons of Anarchy (2008 –2014


לא מזמן התחלתי לצפות במשך כמה חודשים בסדרה בשם ילדי האנרכיה – סדרה אמריקאית. החלטתי להתבונן בה כדי להבין את אנשי טראמפ – Trumpland. הסדרה עוסקת במועדון אופנועים משפחתי שמתפקד כקהילה לכל דבר עם טקסים ואירועים משלהם. מתוך שיקולים של פרנסה הקהילה עוברת על החוק ולאט לאט הופכת למאפייה אלימה.

הסדרה מדברת על האדם הלבן הפשוט שחי במקום שכוח אל באיזשהו חור בארה"ב. הקידמה הטכנולוגית לא מגיעה אליו, אין לו השכלה והוא חי במנותק מיושבי הערים הגדולות. הוא משמר את התרבות שלו וחי את חייו הפשוטים וחסרי היומרות.

ממש התחברתי לסדרה, התעניינתי באופן נדיר מה קורה עם הדמויות. ואפילו התחברתי לדמות חדשה שבאה פתאום כשאני ממש מזדהה עם דמויות מסוימות בסדרה ונגעל מאחרות – אם כי אולי הם היו שחקנים מכוערים במיוחד…

הסדרה קשורה לאנרכיה ולכן קרויה ילדי האנרכיה, ברם הם הלכו לאיבוד ועוסקים בהישרדות בחיים ולא מחוברים לרעיון של מייסד המועדון-קהילה. האם זה משל נגד האנרכיזם שבסופו של דבר גם סינדיקט שלו יסתאב וישכח את מטרתו?! אולי.

בכל מקרה טענתי הפשוטה בנושא האנרכיזם, דרך אגב, שאנו חיים בעולם עם סדר אנרכי:

  • א. המדינה פועלת בסדר בין לאומי אנרכי. והסדר הבין לאומי העולמי מכתיב גם מה קורה בתוך המדינה בדרגה זו או אחרת – כגון היכולת לכבוש מדינה אחרת ולהשית שם חוקים חדשים או היכולת למרוד ולהכריז עצמאות.
  • ב. מי קבע את הכללים של העולם כעת בתוך המדינה? החליטו כך קרה… אם כן אזי העניין יכול להשתנות.

כלומר, אנו חיים בעולם אנרכי ואז אין הבדל גדול בין אנרכיזם לדמוקרטיה שהרי הכל אנרכיזם. ברם מבחינה המשגית יש מודלים שונים של אנרכיה… אנרכיה דיקטטורית, אנרכיה מלוכנית, אנרכיה אוליגרכית, אנרכיה דמוקרטית וכדומה.

לא מזמן ראיתי ראיתי את פרק הסיום של עונה שש ולכן החלטתי לכתוב רשומה זו. בפרק הזה הגיבור, ברנש בשם ג'קס טלר מגיע לדיל עם התובעת של המחוז שהוא יסגיר עצמו על פשע מסוים – שהוא קשור אליו בעקיפין על ידי מכירת הנשק בלתי חוקי ששימש לפשע – וילך לכלא בתנאי שאשתו לא תלך לכלא על פשע אחר שנוצר בגלל שהיא העבירה צלב למישהו בכלא והוא הרג עם זה גורם בכלא. אימו שומעת שהוא הולך לכלא, היא חושבת שכלתה אהובת ליבו של ג'קס הלשינה במשטרה ובעצם הולכת להעיד נגד בעלה כדי שהיא תוכל לשמור על הילדים אצלה ולא תאלץ להיפרד מהם בגלל הכלא. החמות הולכת ורוצחת את כלתה. בסוף היום הבעל מגיע ורואה את אשתו מתה.

הצטערתי מאוד בצערו. זה הזכיר לי רגעים שהזדהיתי עם צער בחיי, למשל ברצח משפחת פוגל באיתמר. שהילד ששרד מנסה להעיר את אימו והוא לא מבין שהיא מתה. היה גם דוגמה של ילד סורי קורא לאימו "אום, אום" וגם זה תפס אותי חזק. גם כעת שאני נזכר בזה דמעות יורדות לי כמעט מעיני. ואני לא יודע למה. יש משהו בחוסר אונים של ילד או של בעל שעושה הכל למען אהובתו – אבל היא מתה.

ומה שמעניין הוא שהיא בדמותה בסדרה כבר נמאסה עלי, היא הפסיקה לעבוד בצורה רציונלית סבירה – בעצם יש לה שיגעון להציל את ילדיה מלגדול בחיי פשע ואז אולי הם יהפכו מושחתים או שימותו. ברם היא בעצם מסכנת את חייהם ואת חיי בן זוגה ולפעמים ללא סיבה ספציפית מובנת והיא עושה שגיאות ובעיות כבר כמה עונות, וזמן מה חשבתי לעצמי שאם היא תמות אני אשמח. ברם הסיום של העונה היה עצוב לי מאוד. למרבה האבסורד, מותה היסב לי נחת, צערו של בן זוגה היסב ליה צער. כנראה הוא משחק טובבב… הרהרתי בתוכי שאולי לאחר שאני מבין מה זו פרידה, אזי אני רואה במוות של אמא אהובה או של האשה סוג של פרידה כואבת וזה מה שחיבר אותי לסצנה. בכל מקרה, למי שרוצה לשאול, אחסוך לו השאלה, הסדרה מומלצת מאוד.

וילי הרולד – סקירת הסרט דֶר האופטמן 2017 Der Hauptmann


לאחרונה נתקלתי בסרט העוסק באדם נרדף, אדם הנרדף בזמן של כאוס וכעת עומד למבחן בעצמו בנושא, האם הוא ירדוף או יזדהה עם הנרדפות כמו שהוא היה בעצמו ואם כן מה יגרום לו להחליט ומה יהיה המחיר לכך?

זהירות קלקלנים…

ראיתי לאחרונה סרט שחור לבן בשם: 2017 Der Hauptmann העוסק בסיפור אמיתי על חייל שנפרד מיחידתו בסער הקרבות בשלהי מלחמת העולם השניה עם בעלי הברית המערביים. החייל הוא גרמני שנמלט מהמשטרה הצבאית שחושדת בו כעריק ואולי גם כחייל פשוט שעוסק בגנבות ואולי בעוד פשעים. הם מושחתים שלא מנסים לעוצרו למעצר, שהופכים את המרדף לציד והוא נמלט על נפשו כנגד הסיכויים.

לאחר שהם נואשו למוצאו, הוא מבין שהוא תמיד ייחשב כעריק ולכן הוא חייב למצוא דרך להנצל. הוא בעצם צריך להמלט מבנות הברית, מהמשטרה הצבאית ומהרעב. לפתע הוא מוצא רכב נטוש עם מדים של קצין ומעט אוכל והוא מחליט להתחזות לקצין. הוא מבין שכקצין הוא לא יכול ךלהתנהג כחייל פשוט. לפיכך הוא מתאמן רבות על הגינונים שלו כקצין וממש מרגישים אין הבגדים עושים את האדם הוא מתחיל להיות איש אחר.

מעט זמן לאחר מכך, חייל אחר שנאבד מיחידתו נדבק אליו וכך בעצם האיש מתחיל להקים לעצמו יחידה כשהוא בזהות מזוייפת. החייל החדש הפך לשלישו וכך הם מתחילים להסתובב באזור כשעוד חיילים. החיילים מצטרפים אליו בשמחה, חלק כי הם רוצים להצטרף לצבא וחלק כי הם מבינים שללא זאת הם ייחשבו כעריקים ולכן עלולים להתפס ולהיו מוצאים להורג.

לעת לילה הוא מגיע לפונדק ושם הם חוששים שהוא בא להחרים מזון לצבא הגרמני, הוא מרגיע אותם שהוא בא להלחם בעריקים הפושעים. הם עולזים ומביאים לו מכל טוב. לבסוף הם מביאים לו עריק או חייל אבוד ומצפים שהוא ינקום את נקמתם ויוציאו להורג בשבילם. הוא חושש שהם יעלו על כך שהוא מתחזה אז לאחר לבטים הוא מוציא את החייל להורג.

בהמשך הוא מגיע לבית מבודד והוא מוצא שם חיילים הוללים המתעללים בבעלי הבית בחינגה של עולם ללא ערכים, הם חוששים ממנו ומאיימים עליו בנשקם, אבל הוא מצליח למשטר אותם. לאחר שהוא לוקח להם את נשקם, הוא לא הורג אותם כפושעים על אף שהעניין די ברור שהם כך, אלא הוא מצרפם לכוח שלו ומגדיל את כוחו.

האיש ממשיך ומצרף עוד חיילים לכוח שלו, לבסוף הוא מגיע למחנה מלא עריקים או חיילים אבודים הנתפסים כך, והנה אנו מצפים שהוא ימצא דרך לשחרר את העריקים, אולם בפועל הוא מוצא דרך לערוף טבח בעריקים רבים וכך הוא משנכע את אנשי המנהל במחנה שהוא קצין בעל סמכות בנושא. בעלי הכוח בהמחנה הרוצים להפטר מהמטלה הזו שמחים על העניין ובכך מניחים לעצמם להשתכנע שיש לו הסמכות לפעול במחנה. וכאן יש מספר סצנות המראות את העולם המנותק משאר העולם – פלנטה אחרת בעקבות התנאים השונים מכל מה שהאדם חונך להם, אלימות גופנית, סדיזם ופשוט התנהגות חייתית לא ברורה. לבסוף המחנה הופצץ והוא ממשיך לדרכו תוך כדי שהוא חוגג כמלך, שופט אנשים על פשעים על פי דעתו ומתהולל גם הוא. אולם לא לעולם חוסן הוא נתפס על ידי המשטרה צבאית, אבל מצליח להנצל במשפט. כאן הסרט מסתיים, ברם כתוביות בסוף מודיעות לנו שהרשויות הבריטיות עלו עליו והוא נעצר והוצא להורג על פשעי מלחמה בגיל 21.

לדעתי הסרט נפלא ואני ממליץ לראותו בחום רב. הסיבה שבחרו בשחור לבן זאת כי הם רצו להכניס אותנו לעולם של פעם, אבל גם להדגיש לנו את הממד השונה. הרעיון הוא שבמלחמה גם אנשים טובים כביכול, אנשים שלכאורה נרדפו על לא עוול בכפם על ידי גורמים מושחתי הופכים למושחתי בעצמם, ההיגיון האנושי משתנה במצבים כאלו. הם מראים גם עד כמה קל לשכנע חיילים אבודים לשתף פעולה במעשים הרעים הללו ועד כמה בעצם במצבי קיצון חריגים דברים משתנים. אדם שמשחק בשפת גוף מרשימה של קצין נתפס כקצין ומתפקד כמו עריץ באיזשהו שלב. הסיפור משתלב לי עם לב המאפליה ועוד סיפורים בנושא המראים עד כמה הטוב והרע האנושים הם לא עניין קבוע בנפשו של האדם אלא תלויי אינטרסים אישיים. למשך חלק גדול מהסרט הייתי בטוח שמטרתו היא להנצל ולהציל אחרים על הדרך ברם לבסוף כרבר ברור שהוא לא הורג כי אין ברירה אלא הוא הפך לשעתוק של כוחות הרוע שהוא נחשך אליהם או שהתנאים הפכו אותו לרע וכך הוא מתנהל כמאפיונר חייל בסוף המלחמה. עוד נקודה יפה בבימוי זה שהוא מתחבא במהלך המרדף אחריו מתחת לשורשים של עץ וזה כביכול שהוא שותל את עצמו באדמה. ואז כשהוא יוצא הוא כביכול צומח, עד שלבסוף מתברר שיש כאן צמח פרא.

הסיפור עצוב, יש כאן חייל שנחטף לעבדות צבאית ואיבד בעצם שלטון על גופו ואת ההרגל לשלוט בהתאם לצו החברה על עצמו ולא בגלל מה שהוא מוכרח לעשות אחרת ימררו את חייו, והנה הוא נרדף על נפשו על לא עוול בכפו על ידי המדינה שהיא מייצגת באופן רשמי את החברה ואז הוא מבין שכמו שהם מושחתים גם הוא יכול, מה ההבדל אם זה בשם המדינה או בשם עצמו. קראתי עליו שהוא נזרק מתנועת הנוער שלו.

למי שרוצה לקרוא עוד סקירה מאתר מוצלח באנגלית שיקרא פה.

אוטונומיה חרדית – "אוטונומיות"


לאחרונה החלו לשדר בהוט סדרה בשם אוטונומיות, הסדרה עוסקת במצב שבה הטריטוריה הישראלית הפכה לקונפדרציה שבה פועלות שתי אוטונומיות, טריטוריה חילונית וטריטוריה עם חוקי הלכה. והנה מעט הגיגים שלי בנושא.

לא צפיתי בסדרה עדיין אז לא אוכל לדבר על הסדרה. ברם כן אוכל לדבר על התופעה של שתי מדינות לשני עמים, החילונים והחרדים. זה עניין פשוט שעמים נוצרים ונמוגים וכך כן אין מניעה שיום אחד העולם יכיר בכך יש כמה עמים יהודים כמו שיש כמה עמים גרמאנים.

יש שיגידו שמצב של מדינה או כל שלטון עצמי חרדי זה חלום בלהות לא ריאלי. ואם זה יקרה אז החרדים יהפכו מותאמים יותר לחיי המודרנה ובעצם לא יהיו חרדים כל כך אלא חרדים מודרנים או כעין דתיים לאומיים.

ואני חושב שניתן ללמוד מאירן שכן יש חיים מותאמים לעולם ושלטון המקדם אדיקות דתית יותר מפעם, כך שחרדיות יכולה להקצין גם כשהחרדים יהיו בשלטון ואם כך אז לכאורה גם להשאר כמות שהם. בנוסף שחיים מותאמים לתנאים הכלכליים לא שוללים את הזהות החרדית. חרדים רבים עובדים בהתאם ליחסים הכלכליים ובהתאם לצורך התרבותו-הדתי שלהם.

ייתכן מאוד שהסיבה שחרדים מתרחקים מפן מסוים של החיים המודרנים זה בגלל הרצון להיבדל מהחיים החילוניים. ובמקום שתהיה הפרדה וכבר לא יהיה חשש מהאיום החילוני, הם יקדמו אלטרנטיבה. יהיה משטרה חרדית, צבא חרדי, פועלים חרדים ועוד.

אני מאמין שהרבנים יוציאו פסקי הלכה מותאמים למצב שהחילונים כבר לא יהוו איום. זה כמו שהחסידים יותר עובדים מהלא חסידים ואף אחד לא אומר שהם לא חרדים וזה כמו שספרדים עובדים יותר מהזרם הליטאי ואף אחד לא אומר שהם לא חרדים. לא כל החרדים לא עובדים, אז אולי הם נגד אקדמיה חילונית, אבל יש מספיק הכשרות לחרדים שהרבנים תומכים בהם. במצב שאין לחרדים חשש של השחתת המידות והדת על ידי החברה החילונית יצאו פסקי הלכה שיעדיפו לבחור דווקא את הצדיקים הגדולים למשטרה ולצבא. וכן יצאו הנחיות שמותר לעבוד ושאסור לעבוד בשחור ועוד.

למעשה יש כאן שתי סוגיות: א. היתכנות המדינה החרדית. ב. האם העניין רצוי.

אני עונה בחיוב על שתי הסוגיות. העניין ריאלי גם אם יהיה לו מחיר של עוני יחסי. וכן העניין רצוי, אני חושב שטוב לנו, לחרדים ולחילונים אם יהיה פיצול. כל אחד יחיה באזור מחייה שלו. יהיה כך פחות חיכוכים, החילונים פחות יסבלו מאי הזדהות עם חוקים דתיים שהחרדים משמרים. וכן השחרור לחרדים יוכל לקדם תרבות חרדית וחיים חרדים חופשיים מפחד החילוניים.

מעניין יהיה איזה מודל של מדינה חרדית תהיה, האם מדינה חרדית נוקשה מאוד או משהו ביניים, או בכלל קואליציה עממית של חרדים שבה בעצם יהיה חופש גדול לחרדים כל עוד הם מקבלים 'פתווה' מרב שמגבה את מעשיהם גם אם הם חרדים מודרנים ובעצם חיים חיים מערביים לכל דבר כמו החו"לניקים.

אוקיי, זה מה שיש לי עד עתה להגג בנושא.. כעת צריך למצוא זמן ולראות הסדרה ולבדוק את החוויה הזו.

אתם מוזמנים לקרוא את פיתרון שתי המדינות של תמריץ, פה.

פרי ביאושים של החברה החרדית – מחשבות בעקבות מקרה אלימות קשה ונדיר אצל החרדים


שלום לקוראים, לא כתבתי זמן רב, לאחרונה לא מצאתי נושא שיעניין אותי עד כדי כתיבה. וכאן אנצל המרחב לקריאה לקורא, אם יש לך נושא מעניין שהיית רוצה לשמוע על זה מחשבה מסודרת של מאות מילים, אל תהסס בתגובות להזמין נושא. והיות וחשוב לי לכתוב פה לפחות פעם בחודש, אז הוחלט אצלי היום שחובה למצוא נושא לכתיבה. אמרתי לעצמי: "לך לגוגל חדשות ואולי תמצא משהו". ואכן מצאתי, "אאוריקה". כל הקטעים באדום הם שלי ונועדו להסביר דברים, תודה לחרדי המחמד שעזר לי ולאתר כיכר השבת.


תלמיד ישיבת "כנסת הגדולה" ("ר' הלל – שמו של מקים הישיבה") במודיעין עילית (עיר חרדית) נדקר הבוקר (ראשון) בחזהו על-ידי חברו, ככל הנראה בעקבות ויכוח, ופונה במצב קשה לבית החולים. הדוקר נעצר לאחר זמן קצר ע"י המשטרה.

שמו של הנדקר, לתפילה: ידידיה בן מיכל, לרפואה שלמה. (למי שלא יודע, בחברה החרדית מאמינים בכוחה הרב של התפילה, ומאמינים שבשביל שהתפילה תהיה טובה יותר צריך להזכיר את שם האמא וכך בעולם העליון יודעים כיצד לזהות על מי הולכת התפילה. כמובן שפעם שלא היו שמות משפחה ניתן להבין שיש עניין בזיהוי הזה או לעזור לאל או בשביל שהשומע את התפילה מהצד ידע על מי הולכת התפילה ואולי זה יעשה לו טוב. אך כיום נהו להתמש בשמות משפחה, ולא ברור מדוע יש עניין להשתמש בשם האמא לצורך התפילה.)

בשעות הבוקר המאוחרות התקבל דיווח במוקדי ההצלה על אירוע דקירה ברחוב חפץ חיים פינת קצות החושן (נראה לי שזה שמות של ספרים פופלריים בקרב המגזר) בעיר החרדית מודיעין עילית. כונני ההצלה שהגיעו למקום, גילו לתדהמתם בחור ישיבה בן 17, תלמיד ישיבת 'כנסת הגדולה', כשהוא דקור בחזהו.

הבחור קיבל טיפול רפואי ראשוני בסיומו פונה לבית החולים שיבא בתל השומר במצב קשה.

עדי ראייה סיפרו כי ככל הנראה הפצוע נדקר על ידי חברו שנמלט מהזירה, בעקבות ויכוח שהתגלע ביניהם. המשטרה פתחה בחיפושים אחר הדוקר שנמלט מהמקום וכעבור זמן קצר נמסר כי "החשוד אותר ונתפס על ידי כוחות המשטרה".

שמואל רוזנגרטן ראש סניף איחוד הצלה במודיעין עילית מסר כי הפצוע בן 17 פונה בניידת טיפול נמרץ להמשך קבלת טיפול רפואי בבית החולים תל השומר כשהוא סובל מדקירה בפלג גופו העליון ובהכרה מלאה. נסיבות ואופי המקרה בבדיקה.

דובר מד"א, זכי הלר מסר כי "בשעה 12:06 התקבל דיווח במוקד 101 של מד"א במרחב איילון על נער שנדקר (ככל הנראה במהלך קטטה) בישיבה במודיעין עילית. חובשים ופראמדיקים של מד"א מעניקים טיפול רפואי ומפנים לבי"ח שיבא בתל השומר נער במצב קשה לא יציב, בהכרה, עם פצעי דקירה בפלג גופו העליון".

פראמדיק מד"א אלון כהן סיפר: "כשהגענו למקום ראינו נער שוכב על מדרגות הישיבה כשהוא בהכרה מלאה, כאוב וסובל ממספר פצעי דקירה בגופו, הענקנו לו טיפול רפואי מציל חיים שכלל עצירת דימומים, מתן נוזלים וטיפול תרופתי ופינינו אותו בדחיפות לבית החולים כשמצבו קשה ולא יציב".

מדוברות המשטרה מחוז ש"י נמסר כי "מתחקור ראשוני עולה כי בעקבות ויכוח שהתגלע בין תלמידי ישיבה בעיר דקר החשוד את אחד הצעירים וברח מהמקום.

"הצעיר שנדקר פונה על ידי מד"א במצב קשה לביה"ח תל השומר. כוחות משטרה שהוזעקו למקום פתחו בחקירה ונעשות פעולות לאיתור החשוד שזהותו ידועה". כעבור זמן קצר נמסר כי "החשוד אותר ונתפס על ידי כוחות המשטרה".

סיימתי לקרוא הכתבה הזו ואמרתי לעצמי, הידד, הנה נושא שניתן לכתוב עליו. ידוע שחרדים רבים מטיחים בחילונים, תראו את פרי הביאושים שלכם, אלימות בבתי ספר, סמים פשע ועוד. והנה כעת ניתן להגיד לחרדים, הנה! תראו את פרי הביאושים שלכם, יש בכם אלימות בישיבות או אלימות בין פלגים בקרב המגזר החרדי וניתן להשתמש במקרה הדקירה הזה כעת בשביל הרושם.

ומצאתי ידיעה הקשורה למקרה אעתיק קטע קצר, והנה:

לדברי עדי ראייה, זה החל בצעקות, "יש פה בחורים שיודעים לתת מכות, הם יפרקו אותך, תיזהר", "תביא את הטלפון; תמחק את מה שצילמת", אך כשהכתב החרדי השיב להם "אני לא עובד אצלכם", הגיעו הדחיפות והאגרופים.

בשלב מסוים הבחורים תפסו את ידיו של וייס, שלפו ממנו בכוח את הטלפון עמו צילם ונמלטו מהמקום. רק לאחר מכן, בעקבות התלונה שהוא הגיש בתחנת המשטרה, הוחזר לו הטלפון שהגיע "באורח פלא" לידי השוטרים, אך זה כבר היה שבור.

כאן יש אלימות חרדית קלאסית, אלימות שלא מכירה את הליברליזם, אלימות שלא מכירה בזכויות הפרט ובבעלות על רכוש ובחופש הביטוי על חשבון אי-נוחות. כנראה שהבחורים רצו להגן על שם המוסד שבו הם לומדים. הם חשו איום מצד הכתב של "כאן" שהגיע לשם וחשו צורך עז להרחיקו. במקרה הזה שקרה בעקבות הדקירה, אם תגידו לחרדים רבים הנה פרי ביאושים שלכם, תראו איך הצעירים שלכם מתנהגים, הם אפילו לא יבינו מה הבעיה. לכן זה טוב לויכוח ציבורי שראה בצורה גלויה שהמגזר החרדי בעייתי מבחינה מערבית, אבל זה עניין ידוע…


ואגב חיפשתי ברשת את הביטוי פרי ביאושים והגעתי למשל הכרם של הנביא ישעיהו ואולי זה המקור לביטוי. הנה:

א אָשִׁירָה נָּא לִידִידִי, שִׁירַת דּוֹדִי לְכַרְמוֹ: כֶּרֶם הָיָה לִידִידִי, בְּקֶרֶן בֶּן-שָׁמֶן. ב וַיְעַזְּקֵהוּ וַיְסַקְּלֵהוּ, וַיִּטָּעֵהוּ שֹׂרֵק, וַיִּבֶן מִגְדָּל בְּתוֹכוֹ, וְגַם-יֶקֶב חָצֵב בּוֹ; וַיְקַו לַעֲשׂוֹת עֲנָבִים, וַיַּעַשׂ בְּאֻשִׁים. ג וְעַתָּה יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם, וְאִישׁ יְהוּדָה–שִׁפְטוּ-נָא, בֵּינִי וּבֵין כַּרְמִי. ד מַה-לַּעֲשׂוֹת עוֹד לְכַרְמִי, וְלֹא עָשִׂיתִי בּוֹ: מַדּוּעַ קִוֵּיתִי לַעֲשׂוֹת עֲנָבִים, וַיַּעַשׂ בְּאֻשִׁים. ה וְעַתָּה אוֹדִיעָה-נָּא אֶתְכֶם, אֵת אֲשֶׁר-אֲנִי עֹשֶׂה לְכַרְמִי: הָסֵר מְשׂוּכָּתוֹ וְהָיָה לְבָעֵר, פָּרֹץ גְּדֵרוֹ וְהָיָה לְמִרְמָס. ו וַאֲשִׁיתֵהוּ בָתָה, לֹא יִזָּמֵר וְלֹא יֵעָדֵר, וְעָלָה שָׁמִיר, וָשָׁיִת; וְעַל הֶעָבִים אֲצַוֶּה, מֵהַמְטִיר עָלָיו מָטָר. ז כִּי כֶרֶם ה' צְבָאוֹת, בֵּית יִשְׂרָאֵל, וְאִישׁ יְהוּדָה, נְטַע שַׁעֲשׁוּעָיו; וַיְקַו לְמִשְׁפָּט וְהִנֵּה מִשְׂפָּח, לִצְדָקָה וְהִנֵּה צְעָקָה.


התפיסה שלי בחיים שאין ערכים מוחלטים והכל יחסי ולכן איני חש צורך גדול להגיד שאני הכי מוצלח או שייך לקבוצה הכי מוצלחת ושלכן מגיע לי. אני חושב שהחיים זה עניין של אנרגיה – יכולות המגיעות לידי ביטוי. וכתבתי על העניין מכיוונים שונים. אני כמובן מודה לאל על זאת שלא נולדתי חרדי במאה שערים או בני ברק, אבל זה לא מחייב שאני יותר טוב, פשוט איני מזדהה כל כך עם שוכני הקבוצות הללו. בכל מקרה, איני מתרגש מחברה שמוציאה פירות ביאושים, לא משנה עם היא סקולרית או דתית. אני רואה את החברה כמרחב עם כללים, ומה ששורד זו הצלחה ומה שנכחד נעלם, זה עניין של אבולציה. בכל מקרה, כשמגיעים חבר'ה ומטיחים בנו להיות כמותם אחרת אנו בעייתיים, אזי ניתן להתעלם בחוסר נחמדות היוצרת מצב א-סימטרי במאבקי הדעה בחברה או ניתן להתמודד ולהגיב וליצור כך איזון נחמד.

משאלת מוות (2018) Death Wish


מה דעתכם על אדם שלוקח את החוק לידיו? האם לקיחת החוק לידיים תורמת לחברה במצבים מסוימים?

לאחרונה יצא לי לראות סרט אמריקאי העוסק בחיי הפשע בשיקגו. במסגרת שוד שהתשתבש עקב הטרדה מינית שגרמה לבת המשפחה הנשדדת להאבק נפגעו בני המשפחה שהיו בבית.

אב המשפחה המשמש כרופא שהה מחוץ לבית וחיכה שהמשטרה תפעל למען תחושת הצדק שלו. הוא רואה שהעניין לא מתקדם והוא הולך למשטרה להפעיל לחץ. בתחנת המשטרה הוא רואה קיר של עשרות אם לא מאות מקרי פשע לא פטורים והוא מבין שהוא צריך אולי לקדם העניין בעצמו על אף שכרופא הוא מתאמץ להציל עבריינים כי גם להם מגיע לחיות.

הוא יוצא לשוטט בעיר, אולי באזורי פשע, ושם הוא נתקל במקרה שנטפלים לבחורה, ספק הטרדה מינית אולי שוד. הוא מתערב לטובתה והפושעים זונחים אותה ומפליאים בו מכות נאמנות. כאן נראה שגמלה בליבו ההחלטה שהוא יגן על עצמו וכן ינקה את העיר מפשע עד שימצא את הפוגעים במשפחתו. כנראה מתוך תחושה שהפגיעה לא הייתה לשוא וכעת הוא ידאג שהם ימותו, להם לא מגיע לחיות, הם רעים.

הסרט פשוט, עוסק בתיקון עולם, שחרור כעסים ונקמה. ומאידך בהעלמת עין של החוק. אין בימאות מיוחדת ששמתי לב אליה. אן תחכום מיוחד. מה שיש זה אקשן נחמד שאולי גן מקדן את הרעיון של הזכות להחזקת נשק להגנה עצמית ולמניעת פשע.

בסרט המשטרה לא מנסה לתפוס אותו וכן גורמים רבים בחברה רואים בו מלאך המושיע ותמונותיו הופכים למם ויראלי והוא לאייקון תרבות שקמים לו מעריצים. ניתן לראות בעניין תמריץ למשטרה לעבוד בשיא היעילות כדי למנוע את לקיחת החוק לידיים העלולה להוביל לכאוס. וכן הרתעה נגד הפושעים, שהרי המשטרה מחויבת לנהלים המגנים על זכויות האזרח של הפושעים. בעוד שמי שלוקח החוק לידיים לא מתעניין בכך.

לעומת זאת מרקסיסט יגיד שזו בדיחה, המשטרה דואגת למעמד השליט ורק מוכרת עם התקשורת סרט ההמראה אדם המתנקם ברעים, אבל בפועל המשטר הבורגני זקוק לפושעים שיצדיקו את השלטון הקיים כאילו הוא מגן על האזרחים והפעילות של אותו "אינדיבידואליסט" לא עוזרת לחלשים.

אני מאמין שככל שיהיו נהוג פה ושם שאנשים שיקחו החוק לידיים המצב יוטב לאזרח הפשוט. בסופו של דבר העניין יגלוש גם לפגיעה במנגנוני השליטה בחברה ובכך תיווצר הרתעה שתגרום לשליטים לפעול בנחמדות יותר למען האזרח.

צריך גם להבין מה מרגש את האמריקאים בשחקנים שהם עבריינים טובים מבחינה חברתית, כלומר, עוברים על החוק למען החברה או כדי להגן על עצמם וכדומה? אני חושב על אף שאיני יכול להוכיח זאת שיש הרבה סרטים אמריקאים העוסקים בעבריינים יטובים כביכול. האם כך הם חווים חירות? אין לי תשובה ברורה עדיין ואמשיך לחשוב על כך.

לסיכום, לא סרט מופת, לא סוגיה מרתקת, לא משחק מדהים. מה שיש כאן זה סרט בינוני ונחמד העוסק בלקיחת החוק לידיים ובזכות של האזרחים להחזיק נשק.

אדם רגיל (An Ordinary Man (2017


אני חובב צפיה בסרטים. אני רואה במדיום הזה כלי טוב להעברת מסרים ואיני רואה בו פחיתות לעומת קריאת ספרים. לאחרונה יצא לי לראות סרט מעניין העוסק בסוגיה שנויה במחלוקת והמראה את גיבור הסיפור בעין חיובית ואולי אפילו הירואית.

רק לפני שאמשיך בסקירה, מה אתם חושבים על פושעי מלחמה? האם תסכימו לראותם בעין חיובית מסוימת? האם תבינו אותם או רק תוקיעו אותם לדראון? האם תרצו לראות סרט בנושא?

אדם רגיל או אדם פשוט 2017 הוא סרט קשה רעיונית העוסק בגנרל סרבי נחמד פושע מלחמה שטבח באנשים שלא הגיע להם למות בגלל מעשיהם בזמן אחת המלחמות שהיו בשנות התשעים של המאה העשרים כשיגוסלביה התפרקה. וכעת אמשיך בסקירה עם מעט ספוילרים, ראו הוזהרתם.

הגנרל נמלט ממקום למקום כשהוא מאובטח על ידי קומץ נאמניו. הוא לא מוכן להתחבא או לעשות ניתוח פלסטי ולהסתיר את זהותו. כתוצאה מכך הוא זקוק להחליף מקומות שהות. המאבטחים לא יודעים מה לעשות. מצד אחד הוא רוצים לשמור עליו מהגעה לכל, ומאידך הם רואים שהוא טורח להסתובב בציבור ובכך המשטרה תעלה על עקבותיו.

הדהים אותי שאנשים במקום לנזוף בו על התנהגותו, אלו שזיהו אותו, פנו אליו ביראת כבוד וכינוהו 'גנרל'. חלק אפילו מעניקים לו מנחות. והוא גם מוצג כאדם מורכב, מצד אחד עבר בעייתי, ומאידך הוא טוב לב קשוח המציל אדם משוד גם במחיר שאולי לכן הוא יאלץ לברוח מהמשטרה. אדם של כבוד וסטייל. הוא לא לא מוכן לחיות כעכבר המתחבא, ולא לשנות את פרצופו שלא יזהוהו על ידי ניתוח. הוא איש של כבוד שרוצה להשאר כמו שהוא גם במחיר גבוה. ברם, הוא לא מעוניין להתפס ולכן חומק ממקום למקום ואם יבואו לתופסו הוא מצהיר שיעשה הכל על מנת שלא יתפסוהו חי. הוא לא יחיה בכלא.

לבסוף מאבטחיו חושבים שהם ישיגו לו בחורה נחמדה כמשרתת (העניין גרם לי לחשוב על הסוכנת של דוד – אבישג) וכך היא תעסיק אותו איה שהם נכשלו) שלא יברח להם ויצא להסתובב בין הבריות וכך אולי הוא ייתפס חלילה. הם מוצאים לו משרתת, והוא מגלה שמדובר ביתומה ללא משפחה, חברים או בן זוג. שקופה כמותו. שהרי הוא כיום מנותק מעולמו החברתי. וזו אמירה מוסרית נאה שבעצם מרמזת שאולי מי שחי לעצמו כשקוף הוא כמו פושע מלחמה נמלט. הוא מלמד אותה איך לבשל, משפר את אופנת הלבוש שלה ומשכנע אותה להסתובב עמה ברחוב כשהוא מתעניין בחייה וחולק עמה תובנות של אדם מבוגר. הוא גם מבקש ממנה לקחתו לעיירת הולדתו וזה בניגוד לדעתם של האחראים לשלומו. ולא ברור בקשר שלהם שנראה כמו דייט ארוך, האם הם בני זוג או שהוא ממלא אצלה דמות אב והיא דמות בת במקום ביתו שלא מתקשרת עימו.

כשהוא מתעקש ללכת לעיירת הולדתו וכשהוא מקנטר את החברה שנטשה אותו ולא מאפשרת לו לחיות, היא נוזפת בו שהוא כפוי טובה לחברים שלו ששומרים עליו ודואגים לו. ואז הוא עונה: נראה לך שסתם הרגתי את אותם אנשים, זה היה הלוואה על העתיד. אם כבר אתם חייבים לי. אתם ששלחתם אותי לדאוג לכם. אתם שהקרבתי את עצמי למענכם. יש כאן אמירה נדירה בחברה הליברלית שלנו, סוג של מתן הסבר לרצח עם הנתפס כטאבו יותר מרצח רגיל. הוא כאדם נורמטיבי ברמה מסוימת אומר נימוק שהוא הסכים לשלם מחיר ולהקריב עצמו למעם העם שלו.

לא אגיד הסוף, אבל אני חושב שמה שמעניין בסרט זו הדמות של הגנרל, הקונפליקט החברתי שלו, ההקבלה של האדם שחי מנותק מהחברה כאדם שחי בעונש מסוים והאומץ לדון בהסברים לפשע חמור כמו פשע מלחמה.

הסרט הוא אמיץ וחשוב לפי דעתי. כצאצא לנרצחים במה שמוגדר כרצח עם, אני חושב שרצוי לפי דעתי העניה להבין מה קרה לקרובינו ולאבותינו. והמסקנה שלי היא עדיין שאנשים טובים יכולים להרוג בהתאם לנורמות של החברה וטוב ורע זה לא עניין קבוע אלא יחסי. יכול להיות אדם נחמד ונדיב שיהרוג כי הוא חושב כך בזמן מסוים וזה לא הופך אותו לאנטי סוציאלי כמו 'מאפיונר' או עבריין רגיל אשר נמצא מחוץ לחברה, הפושע שלנו הוא בעצם אדם רגיל. וזו תמה אמיצה מעוררת מחשבה ורעננה על אף כל הכאב ואי הנעימות. צריך לדעתי לצלול ולהבין את הרוע שמפריע לנו. למעשה הסרט הזכיר לי את החטא ועונשו במובן מסוים, ששם הגיבור למעשה סובל מזה שהוא מנותק מהחברה, כלומר יש מחיר לחטא.

קטע קצר על מונדיאל – משהו שכתבתי פעם


כעת יש חג של הדת האזרחית הגלובלית הידועה ומפורסמת בשם "מונדיאל". בחג כדורגל זה, שאותו חוגגים חילונים וחרדים, מתנחלים וערבים, חיילים ואזרחים וגויים ויהודים, יש מנהג מקודש בקרב אוהדי הכדורגל לסבוא בירה בכמות רבה. וממש קשה שלא להתקל בפרסומות מלאי הבעה ותשוקה למשקה העתיק – הבירה.

ובהקשר הזה לגבי מנהג שתיית הבירה משקה הבירה, ידועה אמירה של אנגלי אחד, בשם ווינסטון צ'רצ'יל, שאומרים בשמו: "אני אוהב את הבירות שלי קרות ואת הנשים שלי חמות". וכשהציבור שומע זאת הוא מחייך בהנאה רבה או צוחק. אך אני אוהב את הבירה שלי קרה קפואה ברד ואת האשה שלי קרה גם. יש לי מלא בירה או בירות, מקומיות ותוצרת חוץ אבל אשה אין כעת, לא חמה, לא קרה.

אולי כתחליף אני אוהב להתנשק עם בקבוק הבירה הקרה כשהמשקה הקר חודר כלשון של ים לפי ומקרר את גופי ומרגיע את נשמתי. אנוכי גם אוהב קרח, לטחון קרח בשיני. לנשוך במוצק כמו חיית טרף ולחסל ולא להותיר מאומה ולקרר את נפשי. ולכן בירה עם קרח הולכת אצלי חזק.

אשה קרה צריך לחמם אותה וגוף האחד נהנה מגוף השני גם מההיבט של החום. אשה קרה נסבלת ביום חם כמים קרים לנפש עיפה ובכל מזג אוויר. אשה קרה כיף להדליק אותה ולחוש את גופה מפרפר.

ואכן, רוב מוחלט של הבירות הקרות מושכות אותי יותר מנשים רגילות. ועל כן אין פלא שיש בירה קרה ואין אשה ואני מתנשק עם בקבוקי בירה…

אני גם לא מחבב כדורגל כצופה, ואיני מתרגש להיות חלק מקהל אוהד שצועק יששש! או גוללל! או וואו! אני מעדיף לשחק בעצמי כדורגל, רק לא יוצא לי לשחק עם הגורמים המתאימים. וגם בירה שאני אוהב לשתות איני שותה סתם כך, זה משמין…

סרטים על מיניות


ברשומה זו אביא מספר סקירות סרטים העוסקים במיניות (ובכוונה לא אנקוט במילה מגדר ואיני רואה במילה מין מה שקשור בלבד בתשוקה המינית המכונה אצלנו בסלנג סקסואליזם, אלא הנני רואה בזה את ההיבט הרחב של ההבדלים הקשורים לאיבר המין של בני האדם), כותבני מזיכרון, אזי לא אאריך הרבה. ראיתי עוד כמה שלא ריגשו אותי ואולי ראיתי עוד כמה טובים ששכחתי את שמותיהם. בכל מקרה אתם מוזמנים להציע סרטים אחרים. אני מביא טקסט זה בגלל העיסוק המוגבר החגיגי והמקודש בנושא המיני שיש כאלו שגם יגידו את המילה מגדר שאצלי היא שנויה במחלוקת. וכעת לרשימה.


בנים אינם בוכים (Boys Don't Cry (1999

סיפור העוסק בטרנסג'נדריות, מימוש עצמי, אלימות ואהבה. הסרט על נערה שרוצה להיות נער, כביכול, היא עברה חיים קשים ומדרדרת לפשע וחיה בזהות בדויה של ברנדון טינה. בכל אופן, היא לא אמרה נואש. היא באומץ גדול ועוז פנימי חיה כגבר ומתאהבת בנערה בשם לנה, שבתחילה חושבת שהיא גבר.

יום אחד טינה נעצרה עקב פשע שהיא ביצעה ובעיתונים היא הוזכרה בשמה הנשי ולא הגברי. זה גרם לחברתה לנה להבין שהיא אשה והיא קיבלה אותה או אותו כמות שהיא או שהוא. (אגב, אם היא הייתה מחליפה את שמה לשם יוני סקס, הבעיה הייתה נפתרת) במקביל גם החברים המשותפים של לנה וטינה, חשדו במוזרות של טינה ויום אחד הפשילו את מכנסיו וגילו שהוא אשה. אז הם חטפו אותה ואנסוה באכזריות. לאחר שהיא התלוננה על אונס לרשויות המטפלות בעניין, הם רצחוה.

העניין מחריד ומעיד על יצר האכזריות של האדם. מצד אחד הם שונאים את המוזרות הלא ברורה של טינה. ומאידך הם אונסים אותה לאחר שהם מגלים שהיא אשה, וזאת על אף שהם שונאים אותה, כביכול, ואז הם הורגים אותה באכזריות היא נוהגת בצורה שהם לא מורגלים לה ונתפסת בעיניהם כנגד הטבע, קרי הרצח בעיניהם יותר שכיח ולגיטימי מהתופעה.

הסרט לדעתי מרגש מאוד ומעורר הזדהות. ואגיד שאני לא מפחד להגיד שאיני מעריץ של קרוסדרסרים או טרנסג'נדרים. מפריעה לי בדרך כלל הגישה הבכיינית והקרבנית שלהם יחד עם הנטיה לשמאל המאמין בשוויון נגד פרטיקולריות, אבל עדיין זה סרט מרגש ומומלץ.


אמה ויגואר (Aimée & Jaguar (1999 

סרט מבוסס על ספר העוסק בשתי נשים לסביות בגרמניה בעידן היטלר. האחת יהודיה והאחרת "ארית", הן מגלות את משיכתן ומתגברים על הפחדים ונהיים זוג. כשהיהודיה חיה בזהות ארית בדויה. לבסוף היהודיה נתפסת על ידי הגרמנים ומאז לא נודעו עקבותיה.

הסרט מראה את הסצנה הלסבית בעידן ההוא עם תלבושות נחמדות ומעורר הזדהות כשבעצם הגיבורה היהודיה היא יהודית נרדפת המקבלת סיוע מארית וגם לסבית. כלומר, השלטון הגרמני של אז חשוך והלסביות נאורות. קראתי את הספר בעברית והנני ממליץ לצפות ולראות למי שרוצה. והרעיון של הסיפור מעבר לסיפור האמיתי הוא גם לסמל את הלהטביות כעין יהדות נרדפת.



גברות במדים בשתי גרסאות (Mädchen in Uniform (1931) Mädchen in Uniform (1958

הגעתי לסרט הזה בעקבות התעניינותי בשחקנית רומי שניידר. הסרט עוסק בנערה גברית, ושמא גם אצילה, בבית ספר פרוסי קפדן מאוד בתחילת המאה העשרים. היא בעלת מאפייני התנהגות גבריים מסוימים. לדוג' היא משחקת גברים בהצגה ונחשבת גברית יותר מול שאר החברות במוסד. היא מתאהבת במורה שלה. וכשהיא שתויה היא מצהירה על כך בפומבי וכתוצאה מכך יש השלכות חמורות.

העניין מעניין מבחינת ההתאהבות במקום חד מיני. קראתי פעם בספר פסיכולוגיה פופולרע שיש אחוזים גבוהים יותר של פעילויות חד-מיניות במקום שהוא על טהרת מין אחד בלבד, זכרי או נקבי.


טומבוי (Tomboy (2011

לורה היא ילדה החשה רצון לנהוג כנער. לורה עוברת עם משפחתה דירה למקום חדש וטוענת ששמה מיקל ומתנהגת כבן. לורה בתור מיקל נהיית חבר של של אחת בשם ליסה והיא, ליסה, מציגה אותו בפני הילדים בשכונה כבן בשם מיקל. מיקל הופך פופולרי לאחר שהוא מתגלה כמגניב וטאלנט במשחק הכדורגל ושיש לו מעריצה.

באיזשהו שלב ההורים של לורה מגלים את העניין לאחר שהיא נהייתה מעורבת בקטטה עם נער מהבית-ספר. אימו מבינה שהיא התחזתה לנער ומכריחה אותה להיות נערה וללכת כך להתנצל על המעורבות בקטטה. לאחר מכן, כשהיא לבושה כבת באופן קבוע היא מתביישת לצאת מהבית, אולם כשליסה מגיעה היא מקבלת כוח ויוצאת אליה.

הסרט מתאר תהליך התבגרות מודרני יחד עם נועזות קלילה המאפשרת לגיבור לשחק עם המנהגים בחברה ולזדהות עם המין האחר. העניין נראה כתהליך חלק ופשוט קורה ללא סבל. ואם כבר הפוך יש חשש לחזור למצב הקודם הנורמלי בהתאם לנורמה המקובלת. מראים כאן שהאשה יכולה להתחרות בגבר-בן-זכר בכדורגל הגברי וגם על אהבה של נערה…


אבודה והוזה (Lost and Delirious (2001

אחד הסרטים שצפיתי לאחרונה ושממש ריגשו אותי. נורא התחברתי אליו. הסרט אמנותי מאוד מבחינת תוכנו. הגיבורה טובה מאוד בלהזדהות עם חלק מהדמויות השיקספיריות שהיא מכירה מן הלימודים בבית ספר במסגרת שיעורי ספרות.

איני זוכר שמות, אז אפרט בלי שמות, נערה חדשה מגיעה לבית ספר חד-מיני עם פנימיה ושם היא מכירה שתי בנות שקצת מתפרעות, עם אלכוהול, עישון ועוד דברים פרובוקטיביים. היא הופכת לחברת חדר שלהם וחלק במשולש היחסים החברותי ההדוק והמופרע. לבסוף היא מבינה שבעצם שתי החברות הן זוג בקשר הדוק.

יום אחד הקשר נחשף, ואז בת הזוג של הגיבורה הראשית נפרדת ממנה בגלל הבושות ומחליטה להפוך לנורמטיבית ויוצאת עם נער מבית ספר סמוך. הגיבורה הראשית לא מתייאשת עדיין ומנסה להשיב את אהובתה.

במקביל היא מוצאת נשר פצוע והיא מחזירה אותו לקו הבריאות וכשהיא שקועה באידיאל של חיים רק בשביל אהבה, היא מתחילה לרחף לה כמו הנשר. אגב, הגיבורה מאוד דומה לגיבורה של גברות במדים, כלומר אשה עם התנהגות גברית, טובה בספורט, בסייף ועוד.

הסרט מראה חזק מאוד שיש אהבה חזקה ומשוגעת לאחר גם אם האהבה הזאת נחשבת לא נורמטיבית. ברם בעצם הסרט עוסק במחלת האהבה, "באהבה" החזקה הקדושה והנשגבה, כביכול.

חשוב להוסיף שפס הקול ממש נפלא ומתאים מאוד לסרט. ולפעמים יוצא לי להקשיב ביוטיוב לפסקול בהנאה רבה.


אלברט נובס (Albert Nobbs (2011

אני לא מספיק זוכר. מה שאני כן זוכר זה שיש אשה נחמדה שמתחזה לגבר כדי לקדם את עצמה בחיים וכך למצוא עבודה. במקביל היא גם נמשכת לנשים כמו גברים רגילים.. היא נמשכת לאשה מסכנה ומתחתנת עמה כבעלה. אני זוכר שהסוגיה של התחזות מינית העסיקה אותי בהקשר הזה, אבל מאידך אילו אופציות החוק השאיר לגיבורה הראשית לנהוג? וכן האם היא לסבית או טרנסג'נדר?


האפיפיורית יוהנה (2009) Pope Joan

סיפור מרתק על אשה שהחליטה להתחפש לבן ולהפוך לכומר ולבסוף הפכה לאפיפיור. העניין מבוסס על סיפור עתיק. הסיפור מרשים ומראה שלפעמים אנשים שאפתניים מצליחים להצליח בניגדו לסטריאוטיפים הרגילים. אקצר כי איני מספיק זוכר, אבל ההיבט המיני פה פשוט, היא החליטה להמרות את פי החברה שהגבילה את מינה מלהיות כגברים בכנסיה והיא הלכה בדרכה שלה והצליחה להיות אפיפיור.


ינטל בחור ישיבה (Yentl (1983

ינטל בחור ישיבה, סרט המבוסס על סיפור של סופר אהוב עלי בשם יצחק בשביס-זינגר. הסיפור מתרחש לפני כמאה שנה ובדומה לאפיפיורית יוהנה, ינטל מחליטה ללמוד תורה בישיבה, לכו ספרו זאת לחרדיות כיום… והיא מתחזה לגבר. היא מתאהבת בחבר ללימודים (חברותא-בן זוג לימודי בישיבות) שלה, אבל הוא אוהב בחורה אחרת. ברם אח של החבר ללימודים שלה, נראה לי ששמו של בן הזוג הלימודי הוא אביגדור, מאוהב בבחורה אחרת שלא רוצה להתחתן עימו בגלל שאחיו התאבד. היה למשפחתה חשש שזה גנטי וישפיע עליו. במקביל ינטל אהובה על כולם ונחשבת לעילוי. היא לבסוף מתחתנת עם הבחורה שאביגדור אוהב, לאחר שהיא מבינה שהיא לא תוכל להשיגו. היא מתגרשת ממנה ואז אביגדור יכול להתחתן עם הבחורה שהוא אוהב.

בדומה לאפיפיורית יוהנה הסרט מדבר על בחורה שמגשימה חלום שהנורמות לגבי המין שלה לא אפשרו זאת בקלות. מעבר לכך היא מתחתנת עם אשה שלא יודעת שהיא אשה, עניין מוסרי וטרנסג'נדרי כמו אלברט נובס וגם עניין של זוגיות לסבית.

הסרט הוא מחזמר ויש כאלו שאוהבים את המוזיקה שלו, אפשר להגיד עלי שלא התרגשתי.


cockpit 2012

הייתי מתרגם הסרט כתא הטייס, ומה שזכור לי שהתעמולה/מנטרה הנחמדה של הסרט היא ש"לא מתאהבים במגדר אלא באדם". הסרט הקומדי עוסק בגבר שלמד לטוס ואינו מצליח למצוא עבודה כטייס. הוא מתחזה לאשה וסובל מהתנכלויות מיזוגניות ולפתע הוא הפך לטייס המוצלח ביותר והאהוב על כולם. אפילו כאלו ששונאים אותו אוהבים אותו געת כשהוא נראה כבת.

הוא הופך לגיבור מדינה לאחר שהוא מצליח להנחית מטוב בשלום במצב חירום, ברם העניין מתגלה שהוא אשה. ועדיין גבר שחיזר אחריו עדיין מעוניין בו ובחורה שרצתה אותו כבת עדיין מעוניינת בו כשכעת התברר שהוא בן. הסרט באמת ממחיש את הרעיון שמתאהבים, כביכול, באדם ולא במגדר. הנני לא אוהב את המילה מגדר, ברם בכל אופן כאן הכנסתי אותו כי זה תמה של הסרט.

הסרט מצד אחד מראה עולם של פמיניזם ושאשה יכולה להיות טייסת בניגוד לקיים, מצד שני היא מוצלחת כגבר ולא כאשה ורואים בה טייסת מוצלחת כי היא אשה ולא גבר.

הסרט עוסק בסוגיות של פתיחות של אהבה פאן סקסואלית ושכל אחד יכול כביכול להצליח אם נתגבר על סטריאוטיפים וכן על קידום טרנסג'נדריות אם זה משתלם לך. לפי זה לא אתפלא אם גם כיום כל מיני חבר'ה מחליטים להיות או להצהיר על עצמם כבעלי נטיות חד מיניות כדי לזכות בהערכה של החברה כאילו הם גיבורים מסכנים המקריבים את חייהם למען חופש ואידיאלים מערביים. בפועל ניתן להגיד שהם דווקא מרוויחים מהצעד הזה לעומת הנורמטיבים. וכך מוצאים עבודה טובה, מגבלים כבוד והזדמנויות לחיים. והעניין נכון גם לנשים, אולי יש אפליה בקודקודים, אבל עד לקודקוד יש כנראה לאשה המצויה יתרון בשם הפמיניזם שמוכר אותה כיום "כמיעוט" לעומת ההגמוניה ובכך הם זוכים לייצרון לעומת גברים במצב שלהן.


בסופו של דבר, אני לא חסיד של הפמניזם השמאלני והקוויריות השמאלנית. איני חש צורך להכיר בזהות מינית, או במילה מגדר או במושג הפמניסטי של פטריארכיה וכד'. אני פמיניסט/קווירסט ספקן או פמיניסט/קוויריסט שטירנריסט. איני שותף לכל (רק לחלק) האג'נדות השמאלניות הללו. איני מאמין בכלל בשוויון. אצלי החיים הם תלויי דיאלוג בין השפעות.

אולם לא אגיד שהעניין הזה הוא "לא טבעי" ואין לי עניין מיוחד להוציא את הפרקטיקות המיניות הללו מחוץ לחוק. חוששני שאם אוציא זאת מחוץ לחוק, אז אולי יוציאו אותי מחוץ לחוק. לפיכך אני מעוניין בסובלנות. ועדיין איני חושב שאנחנו על ידי המדינה אמורים לממן זכויות מיוחדות לנשים ולקווירים לגווניהם מניתוחים ועד "ייעוץ מגדרי" וכדומה. ואיני חושב שאנו חייבים להעניק אותן הזכויות בהקשר של נישואין. אם כי אני תומך בהשוואת זכויות כלכליות לחבר'ה שחיים ביחד לא משנה מה מינם/מגדרם ומה הקשר שלהן. למה לא לסייע במניעת בדידות? מדוע לקדם אפליה כלכלית?

ועם כל זאת אני מתעניין מאוד בתחום ומכבד צעדים מסוימים. אני מכבד את האומץ של הטרנסג'נדר ואני מכבד את האומץ של הטומבוי. וגם אם לא אהיה שותף לכל השקפותיו. אולי כמה קוראים יקראו לי חשוך שונא אדם ומסוכן לציבור כי חופש הביטוי שלי פוגעני ועלול להוביל למעשים מסוכנים על ידי חבר'ה שיוסתו מדברי להרע לאנשים. ברם זה לא התוכן של דברי. זה שאיני מכיר בזהות מינית, זה לא אומר שאני תומך בפגיעה באלו שמתיימרים להיות בעלי שונות חברתית המתבטאת בהצהרות על המיניות שלהם. זה שאיני מאמין בשוויון, זה לא אומר שאני רוצה עולם רע מבחינה אסתטית. אני רוצה עולם נחמד בהתאם לחינוך הטוב שאני קיבלתי. יש כאלו שיקראו לזאת ערכים או מוסר. בתפיסת עולמי איני מצליח להגדיר זאת כך, אני רואה בזה עניין של טעם אהוב כמו אסתטיקה. אני בעצם "נכה מחשבתי", כביכול, או קוויר-מחשבתי, ועל כן לכאורה לא נמצא במקום פחות יותר מהקוויר-המיני הנחשב כיום קדוש.

הפלות באירלנד ומעצר טומי רובינסון


מספר סוגיות מהאיים הבריטיים

הפלות באירלנד

בעקבות המשאל שהיה לאחרונה באירלנד לגבי הפלות חשבתי להביע דעה שלא תתפס כהכי ליברלית בנושא אשר בנויה על הספק שזהו עניין מרכזי פה בבלוג. האבסורד הוא שאמירת הדעה היא ליברלית ועדיין ליברלים יכעסו. ובמקרה הזה יש כאן גם שאלה של זכויות התינוק מעבר להרג כשלעצמו.

דעתי היא שרצח היא הגדרה חברתית ואין בה חידוש. שהרי במלחמה במשך הדורות הרגנו חופשי וקבענו הבדל בין רצח בתוך העם לבין רצח מחוץ לעם. וכן מי קובע מה נחשב רצח ומה הריגה? נניח להרוג עבריינים בדרגה מסוימת זה בסדר ולא רצח. ואם כן מה ההבהדל בין הרג חיות להפלה? מה ההבדל בין הפלה לרצח? ומה ההבדל הין הפלה לרצח עם?

אין הבדל. זהו פשוט אינטרס שלנו של החזקים בחברה הקובעים את הנורמות. אנו רוצים את מה שנוח לנו, וכשנוח לנו נתיר רצח זרים ועבדות של חלשים. וכיש לנו אינטרס הפוך מפחד או מסיבות כלכליות נאסור זאת שוב. וכמובן שאין הגדרה מיוחדת לרצח עם מאשר על המוות כשלעצמו, זהו עניין משפטי שנקבע על פי רפאל למפקין והפך למשהו חשוב ומיוחד, והוא פשוט רצה לאזור מיתות רבות של אנשים והגדרי זאת במגוון דרכים אבל זה לא מה שאושר.

כל מה שיש זה מה שאנו רוצים, טוב ורע זה לא עניין קבוע, אלא תלוי באינטרסים שלנו. יש מה שאנו אוהבים ומה שאנו לא אוהבים, טוב זה משהו שאנו אוהבים, ורע זה מה שאנו לא אוהבים.

כמובן שדעה ספקנית כזו תיחשב בידי רוב העם, העסוק מלחשוב בביקורתיות והמציית לנורמות המקובלות, כדעה אנטי נשית כשבעצם יש כאן שאלה על חיים וזכויות של הילד. והעניין מתקשר להתנהלות של החזקים בנושא הבא שלי.

טומי רובינסון נעצר בבריטניה

סטיבן כריסטופר יאקסלי לנון (נולד ב-27 בנובמבר 1982), ידוע גם בכינוי טומי רובינסון, הוא איש ימין קיצוני בריטי שהתמתן ולאחרונה החל לקדם חופש ביטוי מעבר לאזהרה מסכנת האסלאם (הקיצוני). לאחרונה הוא צילם בטלפון הנייד שלו בשידור חי את מבנה המשפט ששם פסקו לגבי עברייני מין מוסלמים רבים. לאחר מעל כשעה הגיעו שוטרים שעצרו אותו על הפרעה לשלום הציבור. באותו היום הוא הובא למשפט על ביזוי בית המשפט ונשלח לכלא.

העניין ממש מפחיד ומראה לאן אנו מגיעים. וזה מראה שאנו הופכים לדמוקרטיה שאינה ליברלית. אנו מתיימרים לתמוך בחופש הביטוי אבל בפועל עוצרים חבר'ה ללא סיבה ברורה וכך מנתבים את התנהגות העם לכיוון מסוים.

ברם כך אנו רואים בבירור איך החזקים קובעים לנו הנורמות ואנו הולכים כצאן לטבח בנושא הזה. הגיע הזמן להתקומם בצורה חוקית ולקדם את מה שאנו רוצים. כאן מדובר בטיפשות של הממסד כנגד דעות ימניות. כעת העם יראה את הצביעות של הממסד ויעמוד על שלו. ואם הוא ינצח הוא יבין את הכוח שלו ויתחיל לקדם עוד דברים שהוא רוצה.

אמשיך לעקוב בעניין רב. מי יודע מה יתפתח מהעניין לטובת הימין החדש.

סיפורו של צעצוע


אלחנן הוא אדם גרוש טרי ועליז וידיד טוב של מירב. היה הוא נהנה לדבר איתה ולא חיפש עדיין לקדם את הקשר, על אף שהוא חש בודד מאוד. ידידו הטוב, צביקה, עבד באותה חברת הייטק יוקרתית עם אלחנן, והוא נחשב לחברו הקרוב ביותר של אלחנן. יום אחד הם הלכו לקפה יחדיו כמנהגם ודיברו על הא ודא. צביקה שמע ממנו שהוא הולך לשתות מחר בבר עם מירב הבת של הבוס ועיניו נדלקו כמו זוג פנסי רכב באורות ערפל.

צביקה שאל את אלחנן בחיוך של מבין עניין: 'קורה משהו ביניכם, הא?' אלחנן ענה בפנים חסרות רגש: 'לא שידוע לי'. צביקה שאל שוב: 'ומדוע לא תקדם זאת, תזמינה לקפה, הא?'. אלחנן ענה: 'יש לי עם העניין בעיה, אני אדם עליז והאשה הרגילה היא משביתת שמחות, עד כמה שהאשה הזאת מעניינת לעת עתה לא בטוח שזה כדאי לי והיא משביתת שמחות לעתיד'.

צביקה אמר לאלחנן שהוא יקדם את הקשר ויהי מה. אלחנן חשב לעצמו, מה יקרה אם מירב תגיד 'לא' ואז הקשר ייהרס או אם הם יצאו והם יסתכסכו או יפסיקו לשוחח. הוא הגיע למסקנה שאין כאן סיכוי רב עדיין ואין עניין להשקיע, חבל על הטרחה, עדיף לשמר הקיים ולצאת עם בחורות אחרות. לפתע אלחנן הכריז באוזני צביקה בבית הקפה הרועש לאחר שדפק את כוס הקפה על השולחן ברעש גדול: "האשה היא צעצוע שאיני יודע להשתמש בו". חיש עזב את בית הקפה בדחיפות ובהפתעה מול מבטו ההמום של חברו. וכדי להקדים תרופה למכה, ניתק את הקשר עם מירב וצביקה מסיבות לא ברורות.

לבסוף צביקה לקח את מירב לקפה לבד כדי לשוחח איתה על "מצבו של אלחנן שהשתגע". ויום אחד, לאחר זמן רב מאוד, צביקה ואלחנן השלימו ביניהם והוא החל לבוא אליו ואל מירב לשתות קפה יחדיו. יום אחד צביקה הפסיק לנשום, הוא התפוצץ בפיגוע של המדינה האסלאמית במרכז העיר ונעלם. אלחנן היה שם בשביל מירב והם התקרבו מאוד.

לאחר השבעה, מירב הזמינה אותו לקפה לדבר על "מצבו של צביקה המנוח". בבית הקפה היה לו נחמד, והוא חש מתח באוויר. אולם בעל חזות מזרחית שלף סכין חיוורת ארוכה ועבה זעק אַללָּהֻ אַכְּבַּר! ודקר חיש את שניהם. אלחנן חייך חיוך ממזרי ואמר: 'האשה היא צעצוע שאיני יודע להשתמש בו', והצעצוע חשף את שיניו בחיוך עצוב ולחש 'I am not your toy' ושניהם רעדו, פרפרו, התנשפו ונדמו.

הַצְּפִירָה עוֹמֶדֶת לִי


אֵינִי עוֹמֵד בַּצְּפִירָה
הַצְּפִירָה עוֹמֶדֶת לִי

לֹא הִתְחַלְתִּי עִמָּהּ
הִיא הִתְחִילָה עִמִּי

אֵינִי מִתְאַבֵּד
(אֲבָל) הָעַרְבִי הוֹרֵג אוֹתִי

אֵינִי קוֹבֵר עַצְמִי
הַמְּדִינָה קוֹבֶרֶת אוֹתִי

שֶׁתַּעֲמוֹד לָהּ
הִיא לֹא מַפְחִידָה אוֹתִי

ניקוד: עִבְרִי בֶּן־קֹהֶלֶת

שיר לסיגי  2


בָּך אַבִּיט
בְּהָקִיץ וּבְלֵיל
וּכְשֶׁהִתְנַתַּקְנוּ אָנוּ
לִבִּי נִקְרַע
וְכָעֵת גַּעֲגוּעַ

אֶשְׁאַף
לְמַגָּעֵך

לְרֵיחֵך
לְמַרְאֵך
לְטַעְמֵך
לְקוֹלֵך

גּוּפֵך, אוֹהֲבֵך
יִשּׁוֹך
יַצִּית
יַשְׁחִית
יִשְׂרוֹף
יַכְרִית

סִיגַרְיָה
יְקָרָה
אַתּ הָעֲנוּגָה

 

ניקוד: עִבְרִי בֶּן־קֹהֶלֶת

שיר לסיגי 


אֲהוּבָה
דְּלוּקָה
מְאִירָה
אֲדֻמָּה

בּוֹעֶרֶת
מְחַמֶּמֶת
נֶאֱכֶלֶת
מְלַכְלֶכֶת
וְנִגְמֶרֶת

יֵשׁ הַרְבֵּה
זֶה רַק עוֹלֶה
וְהַמְּחִיר
תָּדִיר מִשְׁתַּנֶּה

הוֹרֶגֶת
קוֹבֶרֶת
נְשָׁמוֹת מְרוֹקֶנֶת

בָּדָד
אֵינָהּ נִדְלֶקֶת
מְחַכָּה לְמַגַּע הַיָּד

אֵינָהּ מִתְנַגֶּדֶת
שְׂפָתַי נוֹשֶׁקֶת
בְפִי רוֹטֶטֶת
וּלְגוּפִי חוֹדֶרֶת

סִיגַרְיָה נֶאֱמָנָה

ניקד: עִבְרִי בֶּן־קֹהֶלֶת

 

אהבתם? אתם מוזמנים להגיב, להעיר ולשתף.

יחסי נשים וגברים – הכחשת הפטריארכיה, השוביניזם והמיזוגיניה


כגבר ההולך בדרכו שלו, עניין המכונה מגטאו ובאנגלית M.G.T.O.W. שזה: Men Going Their Own Way. אגיד מספר מילים המביעים את דעתי בעניין מלחמת המינים בתרבות שחשוב להגיד זאת. ואקווה יום אחד לכתוב מספר רשומות בנושה מגטאו.

חברים יקרים, מי קבע מהו הפרמטר לקבוע מי נחות יותר, הזכר או הנקבה? כמו כן, ידידי הנכבדים, איפה יש מיזוגיניה, שאנשים טוענים, משום מה, שיש?

אני מכחיש את המיזוגיניזם. לי אכפת רק מעצמי, ולא מעניין אותי האם השחקן שמולי הוא איש או אישה. אכפת לי רק ממקסום רצוני, בין על ידי לסייע לאשה או לא.

ישנן הערכות שייתכן שעוד כמה שנים יקימו את "יד לאשה המסכנה", יהיה את יום "שואת האשה המסכנה הבין לאומית". ומי שיעז להכחיש את שואת הנשים… יושם בכלא. וזאת כי הוא כופר בדת הפמיניזם הבין לאומי. לפיכך הריני מנצל את הפירצה בחוק, ואומר כעת באופן ברור שלא הוכח שהייתה שואת נשים…

ועוד שאלה: מי חינך את הגבר להיות אדם המתנהג בצורה, שמשום מה, נקראת שוביניסטית (הגדרה במילון) או מיזוגינית, מי?!

וזה מה שאני מחבב אצל נשים! ואני מכליל באופן מודע ותמיד יש יוצאים מן הכלל, אני מחבב את התככנות הפוליטית הבריאה שלהן. בדרך כלל העניין מפותח אצלן יותר מהגברים התמימים שאני מכיר, אך אין הכוונה להכליל ולמגדר באופן מוחלט… לנשים יש תרבות פוליטית בין אישית שאני מפרגן למוצלחות הזו. ואקווה שזה יגיע לפוליטיקה הממוסדת בעתיד. זה יהיה מעניין, לדעתי. וגם אם יש לי בת, אשמח לו יהיה לה את כל האופציות האפשריות כל עוד זה לא מפריע לי.

אני אוהב זאת, שמשום מה, הן יודעות להתמקח מגיל שלוש על התכשיטים שהן תקבלנה וכדומה. מה שלי לקח להבין דברים דומים בגיל מבוגר… אך הנשים, בדרך כלל, תופסות זאת בגיל צעיר, אולי אפילו בעודן יונקות מחלב אמם… כך לפחות אצל הנשים שאני מכיר. והן הרי גם חינכו את הגבר או שותפות בחינוכו להפעיל אלימות ולנקוט בדרכים הנקראות כיום שוביניסטית ומיזוגיניות. ואז הנשים מחנכות הגבר ואז טוענות שהוא לא בסדר. פשוט מקסים.

מעבר לכך, אכן גברים רבים התעללו וניצלו בנשים במשך הדורות מחמת זאת שהם היו חזקים יותר, אך בסופו של דבר הם אלה שנשאו "בשוויון בנטל". הם אלו שהתותח חיסל, הם היו בדיוק כמו נשים לגביו של התותח שחדר אל תוך גופם באלימות. את התותח לא עניין את מי הוא מחסל, העיקר שיהיו בריאים למאכל תותחים.

ואם כך המצב, איזו פטריארכיה יש פה, במה הגברים הרוויחו מהשליטה שלהם?

ניתן להגיד שהנשים בצורה תככנית מוצלחת, כביכול, חינכו את הגברים האלימים להיות שוביניסטים או מיזוגינים, כביכול, למען מטרותיהן האישיות, ועל כן איפה יש שוביניזם?!

לפיכך ניתן להגיד בפשטות שכמה שיש כאן זה יחסי כוח בין חזקים וחלשים. לפעמים האשה שולטת והגבר נשלט וכן הפוך. לא הוכח שיש כאן פטריארכיה. מה שיש זה פשוט שלטון החזקים. 'אישירונארכיה' (תחדיש שלי), שזה דומה לקירארכיה.

פתרון מסוים לפיגועים בישראל – בית לאומי לספרדים או שמורה אשכנזית


רוב בני האדם שאני מכיר, אם נשאל אותם, מה הכי חשוב להם? הם יענו: החיים שלהם. אנו המתגוררים בישראל יודעים מה זה לחיות בחשש מתמיד של פעילות טרור נגד אזרחים, ואנו התרגלנו לאבטחה הכבדה במקומות ציבוריים ובכניסה לאזורי בילוי, קניות, מרכזי חינוך ומשרדי ממשלה. והשאלה היא, האם ניתן לייעל את הביטחון שלנו ולחסוך כסף שאותו ניתן להפנות לדברים חשובים אחרים?

לא מזמן שוחחתי עם אשה אלמונית בבר ששאלה אותי האם יש לי פתרון לבעיית הפיגועים בישראל ולבזבוז הכספי על האבטחה הרבה במדינה פה. חשבתי וחשבתי ולא מצאתי רעיון. או אז האשה הכריזה אמש שיש לה פתרון ושרק כהיא כאשה ספרדיה טהורה יכולה להעז לחשוב על כך בפומבי. והפתרון כדלהלן. (רצוי להבין את הדברים בקונטקסט ושאנו חיים במדינה עם בעיה של חשש מתמיד מפיגועים)

25011_2

בעיית הפיגועים בישראל

תחשוב לעצמך, תחשוב מי עושה את התופעה המכונית אצלנו "פיגועי טרור". והתשובה תהיה ברובה המוחלט ערבים מוסלמים. ואם תעיין בתמונות של אותם מפגעים תראה שהם נראים שונים מאלו שנראים אירופאים חיוורים – מדובר באנשים מובחנים בעלי מראה כהה. ועל כן הגיוני להניח שהמפגעים נטמעים בקרב האוכלוסייה הכהה בישראל וזה מקל עליהם לבצע פיגועים. בעוד שאם המחבל היה מובחן מאוד, היה קל לבדוק אותו ברגע שהוא נכנס לשטחי המדינה ולמנוע הפיגוע. ומכיוון שהמחבל נראה אזרח ישראלי שוחר שלום ולאו דווקא אויב חורש רעה, אז לא תמיד שמים לב אליו.

בית לאומי לספרדים

על כן צריך לקדם אזור מגורים מיוחד למי שנראה פלסטיני, שזה אומר ספרדים, מזרחיים ואשכנזים כהים, ערבים ישראלים וכדומה. כל מי שנראה פלסטיני יאלץ לגור באזור מיוחד או באזורים מיוחדים ולפיכך סינים ויפנים שבולטים באסייתיות שלהם לא יצטרכו להיות באזורים המיוחדים וכן אתיופים, שהרי הם שחורים והערבים הם לבנים כהים. וכל מי שלא נראה פלסטיני כגון מזרחיים בהירים ואסייתיים וכדומה יוכלו לעבור בכל מקום, חופשי. אדם כהה עור שירצה להסתובב באזור של אלו הלא דומים לפלסטינים יוכל לעבור חופשי, אבל יצטרך להיות מאובטח בידי גורמי בטחון או עליו לשאת עליו סימן זיהוי אלקטרוני שמוכיח שהוא לא פלסטיני. ואם נעשה מהלך זה עם אקטיביסטים מזרחיים הרוצים בהרמת קרנה של יהדות המזרח, נוכל אפילו להפתיעם ולהעניק להם אוטונומיה יהודית מזרחית וששם הם יוכלו להיות אור לאשכנזים. ויש עוד פתרון ועל כך בהמשך.

שמורה לאשכנזים

ואם האנשים הדומים לפלסטינים לא ירצו לגור באזורים המיוחדים, אז ניתן לעשות שמורת ביטחון לבהירים ושם הבהירים יוכלו להסתובב חופשי ללא איום על חייהם. אנשים כהים הדומים לפלסטינים יוכלו להסתובב שם עם אמצעי אבטחה מיוחדים שהוזכרו למעלה. באזור כזה לא נצטרך במאבטחים, מלבד הכניסות הראשיות לשמורה ובכך נחסוך כסף רב שנוכל להקצות ולחלשים בחברה. כך נוכל לשים את האשכנזים בגטו ולמנוע פיגועים ולתפארת מדינת אשכנז אשכנז-לנד. אני אקים לאשכנזים הגזענים מדינה, אני הספרדיה.

מיד רכשתי לה קוקטייל 'קרוסרוד'. אמרתי לה שאני לא מאמין שזה יקרה, אבל זה מבריק. לא החלפתי עמה פרטים וכעת היא אלמונית, אבל חשתי שאני חייב לכתוב זאת. ובנוסף איני יודע אם היא ספרדיה או רק טענה כך כדי שלא אכנה אותה כגזענית.

אם יש לכם מה להגיב לגבי הנושא, אשמח לשמוע.

האגואיסט מקס שטירנר


הלאה, אם כן, עם כל עניין שאינו לחלוטין ענייני שלי. תאמרו שלפחות מטרת הטוב צריכה להיות מענייני?! הטוב, הרע?! הרי אני עצמי מענייני, ואני אינני טוב וגם לא רע. לשניהם אין משמעות בעיני.

הנשגב-האלוהי הוא עניינו של אלוהים; האנושי של האדם. ענייני שלי אינו האלוהי וגם לא האנושי, האמיתי, הטוב, הצודק, החופשי, וכו', אלא אך ובלבד מה ששלי, וזה אינו משהו כללי, זה משהו – ייחודי, כשם שאני יחיד ומיוחד. אין דבר שהוא יותר לי מאשר אני עצמי.

מקס שטירנר, האדם ועצמו, (1995), עמוד 7


בגרמניה במאה הי"ט חי הוגה דעות בשם יוהאן קספר שמידט הוא נולד בשנת 1806 ומת בשנת 1856 ושמו בישראל כיום הוא מקס שטירנר ויש לו ספר מפורסם בשם האגו ועצמו. הוא ניסה להבין את העולם והוא הגיע לתובנות מעניינות שרוב אנשי העולם יתקשו לשמוע אותם בכלל. יצא לי לשמוע את שמו מוזכר מס' פעמים ובעיקר במרחבים המשתייכים לצד השמאלי של המפה הפוליטית ולאחרונה יצא לי להעמיק מעט יותר בעניין.

וחשבתי לעצמי שכדאי לשתף לקהל קוראי הנאמנים חלק מהגותו שיצא לי להכיר. ואני כעת בראשית קריאת אחד הספרים שלו בצורה דיגיטלית. אך איני מתבייש להגיד: לא קראתי שום ספר שלו, אבל כן יצא לי לשמוע הרצאות ופודקאסטים עליו וכן לקרוא ציטוטים שלו. לפיכך ייתכן שאני טועה, ואז, אנא קחו את דברי בעירבון מוגבל. ואם כך אולי תשאלו, מדוע הנני מפרסם רשומה זו? ותשובתי תהיה: עדיין חש אני צורך לפרסם זאת היות וחושב אני שזה יעזור לקהל להחליט האם הוא רוצה להתעניין על האיש בכוחות עצמו. ובכך אני תורם לעניין של הקהל. ממש רוויתי נחת מקריאתי בשטירנר, ומדוע שאתם לא.

שטירנר הוא הראשון שראיתי האומר שאין שום דבר חוץ מהאני-האגו, כל הדברים מחוץ למה שהאדם רוצה אלו מילים ריקות. נתקלתי בכאלו האומרים שהאדם אינטרסנט, אבל התבטאות שהאדם דואג לעצמו-אגו בלבד לא יצא לי. איני רואה כמובן הבדל, אבל האמירה הזו שתכעיס אולי מעט אנשים היא אמירה חדה ונחמדה.

לדעתו, בעצם העולם נחלק לשני סוגי אנשים: אגואיסטים מודעים ואגואיסטים לא מודעים. האגואיסט המודע דואג לעצמו בצורה פשוטה ומובנת. האגואיסט הלא מודע, לעומת זאת, פועל מאינטרס אגואיסטי לפעול כאילו הוא לא אגואיסט (דומה ליצר ההרס-המוות אצל פרויד), אזי הוא כאילו נלחם באגואיזם שלו בדרכים שונות, אבל למעשה הוא אגואיסט כמו האגואיסט המודע. [יש לי בעיה עם המונח מודע ולא מודע, שהרי מי קבע שלאדם יש מודעות… ברם אפשר להגיד שכך השפה קוראת לזאת. ולאמיתו של דבר אלו מודלים שונים של אגואיזם, אגואיזם מבחינת השפה, אגואיסט אחד המצהיר שהוא כזה, ואגואיסט שני המכחיש זאת.]

ואם כן בעולמנו החברתי מה שיש זה דיאלוג בין רצונות. אין טוב, אין רע, יש מה שנוח לנו. ומה שימנע מאתנו להיות חיה זו ההרתעה מהאנשים האחרים שינהגו בנו בצורה שלא נוחה לנו. ולכן הוא מציע לקדם איחוד של אנרכיסטים לטובת האדם במקום המדינה הקיימת. [כאן אני מעט מאוכזב ממנו וחושב שהוא גלש מניתוח אגואיסטי אינטרסנטי לאתיקה אגואיסטית. אני אגיד שהמצב הקיים הוא כזה וכל מה שאני רוצה לשנות ולא מצליח זה אומר שהאגו שלי יותר חלש מהתנאים הפיזיים בעולם או מאגואיזם של אנשים אחרים.]

בכל מקרה, זה נחמד לראות איש שלא מאמין בנאורות, בקדמה ובעצם מאמין כהובס ומקיאוולי באינטרסים של האדם. ולכן אראה בו שמרן, לא כי הוא מקדש את העבר, אלא כי הוא לא מכיר ביכולת להתקדם. הוא נתפס היום כאנרכיסט אינדיבידואלי קיצוני ומעניין שפוסט-אנרכיסטים קומוניסטים נמשכים לדעותיו.


מס' ציטוטים שלו שאהבתי:

על שעבוד ואגואיזם

What is not supposed to be my concern! First and foremost, the Good Cause, then God's cause, the cause of mankind, of truth, of freedom, of humanity, of justice; further, the cause of my people, my prince, my fatherland; finally, even the cause of Mind, and a thousand other causes. Only my cause is never to be my concern. "Shame on the egoist who thinks only of himself!"

Let us look and see, then, how they manage their concerns — they for whose cause we are to labor, devote ourselves, and grow enthusiastic.

Max Stirner, The Ego and Its Own, (1995) Cambridge edition, P. 5

על קדושה ו"אלטרואיזם"

Sacred things exist only for the egoist who does not acknowledge himself, the involuntary egoist … in short, for the egoist who would like not to be an egoist, and abases himself (combats his egoism), but at the same time abases himself only for the sake of "being exalted", and therefore of gratifying his egoism. Because he would like to cease to be an egoist, he looks about in heaven and earth for higher beings to serve and sacrifice himself to; but, however much he shakes and disciplines himself, in the end he does all for his own sake… [on] this account I call him the involuntary egoist.

…As you are each instant, you are your own creature in this very 'creature' you do not wish to lose yourself, the creator. You are yourself a higher being than you are, and surpass yourself … just this, as an involuntary egoist, you fail to recognize; and therefore the 'higher essence' is to you — an alien essence. … Alienness is a criterion of the "sacred".

Ibid, ibid, PP. 37–8

על הדת הליברלית

Among many transformations, the Holy Spirit became in time the 'absolute idea' [in Hegelian philosophy], which again in manifold refractions split into the different ideas of philanthropy, reasonableness, civic virtue, and so on. […] Antiquity, at its close, had gained its ownership of the world only when it had broken the world's overpoweringness and 'divinity', recognised the world's powerlessness and 'vanity'.

[…] [The philosophers of our time say] Concepts are to decide everywhere, concepts to regulate life, concepts to rule. This is the religious world [of our time], to which Hegel gave a systematic expression, bringing method into the nonsense and completing the conceptual precepts into a rounded, firmly-based dogmatic. Everything is sung according to concepts and the real man, I, am compelled to live according to these conceptual laws. […]

Liberalism simply replaced Christian concepts with humanist ones; human instead of divine, political instead of ecclesiastical, 'scientific' instead of doctrinal etc."

Ibid, ibid, PP. 87–8

על הרכוש

"Whoever knows how to take, to defend, the thing, to him belongs property." "What I have in my power, that is my own. So long as I assert myself as holder, I am the proprietor of the thing." He says, "I do not step shyly back from your property, but look upon it always as my property, in which I respect nothing. Pray do the like with what you call my property!"

Ibid, ibid, P. 248

על אהבה ו"אלטרואיזם"

…[Love] cuts no better figure than any other passion [if] I obey [it] blindly. The ambitious man, who is carried away by ambition… has let this passion grow up into a despot against whom he abandons all power of dissolution; he has given up himself because he cannot dissolve himself, and consequently cannot absolve himself from the passion: he is possessed.

– I love men, too, not merely individuals, but every one. But I love them with the consciousness of my egoism; I love them because love makes me happy, I love because loving is natural to me, it pleases me. I know no 'commandment of love'. I have a fellow-feeling with every feeling being, and their torment torments, their refreshment refreshes me too.

Ibid, ibid, P. 258

"השכלתן החושב" כמאמין גדול יותר מ"המאמין הרגשן"

The thinker is distinguished from the believer only by believing much more than the latter, who, on his part, thinks of much less as signified by his faith (creed). The thinker has a thousand tenets of faith where the believer gets along with few; but the former brings coherence into his tenets, and take the coherence in turn for the scale to estimate their worth by.

Ibid, ibid, P. 304

Kukushka 2002


מה תעשו אם תנטשו ברחבי מקום שכוח אל המנותק מהציוויליזציה באמצע מלחמה עם חייל אויב ואשה חמודה? כך נפתח סרט בשם The Cuckoo או ברוסית (Kukushka (2002. אני כמובן ראיתי הסרט עם כתוביות לאנגלית והחלטתי לספר לכם מעט על הסרט.

לא מזמן צפיתי בסרט פיני-רוסי-לאפי על סוף המלחמה בין הפינים לרוסים במלחמת העולם השניה הידועה אצל הפינים כמלחמת ההמשך. מדובר בסרט מעניין וייחודי. הסרט מתנהל בעיקר בשלוש שפות כשהאחרים בקושי מבינים את הדובר. הם למעשה מדברים בשפת גוף ובכמה מילים מוכרות. כלומר, אנו מבינים יותר טוב המתרחש בעלילה מאשר הדמיות אשר המגולמות על ידי השחקנים. הסרט מראה כיצד עוינות קשה מתפוגגת ומשדר מסר שבמקום שכוח אל כמו היכן שציפור הקוקיה חיה, אנשים חוזרים לשת"פ.

הסרט נפתח במצב שבו ויקו צלף פיני מוכשר מאוד נאזק לסלע כעונש על אמירות פצפיסטיות כמו פרומתאוס. הוא מושאר עם שרשרת ברזל ארוכה, רובה צלפים, קליעים ואספקה. הוא מצליח להשתחרר כמו פרומתאוס בן-האל-מוות, אבל דווקא בזמן הזה הוא שם לב עד כמה העולם יפה. לא משנה שפינלנד באמת יפה..

במקביל, איוון, קצין סובייטי, הולך להיעצר או להיות מוצא להורג בגלל שירים שהוא כתב שלטענת הפוליטירוק שלו, מעידים שהוא מתנגד למשטר. ברם הוא ניצל עקב הפצצה סובייטית שמשום מה הפציצה אותם ונפצע.

בו-זמנית אשה לאפית חמודה ומנותקת מהתרבות המערבית בשם אנני משוטטת למצוא משאבים לחווה המבודדת שלה. היא מוצאת את הסובייטים וקוברת אותם. תוך כדי הקבורה, איוון מתעורר מעלפונו. היא גוררת אותו לביתה וסועדת אותו להחלמה.

לאחר מאמץ קשה וניצחון הרוח האנושית על הייאוש, ויקו מצליח להשתחרר מהסלע הוא מגיע לחווה מתוך נסיון לשחרר את האזיקים מרגליו. הוא לבוש במדים פינים עם סמל של האס אס שנתנו לו, כיד שיאלך להלחם ולא להכנע, כי הרוסים הורגים אנשי אס אס על המקום. איוון חושש ומתעמת עימו. ויקו גובר עליו, אבל הוא לוקח זאת ברוח טובה ויוצא במסע מונלוגי שבוא הוא מפרט איך זה להיות כלוא ואיך העולם נפלא ושבשבילו המלחמה נגמרה והוא לא רואה עצמו אויב של הרוסים יותר.

כעת הסרט עובר לדינמיקה של השלושה במקום השכוח האל. האשה הלאפית, מתרגשת מנוכחות הגברים בחייה ומתאהבת בויקו הצעיר, כשויקו נפצע היא מרגישה בודדה אזי היא מזדווגת עם איוון. ברם, לאחר זמן לא ברור, אולי שנה. החיילים שלה לשעבר מתגעגעים לחזור לציביליזציה שלהם, היא מקבלת זאת וייצרת להם בגדים מפרווה והם צועדים לכיוון ביתם.

הסיפור מסופר מנקודת המבט של אנני, שמספרת זאת לילדיה שנולדו מהקשר עם ויקו ואיוון. ברם הסיפור מסופר על ידי מונולוגים ארוכים, כמעט וידויים פסיכולוגיים שהרי אף אחד לא מבין.. בשלוש שפות שונות כשהאחרים לא מבינים את הדובר. וזה לדעתי סמל לכך שהמלחמה כשלעצמה מונעת תקשורת ובעצם יוצרת מונולוג אגוצנטרי של המדינה הנלחמת מול האחרים. אבל כשהם יוצאים ממסגרת החברה בגלל חוסר קונפורמיות, הם מצליחים להסתדר ונוטשים האיבה על אף שהם מתחרים על אותה אשה ושגם בעניין הזה נגמרת התחרות בסופו של דבר.

בתחילה הפריע לי מדוע מענישים חייל ומשאירים אותו קשור לסלע עם רובע צלפים משובח בעל כוונת טלסקופית. חשבתי לעצמי שזה בזבוז. ברם אחרי זה חשבתי לעצמי שייתכן שחיילים רבים עם רגש פטריוטי ימשיכו להלחם גם כשאובדנם ברור. וממילא עניין זה שווה היות שלצלף יש יכולת להרוס המורל של האויב ולגרום לאויב להתקדם באיטיות רבה. ובכך הוא מאפשר לצבא לסגת בשלום ולבנות קווי הגנה טובים יותר.

כמו כן, הסרט מראה את האמוציות העוינות של הגברים האחר כלפי השני, כשהאשה אנני כביכול מביטה בעוינות כעניין של גברים וכמה שלא קשור אליה. העניין משדר שהאשה פחות אלימה מהגבר. ואת זאת איני יכול לקבל. אני חושב שכעת מארג יחסי הכוח גרם לכך שהאשה פחות אלימה מהגבר. אך במצבים אחרים כשיש ואקום האשה תתנהל אחרת. כאן אני חולק על ההבנה של הסיפור, ואולי גם המשל לחיים שהעוינות היא גברית ולא עניין של בני אדם.

לסרט קוראים The cuckoo ולא סתם. הקוקיה קודחת בראש כמו המונלוגים של הדמויות, הצלף הנשאר מאחורי קווי האויב מכונה קוקיה והשם אנני בלאפית מביע קוקיה. כול השלושה מנותקים מהעולם כמו הקוקיה.

לסיכום, סרט נחמד עם נוף יפה מאוד הדן בטבע האנושי – בעוינות, בשיתוף פעולה ובאהבה. אני ממליץ לצפיה. לסרט גישה מקורית בסיפור הסיפור בשלוש שפות שונות, ברם הוא מציג שאלה בעיני: אולי, לא רק במלחמה, כולנו בעצם מדברים לעצמנו במונולוגים ולא באמת מבינים את האחר, אלא מדברים מתוך האגו שלנו? לא אענה על השאלה, אבל בכל אופן אני ממליץ על הצפיה בו.

 

About the #MeToo campaign


Once I was asked by a lady friend of mine to escort her after a lecture somewhere in our city center. I didn't understand why and I thought she is not courting me. So I asked her why. She answered that men whistle and bother her in those places. It was a new discovery for me. I realised that I live in a different sphere and it was a cultural shock for me.

About the method and the aims of the campaign of #MeToo. What is it's aims?

Although I discovered that women suffer from certain behaviour and men have a big part in it, it did not cause me yet to become a declerd feminist or act differently towards women.

Moreover, I don't yet believe in deontological equality. And I believe that one of the ways for men to become successful is through having many women because: A. people think they are successful. B. The get ideas, connections and recommendations from the women they sleep with. And I believe that many men break the law in this subject, and the women as a crowd play along and not only the men.

I am a great believer in energy justice, and energy relations. In my humble opinion always people will suffer, and my aim is to help my feelings/interests, and sometimes it convergences together with another human being for the benefit of both of us. Justice for me is what the powerful decide.

#MeToo is not important for me because i don't see how it changes our society's behaviour. I have nothing against it and do not see any benefits from it. Men can always declare feminists values and still sexualy harass.

My solution is that the weak should become stronger and change the balance of energy and create better ditarence system for themselves.

כל אנשי המלך All the King's men 2006


אחד הסרטים הנפלאים שראיתי לאחרונה הוא כל אנשי המלך 2006. ראיתי הסרט בעניין רב והנני ממליץ בכל פה לכל מי שמתעניין בקידום דברים חשובים, שיראה הסרט. הסרט לפי דעתי גם חשוב מאוד כדי להבין את התופעה של מנהיגים פופוליסטים כמו נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ.

הסרט מדבר על איש שאפתן בשם ווילי סטארק אשר מצליח לשלוט בפוליטיקה של מדינת לואיזיאנה בארצות הברית. הוא מגלה שמול מה שהוא מציע לעם קמה התנגדות עיקשת של האליטה העשירה והאינטלקטואלית. כתוצאה מכך הוא מבין שבשביל לקדם הדברים שהוא רוצה, הוא צריך לעבוד בצורה אחרת מהמקובל אצל הפוליטיקאים והוא אינו יכול להסתמך על הנוהג המקובל. הוא רב עם האליטה בכוונה וככל שהוא בקונפליקט עימם הוא רוכש את תמיכת העם. ובמקביל הוא רודף ומחזר בכל מיני שיטות אחר האנשים שהוא צריך להרתיע או לרתום לרצונו – שזה לקדם את חזונו לחיים ולרכוש את אהדת העם על ידי יצירת עבודה ותשתיות למענם. הוא נהיה פופולרי מאוד ומצליח להמשיך לשלוט במדינתו עד למותו. ווילי סטארק הוא אקצנטרי ועושה דברים בדרך שלו וזוכה לאהדת כלל המגזרים מלבד האליטה. וגם כששואלים אותו שאלות אישיות, האיש טיזר מיסתורי ובכך רוכש לעצמו כריזמה של איש מעניין, ובעל חוכמה גדולה, יחד עם השגחה פרטית אלוהית.

הסרט משוחק ברמה מדהימה על ידי שון פן. ומסופר על ידי ג'וד לאו המגלם את דמותו של עיתונאי מצליח בשם ג'ק בורדן שאין לו אידאולוגיות בחיים בדומה למנהיג ווילי סטארק (המצהיר שאכפת לו רק מרצון האזרחים), אבל הוא אדם נחמד, רגיש, הנמשך רק לאשה אחת בחייו והולך לפי מזגו הנחמד לבריות. הוא נופל שבי בקסמו של ווילי סטארק ועוזר לו לקדם פרויקטים רבים. כשווילי סטארק הפופוליסט המתלהם מבקש ממנו לבוא לעזור לו, הוא מסביר לו שהוא צריך אותו בשביל הדיבור במתק שפתיים עם מי שצריך לשכנע מהאליטה. אוסיף גם שהסרט גם בעל משחקי מילים רבים ובימאות טובה מאוד המתאימה לעלילה ולמלל.

הסרט הזכיר לי את הרעיון של משה רבנו שהיה כבד פה וערל שפתיים, יש שם סצנה שווילי סטארק נואם נאום מושקע ואף אחד לא מקשיב כי זה נשמע אינטלקטואלי מידי ומנותק מהעם. ואז הוא מבין שהעם עסוק ואין לו כוח לדברים שנשמעים קשים או להסברים הנחשבים עמוקים. ואולי זו הייתה בעייתו משה שהיה כבד פה וערל שפתיים מבחינת סגנון הדיבור שלו המנותק וכבד על העם. באחד מנאומי הבחירות שלו הוא נמצא בפארק שעשועים והוא צריך להתחרות במתקנים וברוכלים שם, ואז הוא מבין שהעם רוצה דרמה, אקשן, רגשות ומישהו שידבר על המצב שלהם ולא רק מי שינסה להילחם בשחיתות. העניין הזה מעלה רעיון שבשביל להצליח בעידן הפופולרי-דמוקרטי צריך להוריד את הרמה בשביל לתפוס את ליבו של העם. במקביל רואים גם את האופי של המנהיג האקצנטרי שהמצליח להחיל את רצונו ויהי מה ושחי בזמן המתאים לו, למשל: האיש הולך לישון מאוחר, קובע פגישות באישון ליל וכדומה ושמעצב את הנורמות מסביבו. כלומר, באמת מנהיג את העם ופחות מונהג בהתאם לנורמות הקיימות. וצריך לומר שכמנהיג המדבר בצורה פשוטה הוא לא טיפש, אלא איש רציונלי השואף לקדם עצמו בחיים ולהחיל את רצונו בחייו.

עוד רעיון שהסרט הזכיר לי, זה שלפעמים האופוזיציה ובדרך כלל האליטה נלחמת במנהיג המייצג את העם, בצורות תקיפות מידי והם לא מאפשרים לו להגיע לפשרות ואז הם גורמים למנהיג הפופוליסט להבין שאין לו מה להרוויח משת"פ או להפסיד מהם בגלל התנגדותם. ולכן הוא מקצין יותר והאיזון נהרס והוא נהיה יותר ויותר סמכותי ותקיף כשהעם מנוכר למעמד האליטה.

דמותו הפופוליסטית מזכירה לי את יוליוס קיסר, גדול המנהיגים הרומאים. הוא היה ממשפחה מכובדת שירדה מעושרה ולכן דיבר עממית. בד ובד הוא היה פופוליסט בגלל שהוא היה חבר של הפלבאים פשוטי העם מגיל קטן והוא הבין למצוקתם וסבלם. מעמדות הפטריקים והפרשים האליטיסטים פחדו ממנו בגלל זאת. ובמקום לפנות לחוש הרגשי של החמלה למען המסכנים, הם העדיפו לריב עימו בשם המסורת, הסטטוס קוו וניצול החלשים. ובכל מה שהוא ניסה לעשות הם לא הסכימו להתפשר עימו. ולכן הוא הקצין יותר ולא חשש מהם ונואש מלעבוד עמם שלא בצורה תקיפה. העניין תרם לקרע חזק בין האופטימאטים ("הטובים") השמרנים לבין הפופולארים עד שנוצרה מלחמת אזרחים שבה קיסר ניצח והפך לדיקטטור לכל ימי חייו.

לאחר שצפיתי בסרט נזכרתי שזה דומה לפוליטיקאי ששמעתי עליו בשם יואי לונג. לא זכרתי את שמו, אבל כשקראתי על הסרט הצלחתי להגיע אליו. ובאמת לכאורה הסרט שמבוסס על ספר בעל אותו השם מבוסס על דמותו.

"יואי פירס לונג (באנגלית: Huey Pierce Long;‏ 30 באוגוסט 1893 – 10 בספטמבר 1935), שנודע כיואי לונג, וכונה הכריש הקטן (The Kingfish) היה פוליטיקאי אמריקני, שכיהן כמושל ה-40 של מדינת לואיזיאנה, בין 1928 ל-1932, וכסנטור בין 1932 עד למותו בידי מתנקש ב-1935. הוא היה חבר המפלגה הדמוקרטית, תמך בפופוליזם, התנגד לעשירים ולבנקים וקרא לתוכנית ל"חלוקת העושר" – "Share The Wealth". הוא היה מנהיג המפלגה במדינתו, והיה בעל תמיכה רחבה". הועתק מוייקי.

הסיפור מזכיר לי את נשיא ארצות הברית של היום המכונה פופוליסט. וכאן אני תוהה מדוע הצד המפסיד לא מבין שהוא עובד בשיטה הזו של יואי לונג, ועל ידי המריבה עם האליטה הוא רוכש אהדה. או לחילופין יש לי תהיה אחרת שהמפסידין ידעו, והתעלמו מלגיטימיות השיטה כמוצלחת ואמרו שהוא שוטה מטומטם כדי לא לאפשר לו לגיטימציה ציבורית. וכשהם אמרו שאין לו סיכוי והוא ליצן, זה כי הם ידעו שיש להם מועמד של פעם בכמה עשרות שנים עם כשרון מיוחד.

חשוב להגיד שמהרגע שהקרירה הפוליטית של יואי לונג המריאה, היא לא נעצרה עד למותו. כלומר, הפופוליזם הזה מהווה כוח משיכה חזק בין העם אל המנהיג. וכשמנהיגי הדעה אמרו שטראמפ מוקיון וטיפש הם ניסו להטעות אותנו או שהם שבויים עמוק בכללים המקובעים הבינוניים והמשעממים המונעים מהם לראות משהו ייחודי בעל עוצמה יוצאת מן הרגיל.

הסרט בעיני מדבר על המצב כיום והוא אחד הסרטים הפוליטיים הטובים ביותר שיצא לי להיתקל בהם. אהבתי בסרט שהטוב שם הוא טוב יחסי תחושתי ולא אידאי לא ברור בהתאם לאופנת הפוליטקלי קורקט הנהוגה.

אגב, הסרט נכשל קופתית בקולנוע, ייתכן שזה כי קהל הצופים לא היה בשל לפופוליזם הזה ולא הבין מה זה מייצג ומדוע שזה ישמע אמין. ברם לא אתפלא לו כעת שאנו חיים בעידן שבו יש לא מעט פופוליסטים, שהפופולריות של הסרט תעלה.

מומלץ, מומלץ, מומלץ!

על הלאומיות והציונות שלי


נשאלתי לא מזמן האם הנני ציוני?! עניתי שלא בטוח אולם יותר קל לי להיקרא לאומי. האמת היא מורכבת.. אי אפשר לראות לאום. גישות מרכזיות במדעי החברה לא יכירו בה. לדוג' הגישה המרקסיסיטית, מאמינה שיש מעמדות ולאום זו תודעה כוזבת. גישת הבחירה הרציונלית, אומרת שהחברה מורכבת מפרטים והקבוצה היא בסך הכל איחוד של אנשים, כלומר, אין לאום ישראלי או אנגלי, יש איחוד של פרטים שיקראו לעצמם כך מסיבות שונות, ובעצם זה איחוד על בסיס עלות תועלת ותו לא. והגישה ההתנהגותית, תגיד שאי אפשר לראות לאום בחמשת החושים. זה לא אומר שאין, אולם זה אומר שהעיסוק בתופעה מיותר מבחינה מדעית. אני כאדם ספקן לא מתרגש מהלאום ואיני חש צורך קונפורמי להגיד שאני לאומי. ובאמת אני מושמץ על ידי אנשים מהצד השמאלי שקוראים לי פשיסט ועל ידי ימנים המכנים אותי שמאלן.

ממילא לא מעסיקה אותי הגישה המודרניסטית של חקר הלאום הטוענת שהלאומיות התחילה רק במאה ה-18. מכיוון שלפני כן העולם לא חשב במושגים לאומיים, אלא היה משועבד למלך, ואולי דיבר בשפה מסוימת, אולם הוא לא חשב שהוא חייב לדבר כך ובכך אולי היה בעל תרבות מוגדרת אולם לא חשב שהיא הטובה ביותר או שמחייבת אותו לנהוג כך. וכן לא מעסיקה אותי הגישה הפרימורדיאלית הטוענת שהלאומיות היא דבר ראשוני קדום הטבוע בקיום האדם בעולם.

אם כי, דעתי היא שבאמת הלאומיות לא חשובה, בעצם מה שיש זה מלחמת תרבות בין כוחות בעולם. ואני לא נכנס האם זה כוח כלכלי או רוחני או פיזי וכדומה. אני פשוט מתאר מצב ובמצב הנראה על ידי חמשת החושים. ולכן הלאומיות כיום שהיא משהו קבוע במלחמת התרבות בעולם, היא דבר חדש יחסית. אולם פעם המלחמות הללו היו על רקע דת, מסחר, מלוכה, משפחה וכד'. וכיום על אף שיש מאבקים ספורטיביים, יש אווירה לאומית חזקה, ואפילו הלאום מגדיר את הספורט ולא הספורט את הלאום. בנוסף, לאומים משתנים, כולם מודים שהלאום האנגלי לא היה קיים לפני 2000 שנה. וממילא, לא ברור לי מדוע כאזרח ישראלי אני נדרש שוב ושוב להצהיר על אמונתי הלאומית הציונית כשברור שהיא לא הייתה תמיד ולא תתקיים לנצח. נשמע לי פשוט שעבוד מחשבתי, וכן דרך לסנן אנשים טובים מהמערכת החברתית הקונצנזואלית, שהרי הרעים וחלשי האופי ישקרו והטיפשים יגידו מה שנהוג להגיד כדבר מובן. ולא ברור מדוע אנשים הנחשבים חכמים חשים צורך לרדוף כל מי שלא חושב כמותם בנושא לא חשוב זה.

ועם כל זאת כאדם ספקן, מפריע לי העניין שכל מיני גורמים המנסים לחיות בעולם נחמד כביכול, מתנגדים לאנשים הרוצים לחוש לאומיים כשבלי משים הם בעצם מנסים לקדם אג'נדה מוניסטית משעממת של לאום אחד כלל עולמי, ואם כן, מה ההבדל? בנוסף, אני מכיר בכך שבמקום שאין תרבות חזקה וברורה עלולים להיות הרבה מתחים, ועיינו בשטחי הבלקן וכן במדינות אפריקה המשוסעות. ואם כן, כשרואים שיש יותר סדר ופחות אכזריות בעולם במצבים של מה שנהוג לומר מדינות לאומיות עם תרבות אתנו-לאומית חזקה של לאום אחד על השאר, מדוע להרוס מדינות ולקדם כאוס? מעבר לכך, כמו שלאומים נוצרו עד היום מדוע שהם יפסיקו להיווצר על אף הניסיון לקדם עולם אחד חסר לאומיות שהוא בעצם לאום אחד?!

ממילא לא מעסיקות אותי ההגדרות השונות לגבי המונחים של אלו החושבים את הנושא לחשוב ובפרט שהם עצמם חלוקים. כגון: שקבוצת לאום היא קבוצה הדורשת אוטונומיה או עצמאות ותו לא, או שהלאום הוא קטגוריה גבוהה יותר של אתניות כי יש קהילה המודעת לעצמה יותר מקבוצה אתנית אשר מזוהה עם ספרות משלה. וכן לא מעסיקה אותי ההגדרה של לאומיות כרעיון שלכל לאום צריך מדינה ולא שהאתניות של הלאום הנ"ל ראוי במיוחד להערכה, למה? ככה.

אני אדם פרימיטיבי ומה שמעסיק אותי אלו הגדרות פשוטות הניתנות לצפייה. אי לכך אוכל לקבל הגדרה של קבוצה אתנית על פי מובחנות הגנטית או הלבוש או השפה שלה וכדומה. אני לא אתייחס להגדרות סובייקטיביות כמו של תודעה משותפת ותחושת אחווה או מוצא מומצא. ובשבילי קבוצת לאום היא פשוט אוסף של אנשים התובע לעצמו שטח בכוח ולא משנה איזה. וכמו קבוצת אינטרס, וממילא זה לא משנה האם הם השיגו את מטרתם או שעדיין לא. המובחנות היא שם המשחק, ברגע שאני מובחן כשייך לקבוצה מסוימת, אקבל את כל התנאים. ויש גבול כמה האדם יכול להגדיר את עצמו, והשאלה היא איך הוא מוגדר על ידי סביבתו.

ואני יכול להבין מדוע ישראלים רבים שונאים את החרדים ואינם חשים כל קרבה אליהם בגלל מובחנותם הרבה, לא משנה אם היא של 200 שנה, של 70 שנה או של 30 שנה. הם נראים מוזר ובאופן בולט ולא נחשבים חלק מהחברה הישראלית. לי אין בעיה שהם יקימו לעצמם מדינה. ואולי בעתיד כמו הליגה הערבית נקים את הליגה היהודית שתורכב מאוסף לאומים יהודיים.

ואם אני כן חש קרבה ללאום הישראלי או אפילו העם היהודי או הדת היהודית, זה עניין שלי שרק אני יודע זאת. וזה לא מדעי ולא מחייב את האחר ולא מחייב אותי לחיות במרחב כזה. אני יכול לפעול בהתאם לטעמי התרבותי ולקדם את הדברים שאני מעוניין לקדם.

לפיכך, כשאני מקדם את האתניות האשכנזית המרכז-מערב אירופאיות שלי על חשבון בעלי התרבות האחרת, אני מממש את זכותי כפעיל (אקטיביסט) מערבי לדאוג לעצמי על אף שאולי כמה אנשים יפגעו. וכשאני דואג לחברי הדת שלי ובעלי בריתה לעומת חברי הדת האחרת, זו גם זכותי. אי לכך אני פועל בצורה שתראה לאומית שהרי אני כן חש צורך מסוים לפעול למען חברי דתי מן האתניות שלי ובפרט לאלו שדוברים את אותן השפות שלי ושמגיעים מאותו הרקע שלי. ואת זאת אני מזהה על סמך מובחנותם בלבוש, דיבור, שפת גוף, ומראם הגנטי וכדומה. ומובן שיהיו כאלו שיגידו שפועם בי רגש לאומי ולכן אני פועל כך וכעת מובן מדוע אכונה לאומי.

ולגבי ציונות, זה תלוי בהגדרת הציונות, האם אני חושב שהציונות מסייעת בפתרון שאלת היהודים? התשובה היא חיובית. האם היא רק הפתרון היחיד? תשובתי היא שלילית. וכן צריך לדון האם יש כיום ציונות? שהרי הוקמה המדינה ולכאורה פתרנו את שאלת היהודים? זו סוגיה גדולה וארוכה בפני עצמה. וניתן להתחכם ולהגיד שכל מה שמשמר את המדינה המשמרת את פתרון השאלה היהודית, זה ציונות ומאידך לומר שהציונות הסתיימה. ועל כך אולי אדון פעם אחרת.

ועם כל זאת במאבק על עיצוב המרחב בו אני חי אני תומך בד"כ בכוחות המזוהים עם הימין הלאומי הקורא לעצמו ציוני, וזאת כי אני שמרן, ופחות מתחבר לדיכוי על ידי השמאל, וכן שאיני חושב שהזכות לחיים שלי לא מתירה פגיעה בקבוצה אחרת רק במידה מתונה. אני חושב שמסורת העולם הייתה להתגונן גם במחיר של פגיעה בחפים מפשע. וכן שאין צדק אבסולוטי בעולם ואנו החזקים.

ואם יקראו לי גזען, לא אכפת לי, איני רואה בעיה בגזענות כשלעצמה.

הלגונה הכחולה 1949- כיצד האדם מתנהל כשהוא מבודד בטבע מגיל צעיר?


לאחרונה יצא לי להתבונן בסרט ישן מאוד והחלטתי לכתוב עליו ביקורת ומדובר בסרט בשם: הלגונה הכחולה 1949 The blue lagoon. מדובר בסרט עתיק המבוסס על ספר בעל אותו השם שיצא לאור בשנת 1908 על ידי הנרי דה-וורה סטקפול. הסרט עוסק בשני קטינים, בן ובת אשר אנייתם טובעת והם נסחפים לאי מבודד הרחק מאנשים יחד עם עוד מלח מהספינה שטבעה, ברם הוא משתכר ומת לאחר זמן. הם לומדים לשרוד ומנסים לשמר את תרבותם על סמך זיכרונם.

הסרט מראה את הטבע הנחמד של הניצולים שנוהגים בנחמדות האחד בשני ואפילו מתאהבים ומתחתנים בטקס חתונה אלטרנטיבי על פי זיכרונם וספר של נימוס ששרד איתם את המסע לחוף. הם מנסים לסמן לאניות שהם נטושים באי ופעם אחת אוניה עם אנשים מושחתים מצאה אותם והם התחילו לנצל את הגבר לשלות פנינים ואחד האנשים מהאנייה הזו מנסה לנצל את הגברת מבחינה מינית. בעקבות כך הם זונחים את הניסיונות לקרוא לעזרה. ובעצם הקטע הזה הוא משל שהטבע הפחות מפותח יותר נחמד מהעולם המפותח והמושחת.

לאחר שהאשה הולידה ילד והא בן כמה שנים האשה אומרת לאיש שהם בורים וחייבים לדאוג לחברה לבנם. ושאם הם יגיעו לציוויליזציה הוא יוכל להיות משכיל ולא בור כמותם ואולי יזכה להיות ג’נטלמן.

הם מתכוננים למסע זמן רב ולבסוף יוצאים לדרך ברם, נגמרת להם אספקת האוכל והשתייה. לבסוף אנייה מוצאת אותם כשברקע נראה ילדם בוכה ולא ברור מה מצבם. אם כי ייתכן מאוד שהם מתו למען זאת שבנם יהיה ג’נטלמן.

הספר מתאר איך תרבות או מוסר מתפתחת, איך אנשים גדלים במנותק מההתפתחות האנושית הקולקטיבית וגם איך מיניות מתפתחת. הסרט דומה לרובינזון קרוזו ולבעל זבוב, וספר בראשית.

הסיפור הוא סיפור נאה ומסקרן שגורם לי להישאב לתוכו ומרוב סקרנות לא להתעניין בבמאות. ברם הוא לא בוחן לגמרי את הרעיון של מוסר לא תלוי חברה, היות שיש לניצולים באי מבוגר עמם לזמן מה וזיכרונות מהילדות. סיפור יותר טוב לטעמי יהיה ששני תינוקות ישרדו על ידי כלבה במקום מבודד ונראה איך הם ינהגו. כמו כן איני מאמין שגבר צעיר יהיה נחמד לאשה חסרת הגנה, אני מאמין שהוא היה אונס אותה, או הפוך אם היה הייתה חזקה יותר. ובעצם הסיפור שמתאר עולם “טבעי” נחמד המנותק מהעולם וזה המחיר של גן העדן עלי האדמות, ניתוק ובורות מול תחכום יחד עם אפשרות של שחיתות, הוא סיפור לא אמין בעיני. הסיפור נראה לי אידאליסטי ולא ריאליסטי. הסופר פשוט שבוי בנורמות המערביות וחושב שהפרא הוא אציל ולא אדם לאדם זאב.

אפס כי אני עדיין תומך בסיפור, היות שהוא פותח את הראש לנושא ומאפשר התבוננות לסוגיה של תרבות, השפעה חברתית, חינוך, מוסר, נחמדות ומיניות. אשמח אם תצא גרסה מפותחת של הנושא.

ואגב אגיד לסיום, ביהדות יש סיפור דומה על זוג בשם אדם וחוה שהיו יכולים לתקשר עם אלוהים, אבל קין עדיין הרג את הבל. ואין אזכור לגבי היחס של אדם לחוה לגבי האם הוא אנס אותה או לגבי האם הוא הכה אותה וכן לגבי האם הוא אהב אותה. אנו כן יודעים שהוא לא הרגה ושקין הוא הרוצח הראשון. ואולי הרעיון בסיפור הוא שאדם וחוה הוכשרו על ידי האל, אבל קין והבל לא ומכאן ההידרדרות לרצח, כלומר, היינו קרובים לאל והתרחקנו. והשאלה נשאלת גם לפי האדם המאמין בוודאות גמורה בסיפור של אדם וחוה וקין והבל, האם זהו טבע העולם, מקרה או חד פעמי?

נ.ב. למי שמתעניין בתחום יצאו מס’ גרסאות לסרט ויש ספר. בנוסף יש את רובינזון קרוזו ובעל זבוב.

מוגן: אִִשָּׁה חֲרֵדִיָּה דַּי לָךְ הֱיוֹת שִׁפְחָה


התוכן המבוקש מוגן בסיסמה. כדי לצפות בו, יש להזין אותה כאן:

כפיית גיל הנישואין במדינת ישראל – המודל השלישי


לאחרונה התפרסם שמשטרה מנעה חתונה. וכך נכתב בכותרת הכתבה של יאיר שרקי:

"כך סיכלה המשטרה את נישואי בת ה-14

בזכות מידע מוקדם הצליחה המשטרה ברגע האחרון למנוע את קיומה של חתונה – בה הכלה הייתה בת 14 בלבד. הכל כבר היה מוכן, האורחים, האוכל והמוזיקה, כשהמשטרה התפרצה לאירוע של חסידי ברסלב ומנעה את נישואי הקטינה".


לכולנו או לרובנו נוח ללעוג לאנשי ברסלב או לשנוא אותם. ברם העניין מעלה שאלה בקרבי לגבי האם אני תומך בחוק הישראלי המגביל את הנישואין לגיל שמונה עשרה ושאינו מתיר זאת קודם. לאחר התבוננות הגעתי למסקנה שאולי תפגע במס' מועט של אנשים ואי לכך אבקש את סליחתם עקב דעתי. ברם החוק הישראלי מתיר לי לבטא את דעתי החופשית.

ודעתי רואה בזאת שתלטנות של בעלי הכוח על חסרי הכוח. גם כיום הצעירים מעוניינים לפעול בהתאם לטבעם לרצות להזדווג ובעידן העבר היו מתחתנים בגיל 15 ואפילו פחות. אולם האופנה המודרנית גרמה לאיחור גיל הנישואין והדבר מסב סבל רב לצעירים הרוצים להתחתן.

ואם יגידו שהצעירים אינם בשלים להיות הורים, אזי אפשר להגיד שניתן לחתן את הצעירים ולהשאירם תחת הוריהם. לגבי ההיריון לפני בשלותם של בני הזוג הצעירים, ניתן להשתמש באמצעי מניעה הריוניים. בזמן זה הצעירים יפגשו לזמן איכות כך שהקשר שלהם יבנה טוב יותר ויהיה בניהם גיבוש טוב אשר יסייע להם לעתיד. אין עניין להכניס את הצעירים ביום אחד לעול הנישואין ולרחיים בצווארם כפי הכתוב במקורות היהודיים. אפשר לעשות זאת בשלבים.

אם הם לא יסתדרו ביניהם, אז ניתן לייעץ להם להתגרש. והם יכולים לנסות שוב לחפש את אהבתם. כך הם גם מתנסים בחיים ובהבנת מה מתאים להם. ונמנעים מלפול ברכישת חתול בשק. העניין לכאורה יתרום לזוגיות טובה ומתאימה יותר ולחיים הנחשבים טבעיים והרמוניים.

בכתבה המצורפת בהמשך ניתן לקרוא את המודל המעניין של הכותבת אשר מתארת תופעה מעניינת במגזר הערבי במעמד הביניים שלו. היא קוראת לעניין "המודל השלישי". אולם היא שמאלנית שתלטנית אטטיסטית התומכת בהשתלטות על החלשים במסווה של ערכים. עצוב מאוד. אני כמובן תומך במודל השלישי ואינני מבין את דעת הכותבת. וכה כותבת סמאח סלאימה, באתר המרשתת 'שיחה מקומית' בתאריך 31.5.2015:

"אבל אני חושבת שדווקא נישואי קטינות בקרב המעמד הבינוני ומעלה מצביעה על השפעות המודרניזציה על החברה הערבית, שכופה את עצמה על המשפחות. חלק מהצעירים הערבים רוצים לצאת מהארון של המיניות המוסתרת, רוצים להתאהב ולהתיידד, להתחבר ולהיפרד כמו כולם, להכיר באינטרנט ולעשות שיחות בשידור ישיר. הם לא טיפשים ולא רוצים להתבייש בעצמם. מצד אחד רוצים שיהיה להם מישהו, ומצד שני אם יגידו שהם "חבר וחברה" אז הדרך לחתונה קצרה".

בהמשך היא כותבת כך:

"לצערי הפתרון הלא יצירתי והפוגעני שהחברה המציאה מחדש, כלומר למסד את הקשר בין המינים במסגרת חברה שמרנית, הייתה לחזור שוב למוכר והרשמי – למוסד הנישואין. אנחנו הבוגרים יודעים מה ההשלכות של מוסד כזה על ילדות קטינות ולא בשלות רגשית, מנטאלית וחברתית – שבסך הכול גדלו במקום בו אהבה מותרת רק עם כתובה. אולי כדאי לחשוב גם על דרכים אחרות להתמודד עם אהבות נעורים".

ההגבלה החוקית כיום היא פגיעה בזכותם הדמוקרטית של הצעירים לחופש. החוק לכאורה דכאני ומשפיל אשר מדכא את ההתפתחות המינית ואת החופש של האזרחים הצעירים. הנישואין לדעתי הם רק טקס. והם לא מה שמאפשרים את הסבל המיני והפיזי אצל הצעירים הנישאים בגיל צעיר. פגיעות נעשים על ידי אנשים. וכמו שפגיעות אחרות נעצרות על ידי פיקוח ושפיטה, אזי גם פה ניתן לעשות זאת. ובנוסח אחר: אם כן, אם לקטינים מותר לקיים יחסי מין בינם לבין עצמם, מדוע שיהיה אסור עליהם להתחתן כשהם באותו הגיל שהחוק מאפשר להם להתנסות מינית?! הרי מה זה נישואין אם לא הסכמה הדדית בין שני אנשים להיות ביחד?! מה זה שונה מיחסים בהסכמה. כמובן שכדי למנוע ניצול אפשר להפעיל פיקוח מסוים ואפילו בתשלום.

(בכל מקרה, אני גם בעד שהמדינה תאפשר חריגות מסוימות מהחוקים הרשמיים נגד יחסי מרות או חשש ניצול. כגון כשיש פער גילאים או פער כוח של עובד ומעביד. הרי אם שניים אוהבים באמת ושוחרים רק טוב האחד לשני, מדוע שלא יוכלו לממש את אהבתם? מה שיש כאן זו תרבות סמכותנית הרגילה לציית ולהטיל מרות על האחר ולפעמים ללא סיבה ברורה.)

עוד רווח מעניין יש פה שבכך אפשר לקדם את הבגרות המינית והחופש המיני בחברה הדתית אשר מנסה להימנע מיחסי מין לפני החתונה וצעירים רבים סובלים ממחסור מקשר זוגי הדוק זה ומהאינטימיות הרגשית הנלוות לעניין. בנוסף יש תחומים בחיים המובנים לעומקם מבחינה חווייתית רגשית רק למי שחווה יחסי מין ושהם הדתיים לא חווים עד מאוחר יותר. ומדוע להם להפסיד. ואולי גם פסיכולוגים מסוימים יגידו שמימוש היצר המיני ימתן את הדתיים מפעילות קיצונית ובכך אם העניין נכון נרוויח דו קיום מוצלח יותר.

חברה צודקת – המלחמה היא שוד / סמדלי באטלר


אחד מהדברים המהותיים שלנו בעולם, זה המלחמה. כאדם השואף להבין את העולם הנני מתעניין גם במלחמות, וכאחד בעל מחשבה ריאליסטית הנני נהנה לראות איך לצורך המלחמה משעבדים את הנתינים או האזרחים המחויבים בגיוס וכהרוויח הגדול הם בעלי האינטרס. המאמר שאצרף בהמשך בלינק חשוב מאוד. הוא עוזר להבין חלק מההיבטים למלחמה ובכך קל יותר להביע ספק כשמישהו מעוניין ליזום מלחמה. כמובן שלא תמיד המלחמה היא בגלל בעלי האינטרס בתוך המדינה, לפעמים אין ברירה והמצב נכפה עקב גורמים חיצוניים. ברם גם אז יש לבדוק כמה בזבוז יש בצבא למען בעלי האינטרס עמם הוא מקושר. בנוסף, חשוב להגיד שכריאליסטי, איני נגד מלחמות, ברם חשוב להבין למה אנו נלחמים והאם זה משתלם לנו.

סמדלי באטלר היה מייג'ור-גנראל בצבא ארה"ב. המאמר מתורגם מתוך נאום שנשא בשנת 1933 נגד מה שהוא חשד ככוונותיו של הממשל האמריקני לחזור למעורבות צבאית ברחבי העולם. דבריו שהתבססו בעיקר על נסיונו במעורבות ארה"ב במלחמת העולם הראשונה, מהדהדים כאילו נכתבו היום על ידי מתנגד חריף לפלישה אל עירק, ולכוונותיו של הממשל להשליט סדר אמריקני ברחבי העולם.

הנה המאמר המרתק:

"מלחמה היא מסע שוד. היא תמיד היתה. היא השוד העתיק ביותר, הרווחי ביותר ובוודאי גם הזדוני ביותר. מלחמה היא הצורה האפשרית היחידה של שוד ברמה בינלאומית. היא גם הביזנס היחיד שבו נמנים הרווחים בדולרים, וההפסדים בגוויות אדם.

רוב בני האדם אינם יודעים שמלחמה היא שוד. את זאת יודעת רק קבוצה 'פנימית' קטנה שהמלחמה מנוהלת לתועלתה. כי זאת טבעה של המלחמה: היא מנוהלת לטובת המעטים על חשבון הרבים. מלחמת העולם הראשונה, למשל, יצרה בארה"ב 21,000 מיליונרים ומיליארדרים חדשים. אנו יודעים עליהם, מכיוון שהם טרחו לדווח על רווחיהם לרשויות המס. על האחרים שהצליחו להעלים את רווחי המלחמה, אין לנו מושג.

אבל השאלה שאינה נשאלת היא: כמה מאותם מיליונרים של המלחמה אחזו ברובה? כמה מהם התבוססו בחפירות? כמה מהם חוו את תחושת הרעב במחפורת שורצת עכברים? כמה מהם בילו לילות אימים, חסרי שינה בחיפוש נואש אחר מסתור מפני הפגזים והכדורים? כמה מהם יצאו להדוף התקפת כידונים? כמה מהם נפצעו או נהרגו בקרב?

במלחמה, האומות המנצחות, מנכסות לעצמן שטחים חדשים. הן פשוט לוקחות אותם. השטחים שנתווספו מנוצלים מיד על ידי מיעוט: אלו אותם מעטים שהצליחו לסחוט דולרים מהדם. הציבור הרחב, לעומת זאת, מקבל את החשבון ונושא במחיר. ומהו אותו מחיר? המחיר כולל חשבון מחריד: קברים חדשים, גופות מרוטשים, מחלות נפש, לבבות שבורים ומשפחות הרוסות. הוא כולל אי יציבות משקית, מיתון כלכלי על כל מצוקותיו, ובעיקר, עול מסים כבד לדורות הבאים.

במרוצת השנים הרבות בהן שירתתי כחייל, היו לי חשדות כי מלחמה היא סוג של הונאה. רק כשפרשתי לחיים אזרחיים נוכחתי שאכן כך הדבר. עכשו, אני רואה את ענני המלחמה העולמית מתעבים, ואני חייב לומר את דברי.

ביליתי שלושים ושלוש שנים וארבעה חודשים בשירות פעיל, כחבר בכוח הצבאי הנמרץ ביותר של מדינתנו: בגדודי המארינס. שירתתי בכל הדרגות, מסגן-משנה ועד לגנראל. ובמשך כל התקופה הזאת ביליתי את מרבית הזמן כבריון צמרת של העסקים הגדולים, של וול-סטריט, ושל הבנקאים. בקצרה, הייתי אקדוחן, גנגסטר של הקפיטליזם. כך למשל סייעתי בשנת 1914 להפוך את מקסיקו, ובמיוחד את מחוז טמפיקו, לאזור בטוח עבור האינטרסים של הנפט האמריקני. עזרתי להפוך את האיטי ואת קובה למקום מהוגן לגביית הכנסות בעבור 'נשיונל סיטי בנק'. השתתפתי בפלישה לכחצי תריסר רפובליקות במרכז אמריקה למען רווחי הוול-סטריט. ועוד רשימת השוד ארוכה: בין 1909 לבין 1912 עזרתי לטהר את ניקרגואה בעבור הבנק הבינלאומי של האחים בראון. בשנת 1916 הבאתי אור לרפובליקה הדומיניקנית, למען האינטרסים של הסוכר האמריקני. בשנת 1903 השלטתי סדר בהונדורס למען חברות הפרי האמריקניות. בשנת 1927 סייעתי לפלס את דרכה של 'סטנדרד-אויל' בסין. במבט לאחור, אני חש שיכולתי להעניק לאל-קפונה כמה עצות מועילות. אל-קפונה הצליח, במיטבו, לסחוט דמי חסות בשלוש ערים. אנו המארינס, עשינו זאת בשלוש יבשות.

מי הם מרוויחני המלחמה?

במלחמת העולם הראשונה הצטרפה ארה"ב למלחמה רק בסופה. ואף על פי כן העלות שלה לאמריקאים היתה 52 מיליארד דולר. תחשבו רגע: פירושו של דבר שהעלות לכל אמריקאי, גבר, אישה וילד, היא 400 דולר. ועדיין לא שילמנו את החוב. אל דאגה, אנחנו משלמים אותו, ילדינו ישלמו אותו וכנראה גם נכדינו יזכו לשלם.

שיעור הרווח הנורמלי של העסקים בארה"ב נע בין ששה לעשרה אחוז ולעתים אף מגיע לשנים-עשר אחוז. אבל כאשר מדובר ברווחי מלחמה? זה כבר סיפור אחר. כאן מדברים על עשרים, ששים, מאות ולעתים אף על אלפי אחוזים. כמה שאפשר להעמיס. רק השמים הם הגבול. לדוד סם יש כסף. קדימה נוציא אותו ממנו.

ברור, שהדברים אינם מוצגים כך. הם מוסווים היטב בנאומים פטריוטיים, באהבת מולדת, בקריאות "אנו חייבים לתת כתף". אלא שבאותה עת, הרווחים קופצים, הם ממריאים ומרקיעים, והם מוגנים היטב.

הבה נבחן כמה דוגמאות בלבד. ניקח את ידידינו מ'דו-פונט', אנשי אבק-השריפה. האם לא העיד אחד מאנשיהם רק לאחרונה בפני ועדה בסנאט, שהאבקה שלהם נצחה את המלחמה? האם הוא לא הכריז שהם הצילו את הדמוקרטיה בעולם? אז מה קרה ל'דו-פונט', התאגיד הפטריוטי במלחמה? ובכן, ההכנסה הממוצעת של 'דו-פונט' בשנים 1910-1914 היתה 6 מיליון דולר לשנה. לא משהו, אבל 'דו-פונט' איכשהו הסתדרה עם זה. אלא שאז באו השנים הטובות של המלחמה. בשנים 1914-1918 הרוח הממוצע קפץ ל- 58 מיליון דולר לשנה, כלומר פי עשרה מהזמנים הנורמליים.

או ניקח את עסקי המתכת הנחמדים שלנו, שבפרץ פטריוטי נטשו את עסקי מסילות הברזל, את קורות הבניין ואת הגשרים, ועברו לייצור מלחמתי. אז ככה: בשנים 1910-1914 הרווח הממוצע היה 6 מיליון דולר לשנה. ואז באה המלחמה, וכדרכו של אזרח נאמן, 'בתלהם-סטיל' עברה לייצור נשק. וכך בשנים 1914-1918 הגיע הרווח הממוצע לסכום של 49 מיליון דולר לשנה. לא רע. או אם ניקח את אחותה בענף, 'יו.אס סטיל'. בחמש השנים שלפני המלחמה, הרווח הממוצע שלה היה 105 מיליון דולר לשנה, ובשנות המלחמה הגיעו הרווחים לסכום נאה של 240 מיליון דולר לשנה. גם כן לא רע.

ומה עם ענף הנחושת? 'אנאקונדה' למשל, בשנים 1910-1914 הרוויחה בממוצע 10 מיליון דולר. בשנות המלחמה היא עשתה 34 מיליון לשנה. אחותה 'יוטה-קופר' הרוויחה לפני המלחמה 5 מיליון דולר וקפצה לרווח של 21 מיליון לשנה בתקופת המלחמה.

אם ניקח ונחבר את הרווחים של חמש הפירמות, ספקי האבקה, הפלדה והנחושת, נקבל רווח ממוצע שנתי של 137.5 מיליון דולר, שקפץ בשנות המלחמה והגיע לרווח ממוצע של 408.3 לשנה בתקופת המלחמה. מה תאמרו על עלייה קטנה כזאת של 200 אחוז ברווח הממוצע?

אבל היו שעשו הרבה יותר. קחו למשל דוגמא יוצאת מן הכלל: 'אינטרנשיונל-ניקל'. אי אפשר ללכת למלחמה בלי ניקל, וכך עלו הרווחים מ- 4 מיליון לשנה ל- 73 מיליון דולר בממוצע לשנת מלחמה. לא רע אתם אומרים? זאת קפיצה של 1700 אחוז ברווח!!

איך גורפים רווחי מלחמה?

יש דרכים. למשל, למישהו היה המון כילות ליתושים. הוא מכר אותן לדוד סם. 20 מיליון כילות ליתושים עבור חיילינו בחזית בצרפת. אני מניח שמישהו ציפה שהחיילים יכסו עצמם בכילות בשעה שינסו להירדם בחפירות מלאות הבוץ; מן הסתם בשעה שיד אחד פולה כינים מהגב והיד השניה מגרשת עכברים מתרוצצים. ליתר ביטחון, אותו תעשיין מתוחכם רצה להיות משוכנע שאין חייל בחזית ללא כילת יתושים, וכך הוא מכר לדוד סם עוד 40 מיליון כילות. אלו היו הימים הטובים של המלחמה. מכל מקום, אני יכול להעיד, שאף אחת מהכילות הללו לא הגיעה לצרפת.

היו עוד דרכים מעניינות. למשל, פטריוט בעל-תושיה הצליח למכור לדוד סם כמות לא מבוטלת של מפתחות לאומים בני 48 אינץ'. אלו היו מפתחות טובים, אלא שהיה רק אום אחד שאי-פעם יוצר בגודל כזה: זה היה האום שהחזיק את הציר של הטורבינה במפלי ניאגרה.

היה עוד יזם בעל רעיון מבריק. היזם טען שאסור לקולונלים לנהוג במכונית ובוודאי שלא לרכב על סוסים. במקום זאת, הוא טען, הקולונלים זקוקים לכרכרה. וכך, נמכרו לדוד סם 6,000 כרכרות לשימוש הקולונלים. הן נותרו כמובן ללא שימוש, אבל לפחות התעשיין גרף קצת רווחים.
תעשייני המטוסים והמנועים חשו כי גם להם מגיע חלק הוגן ברווחים. למה לא בעצם? כולם מסביב עשו רווחים. וכך, מיליארד אחד שלם של דולרים (ספור אותם אם תצליח לחיות חיים ארוכים) הוציא דוד סם על בניית מטוסים, שמעולם לא עזבו את הקרקע. אפילו מטוס אחד, אפילו מנוע אחד, שיוצרו בהזמנה של מיליארד דולר, לא הגיע אי פעם לחזית בצרפת. אבל בעלי העסקים בענף המטוסים והמנועים עשו את הרווח הקטן שלהם, רווח של 30, 100 או אפילו 300 אחוז. לך תדע.

גם עסקי הספנות רצו להשתתף במאמץ. הם ייצרו המון ספינות שנשאו המון רווחים. ליתר דיוק משהו כמו 3 מיליארד דולר. חלק מהספינות היו תקינות, אבל חלק מהן, בשווי של 635 מיליון דולר, היו עשויות מעץ שלא יכול לצוף. החיבורים נפרמו והספינות שקעו. אף על פי כן אנו שילמנו עבורן ומישהו זכה ברווחים.

כן, היו המון רעיונות מבריקים כיצד להרוויח במלחמה.

אבל שכחנו את העיקר, את הבנקאים, המממנים של המלחמה. אם מישהו רדה את הקצפת של הרווחים, היו אלה הבנקאים. בהיותם מאורגנים בעיקר כשותפויות ולא כפירמות, הבנקאים לא היו חייבים לדווח למחזיקי המניות. וככל שרווחיהם תפחו כך הם היו אפופים בסודיות.
כיצד עשו הבנקאים את המיליונים והמיליארדים שלהם? אינני יודע, משום שסודותיהם לא נחשפו בציבור, אף לא בפני ועדות חקירה של הסנאט.

סטטיסטיקאים, כלכלנים וחוקרים אמדו את עלויות המלחמה של הדוד סם בסביבות 52 מיליארד דולר. מהסכום הזה היו הוצאות ישירות של 39 מיליארד. ואלו כללו רווחים של 16 מיליארד דולר. הנה, כך צמחו לנו 21 אלף מיליונרים ומיליארדרים חדשים.

מי משלם את המחיר? מי פורע את החשבון?

משלמי המחיר הם אלו שמספקים את הרווחים הנאים של המלחמה. אנו כולנו שילמנו את הרווחים הללו. במיסים. שילמנו לבנקאים את רווחיהם כאשר רכשנו את מלוות המלחמה שהם הפיצו. הם מכרו לנו את אגרות-החוב למימון המלחמה בערך נקוב של 100 דולר וקנו אותן בחזרה בערך של 86 ואף בערך של 84 דולר. זה היה תעלול פשוט. הבנקאים שלטו בשוק ניירות-הערך. בקלות הם הצליחו ללחוץ למטה את מחירי האג"חים שהם מכרו לנו קודם. ואז כמובן, אנו העדר נתקפנו בבהלה ומכרנו במהירות את האגרות ב-84 דולר. הבנקאים ששו לקנות בחזרה. ושוב יצרו הבנקאים אווירת אופוריה במלווים הממשלתיים, ושוב חוזר חלילה. בקיצור הבנקאים עשו רווחים טובים מעסקי מימון המלחמה.

אבל החיילים. הם אלה ששילמו את עיקר המחיר. אם אינכם מאמינים, לכו לבקר בבתי הקברות האמריקניים בצרפת. או בקרו בבתי החולים לחיילים משוחררים בארה"ב. במסע שערכתי לא מכבר ברחבי ארה"ב, ביקרתי בשמונה-עשר בתי-חולים ממשלתיים לחיילים משוחררים. שוהים בהם בערך חמישים-אלף בני-אדם הרוסים. אלו בני-אדם שהיו הטובים באומה לפני שמונה-עשרה שנה.

נערים נורמליים נלקחו מהשדות, מהמשרדים, מבתי-החרושת ומבתי-הספר, והוצעדו בסך. הם נכבשו ועוצבו מחדש. הם הותנו, באמצעות פסיכולגית-המון לראות ברצח כחלק מהשגרה. השתמשנו בהם לכמה שנים כמכונות הרג צייתניות ואז סתם כך נפטרנו מהם בפקודת 'אחורה-פנה'. לפתע הם נאלצו לדאוג לעצמם, ללא פסיכולגית-המון. להסתדר ללא סדר-יום, ללא סמכות וללא תמיכה. לא נזקקנו להם יותר. פיזרנו אותם ללא נאומים ומצעדים. רבים, רבים מידי, מאותם בחורים נפגעו ברוחם, בעיקר משום שאת ה'אחורה-פנה' האחרון הם לא הצליחו לבצע. וזה רק חלק מהמחיר. הוא כבר שולם על ידי המתים. הם סיימו לשלם את חלקם למרוויחני המלחמה. הוא עדיין משולם על ידי הנפגעים, פיזית ונפשית.

אבל היו עוד אחרים ששילמו את חלקם לרווחי המלחמה. הם שילמו בלבבות שבורים בשעה שנקרעו מחייהם הנורמליים כדי ללבוש את המדים של דוד סם. הם שילמו באובדן מקומות עבודתם, בעת שאחרים תפסו את מקומם. הם שילמו בעת שחוו את מלחמת החפירות על כל תלאותיה.

כדי להגדיל את הרווחים לא השתמשנו בשכירי חרב. גילינו את הפטנט של נפוליאון ופיתחנו את עסקי המדליות והעיטורים. במלחמת העולם הראשונה גילינו שניתן לגייס חיילים בזול, בעזרת תעמולה. הם מתמלאים בושה אם הם לא מתגייסים לצבא. וכך, שלחנו את נערינו למות כשהם מלווים באידיאלים על "המלחמה האחרונה למען קץ המלחמות", או על "המלחמה כדי להפוך את העולם למקום בטוח עבור הדמוקרטיה". כמובן, בעת שהם צעדו אף אחד לא סיפר להם, כי מותם מבטיח רווחים גדולים. לא נאמר להם, למשל, כי הם עלולים למות מכדור גרמני המיוצר על ידי תעשיינים אמריקניים. לא סיפרו להם כי הספינות שמובילות אותם, עלולות לספוג טורפדו מצוללות שתוכננו בארה"ב. הם שמעו רק נאומים על הודות "הרפתקה מפוארת" שמחכה להם.

טוב, אז אחרי שהם הולעטו היטב בפטריוטיות, לא נותר אלא לסייע להם לשלם עבור המלחמה. ואז נתנו להם משכורת ענקית של 30 דולר לחודש. ופה מתחיל העוקץ.

חצי מהמשכורת הזאת (ששוויה היה שכר יומי של פועל מספנה או של פועל בבית-חרושת לנשק), היתה מיד נלקחת מהחייל, כדי לתמוך בבני משפחתו, למען לא יהפכו חלילה לנטל על הקהילה שלהם. ואחר כך הורדנו לו עוד סכום של 6 דולר לביטוח תאונות. החייל נותר עם פחות מתשעה דולר לחודש. אבל המשפיל מכל היה, שסחטנו ממנו תשלום השתתפות עבור הנשק שלו, עבור הציוד שלו ועבור המזון שלו. זאת עשינו כשהשפענו עליו לרכוש את אגרות 'מלווה החירות' הממשלתי. כך יצא שרוב החיילים בחזית לא זכו לקבל תשלום כלשהו. השפענו עליהם לרכוש מלווה מלחמה בסכום של 100 דולר לשטר. והחיילים רכשו את המלווה בשווי כולל של 2 מיליארד דולר. כך הם שילמו את מזונם וציודם. ואז, בשעה שהם שבו הביתה ולא מצאו עבודה, ניצלנו את מצוקתם וקנינו מהם את האג"ח חזרה במחיר של 84 דולר.

אבל לא רק החייל לבדו משלם את המחיר. החשבון מוגש גם לבני משפחתו. מעבר ללילות הדאגה והסבל שעוברת המשפחה המודאגת, כאשר החייל חוזר לבסוף מהמלחמה, עם פחות עין, עם פחות רגל או עם מוח משובש, הם סובלים לעתים יותר ממנו, ובמשך שנים רבות. גם הם, אגב, תרמו את הדולרים שלהם לרווחים של עסקי הנשק, הבנקאים, ספקי הצי והספקולנטים. גם הם רכשו את 'מלווה החירות'. גם הם תרמו לרווחי הספקולציה של אגרות-החוב המלחמתיות, בעקבות הלהטוטים של הבנקאים.

כיצד לחסל את השוד?

טוב, הבנו שמדובר בשוד. תפסנו שמעט מרוויחים והרוב משלמים. אבל כיצד עוצרים זאת? אי אפשר לשים לכך קץ בעזרת כינוסי שלום או ובאמצעות ועידות לפירוק נשק. הועדות מורכבות מחיילים מקצועיים, מפוליטיקאים ומדיפלומטים. ואלו אין להם רצון להיוותר חסרי תעסוקה. גם קבוצות פוליטיות בעלות רצון טוב חסרות יכולת לעשות זאת. אפשר לשים קץ למלחמה רק אם גוזלים ממנה את רווחי המלחמה.

הדרך לחסל את טעם המלחמה היא פשוט לגייס את מרוויחני המלחמה לפני שמגייסים את שאר האומה. וכך הדבר יעשה: חודש לפני שמותר לממשל לגייס את צעירי האומה, הממשל חייב לגייס את המרוויחנים. הבה נראה כיצד הממשל מגייס תחילה את הקצינים והמנהלים ואת הפקידים הבכירים של תעשיית הנשק, ואת יזמי הספינות והמטוסים ואת תעשייני וספקי הצבא, וכן את הבנקאים והפיננסיירים. הם יגויסו ויחוילו ויזכו כולם לתשלום של 30 דולר לחודש, אותו תשלום שמקבל חייל חפירות רגיל.

גם העובדים של תעשיית הנשק, יקבלו 30 דולר לחודש. גם הנשיאים, המנהלים, המממנים, הסנאטורים, הטייקונים ואלי העסקים, וכמובן כל הגנראלים, האדמירלים ופקידי הממשל, כל אלה שמתכננים תוכניות מלחמה. הם לא יקופחו. הם יקבלו את משכורתו של הלוחם בחפירות. למען רווחיהם, הם יפרישו ממשכורתם החודשית בת 30 דולר, מחציתה כדי לקיים את משפחתם וכמובן כדי לממן את סיכוני המלחמה שלהם. ומעל לכל, כדי לרכוש את מלוות המלחמה שלהם. הרי מישהו צריך לעשות זאת. ומדוע שהם לא יעשו זאת? הרי הם לא הולכים לחזית. הם לא רובצים בחפירות. הם לא רעבים. לא נשקפת להם סכנה שהם יהרגו חלילה או שיהפכו לנכים בגופם או שדעתם תיטרף. הרי הם בכלל לא חיילים.

זהו. תנו לכל המרוויחנים הללו שלושים יום של מחשבה בשלושים דולר, ותגלו שתוך זמן קצר מסתיימות המלחמות. נגמר השוד. זה הצעד הראשון.

צעד שני לחיסול מלחמות הביזה, הוא לערוך משאלי-עם, שמוגבלים לאוכלוסיות המתגייסות בלבד, כדי לקבוע אם לצאת למלחמה או לאו. הכוונה היא שהמצביעים יהיו רק אלה שבאים מתוך קבוצות המגויסים. הרי לא יהיה זה חכם שאיזשהו נשיא תעשיית נשק בן 76 יהיה שותף בהצבעה. או שאיזה בנקאי או מנהל במשרד הביטחון, או בקיצור, כל אחד שרואה עצמו גורף הררי דולרים מהמלחמה, ישתתף בהצבעה כזאת. ממילא לא יגייסו אותם כחיילים לחפירות. על ההחלטה, אם כן, להתקבל בידי אלה שמסכנים את חייהם. לפחות תהיה נתונה בידיהם הזכות להחליט אם האומה תילחם.

צעד שלישי לניפוץ המלחמה כעסק של הונאה, הוא לדאוג לכך שהצבא יעסוק אך ורק בהגנה. בכל שנה עולים בקונגרס קולות הדורשים להגדיל את תקציב הרכש של הצי. כל מיני אדמירלים, שוושינגטון מלאה בהם, מפעילים לחצים. והם די פיקחים. הם לא עומדים ומכריזים משהו בנוסח "אנו זקוקים להמון ספינות קרב כדי לצאת למלחמה נגד אומה זאת או אחרת". בטח שלא. קודם הם דואגים להפיץ ידיעות על כך שהכוח הימי של האויב מאיים על חירותה של אמריקה. מידי יום ביומו, הם יתריעו, שהנה צי גדול של אלה שהוכרזו כאויב, יכה לפתע וישמיד 125 אלף איש. פשוט ככה. ואז הם מתחילים לדרוש בקולי קולות צי גדול. בשביל מה? בשביל להלחם באויב? בחיים לא. הם זקוקים לצי גדול, שימו לב, רק למטרות הגנה…

ואז, ככה לפתע, הם פותחים בתמרונים ימיים באוקיינוס השקט. ברור: לצורך הגנה. אבל האוקיינוס השקט הוא ים גדול ויש לנו חוף ענק בצד הזה של האוקיינוס. אז האם התרגיל הימי יערך בסמוך לקו החוף? נניח במרחק של מאתים או שלוש-מאות מיל מהחוף? איפה. התרגילים יערכו במרחק של אלפים או שלושת-אלפי מיל מהחוף. אין ספק, היפאנים יהיו מרוצים ביותר לראות את צי ארה"ב משוטט ליד חופיהם, בערך כמו שתושבי קליפורניה ישמחו לגלות שהצי היפאני מתרגל משחקי מלחמה על לוס-אנג'לס.

בקיצור, עלינו לדאוג לחוקים המגבילים את הצי לטווח של 200 מיל מחופי ארה"ב. אילו היו קיימים חוקים כאלה בשנת 1898, לא היתה עילה לממשל ולעסקים האמריקניים לפתוח במלחמה נגד ספרד ולכבוש את הקאריביים. חוק כזה ימנע מהם תירוצים לפתוח בהתקפה. הוא מאפשר להבטיח את הגנת החופים של ארה"ב. החוק גם יגביל את המטוסים לטווח של 500 מיל מהחוף האמריקאי. הוא גם ימנע מהצבא לעזוב אי-פעם את הטריטוריה של האומה האמריקנית למען הרפתקאות מעבר לים.

לסיכום

המלחמה היא שוד. רק קבוצה קטנה ומאורגנת מנהלת את המלחמה, וזאת היא עושה כדי להרוויח. את החשבון משלמים הרוב. אני מאמין כי הצבא מיועד להגנה בלבד. משום כך יש להגביל את ההגנה לטריטוריה של ארה"ב בלבד. הבעיה העיקרית נעוצה באופי האמריקני שאינו מסתפק ברווח ישר. אם הדולר נושא תשואה של 6 סנט בלבד, הוא הופך לעצבני ומחפש מעבר לים תשואות של 100 אחוז. ואז כמובן הדגל בא בעקבות הדולר ובעקבות הדגל נוהרים החיילים.

אני לא הייתי יוצא שוב למלחמה, כפי שעשיתי בצעירותי, כדי להגן על כמה השקעות מזוינות של בנקאים. קיימים שני דברים בלבד הראויים שנלחם עבורם. האחד הוא הגנה על בתינו. השני הוא הגנה על חירותנו. מלחמה על משהו אחר היא פשוט עסק נכלולי.

יש צורך בשלושה אמצעים כדי לחסל את מלחמות השוד. ראשית, עלינו לסלק את רווחי המלחמה. שנית, עלינו לדאוג לכך שהצעירים שיתגייסו לצבא, הם שיחליטו אם תהיה מלחמה או לאו. שלישית, אנו חייבים להגביל את הצבא שלנו למשימות הגנה בלבד.

לעזאזל המלחמה"

המלחמה היא שוד / סמדלי באטלר

המקור באנגלית

שני בוגדים של זאב ז'בוטינסקי כסיפור ריאליסטי


שני בוגדים – אגדה פרי עטו של ז'בוטינסקי שפורסמה ב-1905. הסיפור הזה אהוב עלי כי בוחן דברים במבט ריאליסטי, הוא לא מתחשב בכוונת מי שכיוון לטוב. הוא בוחן את התוצאות האפקטיביות של מעשהו כהפצת הרוע בעולם (ויתכן שזה גם גורם לאנשים לחטוא פעם אחת ואז להמשיך במקומות אחרים תוך כדי שהם צוברים ניסיון וככתוב: עברה גוררת עברה). עניין זה יכול להראות שהריאליזם מציע היבט מוסרי ושלא תמיד הציבור מודע לו. הריאליזם, אינו רק השקפה פוליטת, אלא גם תפיסה פילוסופית של העולם, החברה וטבע האדם. בנוסף, הסיפור מראה החולשה של אלו שחיים חיים קדושים כביכול ובפועל הם מזמינים את הרשעים לתקוף אותם ולהפיץ הרוע בעולם.

כמובן שניתן להעמיק ולשאול מה העניין בלקדם את הטוב בעולם לפי השקפת האל, והתשובה היא פשוטה שהאל החזק בסיפור, כופה עלינו את טעמו בעניין או שאנו אובים את רצון האל. לטעמי סיפור זה מסייע לנו להבין מהו טוב ורע בצורה יעילה יותר. בכל מקרה למי שיגיד מדוע אנו מחויבים לאל ומי אמר שהוא קיים, התשובה תהיה שזה משל. אקווה שתיהנו.

שני בוגדים

"לדין בפני בורא עולם הובאו בידי מלאכים שני עלובים, שהיו לשעבר אנשים עלי אדמות. אחד מהם היה דל וחלוש למראה, ועיניו מצמצו באי שקט ושוטטו לכאן ולכאן. והשני היה בעל הדרת פנים, וכולו אומר כבוד, ענווה ושלוות נפש זכה.

הביאום והעמידום לפני הבורא. שעה ארוכה החריש הבורא והביט בהם בעינו הכול-רואה ואחר כן אמר לראשון :הגידה לנו, איך חיית עלי אדמות? אז רעד החלוש בכל אבריו ונפל למרגלות כסא-הכבוד ,צווח כאחוז דיבוק וזעק כשהוא מתפתל ומתלעלע: ריבונו של עולם! מלשין הייתי על אדמתך. לעת ערב ארבתי תחת החלונות, כאשר דימו האנשים כי ביחידות הם יושבים וגילו זה לזה את צפוני נפשם, ושמרתי את דבריהם בלבבי, ומסרתי אותם לאויביהם. ורבים נחלו בגללי קלון ועינויים. ואני קיבלתי מידיהם שקלי כסף מחיר פעלי, ופרנסתי בכסף זה את אשתי ואת ילדיי הקטנים… ויילל החלוש ככלב מוכה שוט, ואי אפשר היה ביללה זו את סיום הדברים. ארוכות הביט האל על המתפתל, זמן רב החריש ואחר אמר: בוגד אתה ובוגד שמך.

ופנה הבורא אל השני ואמר: הגידה עכשיו אתה, איך חיית עלי אדמות. אז קרב בעל הדרת הפנים, וכרע על ברכו, הרכין את ראש השיבה עד למרגלות כסא הכבוד ואמר בקול חרישי ועניו: "אני ריבונו של עולם לא הריעותי לאיש על אדמתך… "למשמע תשובתו קדרו פני הבורא, ודברו היו כגושי קרח כבדים: הגם פה,לפני הדיין, אומר אתה להערים בן-אדם? כי למה תאמר :"הנה חייתי על האדמה ולא הריעותי לאיש", ואני רואה אדמה זו ויודע כי אי אפשר לו לאדם הדר עליה לקבל פני ערב מבלי לעשות מעשה רע במשך היום. אף אני אלוהיך אילו שכנתי בתוככם עלי אדמות, הייתי עושה רעות, הלרמות את אלוהיך אל-הנקמות אתה אומר? נעצבו פני הזקן מזעם האלוהים והשיב בקול רוטט וחרישי, אך בתוקף: "אמת אמרתי לך, מלך מלכי המלכים, כי לא הריעותי לאיש על אדמתך. בכל ימי חיי, ריבוני, לא ידעתי אף רגע מנוחה לנפשי. רדפוני ועינוני קרובים ורחוקים, אך לאיש מהם לא דרשתי רעה. כאשר השליכוני לבור כלא, חיזקתי בליבי בתקווה לרחמיך ולא קיללתי איש. כאשר שדדו את כל רכושי, פשטתי יד לנדבה ולא קיללתי איש. כאשר פקדני זעם האלוהים, בכיתי תמרורים על חורבות ביתי השרוף ועל גויות ילדי הקרות ולא קיללתי איש. ואתמול כאשר גוועתי ברעב אחורי גדר, התהוללו סביבי והתעללו בי מציקי ומעני. אך גם אז לא דרשתי רעתם ומתי מבלי קלל איש!

"ארוכות החריש אל-עליון וזמן רב הביט בעיני הזקן העצובות והענוות, ותעלומה רבה הייתה במבטו של האלוהים. ונשמעו לבסוף דברי הבורא: בוגד אתה -ובוגד שמך! אין בוגד גרוע ממך עלי אדמות, כי עליו על חברך הרובץ לידך ומתפתל וצווח שלא כדרך האדם – עליו אומרים הבריות עלי אדמות: "רע היה האיש, וחלילה לנו מלהידמות לו". על ידי כך מתרחקים הם מחטא הבגידה… ואילו עליך אומרים הבריות עלי האדמות:"קדוש היה האיש ואשרי מי שימצא עוז בנפשו לנהוג כל ימיו כמוהו! "ועל כן פוחתות והולכות שורות לוחמיי המוכנים למסור את נפשם על עניין צודק. בעוד שהרשעים לועגים מדי יזכרוך, ואומרים איש לרעהו: "אין סכנה לנו לפגוע באנשים אלו, כי ממאנים הם להגן על עצמם. נלך אפוא לבתיהם וניקח את רכושם ונתעלס עם נשותיהם!". כך גדל בגללך זרע הפורענות על הארץ: וכל חייך הם בגידה באחים שישבו עימך, ובנכדים שיבואו אחריך.

ועל כן אני אומר לך: בוגד אתה ובוגד שמך! אותו אשר בגד בעד בצע כסף – לא אייסר בעינויים: ילך לו ובוז האלוהים ואדם יהי עונשו. אך אותך, המחטיא -אני מקלל!"

( ז'בוטינסקי "שני בוגדים" 1905)

אז זהו, איני חושב שיש לי מה להוסיף עוד בנושא. להרחבה עיינו בקישורים האלה: הקשר בין מקיאוולי למלחמת התרבות הישראליתהנסיך ורבי נחמן מברסלב כמקיאווילסט ולא רק קבליסט.

פאט-שיימניג – הגמוניה ערכית של אנשים רזים


בימים האחרונים יצא לי לשמוע חברים המגנים פאט-שיימינג, ואני דווקא תומך בפאט-שיימינג, אולם הנני מסכים עם חלק מן הביקורת נגד ביוש נשים שמנות. רק לפני כן אגיד שפאט שיימינג, למי שלא יודע, זה גינוי השמנה ואנשים שמנים.

אני חושב שחופש הביטוי מתיר את העניין ובפרט שיש דרגות של השמנה שאינן בריאות, וזכותנו לקדם חברה בריאה על ידי גינוי הבעייתיים מבחינת ערכי החברה ההגמוניים הרזים גם במחיר היעלבותם. מאידך אני מקבל את הביקורת שאנשים מבקרים יותר את האשה ושלא תמיד זה עניין של בריאות, אלא עניין של אופנה. ברם בכל מקרה אין לי בעיה בערך חברתי אופנתי גם במחיר פגיעה של כמה אחוזים מהחברה. ואי אפשר גם למנוע זאת, זה טבע העולם לטעמי.

וזה לא רק קידום בריאות, אלא גם עניין אבולוציוני אולי, שהרי אין יופי אמיתי, מה שיש זה מה שנחשב בעינינו כיפה. אולם העניין משתנה. במדינות שבהן הילודה גבוהה מאוד, כמו בקמרון שם האשה מתבקשת להיות שמנה, דבר המעיד על פוריות ובריאות, כלומר, אם יש לה אגן רחב, היא תוכל ללדת בשפע ולא למות בלידה. בחברה שלנו שהילודה במספר רב כמו בקמרון פחות חשובה והתמותה נמוכה, הדרך של האשה להיתפס כיפה וממילא כבריאה, אחר. אנו מפגינים בריאות ולא מוזנחות ועושר התורם לבריאות. בני אדם נמשכים לנשים יפות כי הן נתפסות כבריאות יותר. ודוג' לדבר זה השיזוף, פעם להיות אשה שזופה היה נתפס כמשהו רע שהרי העניים עבדו בשמש והיו שזופים והם חיו פחות מהעשירים שהיו חיוורים. כיום שהעניים הפסיקו להיות שזופים והעשירים התחילו לנפוש בשמש, המצב התהפך, השיזוף מפגין עושר ובריאות, דבר המעיד על שרידות. ולכן לא אתרגש מכאלו המגנים מכוערות, טיפשות, שמנות ועניות, וכך טבע האדם עד היום. אני אולם לא אעשה זאת כי טבעי להיות מאופק מהמון העם, ברם כך ההמון שרד עד היום עם צורת מחשבה זו.

במקביל יצא לי בשנים האחרונות לשמוע חברים שלי המחלקים ציונים לנשים, וזאת על גופן בעיקר, הם מורגלים להגיד היא מכוערת או יפה יותר מאשר לומר היא טיפשה או חכמה. ואיני מבין מדוע זה רלוונטי לדיון לגבי אותה בת החוה ומעשיה, הרי לא דיברנו על יופי ולא על זוגיות או מיניות. ואז כשלבסוף שואלים אותי מה דעתי?! אני עונה במה שנתפס כהתחמקות: שאיני מבין בזה וזה לא קשור אלי. וכשדוחקים אותי לפינה ושואלים אותי 'מדוע?' אני עונה: שהיא לא קשורה אלי, אז איני מבין מדוע גופה רלוונטי אלי, איני רואה בהכרח קשר מיני ביני ובינה שאני צריך לדרג אותה או אפילו לחפש את המאפיינים הללו. (כיום אני רואה בזאת שיחת גיבוש בין חברים ודבר המעיד שהמדרג כמו כולם ולפעמים גם מוצלח בתחום הזה לפי המומחיות שלו בדירוג ובכך הוא מקובל יותר בחברה.)

אז בקצרה, לפרגן לרזים זה בסדר בעיני, לגנות שמנים מאחורי הגב, זה בסדר. להעליב בפנים, זה לא יפה ולא מנומס, אולם אני אבין בן משפחה או חבר טוב שיעשה זאת כדי לעורר את השמן לדאוג לבריאותו. ולגנות אנשי ציבור שמנים, זה גם מובן שהרי הם עלולים לקדם תרבות השמנה.

במקביל אני מכיר בכך שנהוג לגנות נשים יותר מגברים ושומה עלינו לשים לב שאנו לא סתם מגנים בן אדם על מראהו על דבר של מה וכך. והכי חשוב שאדם שהוא לא נראה הכי טוב לפי ערכי החברה לא יתרגש ממה שאומרים עליו, הוא לא חייב 'לשים פס' אולם הוא לא חייב להפנים מה שאומרים עליו ובעצם לתקוף את עצמו. זה בסך הכל דעות.

ובכל מקרה, אם אמרו עליו שהוא שמן וזה נכון, החברה לא חידשה לו כלום שהרי הוא כבר יודע זאת כשהוא רואה עצמו במראה או כשהוא קורא את מד השקל כשהוא עליו. ואם זה לא נכון, אזי מדוע להתרגש משקרים?! אין מה להתרגש מגינויים, אם לאדם יש בחירה חופשית ושליטה במעשיו הוא יכול לקדם עצמו ולהמשיך בחיים על אף הגינויים. ואם אין לו, אזי הוא לא יכול לעשות כלום ואם כן מדוע שיעליב את עצמו ויחוש ברע. איני אומר שכך כל אדם מרגיש, אני מכיר בכך כשהאדם פגוע, תחושתו רעה ולא תמיד יש משהו שהוא יכול לעשות. אולם אני כן חושב שאם הוא יחשוב על העניין הוא יוכל לצאת מהתחושה הרעה.

יאללה להתעמלות!

מוגן: יום האהבה – שיר לכבוד ט"ו באב


התוכן המבוקש מוגן בסיסמה. כדי לצפות בו, יש להזין אותה כאן:

האם יש היגיון לצום את ארבעת הצומות: צום גדליה (ג' בתשרי), י' בטבת, י"ז בתמוז וט' באב?


מקור: האם יש היגיון לצום את ארבעת הצומות: צום גדליה, י' בטבת, י"ז בתמוז וט' באב?

לכבוד צום תשעה באב נוהגים רבים לצום ונשאלת השאלה מדוע? – שיתוף חוזר של רשומה. צום קל!

אשת חיל – שיר הלל לאשה היהודייה, האמנם?


אשת חיל מוגדר כשיר הלל לאשה ולא ברור מדוע. אני הייתי אומר שזהו שיר אנטי האשה המצויה.

לא מזמן שהיתי אצל מישהו בשבת, האיש שר בליל השבת את פרק מספר משלי, פרק ל"א, פסוקים י-לא, וכל הקהל הצטרף אליו לשירה יפה בציבור. (יש מנהג של דתיים לשיר את זה לפני הקידוש) בהקדם עיינתי בויקיפדיה ושם נכתב שזהו שיר הלל לאשה. והנה אביא לפה הטקסט עם מעט הערות שלי כדי שתוכלי להבין את גישתי לשיר.

אֵשֶׁת-חַיִל, מִי יִמְצָא (אין נשות חיל חוץ ממך); וְרָחֹק מִפְּנִינִים מִכְרָהּ. בָּטַח בָּהּ, לֵב בַּעְלָהּ; (רוב הבעלים לא בוטחים) וְשָׁלָל, לֹא יֶחְסָר. גְּמָלַתְהוּ טוֹב וְלֹא רָע, כֹּל, יְמֵי חַיֶּיהָ (רובן גומלות רע). דָּרְשָׁה, צֶמֶר וּפִשְׁתִּים; וַתַּעַשׂ, בְּחֵפֶץ כַּפֶּיהָ. (רובן לא עושות(. הָיְתָה, כָּאֳנִיּוֹת סוֹחֵר; מִמֶּרְחָק, תָּבִיא לַחְמָהּ. וַתָּקָם, בְּעוֹד לַיְלָה, וַתִּתֵּן טֶרֶף לְבֵיתָהּ; וְחֹק, לְנַעֲרֹתֶיהָ. זָמְמָה שָׂדֶה, וַתִּקָּחֵהוּ; מִפְּרִי כַפֶּיהָ, נטע (נָטְעָה) כָּרֶם. (רובן לא) חָגְרָה בְעוֹז מָתְנֶיהָ; וַתְּאַמֵּץ, זְרוֹעֹתֶיהָ (). טָעֲמָה, כִּי טוֹב סַחְרָהּ; לֹא יִכְבֶּה בליל (בַלַּיְלָה) נֵרָהּ. ((. יָדֶיהָ, שִׁלְּחָה בַכִּישׁוֹר; וְכַפֶּיהָ, תָּמְכוּ פָלֶךְ. כַּפָּהּ, פָּרְשָׂה לֶעָנִי; וְיָדֶיהָ, שִׁלְּחָה לָאֶבְיוֹן. לֹא תִירָא לְבֵיתָהּ מִשָּׁלֶג: כִּי כָל בֵּיתָהּ, לָבֻשׁ שָׁנִים. מַרְבַדִּים עָשְׂתָה לָּהּ; שֵׁשׁ וְאַרְגָּמָן לְבוּשָׁהּ. (רובן לא) נוֹדָע בַּשְּׁעָרִים בַּעְלָהּ; בְּשִׁבְתּוֹ, עִם זִקְנֵי אָרֶץ. (רובם לא(. סָדִין עָשְׂתָה, וַתִּמְכֹּר; וַחֲגוֹר, נָתְנָה לַכְּנַעֲנִי. עֹז וְהָדָר לְבוּשָׁהּ; וַתִּשְׂחַק, לְיוֹם אַחֲרוֹן. פִּיהָ, פָּתְחָה בְחָכְמָה; וְתוֹרַת חֶסֶד, עַל-לְשׁוֹנָהּ. (רובן טפשות ורעות(. צוֹפִיָּה, הילכות (הֲלִיכוֹת) בֵּיתָהּ; וְלֶחֶם עַצְלוּת, לֹא תֹאכֵל. (רובן לא רואות העתיד ועצלות(. קָמוּ בָנֶיהָ, וַיְאַשְּׁרוּהָ; בַּעְלָהּ, וַיְהַלְלָהּ.(רובן לא מהוללות על ידי בניהן ובעליהן(. רַבּוֹת בָּנוֹת, עָשׂוּ חָיִל; וְאַתְּ, עָלִית עַל-כֻּלָּנָה. (את בסדר וטובה גם מהטובות ביותר(. שֶׁקֶר הַחֵן, וְהֶבֶל הַיֹּפִי: אִשָּׁה יִרְאַת-ה', הִיא תִתְהַלָּל. תְּנוּ-לָהּ, מִפְּרִי יָדֶיהָ; וִיהַלְלוּהָ בַשְּׁעָרִים מַעֲשֶׂיהָ. (אחרי מה שהאמה העבריה עשתה, מגיע לה לפעמים בונוס, אשה המצייתת לגבר נחשבת יראת שמים ויכולה להתהלל(.

לסיכום, משמע שהאשה הרגילה היא לא טובה ורק אשה אחת מני רבות היא בסדר. בכל מקרה, טוב ורע זה עניין יחסי, ובד"כ הטוב הוא הוא המיעוט, אולם השאלה הנשאלת היא, מדוע האשה לא טובה? בטקסט שלנו אנו רואים שהיא עצלה, טפשה לא מתפקדת ולא נאמנה.

בדורות עברו היה עניין לחנך את האשה לצייתנות גבוהה לגבר ודאגו להשתמש בשיר זה. והיום למרבה האבסורד, העניין נתפס כמחמאה לנשים. ואני שואל את עצמי כמה טיפש הציבור יכול להיות?! הגיע הזמן לחבר שיר כזה על רוב בני האדם ולא רק על נשים.

מבט מסביב: המאבק (האמיתי) על הריבונות בהר הבית


http://wp.me/p1VaQM-1qi
מאמר פוקח עיניים על המאבקים בהר הבית. מומלץ לקרוא. ותודה לכותב. 

המאמר הנגיש לי ידע שלא היה לי. זו הסיבה שאני אוהב לקרוא בלוגים. זו הסיבה שאיני סומך על הפייק ניוז שבכלל לא טורח להדגיש את העניין הפוליטי הפנים מוסלמי בהר הבית. 

הקשר בין מקיאוולי למלחמת התרבות הישראלית


בספרו המפורסם "הנסיך", משרטט ניקולו מקיאוולי שתי מערכות מוסר — פוליטית וערכית — ומציע אפשרות שנראתה אז חתרנית: יש יותר מאמת אחת. במלאת 490 שנה למותו, אולי כדאי לזכור זאת כשמדברים על תקציבי התרבות.

קישור מאתר הארץ למאמר מאת יגאל ליברנט, יגאל אהוב על בעל הבלוג והוא ממליץ לעקוב אחר דף הפייסבוק שלו.

 

שמשון


אחד השופטים המעניינים ששפטו את עם ישראל בראשית ההיסטוריה שלו, הוא שמשון, ומסיבות מסוימות החלטתי לקרוא עליו. ונחה עלי רוח יי והצלחתי לרשום ניתוח של האיש המיוחד. ומי שלא מכיר את שמשון במקורות, מוזמן לקרוא את פרקים י"ג – י"ו ולמי שחושב שזו עברית עתיקה וקשה והנה לינק עם ביאור המתחיל ישר בפרק י"ג.

ייחודיותו של שמשון – אני קראתי על שמשון בשופטים וזה ממש נפלא. ראיתי זאת מגישה ביקורתית והנני רואה שהבן אדם עושה 'מה שבא לו'. כל מה שהוא עושה זה לא בשם בני ישראל, אלא בשמו הוא. זו שיטה מתוחכמת מאוד. כך הוא יכול לחסל פלישתים כאוות נפשו וכן עם ישראל לא נענש מפעולת התגמול שלהם.

הרתעה – שמשון לא נהיה חבר של הפלשתים לאחר שהם עשו לו עוול, אלא הוא מרתיע אותם על ידי נקמה. ולכאורה הוא שופט את ישראל בשלווה 20 שנה ורק לאחר שחדר לשטחם של הפלשתים שוב אז הם ניסו למוצאו.

היבריס ונמסיס – אך גם אדם כמוהו לא רצה לסבול מבדידות. בתחילה הוא הולך לאשה שאתה הוא מתחתן והיא בוגדת באמונו, ברם עליה לא נאמר ששמשון אהב אותה, אלא שהיא ישרה בעיניו (סטרייטית?). בהמשך הוא הלך לזונה בעיר עזה. אך בסופו של דבר הוא התאהב באשה בשם דלילה, משום מה, הוא הרגיש את הצורך לספר לדלילה מה שעל ליבו. (אגב, יש פירושים שונים איך היא הוציאה ממנו את המידע…) וכששמשון האינדיבידואל הקיצוני הוציא את המידע הגורלי מקרבו החוצה, נלקחו ממנו לבסוף כוחו ועיניו. הוא נהפך לתלותי והיה צריך אנשים שיוליכוהו ממקום למקום. חולשתו הייתה שהלך אחר עיניו. ואכן הפלשתים ניקרו ולקחו לו את עיניו ומני אז הוא רואה את הכול אותו הדבר. כלומר, האישה בתרבות מיוצגת על ידי היופי ('לכאורה'), יופי הניתן להתבוננות. הוא נמשך אחר הנשים 'בעיניו', ולבסוף כל הנשים נהיו לו אותו הדבר והוא אינו יכול לצפות בהן ולראות את יופיין על פי תחושתו. ניתן להגיד שזה מסביר את הנפילה שלו שוב ושוב עם דלילה ומדוע הוא מאס בחייו. [אזכיר למי ששכח, דלילה שאלתו לסוד כוחו ובחנה אותו ואמרה לו שהוא לא מספיק אוהב אותה ולכן הוא שיקר לה מספר פעמים. אנשים מתוחכמים שיכולים להשיג הכול מאבדים עניין בחיים.]

העניין דומה לנחש הקדמוני שקולל שהכול יהיה אצלו בטעם עפר. האם הוא קולל או שאולי כך תנאי החיים של הערמומי בתור מציאות מתבקשת ולא הרתעה או גמול על מעשה רע? הנחש הרי היה ערום\חכם מכל חיית השדה ומרוב חוכמתו הוא לא ראה משמעות לחיים ובכך הכול משול לו לעפר וחסר משמעות ותוחלת. בסופו של דבר, שמשון ששאף לפשטות ולכנות והיה מעוניין באישה פשוטה כדלילה פעל כיחידאי מתוחכם מידי ואיבד המשמעות לחייו וזו מפלתו של הערמומי.

מהות האהבה – בשונה מאלו שאמרו שהאהבה עיוורת ואינה מבחינה בין מושאיה ואינה תמיד מתממשת, אצל שמשון בספר שופטים כתוב שהאהבה מעוורת. אך גם יותר מזה, כמו טרגדיה טובה, כאן הגיבור מתאבד ומת, כך שהאהבה גם הורגת. ועל כן האהבה מרה מן המוות, היא גם מעוורת וגם מחסלת. ככתוב במשלי: "על כי- רבים חללים הפילה ועצמים כל-הרגיה".

מוות – גם אם בא לך למות עקב סבל והשפלה, אל תמות ללא סיבה טובה ומספקת. ודוגמה לדבר, זאת ששמשון בחר למות תוך כדי הרג רב של אויבי ישראל. כך צריך למות. ואצלנו תהיה דוגמה, כגון למות בדרך שתאפשר לתרום אברים לנצרכים.

לסיום, קשה להימנע מהמחשבה על שמו של שמשון, ולכאורה שמו קשור לשמש. השמש כידוע נראית כשוקעת ממי שנמצא בכדור הארץ. העניין סימבולי מאוד לשמשון שלכאורה שוקע וזורח, מוצא אשה ישרה, והיא בוגדת באמונו, מוצא רעים פלשתים והם רבים עימו, אוהב את דלילה והיא מספרת את שיערו. אולם לבסוף שמשון מכריז: תמות נפשי עם פלשתים! והוא מקבל את כוחו בחזרה והורג באותה הפעולה יותר מאשר בחייו וכך גם ברגע מותו שקיעתו של חייו, הוא זורח בגבורתו. ועל אף חולשתו לנשים ולתרבות הפלשתית ושהוא לא הלך לפי הקונצנזוס בעם ופעל לבד, הוא נחשב בעם ישראל כגיבור, כי מה שחשוב זה המעשים ולא המחשבות ובפועל הוא הגן על עם ישראל מפני הפלשתים.

שמשון – יפים ריננברג | תאטרון המיקרו


ההצגה שמשון במיקרו מרתקת חווייתית ומרגשת. כאחד שקרא ז'בוטינסקי חלמתי שיעסקו יותר בחזון לבניית אומה, בפועל זה היה סיפור אהבה טרגדי ועם מעט חזון על המנהיג והאומה. ההצגה ממחישה טוב את חיי ישראל בזמנים עברו ומי שרוצה להתחבר לתקופה, כדאי לו לבוא ולצפות. זהירות ספוילרים (קלקולים)! מומלץ לקרוא לאחר הצפיה בהצגה או אם אתם לא מתכננים ללכת להצגה.

שמשון הוא דמות מהנביאים שופט ידוע ומפורסם ששפט את ישראל 20 שנה ושלו מוקדשים מס' פרקים בספר שופטים, יותר מכל שופט אחר. שמשון במיקרו הוא אדם מנותק. הוא משבט דן הנוהג לבלות אצל הפלשתים. הוא רוצה להינשא לקרני בת שבט דן שדוחה אותו כי היא לא חשה שהוא יהיה עמה בכל ליבה. מאידך הוא מתחתן עם סמדר הפלשתית אולם היא בוגדת באמונו על ידי זאת שגילתה את סוד חידתו לפלשתים. הוא נוטש את סמדר וחוזר לדן. לאחר זמן הוא שב ומחפש את סמדר ומגלה שהיא ניתנה לאחר. הוא שוקע בעצבות שותה ומשתכר עם אלינער. אולם הוא חושב על סמדר וכשהוא מתעורר ומגלה שזו לא היא. הוא נוקם בפלשתים והם נוקמים וממיתים אותה ואת אביה אולם אחותה הקטנה אלינער שרדה.

כתוצאה מכך הוא שוקע בדיכאון ושופט את עם ישראל 20 שנה, הדיכאון מאפשר לו להתנתק מהפרעות ולשקוע בהנהגה. לאחר זמן רב זה הוא חוזר לשוטט, הוא מגיע לעזה ויוצר קשר עם דלילה שכועסת עליו כשהוא חושב על סמדר, היא כורתת את שבעת מחלפות שיערו ומסגירתו לפלשתים שמעוורים אותו לאחר שהציעו לו להפוך לסרן פלשתי והוא סירב ואפילו סירב לשקר כי הוא מתעב צבועים.

הוא הופך לצעצוע של הפלשתים ויום אחד הוא מקבל מאלינער חידה ושפתרונה הוא שבנך המשותף מחריב את ישראל והיא שמה לו בן בחיקו. הוא מכריז על חידה שהוא יהרוג יותר אנשים במותו מאשר בחייו. הוא הורג את בנו ולא ברור איך הוא הורג את שאר האנשים, אולם זה די ברור לנו הצופים שהוא ממוטט את עמודי התווך שעליו נשען הבית.

שמשון הוא נזיר ששותה יין. יהודי שחבר של גויים. אדם אלים ואימפולסיבי המעריץ את הטקטיקה הצבאית של הפלשתים. הוא גם מקנא בטכנולוגיה שלהם ומצווה שעם ישראל ישיג חרבות, מלך ויצחק. כנזיר הוא אמור להתנזר מתענוגות העולם אולם הוא שותה יין ומאוהב בסמדר שזה שם של ענב לא בשל. כמנהיג יש לו את שועלי שמשון והוא פועל לבד בלי הסכמת העם. הוא גם משחרר את עצמו מהחוקים של שאר העם וחי בניגוד לכללים. אולי זה מתחבר עם דמות המנהיג של ז'בוטינסקי, אדם שיש לו חירויות משאר העם המוביל יוזמות עם חיל החלוץ שלו, כמו תנועת ביתר.

ניתן לראות כאן דמות של מנהיג שצריך להשתחרר ממסוכמות ודמות של מנהיג הנצרך לעם שיעבוד מבלי הסכמת האומה אלא לבד. כמו כן, כשמנסים ליצור אומה צריך מישהו מנותק. מישהו שלא בטוח האם אביו פלשתי או יהודי ושבכל מקרה אימו נאנסה. אדם חסר זהות המחובר לעם ופחות לעצמו עקב צערו על סמדר. ולבסוף המנהיג צריך להיות עיוור לעצמו ולהתאבד למען העם.

על אף שקרני שעדיין אוהבת אותו ושהוא לכאורה עדיין אוהב אותה מציעה לו לבוא לגור עימה גם אם הוא יחשוב במקביל על סמדר, שמשון מסרב. רגע זה של מסירות מרגש ביותר ומראה שגם האשה שסירבה להצעת נישואיו, עדיין שמרה לו אמונים יותר מכל הנשים שיצר איתן קשר ויותר מסמדר, קטע זה מרגש מאוד לדעתי. אולם הוא חושש להיות צעצוע עיוור שלה כמו שהוא אצל הפלשתים לאחר שעיוורהו ומעדיף להיתפס בזיכרון הישראלי כגיבור ולא כמסכן. דבר זה יכול להסביר מדוע הוא התאבד באקט של הרג המוני.

עוד דבר שרואים במחזה זה שניתן לגור עם כל עממי כנען ולהתבולל עימם אולם הפלשתים עם כל הטקסים שלהם הפכו למנוונים בעיני שמשון ולכן הוא אומר שעימם חייבים להילחם ואי אפשר לחיות בשלווה. ואגב, בהקשר הזה, ניתן לראות לאורך המחזה שימוש בחימר וחרס ונראה שהכוונה היא שהפלשתים הם ברזל חומר קשיח שקשה לעצב ועם ישראל הם חימר, חומר רך שקל לעיצוב. ולכן יש הרבה פיסול, חימר וטיח בדברים שקשורים לישראל.

שמשון בסופו של דבר הוא דמות של מנהיג ללא גבולות ברורים עם מסירות לעמו ורגש של כבוד. הוא שותה, שוכב, יוצא עם גויות, מעריץ תרבות לא ישראלית אולם בוחר להיות חלק מדן ולא להשתלב בפלשתים. מאידך שמשון כאדם הוא דמות טרגדית, ללא אבא ברור, ללא חברים, ללא עיניים, ללא האשה שאהב ושלא מוכן לחיות עם אשה אחרת שהוא מחבב כי הוא מפחד להיות צעצוע, ועדיין הוא נחרט בזיכרוננו כאחד השופטים המפורסמים ביותר.

נאמנות החרדי למגזר שלו


בזמן האחרון יצא לי לשמוע כל מיני חבר'ה מקטרים על התופעה שקרוב ל-90% מהחברה החרדית נשאר בחברה הזו. וחבר'ה קיטרו וטענו שזה לא חכמה כי החרדים טיפשים, פחדנים, שטופי מוח, חסרי חירות וכדומה. וכל הדברים הללו בעיני קונספירציה של אנשים שחושבים שהם נאורים ולכן החרדי אמור להיות כמוהם ואם הוא לא, בהכרח שמשהו בחרדי (הדתי והמסורתי אם יש להם אומץ להודות בזאת) פגום. ולפיכך הם לא התרשמו מהכוח התרבותי הדומיננטי בחברה החרדית שמשמר אותם. והנה קישור עם מידע על אחוזי החרדים הנשארים בחברה ששלהם למי שרוצה להעמיק.


ואם כבר עוסקים בנאמנות החרדי לחברה שלו, הנני חושב שהגיע הזמן שהחוקרים בנושא יבינו שהחרדיות היא לא רק דת, שאז יש בה נשירה כמו בדתות. אלא משהו אחר, כגון אתניות. ושרוב האנשים הטוענים שהם חזרו בתשובה או הספחות למיניהם המהגרים לחברה החרדית מגיעים ממשפחות מסורתיות שחינכו אותם שהחרדים צודקים, ובעצם החינוך שלהם כבר חינך אותם לזאת או שהם אנשים מוזרים שאי אפשר ללמוד מהם על הכלל.

וזו הגדולה של המערכת החרדית כיום, ואקווה שלא אכעיס את קוראי הנאמנים באמירה הזו, המערכת הזו הצליחה ליצור תרבות תורנית מנותקת באופן גבוה יחסי מהתרבות הלא-חרדית המערבית. וכתוצאה מכך אין להם רצון לחטוא, כביכול, ולבצע מעשים כמו האדם החופשי המצוי, כלומר, ליהנות ממה שאסור לפי הנורמות הנהוגות במגזר בחרדי, ובלשון אחר, אין להם קונפליקט שגורם להם לנשור לחברה האחרת.

בעצם אפשר להגיד שהחרדים בעצם שבויים בחרדיות שלהם עצמם. וזה מצב שלא היה בזמן משה רבינו, שאז רואים בתנ"ך שלבני ישראל היה רצון לעבוד את עגל הזהב והיה רצון לפעמים להיות ככל הגויים ולהמליך מלך. התרבות החרדית חזקה באוכלוסיה החרדית ואם הקתולי יכול להיות מוסלמי, ברם, אנו לא אומרים שהצרפתי יכול להיות אנגלי, אלא הוא גם וגם, כי הוא לא יכול לעזוב את הלאום שלו (ועיינו בדברי סמואל הנטיגטון בנושא), וכעת זה גם בחברה החרדית אולי לא כלאום אבל לכאורה כן כאתניות. ויש לזה חסרונות שהרי אז כל מיני חרדים שהם חילונים ברוחם ובמעשיהם שלא שומרים תורה ומצוות בדרך האורתודוקסית נשארים במגזר ומסיתים ומדיחים פרטים בחברה החרדית נגד הדת החרדית מבפנים.

ולכן אין פלא לראות שיש כל מיני בוגרי המערכת החרדית של המערכת הזו שאינה מושלמת לגמרי מבחינתם עצמם, שמתעקשים להצהיר שהם לא חרדים בכל מקום ולכל מסכן שמוכן להקשיב. אך בפועל יש להם חולצה לבנה או שהם יתעקשו לגור ליד חרדים ובוודאי שהם מתעקשים על מוסדות חברתיים-חרדיים לילדיהם. וזה מגוחך.

וזה מדהים שחרדים מודרנים רבים שונאים את החרדיות הישנה ובכל זאת הם קרובים להם ודואגים לחיות במחיצתם. וזו הגדולה של המערכת החרדית. יש בה ציות פוליטי במערכת דמוקרטית כשהרבנים חיים אצלם כמו נסיכים. וכשבכל מקום בעולם, כמעט, המדינה מגבשת האחדה בתוככי שטחי המדינה, רבנים כדוגמת הרב שך קידמו עצמאות תרבותית למתנגדים לחסידות ויצירת תרבות וגאווה להיות חרדי באשר הוא. ואפילו ספרדי שנחשב נמוך במערך ההיררכיות החרדי גאה לטעון שהוא משתייך לה וכן אשה. וכעת ניתן לראות את קידום התרבות האתנית החרדית על ידי הכרה ממוסדת ממדינת ישראל אשר מקדמת אפליה מתקנת לחברה החרדית כמו למיעוט האתני הערבי במדינה.

בסופו של דבר, כולנו חיים בדת מסוימת (וראו בדברי דירקהיים האומר שדת זה מערכת של קדושות ואיסורים) וככל שהדת החרדית מחילה את המודרנה, כלומר, את האופנה העכשווית, אין סיבה לאנשים לערוק לדת המערב ובפרט שבמערב עצמו יש המון אספסופיות, דבר שלא עושה חשק גדול להיות מערבי.


החברה החרדית מחילה את המודרנה, אצל החרדים שולחים את החולים של המגזר לטובי הרופאים, בגור משתמשים בכדורים פסיכיאטריים לפתור בעיות הלכתיות, ובחברה החרדית לפני קיום יחסי המין משביחים את הגזע החרדי על ידי בדיקה גנטית בדור-ישרים. אולם החרדים רואים באנשים החכמים שטרחו ללמוד את התחומים הללו, פראיירים שלא מבינים מה חשוב באמת ושהם בעצם משרתי החברה החרדית וכעבדים כנענים מודרניים ונאמר עליהם: חרדים מלאכתם נעשית בידי פראיירים (בד"כ חילונים וגויים). לפיכך אין לחרדים קונפליקט עם המודרניות והיא שפחתה של הדת החרדית.


כעת אני מקווה שמובן יותר מדוע רוב חרדים לא עוזבים את המגזר, אין למערב כוח משיכה מספיק חזק עליהם, וכן שזה כמו שרוב הבריטים לא נהפכים לבלגים, החרדי לא חש צורך להיות ישראלי. ואם הציונים הקימו בית לעם היהודי בארץ ישראל, כעת הקימו עם-אתניות חדש שגר בארץ הקודש וטוען שהוא בגלות בארצו למרבה האבסורד.

ביטול שירת התקווה בטקס בגלל חוסר רצון לפגוע בערבים – אנטי-אוניברסיטה והאספסוף


מה אתם חושבים על פרשיית סירובה של האוניברסיטה העברית לארגן שירה בציבור של ההמנון של ישראל, התקווה בטקס שלה? בזמן שאתם חושבים לכם, אני כבר כתבתי משהו בנוגע לעניין ואולי זה יעניין אתכם.

והנה ציטוט שלקחתי מהקישור המצורף למעלה:

"על פי פרסום גל"צ, עובדת של הפקולטה אמרה לסטודנט שביקש לדעת אם תתקיים שירת המנון בטקס שצפוי להיערך היום בערב, היא ענתה שלא, מתוך התחשבות "בצד השני" – הסטודנטים והאורחים הערבים".

ואני רואה כאן שתי בעיות המעידות שהאקדמיה כעת הפכה לתעשייה ולא למקום בעל מחשבה רציפה:

א. היגיון "מודרני" של מקבלי ההחלטות שם שהחליטו למנוע את אמירת התקווה כי שמא זה יפגע בסטודנטים ערבים. וכעת הם פגעו בהרבה סטודנטים שמאוהבים באמירת התקווה בטקסים. ומדוע עדיף לפגוע בסטודנטים האוהבים את למלמל התקווה לעומת סטודנטים ערבים שאולי נפגעים ממלמול התקווה?! ואם כך מה הם הרוויחו?! וכן איך הם מקדמים שם טוב לאוניברסיטה שאמורה לקדם שיקול דעת להיות כאור מול החושך?

והעניין כאן מלמד אותי שזה לא עניין של נחמדות אלא מלחמת תרבות. וכעת יש אופנה לקדם תרבות שאינה פרטיקולרית. וכן שהאספסוף חדר לתוך האוניברסיטה. ולכן קבלת ההחלטות שם בעייתית ואבסורדית.

ב. בנוסף יש כאן עניין של הדת האזרחית במדינה. לדוגמה, יש חרדי שאני מכיר, אינדיבידואליסט ההולך לאוניברסיטה או עושה דברים אחרים הלא נהוגים בחברה שלו ומשלם על כך מחיר לא קל. וזה פועל, לדעתו, כי הוא מצליח להתנתק מהאספסוף שמאמין בכל מיני דברים שהם רעים לו והוא לא מצליח להסביר זאת. כשבמקביל אספסוף חילוני מזלזל בו על זה שהוא חרדי עדיין ולא נהיה יותר נאור, כביכול. אך הוא פועל לפי תחושתו ההגיונית ולא לפי רגש חברתי קולקטיבי.

והנה, בו בזמן כשאותו גיבור שיוצא כנגד הקונצנזוס ומשלם על כך מחיר מסוים וכל זה למען תבונתו והימנעותו מלפעול מפחדים ואמירות חסרות בסיס בנוגע לעולם, אנשים מתרגשים מהדגל והתקוה ומאבדים את הרציונליות שלהם.

ונשאלת השאלה: מה מיוחד ביריעת בד (ובלשונו של הרצל: סמרטוט) שאנו קוראים לה דגל? מדוע אנשים מתרגשים מחתיכת בד?! וכן לגבי התקווה (שרוב הקהל בין כך מזייף בשירתו, וזה משום מה בסדר), מה כה חשוב בלשיר את התקווה? ואם לא ישירו זאת בטקס, מה כה פוגע בעניין, מה יש בתקוה ובדגל איזשהו כוח עליון?!

לפיכך לאחר שראינו את כישורי קבלת ההחלטות של האוניברסיטה ואת חוסר יכולתם להשפיע על הסטודנטים שלהם להיות פחות פגיעים ופחות מאמינים במיסטיקה של שירה, אי אפשר שלא לתהות האם האוניברסיטה הפכה מקום לאספסוף, והאם לא הגיע לקדם משהו חדש ללא בהמות-אדם שיהרסוהו? ובנוסף, האם בשביל זה יש עניין להוציא את החרדים מהישיבות מחוץ לגטו אל האקדמיה או צעירים ממקום עבודתם ומעצלנותם ואז להפוך אותם לאידיוטים הנמצאים באקדמיה? בשביל זה באנו לעולם?!

מוגן: יוֹם שֶׁל זִכָּרוֹן


התוכן המבוקש מוגן בסיסמה. כדי לצפות בו, יש להזין אותה כאן:

מרואנדה לסוריה: תמיד השאלה הלא נכונה – | שיתוף


פוסט חריף בנוגע לעיסוק המתמיד בסוגיה: מדוע המערב לא מתערב במקומות שונים בעולם. הוא נכתב במקורו לגבי השימוש בנשק הכימי בסוריה לאחרונה. ברם, הוא רלוונטי גם ליום השואה. לטעמי הוא מוכיח בצורה יפה שלא באמת אכפת לנו מהסבל של אחרים. מומלץ לקרוא.
מרואנדה לסוריה: תמיד השאלה הלא נכונה – http://wp.me/p6aHdC-i7

שואה והנצחתה – טקסט של צאצא לנרצחים


הנני העני ממעש עומד וחושב על התופעה שבה אנשים מחסלים אנשים אחרים, אחרים הנחשבים כבני עמי שלי. אחרים המונצחים מספר פעמים במשך השנה, אחרים שחלקם היו דודים שלי, סבות-רבות וקרובי משפחה. אחרים המונצחים בצורה רשמית ממלכתית-מאוד במדינה שבה הנני מתגורר כעת, מדינה הקרויה מדינת היהודים. הנני חושב ומגיע למסקנה מאוד ברורה.

מוסר ההשכל שלי מה"שואה היהודית"

הרי אומרים שזה רצח ולכן זה חמור. ואז הנני שואל עצמי, מי החליט שרצח הוא עניין חמור? ועד היום אין לי תשובה. ולפיכך מסקנתי הריאליסטית פשוטה מאוד. והנה היא: הכל בנוי על כוח. שומה עלינו להיות חזקים כדי שלא יהרגו אותנו. שומה עלינו לפעול בצורה של כוח בכל צורה שהיא, לא רק כוח פיזי, אלא גם גם עוצמה רכה, כגון, תרבות. ובכך לעדן את האחר.

בעצם כולנו אחרים. כולנו על פי טבענו שואפים למקסם את רצוננו ללא גבול. אין טוב ורע שהוא לא יחסי וכשאין משהו שמגביל אותנו, אנו נעשה כל שביכולתנו. ולא משנה כמה רע זה יעשה לאחר. כולנו נאצים בפוטנציאל.

לפיכך מסקנתי מההרג הגדול במלחמת העולם השניה ובפרט מההרג המשונה של אלו שנקראו אז יהודים, זו מסקנה אוניברסלית שצריך לשים לב לכוח הפיזי שלנו ולכוח התרבותי. אין כאן אישהו הסבר על-טבעי ששם אותנו במקום מיוחד.

ביקורת כנגד פסטיבל השואה

ולאחר שהפנמנו את הכתוב למעלה, ולאחר שהנה, ניתן לראות שגם אני לומד משהו מהאסון האנושי הנורא הזה. עדיין יש לי בעיה עם המוסר ההשכל הפסטיבלי הנהוג בעולם לזכר הריגת היהודים במלחמת העולם השניה. מוסר ההשכל כיום שצריך להזכיר מה שקרה לעם היהודי, שוב ושוב, או לאלו שנחשבו על ידי הנאצים כיהודים.

ואני רואה בזאת הפגנת חולשה, נתינת רעיונות לצוררים עתידיים ויצירת הבנה נפוצה אצלנו ובעולם כולו שהיהודים הם קרבן נצחי ומושפל. וכשיש כאלו שאומרים שעדיף להיות מהנרדפים ולא מן הרודפים, אני חושב הפוך. אני לא גאה בעבר זה של החלק ממשפחתי שנהרג במלחמה שלא בצורה מכובדת. אני מציע להתעלם מהעניין, ובמובן מסוים הייתי מעדיף להכחיש את מה שקרה. ואם זה היה חוקי, הייתי מכחיש את השואה. והייתי מעדיף להגיד שהיהודים עשו שואה לגרמנים.

האם שואה זה רק ליהודים? עיון קצר בביטוי המונח שואה

עד כאן לגבי הנצחת האסון הנורא שנעשה לנו, לאחינו ולאבותינו. ומה לגבי הייחודיות שאנו מנסים להלביש על המילה 'שואה'? וכאן דעתי הענייה סקפטית ולא מצליחה להבין מה מיוחד בלמות על ידי גרמני בצורה מכוונת, ומיוחדת, כביכול, לבין למות בכל צורה שהיא. המוות הוא אחד! ולא משנה עד כמה מוכרים לנו או שאנו משום מה מרגישים שהמוות שלנו הכי מיוחד וסקסי. אי לכך אני לא מתרגש מהמילה בעלת המטען שואה כמייחדת רק את העם היהודי בגלל שזה היה הכי חמור. אני מוכן לקבל את המילה שואה כמכוונת להרג יהודים במלחמה העולמית השניה, כי זה הסלנג המצוי. ובעצם מבחינה מהותית איני רואה בזה משהו מיוחד השונה מהרג הטוטסים או הארמנים וכדומה.

לפיכך, כתבתי שני שירים שהועלו לאתר:

א. שמו של השיר האחד נקרא "עַם נִבְחָר".

ב. שמו של השיר השני נקרא "שיר השואה – שׁוֹאָה מַתִּישָׁה".

בשירים הללו אני חותר לאוניברסליות של מוסר ההשכל מהסבל, חותר בניגוד למיסטיקה פרטיקולרית גרמנית-יהודית, ולריאליזם ולא לאידאליזם שמאלני בעיקר אולם שקיים גם במה נקרא בציבור ימין, שעובר 'השמאלה'. אין להיות טוב יותר ולבסס נורמות יהודיות נחמדות ונכונות. כולנו בהמות ושומה עלינו להיות אריות ולא כבשים (או ארים ולא יהודים, כביכול). אחרת, אנו לנצח נשאר כבשים ואנו נהיה שותפים להרג צאצאנו על ידי הנאצים העתידיים שיקומו בעולם.

שלא אובן לא נכון, אין לי בעיה עם רצון של אנשים בייחודיות, אינני אוניברסליטס מבחינה תרבותית, הנני מבין פרקטיקולריזם, אולם ההיגיון הוא אחד ולא מיוחד לנו או לאחר. אחרת, אין סיג ושיח ואפשר להפסיק להידבר בין בני האדם.

נ.ב. הבעת עמדה אישית בנושא השואה והנצחתה הנחשב טאבו 

ניתן להתנגד לנאמר פה ובשירים, במחולות ובאלימות מילולית, זה לא מפריע לי במיוחד. אולם שתדעו שזה מגיע מהזווית שלי לנושא כאחד שגם נחשב קרבן של הגרמנים מבחינת מוצאו המשפחתי. בנוסף, אני תומך גדול בחופש המחשבה והביטוי. אם כואב לכם, אתם יכולים להגיב בצורה מכובדת או לחלופין לסגור את הקישור ולעזוב את הטקסט. ובתודה מראש. איני פרובוקטור, אנו חיים, תודה לאל, במדינה חופשית המעודדת חופש ביטוי כדי למנוע עריצות נאצית המביאה לסבל והרג בני אדם. אין עניין להשבית לי את האתר, לבזותי באופן אישי, לכנותי בשלל כינויים, כך לא מעודדים חופש, אלא מעודדים דיכוי.

לגבי השירים, איני מתיימר להיות מומחה לשירה ואשמח לביקורת שתסייע להתקדם בתחום, בכל מקרה, שירים אלו נכתבו כי אני רוצה להתפתח בתחום ולהעביר דרכם מסר לאזרחים.

מוגן: עַם נִבְחָר


התוכן המבוקש מוגן בסיסמה. כדי לצפות בו, יש להזין אותה כאן:

מוגן: שיר השואה – שׁוֹאָה מַתִּישָׁה


התוכן המבוקש מוגן בסיסמה. כדי לצפות בו, יש להזין אותה כאן:

שיתוף פוסט מוצלח מאוד שנחשפתי אליו – פלפול חריף מהרבי שליט"א בעניין ימי אבלות של הלאומניים בארץ ישראל


מפני מה נבראו ימי אבל לאומיים לישראל, אלא כדי שירגיש האדם מיוחד ויוכל לרדוף אחר האחר. ונוהגין לרדוף את כל מי שלא יהודי די על פי שיטתם ולהגיד שהוא כנאצי ורודף יהודים לתיאבון.   והאידנא שיש שמאלנים…

מקור: פלפול חריף מהרבי שליט"א בעניין ימי אבלות דשל הלאומניים בארץ ישראל

הגנה על נהג אגד קשה יום בעקבות התפרעות של נוסע שהתברר כמוגבל | 30.3.17.


בימים האחרונים הופץ סרטון ברשת החברתית הנקראת פייסבוק ובו נצפה נהג המסרב להעלות איש בוכה. מיד הרשת החברתי סערה והאספסוף המסריח החל להשמיץ את הנהג ולקרוא לפיטוריו. אנשים טענו שהוא מפלה ונכו-פוב ועוד תיוגים זהותניים.

וכך נכתב בוויינט בנושא:

"נהג אגד סירב להעלות נוסע בעל מוגבלות לאוטובוס: הנוסעת אלכסנדרה גרינברג העלתה לפייסבוק סרטון וידיאו של האירוע, שזכה לאלפי שיתופים וזעזע ישראלים רבים. לפי אגד, מדובר בקו 83 שיצא אתמול (28 במרס) בשעה 16:20 ממסוף 2000 בתל אביב אל ראשון לציון. הבחור ואמו הגישו נגדו תלונה והנהג זומן לבירור בחברה".

וכך כתבה אלכנסנדרה גרינברג בצירוף לקליפ שהיא העלתה:

"אני לא עושה את הדברים האלה אבל במצב הזה הייתי חייבת!!
היה בתחנה איש עם תסמונת דאון שעלה לאוטובוס ולא היה לו כסף לשלם, מישהי מיד הציעה לשלם עבור הנסיעה שלו. הנהג לא הסכים לעלות אותו על האוטובוס בכל זאת ורק בגלל שהוא לא נראה לו בסדר.
הוא עצר את כל התנועה ויצר פקק נוראי והתחיל להוציא את המסכן בכוח ובאלימות מהאוטובוס. צעק שהוא עלול לעשות לו משהו בנסיעה.
אנשים אמרו לו שיקחו אחריות עליו ויעמדו לידו אך הנהג המשיך לדחוף את הבחור עם ידיים ורגליים החוצה שהוא נאחז במעקה מפוחד ובוכה.
חבל שלא הספקתי לצלם את האלימות הנוראה שהנהג הפגין כלפי המסכן.
ותגידו לי אתם, ככה מתנהג איש במשרה ציבורית ???? בושה!

שתפו.
יום מעשים שמח לכם!". (ההדגשה שלי – א"א)

ובוויינט נכתב כך:

"הנהג טוען שהותקף ונשרט על-ידי הנוסע הנהג נחקר כעת בחברה. טרם נכנס לחקירה אך אמר למקורבים שלא הבחין כי מדובר באדם עם צרכים מיוחדים וכי אינו מורשה על פי התקנות להעלות נוסע ללא תשלום. משרד התחבורה קונס נהגים בקנס אישי של אלפי שקלים על העלאת נוסעים ללא תשלום. הנהג טען בחקירתו כי הנוסע עלה ללא כרטיס וסירב לשלם וכאמור הוא לא זיהה אותו כאדם עם צרכים מיוחדים. עוד טען שהותקף ונשרט לאורך ידו על ידי הנוסע. הוא הכחיש בתוקף שנקט באלימות כלפי הנוסע".

כלומר הנוסע המוגבל לטענת הנהג תקף את הנהג והוא לא היה נראה כמו בעל תסמונת-דאון (מונגול בשפה לא P.C.) זה כבר מערער את טיעוניה של גרינברג. מעבר לכך גם בוויינט נכתב עוד כך: "נהג אגד סירב להעלות נוסע בעל מוגבלות לאוטובוס". כלומר ניתן להבין שגם ויינט מבין שהוא לא בעל תסמונת דאון. וממילא הנהג מובן, הוא רואה איש נורמטיבי שלא מוגדר כנכה בעל מוגבלות הנחשב כקדוש עליון בחברה המערבית, אם כי כקדוש מנודה. האי מתנהג מוזר, מנסה לעלות בלא לשלם, נוקט באלימות ולבסוף ממרר בבכי. הנהג מפחד שהאיש המוזר יתקוף אותו שוב או שהוא בטראומה מהאלימות שננקטה כלפיו, אי לכך הוא חושש מהאיש חסר המזל ומסרב להסיעו. מובן מאוד. חשוב להדגיש שגם גרינברג כתבה: צעק שהוא עלול לעשות לו משהו בנסיעה". אזי, לנהג יש עדות שהוא כבר טען באירוע עצמו שהוא מפחד שמשהו יקרה לו מהאיש הזה.

ואני שואל את עצמי, מה הבעיה? אם הוא אלים, שיעמוד ויחכה עוד אוטובוס. זה שאדם הוא מסכן אין זה מתיר לו לנקוט באלימות ולהפיץ טרור. גם בבתי המחסה של הנכים יש עונשים, גם בבתים של הנכים מענישים נכים פורעים. העולם החברתי בנוי על הרתעה הדדית. וכך האינסטינקט האנושי פועל. הבעיה היא כזו שהחברה של היום כה אידיוטית שהיא בקושי רואה נכים ולא מבינה מיהם בכלל ורואה בהם קדושים-מנודים. קדוש מבחינת הניתוק שלהם מערכי החברה והצדקת הנכה באשר הוא ומנודה ונשלחת למקומות מחבוא מחשש עיני החברה. ובכך הם משחיתים את הנכים ולא מבינים את הרוע שהם יכולים לעשות אם הם חסרי השגחה והרתעה. לנהג של אגד יש אחריות לא לעשות תאונות וגם כשנכה תוקף אותו. וכן שיש לו רגשות כמו הנכה ואם הנכה תקף אותו שהנכה הפוגע לא יסע עימו. לא רק לנכים יש זכויות.

בסרטון נטען לראות שמציעים לשלם על הנסיעה של המוגבל, יש כאלו שעלולים לחשוב שרק בגלל זה הנהג סירב להעלות את הנוסע ולא בגלל התפרעותו. ודעתי בנושא שזה שהם הציעו לשלם זה לא אומר שזה הנרטיב האמיתי בעניין. הגיוני מאוד שהנכה נקט באלימות. אני לא מצפה שהנהג ישקר במקרה הזה שהרי הנהג הקלאסי לא מטומטם להעיף נכה סתם ולאבד את עולמו. בהכרח שהיה כאן מצב ביניים, הנכה לא היה בעל כרטיס נסיעה תקף. לנהג אסור להעלותו. כאן הנכה התפרע. ואז לאחר שפתאום מישהו נזכר לשלם על הנסיעה למען הנכה. הנהג כבר סירב בגלל הסכנה של הנכה. ואכן לא מומלץ להיות ליד מוגבל בהתקף.

יש כאלו שקראו לכתוב נהלים ברורים ומפורטים בנושא. וכשמרן אני חושב שלא חייבים להתערב בכל תחום ולהנדס את החברה. מותר לנכה לסבול, מותר להסב לו סבל מועט ומותר לנהג שיהיה בעל שיקול דעת עצמאי. אולם, אם יתברר שזו אפליה בניגוד לכללי החברה, שיפוטר. ובפרט שמדובר בתחבורה ציבורית שאנו האזרחים מסבסדים. אולם כאן במקרה שלנו, שיהיה ברור שעל פי טענת הנהג הוא עלה ללא כסף והתפרע. אני מבין את הנהג, גם אם הוא לא מבין שבעולם מודרני לא משתלם לנהוג כך. וכמו שלנכה מותר להיות נכה, לנהג מותר להיות נכה זמנית ולטעות.

כאחד שלמד קצת את הנושא של מוגבלים ומתנדב בעזרה לנכים באופן קבוע, אני יודע שנכים לפעמים מתפרעים ונורא מפחידים וכן גם מסוכנים. אני מבין את הנהג וצר לי שיש אספסוף התוקף אנשים בעלי שיקול דעת סביר ואחריות כלפי הנוסעים מחשש לתאונה בעקבות התפרעות של נוסע. אני קורא לאגד לגלות אחריות כנגד האספסוף ולא לפטר את הנהג.

מילו יאנופולוס – המות והחיים ביד הלשון


בימים האחרונים פרצה סערה כנגד דבריו של מילו יאנופולוס. מילו טען שהוא לא רואה בעיה בין יחסים מיניים בין צעיר למבוגר (מילו הוא הומו-סקסואל). גורמים שונים החלו לטעון שהוא תומך בפדופיליה. מילו לעומת זאת טען במסיבת עיתונאים לאחר התפוצצות הפרשיה שהוא כיוון לצעיר בגיל ההסכמה ובחלק מהמקרים הוא דיבר על עצמו והוא בעצמו קרבן להתעללות והוא לא חווה זאת כך.

המקרה מעמיד אותי בבעיה, מצד אחד, מילו לא היה פדופיל ולא בטוח שהוא אמר אמירה התומכת בפדופיליה, אולם גם אם כן, לכאורה הוא אמור להנות מחופש הביטוי. מאידך גיסא, אלו שתקפו אותו גם נהנים מחופש הביטוי. וכנראה אלו שביטלו עימו חוזה לספר שהוא עמד להוציא לאור ואלו ששקלו לפטרו מברייטברט, יש להם סעיפים המתירים לבטל חוזים אלו.

העניין מזכיר לי מעשיה שקראתי בצעירותי, למעשיה קוראים המות והחיים ביד הלשון והמעשיה באה להסביר את הפסוק במשלי שמביא מילים אלו. אצל ביאליק המעשיה נקראת 'חלב הלביאה'.

והנה המעשיה בגירסתו של ביאליק:

א וַיְהִי הַיּוֹם וַיַּחַל מֶלֶך מוֹאָב וַיֵּאָנַש. בִּבְשָׂרוֹ שֻׁלַּח רָזוֹן וּשְׁאֵרוֹ הָלַךְ וְכָלָה מִיּוֹם לְיוֹם, וַיֵּט הַמֶּלֶךְ לָמוּת. וַּיאמְרוּ הָרוֹפְאִים: אֵין תְּרוּפָה לַמֶּלֶךְ כִּי-אִם שָׁתָה חָלָב חַי מוּבָא מִשְּׁדֵי לְבִיאָה תְמִימָה בִּמְעוֹנָתָה. וַיְשַׁמַּע הַמֶּלֶךְ אֶת-תִּפְאֶרֶת חֵילוֹ וּכְבוֹד צְבָאוֹ, אֶת-אֲרִיאֵל מוֹאָב, לֵאמֹר: "מִי יֵלֵךְ וְיָבִיא חָלָב לַמֶּלֶךְ מִשְּׁדֵי לְבִיאָה תְמִימָה בִּמְעוֹנָתָה?" וְלֹא נִמְצָא אַמִּיץ לֵב, אֲשֶׁר יִמְלָאֶנוּ לִבּוֹ לַעֲשׂוֹת זֹאת, כִּי הֲיִגַּש אִישׁ אֶל הַלְּבִיאָה בִּמְעוֹנָתָה לְעַסּוֹת שָׁדֶיהָ וְנִקָּה? וַיַּרְא הַמֶּלֶךְ כִּי מַחְשִׁים גִּבּוֹרָיו, וַיִּזְעַם מְאֹד, וַיִּקְרָא בְאַפּוֹ: "כְּלָבִים אִלְּמִים! הֲזֹּאת גְּבוּרַתְכֶם? הַאֵין אֶחָד בָּכֶם אֲשֶׁר יִתֵּן נַפְשׁוֹ עַל מַלְכּוֹ?" וַיֵּצְאוּ שְׁנֵי אֲרִיאֵל מוֹאָב, וְהֵמָּה הַ"לְּבָאִים" אֲשֶׁר בְּרֹאשׁ הַ"כְּפִירִים", וַיִּפְּלוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶך אַפַּיִם אָרְצָה וַיֹאמֵרוּ: "תְשׁוּפֵנוּ עֲקֵבְךָ, אֲדוֹנֵנוּ הַמֶּלֶך! נֶפֶשׁ כֻּלָּנוּ תַּחַת הַדַּקָּה בְשַׂעֲרוֹת רֹאשְׁךָ וְרֹאשׁ כֻּלָּנוּ כֹּפֶר צִפֹּרֶן אֶצְבָּעֲךָ הִקְּטַנָּה, הֶגֶה מִפִּיךָ יֵצֵא – וְהֵבֵאנוּ אֵלֶיךָ בַחַחִים אֶת-כָּל-אֲרָיֵי הַמִּדְבָּר וּלְבָאָיו. וְאוּלָם הַדָּבָר אֲשֶׁר יְצַוֶּה הַמֶּלֶך הַפָּעַם נִבְצָרהוּא מִכֹּחַ אִישׁ וְיַד אָדָם לֹא תַעֲשֶׂנוּ. שְׁאַל אֶת-חֲכָמֶיךָ, אוּלַי יֵשׁ בְּפִיהֶם עֵצָה." וַיִּדְרֹשׁ הַמֶּלֶך אֶל חֲכָמָיו וְאֶל קוֹסְמָיו וְגַם בְּפִיהֶם לֹא מָצָא מַעֲנֶה, כִּי מֵעוֹלָם לֹא בָא כַּמִּקְרֶה הַזֶּה לִפְנֵיהֶם וְגַם אֲבוֹתֵיהֶם לֹא הִגִּידוּ לָהֶם כָּזֹאת. וּבַצַּר לַמֶּלֶךְ, וַיִּזְכֹּר אֶת-שְׁכֵנוֹ, אֶת-שְׁלֹמֹה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, וְאֶת-חָכְמָתוֹ, וַיָּרֶץ אֵלָיו בְּיַד מַלְאָכָיו מִכְתָּב וַיּוֹדִיעֵהוּ אֶת-כָּל-הָרָעָה הַבָּאָה עָלָיו וְאֶת אֲשֶׁר אָמְרוּ לוֹ הָרוֹפְאִים, וַיִּתְחַנֵּן אֵלָיו עִם הַסֵּפֶר לֵאמֹר: "וְעַתָּה אַחֲרֵי הוֹדִיעִי אוֹתְךָ כָּל-זֹאת, אִיטַב-נָא בְעֵינֶיךָ, הַמֶּלֶך, וְעָשִׂיתָ-נָא עִמִּי חֶסֶד וֶאֱמֶת, כַּחֶסֶד אֲשֶׁר עָשׂוּ אֲבוֹתַי עִם אֲבוֹתֶיךָ בְּבוֹאָם בִּימֵי הָרָעָב לָגוּר בִּשְׂדֵה מוֹאָב, וַיַּאַסְפוּם אֲבוֹתַי בְּרַחֲמִים, וַיֵּיטִיבוּ עִמָּם וַיְכַלְכְּלוּם יָמִים רַבִּים. וְזָכַרְתָּ כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנַחְנוּ, כִּי-עַל-כֵּן זֶרַע-שִׁלֵּשִׁים אַתָּה לְרוּת הַמּוֹאֲבִיָּה, וְהִיא מִמִּשְׁפַּחַת בֵּית אֲבוֹתַי, אֲשֶר דָּבְקָה בְעַמְּךָ וּבְשִׁבְטְךָ, כַּאֲשֶר יָדַעְתָּ, וְהָיָה כְּשָמְעֲך אֶת-שֶאֱלָתִי וְרִחַמְתַּנִי וְלֹא תִמְנַע מִמֶּנִּי אֶת-עֲצָתְךָ וְאֶת-עֶזְרָתְךָ כְּיַד אֱלֹהִים הַטּוֹבָה עָלֶיךָ וּכְחָכְמַת אֱלֹהִים אֲשֶׁר בְּקִרְבְּךָ, כִּי יָדַעְתִּי אֲשֶׁר אֵין חָכָם כָּמוֹךָ וְלֹא יִּפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר." כַּדְבָרִים הָאֵלֶּה שָׁלַח מֶלֶך מוֹאָב לִשְׁלֹמֹה בְּיַד מַלְאָכָיו, וְגַם מִזִּמְרַת הָאָרֶץ שָׁלַח בְּיָדָם, בְּרָכָה לְמֶלֶך יְהוּדָה. וּכְצֵאת הַמַּלְאָכִים מֵאֵת פָּנָיו וַיָּקָם בַּחֲמָתוֹ וַיֹּאמֶר אֶל יוֹעֲצָיו וְשָׂרֵי חֵילוֹ: "עֲבָדִים נִבְזִים! הוֹבַשְׁתֶם הַיּוֹם אֶת מַלְכְּכֶם וְאֶת-כִּסְאוֹ לֵאמֹר: לֹא עֵצָה וְלֹא גְבוּרָה בְּמוֹאָב. לָכֵן, בְּהַשְׁלִים מֶלֶך יְהוּדָה אֶת-חֶפְצִי – וְהִשְׁלַכְתִּי אֶת-נִבְלַתְכֶם לַכְּלָבִים. סוּרוּ מֵעָלָי! אַל-נָא אֶרְאֶה אֶת-פְּנֵיכֶם!"

ב וַיְהִי כְּבוֹא הַמִּכְתָּב לְיַד שְׁלֹמֹה וַיִּגְעוּ דִבְרֵי מֶלֶך מוֹאָב בְּלִבּוֹ, וַיִּקְרָא לְשַׂר-צְבָאוֹ, לִבְנָיָה בֶּן-יְהוֹיָדָע, וַיַּרְאֵהוּ אֶת-הַמִּכְתָּב וַיֹּאמַר: "בֶּן-יְהוֹיָדָע, הֲתֵלֵךְ לְהָבִיא חָלָב מִשְּׁדֵי הַלְּבִיאָה?" וַיַּעַן בֶּן-יְהוֹיָדָע: "לִכְבוֹדְךָ, הַמֶּלֶך, וְלִכְבוֹד אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל." "וּבַמֶּה תֵלֵךְ?" וַיֹּאמֶר בְּנָיָה: ”יֻתַּן לְעַבְדְּךָ עֶשֶׂר עִזִים." וַיַּעַל שְׂחוֹק קַל עַל שִׂפְתֵי הַמֶּלֶך, כִּי הֵבִין לְרֵעַ גִּבּוֹרוֹ, וַיֹּאמַר: "יָדַעְתִּי כִּי אִישׁ חַיִל וְגִבּוֹר מַשְׂכִּיל אַתָּה, וְלֹא תָשׁוּב מִפְּנֵי כֹּל. לֵךְ, וִיהִי אֱלֹהִים עִמָּךְ. וְהָיָה בְלֶכְתְּךָ וְהָיוּ עֵינֶיךָ פְּקוּחוֹת וְאָזְנֶיךָ קַשּׁוּבוֹת וְנִשְׁמַרְתָּ לְנַפְשֶׁךָ." וַיְּבָרֵךְ שְׁלֹמֹה אֶת-שַׂר צְבָאוֹ וַיְשַׁלְּחֵהוּ. וְלֹא הִתְמַהְמַהּ בְנָיָה, וַיִּקַּח בְּיָדוֹ עֶשֶׂר עִזִים, וְאֶת-נַעֲרוֹ הָרוֹעֶה לָקַח עִמּוֹ, וַיָּקָם לָלֶכֶת, לָתוּר לוֹ גֹב אֲרָיוֹת בַּאֲשֶר יִּמְצָא. וּבְנָיָה קַל וּמָהִיר בְּרַגְלָיו כְּאַחַת הָאַיָּלוֹת. עֵינוֹ עֵין נֶשֶׁר, לָעֲרָפֶל וְלַחֹשֶׁךְ תַּחְדֹּר, וְאָזְנוֹ – רֶשֶׁת בַּמְצוּלָה, לֹא יִּמָּלֵט מִמֶּנָּה רַחַשׁ קַל בְּמֶרְחַקֵי מֶרְחָקִים. וַיִּרְחַק בְּנָיָה לָלֶכֶת, וַיָּבֹא בִּגְבוּלוֹת שְׂנִיר וְחֶרְמוֹן, הֵם הַרֲרֵי טֶרֶף וּמְעוֹנוֹת אֲרָיוֹת וּלְבָאִים מֵעוֹלָם; וְהַיָּמִים יְמֵי קֶרַח וְשֶׁלֶג בֶּהָרִים הָהֵם וּסְבִיבוֹתֵיהֶם. וַיְּבַקֵּשׁ בְּנָיָה וַיִּמְצָא עִקְבוֹת לָבִיא בַּשָּלֶג, וַיִּתְקַע אֶת-עֶדְרוֹ בִּנְקִיק סָלַע, וַיְצַו אֶת-הַנַּעַר לְבִלְתִּי צֵאת אָנֶה וְאָנָה עַד אִם קָרָא לוֹ. וּבְנָיָה הָלַךְ בְּעִקְּבֵי הַלָּבִיא, בְּאָמְרוֹ לִמְצֹא גַם אֶת-הַגֹּב מִקָּרוֹב. הוּא בְּמַעֲלֵה הָהָר, וַיַּרְא לִמְבוּכָתוֹ כִּי שֻׁנּוּ פִתְאֹם עִקְּבֵי הָאַרְיֵה וַיִּהְיוּ לאֲחֵרִים, וַיִּפָּלֵא בְּעֵינָיו הַדָּבָר. עוֹדֶנּוּ מִשְׁתָּאֶה, וְהִנֵּה שְׁאָגָה אַדִּירָה עָלְתָה בְאָזְנָיו, – כָּמוֹהָ כְּשַאֲגַת הָאַרְיֵה, אַךְ לֹא הִיא הִיא, כִּי נִפְלְתָה מִמֶּנָּה בִּמְעַט, כִּמְלֹא הַשּׂעֲרָה. וַיְהִי כָּל-הַדָּבָר כְּחִידָה גְדוֹלָה בְעֵינָיו. פִּתְאֹם מָצָא אֶת הַחִידָה: הֲלֹא הֵם עִקְּבֵי אֲרִיאֵל מוֹאָב וְזֹאת שַׁאֲגָתָם. אֵין זֹאת כִּי אִם יָצְאוּ לְבַקֵּש אֶת-נַפְשִׁי. וְהִיא אֲשֶׁר הוֹרַנִי הַמֶּלֶך לֵאמֹר: תִּהְיֶינָה עֵינֶיךָ פְּקוּחוֹת וְאָזְנֶיךָ קַשּׁוּבוֹת. וְרוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה לָבְשָׁה אֶת-בְּנָיָה וַיֵּדַע אֵת אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה.

ג אָכֵן כַּאֲשֶׁר דִמָּה בְנָיָה כֵּן הָיָה. בְּבוֹא הַשּׁמוּעָה אֶל אֲרִיאֵל מוֹאָב עַל צֵאת בְּנָיָה לְהָבִיא חֲלֵב לְבִיאָה, וַיֶּחֶרְדוּ מְאֹד, כִּי זָכְרוּ אֶת אֲשֶׁר הֵעִיד בָּם מַלְכָּם בְּעֵת זַעְמוֹ. וַיִּוָּעֲצוּ שְׁנֵי אֲרִיאֵל מוֹאָב הֵמָּה הַ"לְּבָאִים" אֲשֶׁר בְּרֹאשׁ הַ"כְּפִירִים", לָצֵאת לְשָׂטָן לִבְנָיָה וְלָשִׂים לוֹ מוֹקְשִׁים בַּדָּרֶךְ. ואֲרִיאֵל מוֹאָב גְּדוּד מַר וְנִמְהָר, אַכְזָרִי מִפְּרִיצֵי חַיּוֹת, צוֹרֵר לְעַם יְהוּדָה מֵאָז, כָּל-אֲנָשָׁיו גֹבַהּ לָהֶם וְיִרְאָה, בַּרְזֶל וּנְחֹשֶׁת כֻּלָּם, פַּרְעוֹת רֹאשָׁם וּזְקָנָם כְּרַעְמוֹת הַלְּבָאִים, עוֹרוֹת אֲרָיוֹת בְּמָתְנֵיהֶם וְנַעֲלֵי בַּרְזֶל, תַּבְנִית כַּפּוֹת אֲרָיוֹת, בְּרַגְלֵיהֶם, וְשַאֲגַת לָבִיא בִגְרוֹנָם. וּבְכָל-זֹאת לֹא בָטְחוּ הַפָּעַם בְּכֹחָם, כִּי יָדְעוּ כִּי אֵין כִּבְנָיָה נְבוֹן תַּחְבּוּלוֹת וּמְהִיר עֵצָה, וַיֹּאמְרוּ לָלֶכֶת הַפָּעַם עִם בְּנָיָה בְּעָקְבָּה אַף הֵם, וַיֵּצְאוּ הַשּׁנַיִם לְהַשִׂיג אֶת בְּנָיָה בַּדֶּרֶךְ וּלְהִתְחַבֵּר אֵלָיו כְּיוֹ­דְעֵי צַיִד אַנְשֵׁי בְרִית, הַבָּאִים לְעָזְרוֹ. וְאוּלָם בְּנָיָה עָשָׂה דַרְכּוֹ בַסֵּתֶר וַיֵּדֶא כַּנֶּשֶׁר בִּנְתִיבוֹת נַעֲלָמוֹת וְעֲקַלְקַלּוֹת לֹא דָרְכָה בָהֶן רֶגֶל מֵעוֹלָם. אָז שָׁבוּ שְׁנֵי אֲרִיאֵל מוֹאָב מִמַּחְשַׁבְתָּם, וַיָּבֹאוּ אֶל הַרֲרֵי הַטֶּרֶף, כִּי יָדְעוּ אֲשֶׁר יָבֹא בְנָיָה שָׁמָּהּ וַיֶּאֶרְבוּ לוֹ שָׁם מֵאֲחוֹרֵי סְעִיף סָלַע, וּבְאָמְרָם לִמְשֹׁךְ אֶת-בְּנָיָה לִמְקוֹם מַאֲרָבָם, וַיַּשְׁמִיעוּ פַּעַם בְּפַעַם שַאֲגַת אֲרִי, לְמַעַן הַתְעוֹתוֹ, וְהָלַך אַחֲרֵי הַשְּׁאָגָה וְנָפַל בְּיָדָם. אֶפֶס כִּי הָיוּ עֵינֵי בְנָיָה פְּקוּחוֹת עַל דְּרָכָיו וַיֵּדַע לְהִזָּהֵר, וַיְהִי אַךְ הִכִּיר אֶת-עִקְבוֹת הָרַגְלָיִם וְאֶת-הַשְּׁאָגָה לְמִי הֵם, וַיְמַהֵר וַיִּתְעַטֵּף בְּסָדִין לָבָן אֲשֶׁר הֵכִין לוֹ מֵרֹאשׁ, לְבִלְתִּי הֵרָאוֹת עַל-פְּנֵי הַשֶּׁלֶג , וַיַּהֲפֹךְ וַיָּשָׁב כְּרֶגַע עַל עֲקֵבָיו, אֶל נְקִיק הַסֶּלַע, אֲשֶׁר עָזַב שָׁם אֶת-עֶדְרוֹ וְאֶת-הַנַּעַר. וַיִּשְׁלַח אֶת-הַנַּעַר לְפָנָיו, לָלֶכֶת בְּעִקְּבֵי הַשּׁעָלִים בַּשֶּלֶג עַד תֻּמָּם, וַיּוֹרֵהוּ אֶת אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה ואֶת אֲשֶׁר יְדַבֵּר. וַיֵּלֶךְ הַנַּעַר הָלוֹך וּבָכֹה בְּמַעֲלֵה הָהָר, כַּעֲצַת בְּנָיָה, וּבְנָיָה מִתְגַּנֵב אַחֲרָיו מֵרָחוֹק עָטוּף בִּסְדִינוֹ הַלָּבָן. וַיְהִי בִּנְטוֹת הַנַּעַר לָבוֹא אֶל מֵאֲחוֹרֵי סְעִיף הַסֶּלַע וַיַּבְהִילוּהוּ פִתְאֹם שְׁנֵי הָאוֹרְבִים מִמַּחֲבוֹאָם לֵאמֹר: מִי אַתָּה, הַנַּעַר? וּמַה-לְךָ פֹּה? וַיַּעַן הַנַּעַר בִּבְכִי, וְשִׁנָיו צָלְלוּ בְּפִיו: "אֲהָהּ, אֲדֹנִי, נַעַר אֲנִי עם הַנְּעָרִים בְּצֹאן אֲדֹנִי, וַתֹּאבַד לִי כִבְשָׂה מֵעֶדְרִי וָאֵצֵא לְבַקְשָׁהּ בֵּין הֶהָרִים, אוּלַי אֶמְצָאֶנָּה, וְאוּלָם יָרֵא אָנֹכִי מְאֹד אֶת-הָאֲרָיוֹת, כִּי רַבִּים הֵם בַּמָּקוֹם הַזֶּה." וְאֶחָד מִן הָאוֹרְבִים אָחַז פִתְאֹם בַּנַּעַר, כִּי נֶחֱשַׁד בְּעֵינָיו, וַיְנַעֲרֵהוּ הֵנָּה וָהֵנָּה וַיִּנְהֹם בְּקָצֶף: "וּמִי אֲדוֹנֶיךָ, בֶּן-כֶּלֶב וְאֵיפֹה הוּא עַתָּה?" "הִנֵּה הוּא בָזֶה מֵאֲחוֹרֶיךָ!" – עָנָה פִתְאֹם קוֹל מֵאַחַת הַפִּנּוֹת, וַחֲנִית כְּבֵדָה נִתְקְעָה בְּעֹרֶף הָאֲרִיאֵל תּוֹפֵשׂ הַנַּעַר וַתִּסְכֹּר פִּיו. וּבְטֶרֶם יַסֵּב הָאֲרִיאֵל הַשֵּנִי אֶת-פָּנָיו לִרְאוֹת אֵי מִזֶּה בָאָה הָרָעָה, וְהִנֵּה חֶרֶב נוֹצְצָה – וְרֹאשׁוֹ פֻּלַּח כִּדְלָעַת. הַקּוֹל קוֹל בְּנָיָה וְהַחֶרֶב חַרְבּוֹ, כִּי מִהֵר לָבוֹא אַחֲרֵי הַנַּעַר, לָתֵת נְקָמָה בִּמְבַקְשֵׁי נַפְשׁוֹ וּבְצוֹרְרֵי עַמּוֹ. וַיִּפְּלוּ בַּיוֹם הַהוּא שְׁנֵי אֲרִיאֵל מוֹאָב מִתְבּוֹסְסִים בְּדָמָם עַל הַשָּׁלֶג, וַיַּשְׁלֵך בְּנָיָה אֶת נִבְלוֹת שְׁנֵיהֶם אֶל בּוֹר אֶחָד. וַיְהִי כְּהַפְנוֹתוֹ לָלֶכֶת, וַיַּרְא וְהִנֵּה לָבִיא מְדַלֵּג וּבָא, יוֹרֵד הַבּוֹרָה לְרֵיחַ הַדָּם, וַיֵּרֶד אַחֲרָיו בְּנָיָה וַיַּהַרְגֵהוּ גַם הוּא, וַיָּשֶׁת מַפַּלְתּוֹ נוֹסָפוֹת עַל מַפֶּלֶת שְׁנֵי אֲרִיאֵל מוֹאָב, כִּי אָמַר: אַל יְהִי לִי זֶה לְשָׂטָן בְּדַרְכִּי אֶל הַלְּבִיאָה בִּמְעוֹנָתָהּ. אָז יָצָא בְנָיָה בְּעִקְּבֵי הַלָּבִיא לְבַקֵּשׁ לוֹ אֶת-הַגֹּב, וַתָּבֹא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ וַיָּלֶן בִּנְקִיק הַסֶּלַע בַּלַּיְלָה הַהוּא.

ד וַיְהִי מִמָּחֳרַת הִיּוֹם וַיִּמְצָא בְנָיָה אֶת גֹּב הָאֲרָיוֹת אֲשֶׁר בִּקֵּש, וּבָהּ לְבִיאָה מֵינֶקֶת גוּרֶיהָ, הִיא הַלְּבִיאָה אֲשֶׁראִלְמֵן אוֹתָהּ בְּנָיָה תְּמוֹל וְאֶת גוּרֶיהָ יִתֵּם, בְּשַׁלְחוֹ אֶת-מַטְרִיפָם בְּדֶּרֶךְ לֹא יָשׁוּב מִמֶּנָּה. וַיִּקַּח בְּנָיָה אַחַת מִן העִזִים וַיַּשְׁלֵך לִפְנֵי הַלְּבִיאָה, וַיַּעֲמֹד מֵרָחוֹק. בַּיוֹם הַשֵּנִי הִתְקָרֵב אֵלֶיהָ מְעַט וַיַּשְׁלֵך עוֹד עֵז אֶחָת; כָּכָה עָשָׂה לַלְּבִיאָה יוֹם יוֹם, עַד אֲשֶׁר הִסְכִּינָה עִמּוֹ וַתִּתְּנֵהוּ מִקֵּץ עֲשָׂרָה יָמִים לָגֶשָׁת אֵלֶיהָ לְשַׂחֵק עִמָּה וּלְמַשְׁמֵשׁ בְּדַדֶּיהָ. וַיִּקַּח בְּנָיָה מֵחֲלָבָהּ וַיָּבֵא לִפְנֵי שְׁלֹמֹה; וַיִּקְרָא שְּׁלֹמֹה לְמַלְאֲכֵי מוֹאָב וַיֹּאמַר: "הִנֵּה חֲלֵב הַלְבִיאָה אֲשֶׁר שְׁאֶלְתֶּם, שָׂאוּהוּ וַהֲבִיאוּהוּ לַאֲדוֹנֵיכֶם וְשָׁתָה וְרָפָא לוֹ, וְזָכַר לִבְרָכָה אֶת- גִּבּוֹרִי, אֶת בְּנָיָה אִישׁ הֶחָיִל, כִּי בְנַפְשׁוֹ הֵבִיא את-חֲלֵב הַלְבִיאָה. וְעַתָּה לְכוּ לְשָׁלֹום וִיהִי אֱלֹהִים עִם פִּיכֶם וּלְשׁוֹנְכֶם." וַיִּקְחוּ מַלְאֲכֵי מֶלֶך מוֹאָב אֶת-הֶחָלָב וַיֵּלְכוּ לְדַרְכָּם. וַתָּבֹא עֲלֵיהֶם הַשֶּׁמֶשׁ בַּדֶּרֶךְ, וַיִּפְגְּעוּ בַּמָּקוֹם וַיָּלִינוּ שָׁם. הֵמָּה שׁוֹכְבִים וִיְשֵׁנִים, וְרֹאשׁ הַמַּלְאָכִים, הוּא גַם רוֹפֵא הַמֶּלֶך וְיוֹעֲצוֹ בִּדְבַר הֶחָלָב, חָלַם חֲלוֹם בַּלַּיְלָה הַהוּא, וְהִנֵּה אֲבָרָיו נִצִּים אֵלֶּה עִם אֵלֶּה. הָרַגְלָיִם אוֹמְרוֹת: לָנוּ הַיִּתְרוֹן עַל כָּל-הָאֲבָרִים, כִּי לוּלֵא אֲנִחְנוּ – מִי יֵלֵךְ לְהָבִיא אֶת-הֶחָלָב לַמֶּלֶךְ? וַתֹּאמַרְנָה הַיָּדַיִם: לָנוּ הַבְּכוֹרָה, כִּי אֵיך יְעֻסּוּ שְּׁדֵי הַלְּבִיאָה וְאֵיך יֻקַּח הֶחָלָב מִבַּלְעָדֵינוּ? וַתֹּאמַרְנָה הָעֵינַיִם: אֲנַחְנוּ בְרֹאשׁ כֻּלְּכֶם, כִּי בִלְעָדֵינוּ לֹא יִרְאֶה אִיש דַּרְכּוֹ וְלֹא יִמְצָא אֶת-יָדָיו ואֶת-רַגְלָיו. וַיַּעַן הַלֵּב וַיֹּאמַר: כֻּלְּכֶם כְּאַיִן בִּלְעָדָי, הֵן אָנֹכִי הַיּוֹעֵץ וְלוּלֵא עֲצָתִי – מַה מּוֹעִיל בְּכֻּלְּכֶם? וַתַּעַן הַלָּשׁוֹן וַתֹּאמַר: אָנֹכִי אָנֹכִי הִיא הַנִּבְחֶרֶת מִכֻּלְּכֶם, כִּי לוּלֵא הַדִּבֵּר אֲשֶׁר בִּי לא עֲשִׂיתֶם מְאוּמָה. הַדָּבָר יָצָא מִפִּי הַלָּשׁוֹן וְכָל-יֶתֶר הָאֲבָרִים חָבְרוּ עָלֶיהָ וַיְחָרְפוּהָ וַיִּבְזוּהַ לֵאמֹר: "אִי יוֹשֶבֶת חֹשֶׁךְ וַאֲפֵלָה! אִי בִּרְיָה רַכָּה לֹא עֶצֶם בָּהּ! הַאַתְּ תִּתְנַשְׂאִי עָלֵינוּ? אֵיך לֹא יָרֵאת לַעֲמֹד בִּמְקוֹם גְּדוֹלִים!" וַתֹּאמֶר הַלָּשׁוֹן : "לָכֵן הַיּוֹם תֹאמְרוּ כֻּלְּכֶם כִּי אֲנִי אֲנִי הַשַּלֶּטֶת עֲלֵיכֶם!" וַיִּיקַץ רוֹפֵא הַמֶּלֶך וְהִנֵּה חֲלוֹם, וַיִּשְׁמֹר אֶת-הַדְּבָרִים בְּלִבּוֹ וַיָּקָם וַיְמַהֵר לָלֶכֶת לְדַרְכּוֹ הוּא וַאֲנָשָׁיו. וַיָּשוּבוּ הַמַּלְאָכִים וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. וְרֹאשׁ הַמַּלְאָכִים הִגִּישׁ בְּיָדוֹ אֶת-כַּד הֶחָלָב לַמֶּלֶךְ, וְרוּחוֹ עוֹדֶנָּה נִפְעָמָה מֵחֲלוֹם הַלַּיְלָה, וַיֹּאמַר: "הִנֵּה שַׁבְנוּ עַתָּה, אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ, וַנָּבֵא לְךָ חֲלֵב כַּלְבָּה…" הַדָּבָר יָצָא מִפִּי הָאִישׁ, וּפְנֵי הַמֶּלֶך הִתְעַוְּתוּ מִזַּעַם וַיִּרְקַע בְּרֶגֶל-חֵמָה וַיִּקְרָא: "הוֹצִיאוּהוּ וְיִתָּלֶה!" הוּא מוּצָא בְּיַד שַׂר הַטַּבָּחִים, וְכָל-אֶבְרֵי בְּשָׂרוֹ רוֹעֲדִים וּמִתְחַלְחֲלִים כֻּלָּם מִפַּחַד מָוֶת. וַתֹּאמֶר לָהֶם הַלָּשׁוֹן: "הַרְאִיתֶם הַיּוֹם כִּי כֻלְּכֶם בְיָדִי! הֲתוֹדוֹ כִּי אָכֵן אֲנִי הַמּוֹשֶלֶת בְּכֻלְּכֶם." וַיַּעֲנוּ כָל-הָאֲבָרִים וַיֹּאמֵרוּ: "מוֹדִים וּמוֹדִים אֲנַחְנוּ! לָךְ הַגְּדֻלָּה וְלָך הַיִּתְרוֹן! לוּ אַךְ הָסִירִי מֵעָלֵינוּ אֶת-מַר הַמָּוֶת הַזֶּה." וַתֹּאמֶר הַלָּשׁוֹן לְשַׂר הַטַּבָּחִים: "הֲשִׁיבֵנִי לַמֶּלֶךְ, כִּי דָבָר לִי אֵלָיו לְטוֹבָתוֹ וְלִשְׁלוֹמוֹ." וַיּוּשַׁב הָאִישׁ אֶל הַמֶּלֶך, וַיִּתְנַפֵּל לְרַגְלֵי הַמֶּלֶך וַיִּתְחַנֵן אֵלָיו לֵאמֹר: "אֲהָהּ, אֲדֹנִי הַמֶּלֶך, לָמָה הוּצֵאתִי לְהִתָּלוֹת, וַאֲנִי הֵן הֵבֵאתִי לְךָ אֶת-הַשִּקוּי אֲשֶׁר יִתֵּן מַרְפֵּא לִבְשָׂרֶךָ." וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶך: "הַאִם לֹא פִיךָ עָנָה בְךָ כִּי חֲלֵב כַּלְבָּה הֵבֵאתָ?" וַיַּעַן הָאִיש וַיֹּאמַר: "יְנַסֶּה-נָא כְּבוֹד אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ וְיִּשְׁתֶּה מִן הֶחָלָב, אִם לֹא יַעֲלֶה אֲרוּכָה לוֹ, כִּי אָכֵן חֲלֵב לְבִיאָה הֶחָלָב, וְאוּלָם יֵשׁ אֲשֶׁר בִּלְשׁוֹן הַצַּיָּדִים יִּקָּרֵא לַלְּבִיאָה כַּלְבָּה, וְיִסַלח הַמֶּלֶךְ לְשִׁגְגַת פִּי עַבְדּוֹ הַפָּעַם, כִּי לֹא שָׁמַרְתִּי לְשׁוֹנִי בְּעָמְדִי לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ." וַיָּבֹאוּ הַדְּבָרִים בְּלֵב הַמֶּלֶךְ וַיִּשְׁמַע לָהֶם, וַיֵּשְׁתְּ מִן הֶחָלָב וַיֵּרָפֵא. בַּיוֹם הַהוּא הֵסִיר הַמֶּלֶךְ מִלְפָנָיו אֶת-גְּדוּד אֲרִיאֵל מוֹאָב וַיְשַׁלְחֵם מֵעָלָיו, וְלֹא יָסְפוּ לְהָצֵר עוֹד לְיִשְׂרָאֵל. וַיִּהְי שְׁלוֹם אֱמֶת בֵּין מֶלֶך מוֹאָב וּבֵין יִשְׂרָאֵל כָּל-יְמֵי שְׁלֹמֹה. וְהוּא הַדָּבָר אֲשֶׁר כָּתַב שְׁלֹמֹה בִמְשָׁלָיו: מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן.

בסופו של דבר מיילו יאנופולוס, הוא אדם מעניין שתקף את השיח הקרבני של זהויות שמתיר לפמניסטיות או לשחורים וכל מיני מסכנים בעיני החברה להגיד הכל ולפעמים גם לעבור על החוק, אלא אם כן מישהו יותר קרבן מהם. וכך מילו טען שהוא הומוסקסואל והרוויח חסינות ויכול היה לעלוב בפמניסטיות רדיקליות ובגזענים שחורים כוות נפשו והוא לא יצא מכלל גבולות השיח הלגיטימי. ברם, כנראה שזה לא פועל כנגד חשש פדופיליה וכאן עולמו התמוטט. ונראה מה יקרה. בכל מקרה, העניין מראה שגם אדם שלמד לנצל את המערכת החברתית ולכן להגיד דברים שאנשים רוצים להגיד ואחרים פוחדים, צריך עדיין להזהר מאוד. היה עדיף שהוא היה ממשיך לדבר על סוגיות פוליטיות חברתיות מאשר על מיניות טאבואית. כמובן שחופש הביטוי שלנו נפגע, כי כיון אנשים יחשו לנהל דיון בנושא וכך נהפוך למאובנים בסוגיות הללו ולא נקבל החלטות גמישות למצב. וסיפורו של מילו מזכיר לי מות וחיים ביד הלשון שהרי כל פירסומו הגדול, כלומר, החיים, הגיע מלשונות החדה והיחידאית. וכעת גם המות, נפילתו החברתית, בזכות אמירה שנתפסת בידי התקשורת המרכזית כתמיכה בפדופיליה. כעת מילו מנסה להרוויח את הקלף הפדופילי וטוען שהוא היה קרבן לפדופיליה בקטינותו, ונראה שזה לא עוזר לו מספיק והוא יצא מן הקנצנזוס לגמרי. מה שמלמד אותנו שהציאות לא משנה, אלא מה האדם מצהיר על עצמו בהתאם לרוח הזמן בחברה. כלומר, אם אני אטען שאני טרנס-גנדר פלואידי, ארוויח חסינות לעלוב כאוות נפשי במי שארצה ואיחשב אוונגרד מסכן שראוי ליחס מיוחד. וכן באמת רואים בסאות'-פארק ששם אריק קרטמן החליט שהוא טרנס-ג'נג'ר כדי להרוויח חדר שירותים לעצמו. ולאחר שכל הבית ספר החל לטעון שהוא טרנס-ג'נדר, אזי קרטמן חזר להיות סיס-ג'נדר.

בסופו של דבר החזקים קובעים. וזאת עד שמגיעים חזקים יותר המשנים את המצב. והעולם כמנהגו נוהג. וכמו שאמר ורקינגטוריקס ליוליוס קיסר: "הנה אני, אדם חזק אשר הובס על ידי אדם חזק יותר".

המלחמה


מלחמה היא מאבק בין גופים שונים מזוינים, לרוב עמים, שבטים או מדינות, על מנת להכניע אויב או אויבים כלשהם, ולגרום לו לקבל את דרישות המנצח. מלחמה היא הידע להרוג בגדול ולעשות בתהילה דבר שאילו נעשה בקטן היה מוביל אל עמוד התלייה. "יש לי חלומות בנפשי; החרדה שאלמלא הייתי משורר הייתי חייל."  ויקטור הוגו. "הצבא איננו ארגון דמוקרטי, זה הארגון הבלתי דמוקרטי היחיד שהדמוקרטיה שומרת כדי להגן על עצמה."  שמעון פרס.

"כאשר החיילים מגויסים לצבא ומחומשים, נכפית עליהם הכשרה מיוחדת הקרויה משמעת, שהונהגה רק בעת האחרונה, מאז שחיילים חדלו להיות שותפים לביזה. וטיבה של משמעת היא שבשיטות מורכבות ומתוחכמות, ששוכללו במהלך הדורות, אנשים המתחילים בהכשרה זו והעוברים אותה במשך תקופה מסוימת מאבדים לחלוטין את התכונה האנושית העיקרית – החופש התבוני – והם נעשים למכשירי רצח, כנועים ודמויי מכונה, בידיו של שלטון צבא היררכי מאורגן. בצבא הממושמע הזה טמונה מהותה של המרמה המעניקה לממשלות בנות-זמננו שליטה בעמים" לב טולסטוי.

stalingrad-082

"משמעת היא הכחדת התבונה והחופש באדם, ולא יכולה להיות לה מטרה אחרת זולת הכנה לביצוע פשעים מן הסוג ששום אדם אינו יכול לבצע במצב שפוי. המשמעת אינה דרושה אפילו למלחמת מגן לאומית, כפי שהוכיחה לא מכבר מלחמת הבורים בדרום אפריקה. היא נדרשת אך ורק, ובעיקר, למטרה שעליה הצביע הקיסר וילהלם השני – לביצוע החמורים שבפשעים: רצח אחים ורצח אבות. לא לחינם כל המלכים, הקיסרים ואפילו ממשלות רפובליקניות כה מוקירים צבאות ממושמעים. צבא ממושמע הוא האמצעי המאפשר להם לעולל את הנוראים שבפשעים בלי שידם תהיה בדבר, פשעים שהאפשרות לבצע אותם היא המכניעה את העמים למרותם" לב טולסטוי.

"חזור עם המגן שלך או עליו!" "שום דבר לא מריח טוב יותר מגופת אויב מתה!" (אימרות יווניות).

כיצד אמור להיות מעמד האישה בעידן פוסט-מודרני?


נשאלתי לא מזמן בעניין דעתי על הכיצד אמור להיות מעמד האישה בעידן פוסט-מודרני? וזו תשובתי ששלפתי מהמותן:


"יש כאן נידון של המצב התרבותי ונידון של אנשי הפוסט-מודרניזם, מכיוון שזה עלול להיות ארוך, אבחר במצב הקיים ולא בהגות הפוסט-מודרנית, ברם ברור שאגלוש מעט. זה מקל עלי כך.

לעניין שלנו, בעולם הפוסט-מודרני מפרקים זהויות וסטרוקטורות, כבר לא מקבלים את מבני התרבות הישנים. בעולם הפוסט-מודרני טוענים שהאדם לא בדיוק סובייקט ומושפע מאפיסטמות או דיסקורסים אשר מעצבים את האדם,  יהיה אשר יהיה, הם מסירים את האחריות מן האדם. ואגב יש פמיניזם פוסט-מודרני הידוע בכינויי 'פמיניזם קווירי'. וגם לפני כן היה פמיניזם זהותני של תתי-זהויות. שם כל אחת השמיצה וממשיכה כעת להשמיץ את הקבוצה האחרת מפאת שהיא לא מייצגת אותה. חוץ מהקבוצה הלבנה שאכולה בדיסקורס אפיסטמי של לוזריות.

במצב זה של סגנון ביטוי כוחני על בסיס התחזות לקרבן כדי להשיג יותר כוח בחברה, נוצר מצב שההומו טוען שהוא יותר גרוע במצבו החברתי ונרדף על ידי ההגמוניה הנשית שמתיימרת להילחם בגבר הלבן הפטריארכי. אולם בפועל זה כדי להמשיך לשרת אותו ולדכא את המוזרים-הקווירים הרוצים או חייבים ליצור תרבויות חדשות המתאימות לזהות האישית שלהן. ולכן הן מנציחות את מצבו הבעייתי של ההומו. בפועל עם טיעונים קרבניים כאלו ההומו-הקוויר גובר על רוב מתחריו ללא דיון בכלל, עד לטרנסג'נדר. וכך בחברה נוצרת שיחה קרבנית חסרת סולדיאריות.

אי לכך בעולם הפוסט-מודרני וגם במצב הזה אנשים כבר לא מאשימים קבוצות אלא תנאים. בהתחלה הם עדיין חותרים לפריווילגיות. אולם לאט לאט הם מפנימים שאין את מי להאשים. הם מתחילים להבין שהעולם נחלק לסוגי אנרגיה-כוח ותו לא. וזה אומר שאין מעמד אשה. ולדוג' מלכת אנגליה היא אישה והיא דיכאה נשים באפריקה. ולהגיד שהיא פטריארכית זה לפרק את המגדר הנשי, שהרי גם אישה יכולה להיות עם תרבות גברית, אז מי קבע שיש לאשה מגדר משלה ולא רק מין משלה.

cg00as1u4ae-rsv

ויש כיום אסכולה קירארכית, שאומרת לזנוח את העיסוק במעמד, ובמגדר וסמכות שזה מהותנו אלא לחקור את הכוח וזה חזרה לפוקו או להגות כאוס בסגנון של אפיקורוס, מקיאוולי והובס. וזה מנקודת מבט פמיניסטית. ואי לכך בשלב הקרוב זה הולך להוריד את מעמד האשה לאחר עלייה קצרה מבחינות של שוויון בין בנ"א. וזאת כי עם הגות כאוס ניתן להצדיק בקלות דיכוי ואז העולם יחזור לדכא את החלש ולאט לאט תיווצרנה זהויות מדוכאות. וזה יהיה כמו ההגדרה השרירותית-יחסית של האבחנה אשה. כלומר, שם הקבוצה יביע חולשה ובעולם יהיה היררכיות וכמו שפעם המילה אשה הביעה חולשה ושעבוד כך יהיה עם קבוצות חדשות בעתיד. ניתן להמר שהאשה תמשיך להיות חלשה בגלל שהיא פחותה מן הגבר מבחינת כוח פיזי ויכולת שכלית. אולם אין זה מחייב שיתייחסו לכל הנשים כך, אלא שככל הנראה תיווצר קבוצה כזו שתזכה ליחס כוללני. בהצלחה!".

נסטור מאכנו


נסטור מאכנו או נסטור מאחנו – התבקשתי לכתוב ביוגרפיה קצרה לאיזה פרויקט. החלטתי לבחור באיש מעניין בעל השקפת עולם מנוגדת לשלי. ברם, הנני עדיין רואה בו דמות למופת והחלטתי על אף שמרנותי הספקנית לכתוב עליו. הנה הטקסט להלן.


נסטור מאכנו נולד באוקטובר 1889 למשפחת איכרים עניה בדרום אוקראינה. עוד לפני גיל עשר עבד למחיתו כרועה צאן. בגיל שתים עשרה נהיה פועל חקלאי. שלוש שנים אחר כך כבר עבד בבית-יציקה. וכשנתיים אחר-כך, בעקבות מהפכת 1905, החל להתעניין במדיניות פוליטית. בעקבות אמונתו שיש לבצע טרור אנרכיסטי, בגלל הדיכוי החריף לאחר מהפכת 1905, היה מעורב ברצח שוטר. מאכנו נתפס ונשלח למאסר עולם.

מאכנו היה מרדן גדול בכלא וכתוצאה מכך נכבל רבות בשלשלאות של ברזל בתא ענישה. ומחמת זאת הוא רחש שנאה אדירה לבתי כלא. ובהמשך חייו דאג לשחרר אסירים מבתי כלא ולהרוס את מבנה בית הכלא. ויש גם האומרים שבגלל כליאתו בשלשלאות של ברזל בסיביר הקפואה הוא לקה בשחפת שממנה מת.

volyaabo_vsi_ydut_na_huy-_holstakryl-_i-_semesyuk

איור של נסטור מאכנו

לאחר מהפכת פברואר 1917, נסטור מאכנו שב מהכלא לכפרו גולאי-פוליה והתקבל בכבוד גדול. מיד ניסה לארגן התארגנות אנרכיסטית כשחבריו התנגדו מכיוון שראו בזאת סמכות דכאנית. הם חשבו שאסור לארגן כל פעילות המונית, ושליחיד כפעולה פוליטית מותר לבצע רק תעמולה. הוא חלק עליהם והצליח להקים ארגון אנרכיסטי ונהפך לראשו.

בעקבות ניסיון הפיכה צבאי כושל בפטרבורג, הסובייט של פטרבורג קרא לעזרת העם להגן על המהפכה. כעת נסטור מאכנו החל ביישום רפורמות שמאליות באזורו, שזה אומר הפקעת אדמות של אחוזות גדולות, מפעלי תעשייה ובתי מלאכה, וזאת בהתאם לאמונתו האנרכיסטית ששללה רכוש פרטי. כשהצבא הלבן החל לפעול באזור, אזי הבולשביקים חילקו לאנרכיסטים של מאכנו נשק וכך נהיה בעל כוח צבאי.

לאחר הסכם ברסט-ליטובסק שהעניק עצמאות לאוקראינה, נוצר מצב שבו חיילים אוקראינים החלו להגיע לאזור של נסטור בדרום אוקראינה. הכוחות האדומים לא ניסו או לא הצליחו לעצור את האוקראינים וכך נסטור מאכנו הבין שהוא צריך לדאוג לאזורו ולהגן על המהפכה. הוא ארגן אסיפה המונית ובה גייס מתנדבים שהעמידוהו כמפקדם. הוא עדיין ניסה לעבוד עם האדומים. אולם הם לא עבדו ביעילות ותיאום וכל הזמן נסוגו ונתקפו בפאניקה.

בזמן שנקרא להתייעצות על ידי מטה האדומים באזור, האוקראינים השתלטו על אזורו, גולאי-פוליה. ובאותו הזמן הצ'קה החלה בפעילות אנטי-אנרכיסטים. האנרכיסטים הבינו שהם חייבים לדאוג לעצמם. הם עשו ועידה והחליטו להילחם עוד מס' שבועות לאחר הקציר כנגד כוחות הממשלה האוקראינית.

במקביל הוא החליט ללמוד את השטח מבחינה מדינית-פוליטית. הוא נסע לרוסיה למס' שבועות ללמוד את המצב ואפילו נפגש עם לנין. ולאחר מכן חזר לאוקראינה והחל במלחמת גרילה עד שנהפך לשלטון מסודר. לאחר שקיבל כל מיני צווים מהבולשביקים, הוא הוקיע אותם על זאת שהם לוקחים מונופול על המהפכה. ובמקביל הוא נלחם בלבנים ובצבא אוקראינה. לאחר מכן האנרכיסטים באוקראינה עשו קונגרס והחליטו שמהפכה מוצלחת צריכה צבא סדיר ולא רק מתנדבים. באותו הזמן באזורים שתחת הצבא האדום באוקראינה החלו בהחרמות מזון, והאיכרים החלו להתמרמר. הצבא האדום חשש שתתחיל מהפכה אנרכיסטית בכל רוסיה והחל שוב לרדוף את האנרכיסטים. אולם עקב פוליטיקה מקומית כנגד אויבים משותפים האדומים פנו שוב לשת"פ.

לבסוף האדומים שבו להילחם בו וכיתרו אותו עד שהוא נאלץ לברוח על ידי פריצת הכיתור לרומניה. מאז הוא היה בגלות ובעוני. הוא מת משחפת שיש הטוענים שנגרמה לו עקב שהות בקור בסיביר, ככתוב לעיל.

540px-makhnowia

אזור פעילותם של אנשי מאכנו באדום על מפת אוקראינה

אני מחבב אותו מאוד מכיוון שהוא מראה שגם אדם פשוט עם שאיפות בתנאים הנכונים יכול להפוך לאדם גדול. מאידך גיסא, אני מבקרו שהוא היה צריך להיות ריאליסט ולא אידאליסט, וכך להימנע משת"פ עם השלטון הבולשביקי הבוגדני ולא לשתף עמם פעולה שוב ושוב כנגד הלבנים. ועל אף שהוא היה בעל משנה אידאולוגית שונה משלי, הוא עדיין דמות שניתן לשאוב ממנה השראה וללמוד מכישלונה כיצד להיות ריאליסט טוב.

הרהורים בעקבות קריאת הספר 12 שנים של עבדות


הרהורים על טבע האדם, צדק ומוסד העבדות בעקבות קריאת הספר 12 שנים של עבדות


סיימתי כעת לקרוא את הספר 12 שנים של עבדות שנכתב על ידי הסופר המוצלח סלומון נורת'אפ. הספר עצוב ומשעשע. בסך הוא נחווה כמו קריאת ספר הרפתקאות שבו הגיבור מנצח את כל המכשולים. הסופר מוצלח מאוד ואין ספק שמעמדו כאיש חופשי שנחטף לעבדות על ידי בני עוולה משרת את העמדה כנגד מוסד העבדות. האדם "הנאור" חושב לעצמו שהרי הנה, איש חופשי ומוכשר מאוד נחטף לעבדות בניגוד לחוק והמוסר, תראו מה מוסד העבדות פועל.

אני נוהג לקרוא ולצפות סרטים וספרים על אותו הנושא ובכך לחוות את העניין טוב יותר. אני ממליץ גם לקוראים לעשות כך. אך אין זה אומר שצריכים לעשות זאת מיד. אפשר לחכות מעט וכך עדיין חווים תחושת חידוש. הסרט אגב, גם טוב מאוד ומומלץ.

סלומון נורת'אפ היה כושי אדם שחור מאזור מדינת ניו-יורק אשר נחטף לעבדות בוושינגטון די-סי למשך 12 שנה ושהה בעיקר בלואיזיאנה. הוא מספר בשפה יפה ועשירה מה אירע לו ומה הוא חש. הוא מתאר דמויות בצורה נחמדה. וכן מתאר את ההווי ואת המלאכות של העבדים. וכמובן שיש לו טקסט חביב ומשעשע מאוד על סוגיית העבדות לקראת סוף הספר. ובנוסף יש לו קטע שבו הוא מזלזל בגישה הנוצרית הצבועה כביכול של בעלי העבדים. הם שהקפידו להתחתן על פי דת ישו ושמרו על כבוד נשיהם ובנותיהם בגלל שהם טענו שהאל ציווה להתחתן וכדומה, הם אותם אלו שנהגו לזווג את העבדים שלהם ללא שום טקס דתי אלא בצורה חופשית כמו שחיות מזדווגות בשדה, כנראה מתוך רצון לחסוך טורח. לבסוף הוא הצליח לפנות אל גורמים בניו-יורק שם הכירוהו כדי שיביאו לשחרורו מעבדותו הלא הוגנת.

קראתי את הספר ושאלתי את עצמי מה יש לי להגיד על הנושא של העבדות?! עניתי לעצמי: שאכן זה סיפור מצער ומרגש מאוד. אולם בגלל שמישהו מזייף שטרות לכן אבטל את השטרות בכל העולם?! הנני איש פשוט שחי בעולם שאינו ברור. ולפיכך הנני מקדש את הקיים. אני מבין את העבדים שבורחים אל חירותם. שהרי כמו שנוצרה הנורמה של העבדות על ידי החזק כך ניתן לברוח אל החופש על ידי חזק אחר בפועל.

בסופו של דבר אין לי בעיה מהותית עם מוסד העבדות. וכי אין היום עבדות עדיין בעולם בהודו או באפריקה?! וכי צבא ההגנה לישראל לא משעבד חיילים לשלוש שנים בעל כורחם?! וכי בעולם החרדי או הערבי אין אנשים המשועבדים לכללים חברתיים-דתיים בעל כורכם?! העבדות היא חלק בלתי נפרד מהעולם שטבעו היררכי כוחני. ומאוד מובן שנהגו לחשוב שאדם יכול להיחשב כרכוש ולא כישות עצמאית. החיים עניין גם של נורמות.

ועדיין, מותר לנו הפריבלגים או אלו החשים כך להיות נחמדים אם אנו אוהבים זאת מבחינה אסתטית ולקדם את הערכים הרוחנייים שאנו אוהבים ולבטל את מוסד העבדות ולהשאיר העבדות תחת שם אחר. מותר לנו גם להחזיק עבדים על פי חוק המשועבדים לשכר דירה גבוה וכד' רק זה יכול להיות נחמד אם נעיר פנים לחלשים מאיתנו ונקל עליהם את החיים עד למותם.

12 שנים של עבדות נכתב על ידי סלומות נורת'אפ. נכתב במקור בשנת 1853. יצא לאור בשנת 2014 על ידי  הוצאות ציבלין ודיונון. הספר מורכב מ-199 עמודים.

קללת המשאבים של השמאל בישראל ורצח יצחק רבין


ברביעי לנובמבר 1995 נהרג אחד מאזרחי המדינה אשר עבד לפני מותו כראש ממשלתה של מדינת ישראל. הלה נהרג מחמת חדירת קליע לגופו. הוא מת תחת טיפולם של רופאים עם דם על הידיים במרכז הרפואי תל אביב (איכילוב). שמו של האזרח היה יצחק רבין ומי שגרם למותו הוא יגאל עמיר. רבין היה ממפלגת העבודה המזוהה כיום עם השמאל בישראל ויגאל עמיר היה ימני מוכרז על פי עצמו. לאחר הרצח גורמים בשמאל נוהגים להאשים את הימין בגרימת הרצח. בנוסף הם נוהגים להגיד שהימין רצח את ראש הממשלה ובכך הוא גנב את השלטון מהשמאל.

זוהי רשומה לרגל יום הזיכרון למותו של ראש הממשלה.

2102054481

וכך כתב אקטיביסט המשתייך לארגון בצד השמאלי של המפה הפוליטית:

לצד העיסוק ביצחק רבין האיש, ברצח שלו ובמורשת הפוליטית שהותיר אחריו, חשוב לא פחות להיזכר בעובדה הבאה: רצח רבין היה אות הפתיחה של התפרקות השמאל הפוליטי בישראל ושל עליית הימין הדתי, כפי שאנחנו מכירים אותו היום. מבחינת הימין הדתי – כבר קשה להאמין – תחילת שנות ה-90 היו שנים של מצוקה קיומית ואנדרדוֹגיוּת מלנכולית... רצח רבין הזניק את הימין הדתי מסקטור שולי יחסית למגזר שמוביל ללא עוררין את מחנה הימין – עד כדי כך שהיום מדינת ישראל כולה יוצאת למאבקים מדיניים, כלכליים ובינלאומיים על סוגיות שבעבר עניינו אך ורק את הנהגת המתנחלים (שממשיכים להציג את עצמם כמיעוט נרדף). תפילת יהודים בהר הבית – רעיון מופרך ושולי עד לפני כמה שנים – היא דוגמה מובהקת לכך.

ניתן לדון האם הוא התכוון לכך שהימין רצח את האיש היחיד המוצלח של השמאל או לחלופין שבגלל רצח רבין הימין הרגיש נרדף ונאלץ להיות ממלכתי יותר ופחות מגזרי ובכך הוא יכול היה לצאת מהגטו התרבותי שלו. ושהוא בעצם משווה בין ניוון השמאל לעליית הימין. ברם, עדיין לא ברור לפי דעתו מדוע השמאל נהפך לסקטור שולי. וניתן להבין שרצח רבין גרם לזאת כמו שהוא כתב שרצח רבין היה אות הפתיחה של השמאל.

ועדיין לא ברור לי מדוע השמאל לא הצליח למנף את הרצח לטובתו. הרי מי רוצה לתמוך באנשים שגרמו לרצח, ומי לא חש אהדה כלפי נרצח?! לא ברור גם מה גרם לשמאל להתנוון ולא למצוא רעיונות לקדם את עצמו בספירה הרעיונית-חברתית-פוליטית במדינתנו האהובה.

בעקבות שאלות אלו אביא הסברים אחרים לירידת קרן השמאל בישראל בגלל רצח רבין

  • ניתן להגיד שמכיוון שרבין היה ניצי-'בטחוניסט' ופרס יונה-איש-שלום, שזה גרם לשמאל להיות פחות ריאליסט ובכך לאבד את הלגיטימציה שלו בעם. אולם זה לא בדיוק רצח רבין שגרם לנזק, הזה אלא בחירתם בפרס ודומיו. וכך אם השמאל שגה, קשה להטיח את כל האשמה על הימין בנושא הזה. ובפרט שרצח על ידי ימני אמור לגרום לאנשים לברוח מהימין ככתוב לעיל.

לפיכך דעתי היא שהימין ניצח למרות הרצח. וכמובן שהרצח לא הזניק את הימין הדתי בבחירות הללו. הרצח הזניק את השמאל. ולמרות זאת השמאל הפסיד. ובהמשך הפסיד עוד יותר במאבק התרבותי-פוליטי במדינה.

ואם בהשערות ללא בסיס עסקינן, אזי אפשר להגיד שאולי הימין הוזנק כי הוא זייף בקלפי וכך צבר כוח ולא בגלל הרצח.

  • ושמא בגלל משיחיות של גורמים המזוהים עם השמאל, והם נתפסו כאנשים לא שפויים.
  • בנוסף, ייתכן שזה בגלל הפיגועים מהרש"פ בעידן שלטון השמאל והעם רצה מישהו שיגן עליו. וכן אפשרי שזה בגלל העלייה מבריה"מ, שהם היו אולי בעלי תרבות ימנית או תיעוב נגד השמאל עקב הסבל במדינה השמאלנית שלהם.

קללת המשאבים ורצח רבין

ב-1959 התגלה בהולנד גז רב והם העבירו את רוב הגז לייצוא. העניין גרם לייסוף המטבע שלהם. וכעת הם התקשו למכור תוצרת מחמת שהמטבע שלהם היה חזק יותר לעומת מטבעות אחרים. אולם הם עדיין חיו ברמת מחייה בהתאם לשווי הישן של המטבע. העניין הוביל לירידה בייצוא ובאבטלה. וכיום קוראים לסוג זה של קללת המשאבים המחלה ההולנדית. העניין כעת מובן שההסתמכות על משאבי הטבע יכולה להוביל לניוון מסוים של המדינה ובכך המדינה יוצאת מופסדת. גם אמא אפריקה סובלת רבות מקללת המשאבים. ביבשת עתירת מחצבים זו. המשאבים גורמים לכך שהשלטון משקיע בייצוא המשאב כדרך להכניס כסף למדינה. ובכך הוא משאיר את מדינתו בתת-פיתוח, וכשנגמר המשאב או כשיורד ערכו מצבו רע. כמו כן, המשאבים גורמים ללחימה על המשאב ולפרוץ מלחמות ומלחמות אזרחים. ובנוסף לשחיתות של פוליטיקאים שחומדים הכסף לעצמם, שהרי הוא מגיע מהמשאב ולא מכיסו של האזרח. עוד דוג' מעניינת לכך, היא הנצחת התלות של אפריקה בידי המערב על ידי תעשיית הצדקה. ישנם "ארגוני צדקה" אשר מעניקים כסף לקטועי גפיים מחמת איזו מלחמה. אך המקומיים במקום לנצל את הכסף ולקדם את המדינה, הם משכנעים אנשים אחרים לקטוע את אבריהם ובכך להשיג כסף מהמערביים הטיפשים. אולם בפועל אפריקה מערב יבשת חלשה ובתת-פיתוח אשר לא מתחרה במערב. הכסף המגיע בחינם לאפריקאים-האפריקאים הוא משאב טבע שאין הם צריכים לעבוד בשבילו ואשר מביאם לניוון. וכשהם בתת-פיתוח, הם תלותיים במערב ונאלצים למכור את תוצרתם ואת כוח עבודתם בזול. וכך אנו המערביים מרוויחים.

wwf_infographic_virunga_oil_curse

לפי דעתי יתכן שההסבר הטוב ביותר הוא שהשמאל נתלה ברצח רבין כמשאב טבע והחל לסבול מקללת המשאבים מבחינה אינטלקטואלית, וכך הוא התנוון.

במקום להתאים את עצמו מבחינה תרבותית לעולם הפוליטי של היום ולחדש בתחום, הם בשמאל נהגו לנבוח: 'אתם רצחתם לנו את רבין', שוב ושוב ככלב אשר שב על קיאו. בעוד שבזמן הזה הימין היה מוכה אשמה ובושה והחל לחשוב על דרכים מעניינים לייצוגו ולהבנת העולם. וייתכן שזה מה שכעת עובד לו באופן זמני עד לבואה של תרבות עולה אחרת שתביס אותו וכתוב במקורות: "על דאטפת אטפוך וסוף מטיפייך יטופון".

לסיכום, השמאל הרס את עצמו.

ניצול נשים על ידי טראמפ והפללת מנהיגים בעידן הבחירות – דיון


"כשאתה כוכב נותנים לך לעשות הכול", נשמע טראמפ אומר לבילי בוש, מנחה של תכנית הבידור "אקסס הוליווד", בעת שהשניים היו על אוטובוס בדרכם לסט של תכנית אופרת הסבון "ימי חיינו", שבה התארח טראמפ. "תפוס אותן באיבר המין שלהן (השתמש במילת הגנאי "פוסי"). אתה יכול לעשות הכול". כך התפרסם לא מכבר לגבי המועמד הרפובליקני לנשיאות ארה"ב, דונלד טראמפ.

'פלונית' שיודעת שהנני מחבב את 'הדונלד' ניהלה איתי דיון חיש לאחר התפוצצות הפרשה. אקווה שזה יעניין אתכם. הנה הטקסט אשר צורף באישורה:

"פלונית: הבנתי מאתרי החדשות כי טראמפ מנצל נשים.

אני: הקשר?

פלונית: קראתי חדשות.

אני: אנו דיברנו על טראמפ בהקשר הזה לאחרונה?

פלונית: לא.

פלונית: אולי כך ירד לך ממנו 🙂

אני: באופן אישי זה לא נעים.

פלונית: כלומר?

אני: אני אוהב לשלב בין ערכיי האסטטיים לתפיסותיי הפוליטיות. וכאן יש בעיה. ברם, עדיין הוא חומר הגלם הריאליסטי שהמדינה זקוקה לו על פי דעתי. אני מבקר את עצמי מזה זמן מה שאיני מנהיג מוצלח, על אף שאנשים רבים חושבים אחרת. ומזמן שמתי לב שמנהיגים "אמיתיים" מוצלחים הם אנשים אכזריים ורודפי, כולאי ומנצלי נשים. וכל שאינו אלפא מייל טורף איננו מנהיג מוצלח. המאבק על האשה נהפך מהר מאוד למאבק ייצוגי על משאבים וזאת שמין האשה הוא כמו כסף, יש לו שווי חברתי-סימבולי ומי שמחזיק באשה או בנשים נתפס כמוצלח (אולי זה מכיוון שבימים עברו היו צריכים לרכוש נשים, ועל כן מי שהחזיק אשה נתפס כעשיר, קל וחומר כשיש לו מס' רב של נשים.). וגם אם האדם לא שורד עם האשה או סובל כעת מזוגיות לקויה, הוא עבר שלב, ובתדמית הציבורית נחשב אדם ראוי ומוצלח. בעוד שההססן ובעל האחריות ייתפס כחלש, רכרוכי וחסר יכולת החלטה.

פלונית: אהבתי מאוד את ההסבר שלך על המבט הגברי-חברתי כלפי הנשים. מעניין גם מה שאתה אומר על גברים טורפים הנתפסים כמוצלחים. לפני זמן לא רב התפרסמו סיפורים על שחיתויות מיניות של רחבעם זאבי 'גנדי', זה תואם למה שאתה אומר. ועדיין אני חושבת שצריך מנהיג ראוי שלא יקדם שחיתות מוסרית. מנהיג הוא סמל לחיקוי, ואם נושחת למה לנו מדינה. בנוסף, מנהיג מושחת יכול להשתלט על המדינה ולהיות דיקטטור. ולכן לא כדאי לבחור בו. אתה ככל הנראה תגיד שכל מנהיג עלול להיות מושחת ושלכן יש עניין לאזרחים לקדם מוסדות לפיקוח על המנהיג שלא יסתאב. ומתאים לך להוסיף שעדיף מנהיג מושחת, כי כך הציבור עירני ובעל מודעות לפיקוח. וזאת בשונה ממנהיג הנתפס כישר ונקי כפיים.

אני: יש כאן מקום למחקר פסיכולוגי, צריך לבחון הקשר בין מוצלחות של אנשים וניצול וניצול נשים בפרט. טראמפ סוטר לי על פני. טראמפ מראה לי שוב ושוב שהשיטה היא לעבוד כמו הנבל. טראמפ מראה שהחינוך שקיבלתי כושל ואני תמים. טראמפ גורם לי לחשוב שיש למצוא איזון בנושא. וגם אם אני חלש ולא אהיה מוכן לעשות הכל, עלי לפחות ללכלך את שמי כדי שאתפס כאחד המסוגל להכל. נחמדות לא עובדת, אלא האכזריות והפגנת האלימות. הכוחניות היא כריזמטית והנחמדות נתפסת כחולשה ואנטגוניסטית. אני לא נבהל מהצהרות, השאלה היא במעשים. וייתכן שטראמפ התרברב ושיקר. אולם בכזה מצב איני יודע מי הוא טראמפ האמיתי. כך שאני שופט על פי הדימוי וזה לא מרנין.

פלונית: נשמע שירד לך ממנו, הנה, אתה טוען שאולי הוא מנהיג בעל ידיים מלוכלכות. בנוגע למחקר שלך, אתה יכול לנסות. אנו חיים במדינה חופשית.. יהיה מעניין לראות הכיצד תיכשל.

אני: לא ירד לי לגמרי, יש הרבה מה ללמוד ממנו. בנוסף, לעולם לא טענתי שהוא דמות מופת. ראי את טראמפ, הוא גיבור אמיתי. גם במצב מצוקה כביר, כמו במקרה שלנו, הוא לא נבהל. הוא פונה לעם ומתנצל, לא מתפטר. הוא מפגין עוצמה. והעם מגיע להריע לו. בתמורה הוא יורד מ'מגדל טראמפ' לעם, וכן הוא מפגין כוח ונחישות גם מול הפגיעה בכבודו על ידי בכירי מפלגתו ובתקשורת. אין הרבה אנשים שהיו סובלים את המשבר הזה מבחינה פסיכולוגית. זה מזכיר לי סצנה מפורסמת מהסרט 'חלף עם הרוח'. סקרלט נתפסה מנשקת את אשלי, בעלה, רט, לא מתרגש במיוחד. היא פגועה ומבוישת ומסתגרת בביתה. באותו הזמן הייתה מסיבת יום הולדת לאשלי וכל החברים מהכפר אמורים להגיע. סקרלט מעדיפה להמשיך להסתגר כדי לא להיות מטרה ללשונות הרעות. רט אומר, שהפוך, עדיף ללכת כמו אדם אמיץ למסיבה, מובל כולם ולהקרין גבורה ולא חולשה. וכך הציבור יתפעל ולא ילעג לה. לטראמפ יש את זה באופן "טבעי".

bn-qf104_1011tr_gr_20161011142434

טראמפ בכניסה ל'מגדל טראמפ' בניו-יורק "יורד" למעריציו הרבים שבאו לתמוך בו לאחר הסקנדל התקשורתי שהוזכר קודם בלינק

פלונית: יש הרבה מושחתים שלא מודים באשמה עד הרגע האחרון ומשחקים אותה אנשים ישרים עד הסוף המר. ביג דיל.

אני: עדיין, הרבה פושעים, לא עושים את המשחק מול החברה. אני עדיין רואה בזה גבורה מסוימת.

אני: יש כאן עוד בעיה, זה לא הוגן כלפי העם כשמישהו רץ מטעמו, אזי תובעים אותו. אם היו תובעים את האיש לפני שהיה נבחר, אזי העם יכול היה לבחור מישהו אחר ואולי אפילו הגון יותר. כעת העם בעל העמדה הפוליטית הספציפית המעוניין להצביע למפלגה מסוימת מפסיד מועמד היכול להביס את המועמד הנגדי. בעוד שאם האיש הנבחר היה מופלל בזמן הבחירות המקדימות במפלגה המסוימת, אז העם יכול היה לבחור מישהו ראוי יותר. לפיכך אני אמליץ עדיין לבחור באיש. ואם יתברר שהוא יופלל, אזי סגנו יוכל להחליף את מקומו. וסגנו ייצג את העם שבחר בקודמו.

פלונית: אני מבינה את הצד שלך. אך עדיין מה תגיד כשהוא יעשה פשע בזמן הבחירות לאחר שנבחר כמועמד של מפלגה?

אני: אם המועמד מסכן חיים או אפילו רכוש צריך לעצור אותו ובעצם מתכנן לעבור על החוק. אולם אם מדובר על משהו מפעם או אפילו משהו חדש ולא משהו לעתיד, ניתן לפקח עליו שלא יעשה עוד פשעים. ואחרי הבחירות המפלגה תמנה לו יורש, אם ימצא אשם על פי המערכת המשפטית. הבעיה היא שיש מנהלי קמפיינים שעובדים בכל שיטה כדי להגיע לניצחון. לפעמים הם ממציאים עלילות שהן עורבא פרח והמועמד פורש מרוב בושה או כי מבין שהציבור חושב שהוא אינו ראוי. זה פוגע בעם ויש למנוע את העניין הזה.

פלונית: הנחת את דעתי.

אני: תודה רבה.

פלונית: 🙂 ".

סוף.

פוסט קצרצר לרגל יום הכיפורים לגבי חשבון-הנפש ובחירה חופשית


על עשיית הסליחה, המחילה, הכפרה, הווידוי, חשבון-הנפש והתשובה, שהאנשים נוהגים לעשות או אשר חושבים שהם עושים


כל שנה לקראת יום כיפור כל מיני פוליטיקאים ואזרחים נוהגים לבקש סליחה ומחילה או לעשות תשובה על חטאים שהם חושבים שהם עשו. אולם לא רק ביום כיפור, אלא במשך השנה אנשים מבקשים סליחה וכדומה. גבר שפגע בגבירתו מבקש סליחה וכן להפך.

ונשאלת השאלה מה המשמעות של הטקסים הללו של בקשת הסליחה ומחילה?

לכאורה המעשים הללו קשורים לרעיון שנעשה דבר רע או לא נכון ואפשר לתקן המעשה הרע או הלא נכון שנעשה על ידי מילים או מעשים או כל צורה אחרת שנתפסת כפוגענית כלפי האדם ואפילו על ידי מניעת המעשה הנכון במסגרת אחריותו של האדם. פרקטיקות אלו נתפסות איכשהו כמעידים על התנהגות עתידית או של ההווה או מעידים על התרחקות מן העבר (הסליחה-המחילה, הכפרה, הווידוי, הצגת החרטה והתשובה כנראה קשורים להתנהגות עתידית, תלוי, כמובן, בשאלה מה האינטרס במעשים הללו, שהרי מה העניין לדון בעבר ללא משמעות של הווה או עתיד?!).

הדברים הללו, לפי בני האדם מן היישוב, מבוססים על זה שהאדם טועה. ברם, מניין לנו לדעת שהאדם בכלל מסוגל לטעות?! שהרי לכאורה כשהאדם מקבל החלטה הוא מבצעה לפי מה שמשתלם לו. בדיעבד התברר לו שזה לא משתלם לו. אז, אם כן, במה הוא טעה?! האם יכול היה בהתאם לשיקול דעתו לעשות אחרת?! לכאורה זו טעות בקבלת החלטות ועל כן מה העניין בכל הטקסים הללו?!

הנה, אפשר להגיד שהוא לא יכול היה כלל לעשות אחרת! האיש קיבל החלטה וביצע אותה בהתאם למה שחשב לנכון באותו הזמן! ההיגיון מחייב שהאדם אינו טועה כלל ואינו מסוגל בכלל לטעות, שהרי האדם קיבל ההחלטה ופועל לפי הדברים שכך חשב. והם גרמו לו לעשות את מה שהתברר בשפה המדוברת של ההמון כ"טעות". ואם נגיד שהוא לא בעל בחירה חופשית ולכן הוא לא קיבל באמת החלטה, אז אין לנו במה לדון בנושא שהרי אין לו בחירה חופשית.

יהיו אולי אי אלה אנשים שינסו לטעון, משום מה, שהאדם הוא רציונלי באופן חלקי. ועל כן יש מקום לטעות. ואני לא מסבירם, כי איני מבינם כלל. בעיני, הם הוכיחו שעוד הפעם הם חייבים להגיד מה שהם חושבים, ותו לא. הרי, סוף כל סוף כשעשו את אשר עשו, הם היו בטוחים שזה מקדם אותם, אזי איך הם יכולים לטעות?!

ידועה השאלה המפורסמת, מה האדם עושה כשהוא עייף, רעב וצמא באותה המידה, מה הוא יחליט לבצע קודם לשאר צרכיו?! יש האומרים שלפי מה שחושק יותר כך יחליט. כלומר, אין לו באמת בחירה, אחרת הוא ימות מרעב, צמא או עייפות כי הוא לא יוכל לקבל החלטה. וגם אם נגיד שהוא יטיל גורל וכך יחליט מה לבצע קודם. עדיין לא הייתה לו בחירה לגבי הטלת הגורל. [ואם אנו אומרים שהאדם מקבל החלטות בהתאם למה שהוא מעוניין יותר, אזי אנו מגיעים למצב שלכאורה איבדנו את האקסיומה שיש לאדם בחירה חופשית שהרי כל דבר שהוא מחליט זה בהתאם לסולם הצרכים שתנאי חייו מכתיבים לו.] ועל כן המסקנה הפשוטה היא, שבהכרח אין מקום או משמעות לטעות אצל האדם. אין מקום לבקשת הסליחה, ואין מקום לסלוח לאחר. אין מקום לאמירת הווידוי. אין מקום להבעת החרטה. אין מקום לעשיית התשובה.

כשבני האדם תובעים התנצלות ובקשת מחילה ודואגים להראות חרטה מהאנשים ושאר ירקות, הם מוכיחים שבני האדם אינם רציונליים. כמובן שאם בני האדם אינם רציונליים אין מקום להקשות קושיות על בני האדם, מדוע הם מתנצלים ותובעים התנצלות וכו', שהרי סוף כל סוף בני האדם אינם רציונליים, ועל כן הדיון תם.

דברי ריאליסט שמאלי  הממחישים את האג'נדה הריאליסטית בפוליטיקה ובדיפלומטיה


הרוצה בשלום: כוח ודיבורים בין בוז’י לאובמה – http://wp.me/p1YoCq-WR

פילגש בגבעה


אחד האירועים שקרו על פי המסורת היהודית בט"ו באב זהו הצלת שבט בנימין מכיליון עקב זאת שחוסלו כלל אנשי השבט, הגברים והנשים, מלבד שש מאות זכרים. כיום הציבור חוגג גם את הסיפור הזה כ'יום האהבה'. ברשומה זו אביא היבט אחר של הסיפור פילגש בגבעה והצלת בנימין מכליון שבטו. מסיפור זה ניתן ללמוד רבות על ערכי התקופה ועל יחס רכושני לאשה החלשה.


Artwork by Pieter de Grebber, The laborer of Gibea offering hospitality to the Levite and

ויאמר האיש הזקן שלום לך רק כל מחסורך עלי רק ברחוב אל תלן – שפטים י"ט, כ' -פיטר דה גרבר

כתוב במשנה במסכת תענית:

"אמר רבן שמעון בן גמליאל לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים שבהם בני ירושלים יוצאין בכלי לבן שאולים כדי שלא לבייש את מי שאין לו וכל הכלים טעונין טבילה ובנות ירושלים יוצאות וחונות בכרמים וכך הן אומרות שא נא בחור עיניך וראה מה אתה בורר לך אל תיתן עיניך בנואי אלא תן עיניך במשפחה וכן הוא אומר צאנה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעיטרה לו אימו ביום חתונתו וביום שמחת לבו ביום חתונתו זה מתן תורה וביום שמחת לבו זה בניין בית המקדש יהי רצון שייבנה בימינו", (תענית ד ח').

הגמרא שואלת מה אירע באותו יום של ט"ו באב. בתלמוד בבלי במסכת תענית כתוב כך:

"אמר רבי שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיוה"כ:.. אמר רב יוסף אמר רב נחמן: יום שהותר שבט בנימין לבוא ואיש ישראל נשבע במצפה לאמר איש ממנו לא יתן בתו לבנימן לאשה. מאי דרוש? אמר רב: 'ממנו' – ולא מבנינו". (תענית ל:)

כלומר: עם ישראל החרים את ניצולי שבט בנימין מקשר זוגי ומקשר עם שאר העם. ככתוב בספר שופטים כ"א, א-ד:

. ואיש ישראל נשבע במצפה לאמר איש ממנו לא יתן בתו לבנימן לאשה. ב. ויבא העם בית אל וישבו שם עד הערב לפני האלהים וישאו קולם ויבכו בכי גדול. ג. ויאמרו למה יהוה אלהי ישראל היתה זאת בישראל להפקד היום מישראל שבט אחד. ד. ויהי ממחרת וישכימו העם ויבנו שם מזבח ויעלו עלות ושלמים".

לבסוף עם ישראל חזר בו ומצא טיעון מחוכם להתיר את השבט בקהל. ודרך אגב, מעניין מדוע הם לא לקחו או יכלו לשאת גיורות?! אולי זה מעיד שלא נהגו כל כך לגייר בתקופה ההיא או שגרים לא רצו לבוא עקב מצבו הירוד של עם ישראל. והנה הסיפור של הטיעון המחוכם מספר שופטים כ"א, ט"ז-כ"ג:

"טז. ויאמרו זקני העדה מה נעשה לנותרים לנשים כי נשמדה מבנימן אשה. יז. ויאמרו ירשת פליטה לבנימן ולא ימחה שבט מישראל. יח. ואנחנו לא נוכל לתת להם נשים מבנותינו כי נשבעו בני ישראל לאמר ארור נתן אשה לבנימן. יט. ויאמרו הנה חג יהוה בשלו מימים ימימה אשר מצפונה לבית אל מזרחה השמש למסלה העלה מבית אל שכמה ומנגב ללבונה. כ. ויצו [ויצוו] את בני בנימן לאמר לכו וארבתם בכרמים. כא. וראיתם והנה אם יצאו בנות שילו לחול במחלות ויצאתם מן הכרמים וחטפתם לכם איש אשתו מבנות שילו והלכתם ארץ בנימן. כב. והיה כי יבאו אבותם או אחיהם לרוב [לריב] אלינו ואמרנו אליהם חנונו אותם כי לא לקחנו איש אשתו במלחמה כי לא אתם נתתם להם כעת תאשמו. כג. ויעשו כן בני בנימן וישאו נשים למספרם מן המחללות אשר גזלו וילכו וישובו אל נחלתם ויבנו את הערים וישבו בהם. כד. ויתהלכו משם בני ישראל בעת ההיא איש לשבטו ולמשפחתו ויצאו משם איש לנחלתו כה בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה".

רואים שהיה איזה חג בשילה, ייתכן שהצלת כל שבט בנימין הפכה זאת לחג עממי יותר. ברם בגמ' יש סיבות אחרות לחג הזה ואיני נכנס לזאת. מה שמעניין אותי זה מעשיית פילגש בגבעה כשלעצמה והנני מקשר את הסיפור הזה לחג לטובת אלו שחוגגים את ט"ו באב בגלל הסיפור הזה. עד כאן מעט מקורות. כעת אספר הסיפור וכדלהלן.

היה היה איש מבית לוי שפילגשו ברחה לו לבית אביה, לכאורה זה קרה בגלל סכסוך, שהרי כתוב שהיא זינתה עליו, כלומר: שהיא בגדה בו ולא הודיעה לו על ניתוק הזוגיות. ומה מנע ממנה להמשיך כך? אלא לכאורה הוא גילה זאת וכנראה נזף בה ואז היא החליטה לסיים את הקשר הזוגי ולחזור לבית אביה. קורה.

הוא אהב אותה מאוד. הוא טרח והתאמץ, חזר חזרה לבית אביה והשלים עמה. בדרך חזור ביתו הוא עבר ליד ירושלים שהייתה שייכת אז ליבוסים והעדיף להקים באזור אוהל ולפרוש למנוחת הליל בנחלת בנימין. לבסוף איש זקן מהר אפרים אירח אותו ללילה.

אנשי שבט בנימין הקיפו את בית המארח ודרשו מהמארח להוציא את האורח כדי להתעלל בו מינית. המארח סירב להוציא את האורח. לבסוף המארח הוציא את הפילגש בחוזקה בעל כורחה החוצה והיא נאנסה באכזריות. היה עדיף להם להוציא את הפילגש מאשר את האורח המבוקש, העניין מעיד על מעמדה של האשה או הפילגש וזאת לאחר שהאיש משבט לוי טרח להשלים עימה וחיזר אחריה עד בית הוריה.

[וזה עניין מעניין שהם רצו לדעת אותו ולא את הפילגש ולא את נערו. לגבי נערו, ניתן להגיד שהוא היה חזק או ברח או מכוער. אולם עדיין אנשי בנימין יכלו לדרוש את הלוי ואת הפילגש שלו. ואי אפשר להגיד שהם לא התתאוו לנשים כלל, שהרי לבסוף הם כן התעללו בה. ואולי אפשר לומר שכמו שרואים בסיפור של סדום (ולא אאריך על זה כעת), בסדום היה מעמד בעייתי לאורחים שלא נתן להם הגנה, אלא אם כן מישהו אירח אותם וערב להם. והם חשבו שהפילגש של הלוי היא אישה המסופחת למארח. בכל מקרה, זה מראה שלרוע אין גבולות. הם רצו בתחילה להתעלל בזכר, והזכר ניצל בזה ששלח להם את הפילגש שלו.]

epifaniogaray

והנה האשה פלגשו נפלת פתח הבית – שופטים י"ט, כ"ז – אפיפיאנו גאריי

בבוקר האיש מבית לוי גילה שפילגשו האהובה מתה על מפתן הבית. לאות מחאה הוא מבתר את גופתה לשתיים עשרה חתיכות, ושלח זאת לכל שבטי ישראל. עם ישראל הזדעזע קשות והתאחד. הם פנו לשבט בנימין בדרישה שיסגירו את המפגעים. שבט בנימין סירב וכתוצאה מכך פרצה מלחמה. בסופו של דבר שבט בנימין הפסיד והם נענשו קשות בצורת רצח עם למען ישמעו ויראו. עם ישראל לא התרגש מזאת שהאיש כפה על הפילגש שלו לסבול בידי אנשי בנימין, אלא בגלל המוות שלה שנגרם לו ואי הסגרת הפוגעים בה.

levite-concubine-1

ויקח את המאכלת ויחזק בפילגשו וינתחה לעצמיה לשנים עשר נתחים וישלחה בכל גבול ישראל – שופטים י"ט, כ"ט – אוטו אליגר

הסיפור הזה ממחיש על פי ספר שופטים מה קורה כשאין מלך בישראל, ככתוב: "ובימים ההם אין מלך בישראל ואיש הישר בעיניו יעשה" (שופטים כ"א, כ"ה). אך הוא ממחיש גם את מעמדם של החלשים בחברה. וכמו שבן זוגה הלוי הכריח את בת זוגו לסבול מהתעללות על ידי אנשי בנימין, כך גם הוא ביתר את גופתה לשתים עשרה חתיכות וללא הסכמת אביה. העניין גם מראה את היחס לאוטונומיית האישה בימי קדם ושכל שנים עשר חלקי העם נהגו אותו הדבר. ומבחינה סימבולית אולי הגורל גרם לכך שגופתה תקרע לשנים עשר גזרים כדי לרמז על כך. ולכאורה מצבה של הפילגש שיש לה אב שידאג לה היה אמור להיות טוב לעומת אשה נשואה הנלקחת לבעלה ומשועבדת לו. אולם זה עדיין לא עזר לה מכיוון שלא התייחסו אליה כישות עצמאית. ולא זו בלבד אלא המארח הזקן מהר אפרים מציע את ביתו, העיקר לא את האורח הזכר. וגם אם נגיד שהייתה חשיבות להכניס אורחים גם על חשבון בני הבית, אם כן מדוע הוא הוציא את הפילגש ולא את ביתו, הרי הפילגש גם אורחת?! ובימים ההם בזמן הזה ומעשה אבות סימן לבנים.

קישור

America’s Other Original Sin


Europeans didn’t just displace Native Americans—they enslaved them, and encouraged tribes to participate in the slave trade, on a scale historians are only beginning to fathom.

http://www.slate.com/articles/news_and_politics/cover_story/2016/01/native_american_slavery_historians_uncover_a_chilling_chapter_in_u_s_history.html

המאמר גם מתאר את ניסיונותיהם של האינדיאנים להשתלב בסחר העבדים כדי להיות חלק מן הסדר הכלכלי תרבותי. ועדיין זה לא מנע מגורמים כוחנים חזקים יותר לשעבדם.

כן לסרבנות גט לא לעיגון האשה


התפרסם השבוע שנתפס עוד סרבן גט בשם עודד גז. סרבן גט זה אדם שמסרב להעניק גט לאשתו או מסכימה לקבל גט מבעלה. כמובן שמדובר לאחר תהליך ארוך המתבצע בבתי הדין הדתיים בארץ. על פי ההלכה היהודית האשה יכולה לזכות בבעלות על מיניותה רק אחרי קבלת גט מהבעל או על ידי מותו. כתוצאה מכך יש כוח רב לבעל היכול לעגן את אשתו אליו. בית הדין יכול על פי חוק להעניש את הסרבן. ועם כל זאת, עדיין יש סרבני גט בארץ המעגנים את נשותיהם. חשוב להוסיף שבעל הרוצה לישא אשה שניה יכול לבצע זאת עם היתר מיוחד מבי"ד.

130215tzedek

העניין גורם לי לחשוב בקול על הנושא המוזר הזה שבו המדינה המתיימרת להיות דמוקרטית ליברלית מתערבת בחופש של האדם ללא סיבה דמוקרטית ליברלית. מעבר לכך, האם המצב הקיים לא מעודד גברים להיות סרבני גט?!

איני מצליח לראות בעיה גדולה בסירוב גט מבחינה מערבית וכן מבחינה הלכתית:

א. על פי ההלכה המסורב יכול להגיד שזהו מקח טעות, ההיגיון הוא שהמסורב לא היה לוקח מקח זה אם היה יודע שהמצב כעת יהיה בעגינות. (מעבר לכך, די ברור לי שרוב הנישאים לא מבינים בהלכות הקניין על פי הדת בנושא הזה. ועדיין נדמה לי שניתן להתיר רק לא נוהגים כך.) הוא יכול גם לבגוד מבחינת חוקי התורה. התורה מתירה לבעל ל"בגוד" באשתו ואפילו לשאת עוד אשה. בעיה שלהם שהם התחתנו. זו מערכת האמונות שלהם, המדינה לא אמורה להתערב בנושא הזה. על פי התורה, הגבר לא מחויב לגרש את אשתו, היא כמו רכושו של הבעל, הוא קונה אותה בכסף שטר או ביאה כמו שרוכשים עבד או טובין אחרים ואת האשה ניתן לגרש בעל כורחה. באמריקה ובעוד מדינות כל אחד יכול להתגרש מבחינה אזרחית, לא צריכים הסכמה של הבעל או הסרבן.

ב. אמרנו כבר מקודם שהנישואין מוגדרים כמקח. על פי המסורת היהודית ניתן לקבוע תנאים לחלות הקניין לגבי מקח. ואם כך מדוע שלא נוכל לבצע נישואין על תנאי? כלומר, הצדדים יתנו מפורשות כנגד העיגון. וכן אפשר בזמן שהזוג עדיין מאוהב, בחתונה לבקש מהבעל שיפקיד גט על תנאי שיחול מתי שהוא מעגן האישה וכד'. משום מה הפיתרונות הללו לא מיושמים.

ג. בעברי ראיתי בזה סוג של התעללות. וזאת כי ראיתי בזאת כליאה של האשה על ידי הגבר (או כליאה של הגבר על ידי האשה במצבים מסוימים). אולם מאז שיניתי את דעתי. ובהתאם לנורמות הליברליות אני חווה זאת כבעיה מצפונית של האשה או של האיש. ועדיין אני מבין לצערם של מסורבי גט.

ד. גם לפי האסכולה הקומוניסטית אין בעיה, הרי הדת היא משהו פיקטיבי המושפעת מהיחס הכלכלי. אם כן, הסרבן אינו פוגע בה, שהרי היא יכולה לעשות ככל העולה על רוחה. אם כן, גם לפי האסכולה הליברלית וגם לפי אחותה הקומוניסטית לא ברור מדוע אדם המעגן את אשתו הוא אדם רע.

אם המדינה לא מחתנת אשה שאינה גרושה או אלמנה, זו בעיה שהפוליטיקאים גרמו לכך או מנציחים. אי לכך על הנאבקים להיאבק בפוליטיקאים הבעייתיים, לא בבעל. ידוע הפתגם:"לא עכברא גנב אלא חורא גנב", במקרה הזה אין עכברא גנב בכלל אלא רק חורא גנב ואנו מתעקשים לרדוף את העכבר ולהנציח את המצב הבעייתי. כלומר, זכותם של הבעל והאשה לסרב גט. אין עלינו לרדוף אחרי הסרבן, אלא אחר החור שזה היחס לנישואין כיום הפוגע במסורב ובצורה קשה יותר באשה. האשה יוצאת מסכנה, מכריחים אותה להנשא דרך הרבנות ובעוד שלגבר יש פתרונות לה אין פתרונות. הנצחת המצב הקיים היא טמינת ראש בחול. לפיכך יש לקדם את הפתרונות שהצעתי שכבר הוצעו על ידי חכמים דגולים לפני.

בכל מקרה, לגבי אלו שעדיין לא בשלים למקח טעות או לא יכולים לבצע תנאי בנישואין, צערם צער גדול ואני מציע שהמדינה תארגן תקציב לשכנוע הסרבן להעניק הגט ושל האשה להכריז על נישואיה כמותרים. וכמובן הכל ללא כפיה שלא מתאימה לעידן שלנו ואינה מתאימה כל כך במקרה של סרבן זכר מחמת שהיא לא כל כך עוברת חלק על פי חלק מחכמי הדת שהרי אז זה 'גט מעושה' ולא ברור עד כמה הבעל מתכוון לכך והם מאמינים שצריך שמעשה הגט יראה כוונה לתת גט שלא ניכרת במצב של כפיה.

פמיניזם, צדק וגזענות


אני קורא כעת ספר על פמיניזם. נשאלת שם שאלה מעניינת: "מדוע מוסד האזרחות הדמוקרטי ליברלי הדיר את העניים, הפועלים, השחורים ואת הנשים ממעמד אזרחי מלא?"

התשובה בספר היא: שהליברליזם הובנה על בסיס יחסים מעמדיים, גזעיים, פטריארכליים. מושג האדם התפרש כגבר לבן חופשי בעל רכוש. כל השאר נתפסו כלא מתאימים וכלא מסוגלים למלא את הזכויות והחובות האזרחיות. הבניה חברתית זו נתפסה כראויה מוסרית, כטבעית וכתואמת את האינטרס הכללי. (לא הובא בקטע בספר כל נימוק אחר).

racism9-19-14במקום אחר נכתב שהפמיניסטיות פעלו על פי עקרונות הנאורות ודרשו להחיל עקרונות אלו גם עליהן. הן "שכחו" שמדובר בעקרונות שגברים לבנים אשר רובם בעלי רכוש ניסחו.

מרקסיסטים רבים ביקרו את האנרכיסטים שהם לא מוכנים להתפשר ולעבוד בתוכנית איטית שיכולה לקבל את תמיכת העם. כתוצאה מכך הם מפסידים מאבקים. אותו דבר כלפי הנשים שתומכות בזכויות של חוצנים על חשבון האזרחים מבית. בדנמרק לעומת זאת גם השמאל הסוציאליסטי התאחד עם הימין כדי למצוא פתרון לבעיית הזרים.

אני בא להגיד שהנשים הפמיניסטיות לאו דווקא בעלי תפיסה של צדק, שהרי אז הן היו שוקלות את הפגיעה באזרחים שלהן, בנשים כמותן במערב הסובלות ממהגרים בעלי תרבות ויחס אחרים כלפי נשים ובנשים בעולם הלא מערבי. במקום זאת הן נאבקות בדיכוי מדומיין ובגברים שמרנים לבנים שלא קיבלו על עצמם הדרה מרצון כגזענים ומשעבדים מעצם היותם מוצא מסוים.

יש כאלו שיגידו שהעניין הזה הוא דוגמה לאופנה מחשבתית ושאין באמת צדק. באותו הקשר ניתן להגיד שלכן לא החלו הזכויות הדמוקרטיות ליברליות על שחורים וכו'.

זו גם תהיה תשובה טובה לגבי השאלה בתחילת מאמר זה לגבי מדוע הייתה צביעות בנוגע לזכויות החלשים. בסופו של דבר בעלי האינטרסים שהם בעלי הכוח מנסחים אידאולוגיה בהתאם לעניין שלהם או שהם בעצמם שפוטים של רוח התקופה. ובכל מקרה הצדק הוא עניין חמקמק ולא קבוע. וידועה אמרתו הנפלאה של תרדימכוס: צדק זהו מה שהחזק קובע.

wp1-opt599x553o00s599x553

צריך להיזהר שבני אדם בעלי תודעה קרבנית לא ירדפו בני אדם אחרים לריק עקב חשש אמיתי מחמת הבנה מוטעית של המציאות. לא כל גבר לבן הוא גזען ולא כל אשה היא קרבן. בכל מקרה יש להתייחס לגופו של רעיון או השקפה ולא לגופו של אדם.

לסיום, זה מגוחך שמחמת חשש מגזענות גברית לבנה אנו כחברה יוצרים גזענות נגדית. אין עניין להילחם במשהו ולהפוך לבעיה בעצמה.

המפגע באורלנדו הומופוב או מוסלמי קיצוני  ומדוע הדתיים נגד מצעד הגאווה ומעלימים עין מהטרדות מיניות וזנות


ב-12.6.16 עומר מאטין נכנס לבית כנסת של הומוסקסואלים בשם ה'פולס' בעיר אורלנדו אשר בארצות הברית. הוא הרג את מאבטח בית הכנסת של ההומוסקסואלים והשתלט על המרחב. בסוף האירוע התברר שנהרגו מעל חמישים בני אדם. עומר מאטין הוא מוסלמי ממוצא אפגני שהצהיר שהוא עושה את הפיגוע למען אבו-בכר אל בגדדי מנהיג המדינה האסלאמית. כמו שאתם רואים אני קורא למקום בית כנסת כקונטרה לאלו שאמרו שמדובר באולם אירועים מכיוון שהם לא רצו להוציא מפיהם את המילה הומו וכדומה.


omar-mateen-2-0-0

עומר מאטין

השמאל ברובו מעדיף להגיד שהרוצח הומופוב והבעיה היא ההומופוביה וההיתר החוקי לרכישת נשק בארה"ב. הוא לא מוכן להגיד שהוא מוסלמי ששונא הומואים, טרוריסט אשר היה משיג נשק בצורה לא חוקית. והסיבה היאא, ככל הנראה, מכיוון שעל פי הנורמה של השיח הקרבני אסור להכליל את הקבוצה הקרבנית וכמו שההומואים נחשבים קרבן, כך גם המוסלמים. ולכן הם לא רוצים להכליל קבוצה שמודה בעצמה שהיא נגד הומוסקסואלים. בעוד שהימין אומר שזה קשור לטרוריזם מוסלמי ולמחסור בנשק. אם היה שם יותר נשק לא היו כה הרבה נפגעים באירוע הזה. על כן צריך להילחם באסלם הקיצוני ולשמור על החירות בעניין כלי הנשק. השמאל אומר שהוא לא מוצא קשר בין האסלם לפגיעה בהומואים ואומר שהאסלאם רב-קולי ומוכיח זאת ממוסלמים מתונים. לעומת זאת, הימין מוצא קשר בין התרבות המוסלמית וההוראות הדתיות שלה לבין טרור ופגיעה בהומוסקסואלים. אתם מוזמנים לקרוא  על העניין אצל דני אורב אשר כתב על זה פוסט על העיוורון: האם המחבל מאורלנדו מייצג את ה"אסלאם האמיתי"?.

אני כריאליסט מקבל זאת שלא חייב להיות קשר בין מה שכתוב בקוראן ובין מה שחכמי הדת אומרים לבין ההתנהגות בפועל. ולכן אני מסכים שהאסלאם הוא רב-קולי. אני מאמין שהעולם תלוי ביחסי כוח והנני שם דגש על אינטרסים והרתעה. אולם אהיה בת יענה אם לא אשים את ליבי לקשר בין האסלאם למלחמה במערב ובערכים המערביים. ושומה עלינו לפעול על ידי חינוך והרתעה.

במקביל יש כאלו האומרים ששנים רבות האסלם לא רדף הומואים וקיים אצלם יחסים בין מבוגרים לצעירים וזנות ורק בעקבות המאבק נגד המערב הם החלו לרדוף הומואים. כיום בתרבות הגלובלית הליברליזם האמריקאי מקדם ערכים אמריקאים ובין היתר הומוסקסואליות. ולכן המוסלמים שנמצאים במאבק מול ארה"ב והמערב החלו להאבק כנגד ההומוסקסואלים הנתפסים כסוכני תרבות של המערב. כלומר, האסלאם רודף את ההומואים באשמת המערב.

ובעניין הזה דעתי היא שלא אכפת לי מדוע הוא פוגע, סוף כל סוף הוא פוגע באנשים חפים מפשע בצורה אכזרית. זה האסלאם המזרחי ולא הנצרות המערבית שפוגע בהומוסקסואלים ואף אחד לא כופה עליהם לעשות זאת. וצריכים אנו להפעיל סנקציות בנושא כדי לנוע את הפגיעה בחפים מפשע.

hillary-clinton-donald-trump-orlando-shooting

טראמפ וקילנטון נאחזים בפיגוע ומשתמשים בו למוסר השכל על פי האג'נדה שלהם

או אז מתעוררת השאלה מדוע הדתיים בעולם כולל החרדים בישראל מעלימים עין מאונס, פגיעות מיניות ופדופיליה בעוד שאם גאים יעשו מצעד שבו הם לא עוברים על איסור משכב זכור וכדומה הם ישתגעו. בנוסח אחר, מדוע הם כה נגד הומואים ולא כל כך נגד יחסים מיניים של ניצול או זנות גם כשזה חד-מגדרי?

יש החושבים שהדת מקבלת את המין במסגרת היררכית ויש לה בעיה עם מין שוויוני. לפיכך אין לה בעיה עם ריבוי נשים באסלאם ועל אף שזו מיניות גבוהה ולא פרישות. וכן אין לה בעיה גדולה נגד זנות או הטרדה מינית. ובנוסף אם כומר או רב מתעלל בילד הדתיים נוטים להעלים עין ולהגיד שזה לא כה חמור. אולם כשיש מצעד הגאווה או הומואים המתנשקים בפומבי או חלילה וחס משלבים ידיים, אלוהים כועס נורא, כך על פי הדתיים.

אני הקטן חושב לעומת זאת שזה עניין פשוט יותר. אכן הדתיים שקועים עמוק בנורמות היררכיות. הדתיים היהודים בארץ אפילו נוהגים לברך לפני האוכל ברכה שמשמעה כך: ברוך אתה אדוני אלהינו דיקטטור העולם וכו'. אצלם העולם בנוי מיחסי כוח לא שוויוניים. ועדיין אני חושב שזה עניין של החטא במרחב הפרטי לעומת מרחב ציבורי ועניין של לכתחילה או בדיעבד. כלומר, הזנות מתרחשת בד"כ במקום חשוך ולא בפומבי ולא כעניין ראוי לכתחילה, אלא עניין של בדיעבד. האונס וההטרדות, כנ"ל, מתחת לשולחן ולא כעניין שיש במה להתגאות בו. אולם ההומואים מצהירים על חטאם ברבים וזה מקומם את הדתיים ונדמה כמלחמה בסדר האלוהי.

כמובן שהדת עצמה היא נורמה תרבותית ואשר אינה שונה מאופנה מינית או מטרנד של לבוש. ועל כן אם רוצים באמת להבין את העניין יש לחקור את התרבויות הדומיננטיות בעולם. אולם ברמת המיקרו מה מפריע לדתיים, אני נוקט בכיוון של הפומבי והראוי לעומת הנסתר והלא ראוי לעומת הבעיה בשוויוניות. יחסי מין שוויוניים, הצדק ושאר ערכי האדם וגם אם המערב "הנאור" בטוח שהם "נכונים" הן נורמות אופנתיות שיום אחד יתחלפו באחרות.

ירושלים של זהב, כסף, האו"ם והמגזריים – ג'רוסלם קורפוס ספראטום


ירושלים הייתה אמורה להיות עיר בינלאומית לשלושת הדתות האברהמיות: הנצרות, האיסלאם והיהדות.  האו"ם בתוכנית החלוקה קבע שהמקום יהיה קורפוס ספרטום (גוף מופרד) תחת שלטון בין-לאומי. וכך הוחלט ברזולוציה 303,

"the City of Jerusalem shall be established as a corpus separatum under a special international regime and shall be administered by the United Nations… the City of Jerusalem shall include the present municipality of Jerusalem plus the surrounding villages and towns, the most eastern of which shall be Abu Dis; the most southern, Bethlehem; the most western, Ein Karim (including also the built-up area of Motsa); and the most northern, Shu'fat.."

jerusalem-corpusseparatum-47

מפת הקרופוס ספרטום בירושלים

בן גוריון הבין זאת ונמנע מכיבוש מזרח העיר. וזאת בכדי שהירדנים יסרבו לבינאום. לאחר שהם סירבו לבינאום, העולם האינטרסנטי כבר לא ניסה כל כך לבנאם את העיר. כך הוא יכול היה לספח את מערב העיר בניחותא.

מי שהפסיד פה אלו הנוצרים והיהודים האנטי-ציוניים שטענו שהם יהודים בדתם ולא יהודים בלאומיותם ואין עם יהודי קולקטיבימשום מה, לעולם לא שמעתי אי פעם שוחר צדק או אדם המכונה שמאלן המעוניין לבנאם את העיר. שוחרי הצדק בדר"כ מתעקשים על הטענה שכל מזרח העיר שייכת לפלסטינים. ומה עם הנוצרים?! את זאת הם שוכחים. והם טוענים שהנוצרים שגרו פה הם פלסטינים כולם.

'הכל תלוי במזל אפילו ספר תורה שבהיכל', גם התורה הערכית שלפיה אנשים פועלים עובדת לפי מזל רוח התקופה – צייטגייסט. לגור בעיר חופשית בינלאומית זה משתלם לתושבי העיר. הם לא צריכים לממן צבא, האו"ם שומר עליהם בחינם ותושבי האזור הבינלאומי נהנים משגשוג כלכלי רב.

פעם דמיינתי את נציגי 'המגזריים' (החרדים, הדתיים ואולי גם הרוסים) בירושלים יחד עם הנוצרים  (המוסלמים תומכים רשמית בפלסטין לכן לא מניתים) תובעים את בינאום העיר כמו עמדת האיחוד האירופי גם כיום. האם הם ישאירו את הכנסת או יהפכו זאת לפרלמנט שלהם? ירושלים של זהב תישלט על ידי המגזרים השונים בעיר והם יוכלו להחכיר שטחים מסוימים לשלטון הציוני.. וכך ירושלים תהיה גם של כסף..

יכול להיות מעניין  ומשתלם אם ירושלים תבונאם. ירושלים איננה כבושה מפלסטין ועל פי החוק הבינלאומי. דין ירושלים אינו שווה ליריחו או עזה. תמיד צרמו לי הטענות המגמתיות ולא ההיסטוריות שהעיר ירושלים היא שטח כבוש.

civil_flag_of_jerusalem_by_deathpwnie-d4n6wkn

דגל ממלכת ירושלים

זה נכון שהתושבים אינם מעוניינים בשלטון ישראלי, אך זו לא ההגדרה לשטח כבוש. מי כן מעוניין בשלטון שאוסר עליו קאנביס, מחלק נדל"ן בזול לצבא, מעלה את ערך הדירות, סוגר את המדינה בפני השוק העולמי, תוקע אותה בשיטה מרקנטיליסטית ויוצר ריכוזיות כלכלית שמעלה את מחיר המחייה במדינה?

בסופו של דבר כמו המון שטחים בינלאומיים רבים שהיו והיו אמורים להיות, האו"ם לא הצליח להגן על הרעיון או על השטח, כמו ממל ודנציג ועוד.

כמובן שבעיר מבונאמת ניתן לעשות משאל עם ולבקש לעבור לשליטת ישראל..

ביקורת על אחריות העמים / דווייט מקדונלד – תורגם והובא על ידי עידן לנדו


קראתי לא מזמן שוב את המאמר והחלטתי להגיב על זאת. המאמר מוצלח מאוד המבטא יפה מאוד את הבעייתיות המטופשת בהכללה ובתיוג כללי קולקטיבי מעבר לתיאור אוסף של פרטים כשמדברים על קבוצות גדולות.

לדוגמה, היהודים לא מתו במלחמה, אלא אנשים מתו. היהודים סבלו יותר מהשאר. מה זה יהודים, האם יש כזה דבר?! מה שיש זה אנשים. אך מי שנקרא יהודי יוגדר כיהודי. היהודי לא נהרג כיהודי, אלא כאדם חלש. וזאת על ידי מנגנון בין לאומי-אנושי שהיה חזק ממנו ולכן הצליח להורגו. וכן גם הפוך, הגרמני החזק באופן זמני הרג את החלש ממנו. לא כל הגרמנים הרגו. ומי שהחליט על רצח היהודים הוא החזק. כמובן שהיו עוד קבוצות שנהרגו על ידי המשטר הנאצי הרצחני ורק הנני נוקט בדוגמה על היהודים ואיני בא להתעלם מסבלם של האחרים.

אני חולק על דבריו של עידן לנדו לגבי הבנת האחריות האישית של האדם המובאים בצירוך למאמרו של מקדונלנד. אני אטען שבמקרה של מנגנון שנותן פקודות וקובע את החוק האדם אמור להיות זכאי. ובכל אופן הנני אסיר תודה לו על העלאת המאמר למרשתת.

new-photo

עידן לנדו

מה שמשותף לג'ורג' אורוול ולדווייט מקדונלד, זה העניין שהם שואפים להבין את החברה כמה שיותר. בנלהבות גדולה הם רוצים לתקן את העולם ולמנוע בעיות ושכביכול הבנתם תעזור לקדם את הנ"ל. כלומר, המנגנון האנושי גורם לבעיות שאנשים עושים, כגון פשעי מלחמה. לשם כך אי אפשר להאבק נגד היחיד, זה לא עובד במצבים כעין אלה. צריך להאבק במנגנון בצורות מנגנוניות, נניח הרתעה. ודוגמה לדבר שהרי מדוע הנאצים לא השתמשו בגז במלחמה?!

dwight-macdonald

דווייט מקדונלד

יש לי ביקורת על דווייט מקדונלד שעם כל דיוקו הוא לא מערער על המוסר ועל הצורך במוסר. אם אני הייתי במקומו הייתי טוען כמוהו שאכן הגרמני אינו אשם במותו של היהודי, כמו שהיהודי אינו אשם במותו שלו וכמו אסירים פולנים שגויסו לצבא הגרמני. אך אטען גם שהמוסר הוא עניין תלוי יחסי כוח חברתי וזו לא הבעיה האמיתית, אלא זו בעיה לפי מי שנתפס כמושל בכיפה של המנגנון האנושי באותה התקופה. ועל כן מצידי, מן הבחינה המוסרית, שיכה יוסי את יוסי, לא אכפת לי. ואם אכפת לי ואני הורג את המבצעים, אזי זה יהיה כי כך בא לי ואני יכול, ולא כי אני נכון. תרדימכוס אמר שהצדק זה מה שהחזק קובע.

האם משתלם להכחיש רצח עם?!


אני יודע שיהיו אי אלו אנשים שעלולים להיפגע מתשובתי לשאלה הזו, לפיכך אבקש את סליחתם ועדיין אענה את תשובתי כי חופש הביטוי הוא עקרון חשוב אצלי.


תשובתי היא כדלהלן:

ניתן להגיד שכן והראייה שסוף כל סוף העולם בקושי מודע בכלל על הטרגדיה הארמנית ואלה ששמעו לא יודעים מה הגרסה הנכונה וזאת כי הטורקים מספרים גרסה משלהם. למי שלא יודע… בשנת 1915 הטורקים טבחו באופן שיטתי במאות אלפי ארמנים. זה גם משתלם מצד אינטרסים צרים של המדינה בייצוג, כבוד, אי החזרת הפליטים ואי מתן פיצויים.

armenian_genocide_heads

שמונה פרופסורים ארמנים שנטבחו על ידי הטורקים

לעומת זאת ניתן להגיד שמבחינה מוסרית זה לא משתלם שהרי זה מעשה רע ומחריד. בנוסף זה גם יכול לעודד מקרי רציחות בתוך טורקיה או ג'נוסייד נגד טורקים בעולם והצד המבצע יודע שהוא יכול להכחיש. מעבר לכך ניתן להוסיף, שההכחשה גורמת לדמוניזציה של הטורקים כמרושעים וכך הם מפסידים את הרווחים שהם רוצים להרוויח מההכחשה והם רק חוסכים פיצוים וחזרה ארמנית ובתמורה מפסידים דברים אחרים כגון יוקרה תרבותית וכו'. ניתן להגיד עוד שאולי גם הטורקים עצמם סובלים במצפונם מזה שהם מכחישים את העניין, כך שהטורקים יוצרים עם מסכן עם בעיות נפשיות עקב מעשה הכחשה זה.

armenia02

איזה ג'נוסייד?

דעתי העניה היא שמשתלם להכחיש, אם מכחישים זאת כמו שצריך. במקרה כזה העולם משתכנע שזה לא היה או שזה שנוי במחלוקת. טורקיה היא מדינה חזקה ואין לה מה לפחד מרצח עם.

כמו כן מה שחשוב זה המחשבה על ההווה ועכשיו זה משתלם. חסיכת הפיצויים היא דבר חשוב ואם יחזירו את הארמנים זה רק יעורר מהומות ויהרוס את המרקם החברתי של טורקיה. "הג'נוסייד הארמני לעולם לא אירע ועל כן לא צריך להכחיש את זה. אין שום דבר רע בהכחשת דברים שלא קרו".

ccuxxc1uuaeizt3

האימפריה העות'מנית 1915: המילה רצח עם עדיין לא קיימת!

מעבר לכך אם הם יודו מחולשה יטפלו על הטורקים עוד עלילות כאלו כגון רצח של האשורים ושאר עוולות. כמו כן אם הטורקים יודו אז זה גם ייצור דמוניזציה של הטורקים, כך שבוודאי משתלם להכחיש את העניין.

 

רצח העם הארמני ה-23-24 באפריל 1915


"קשרו את הארמנים כחמשת אלפים נפש, יד אל יד. הקיפו אותם כמו בטבעת, בזרדים ודרדרים. הדליקו אש, שעלתה לשמיים יחד עם צרחות האומללים והמסכנים. כך הם רקדו בתוך המדורה כבמחול שדים". -איתן בלקינד-

הרהורים על רצח העם הארמני בעקבות קריאה מסודרת על הנושא – מפורסם לרגל שנת המאה ואחת לטרגדיה

שקר וכזב לא היה רצח עם ארמני, שהתחיל בלילה שבין ה-23 ל-24 באפריל 1915. זו עלילה ציונית, ארמנית, של מעצמות ההסכמה או של הקומוניסטים. לא היו הרבה ארמנים הרוגים. הארמנים מתו במלחמה או במגיפות ורעב. גם טורקים מתו. רצח עם היה רק ליהודים, לארמנים לא. לא היו כמעט ארמנים בכלל, המספרים מופרכים. הם מרדו בנו ובגדו בנו. מדינת היהודים אינה מכירה ברצח העם הארמני, זה אומר שלא היה…

08332062-e361-4b11-ac63-34de0e2e2865

חיילים עות'מאנים מגרשים ארמנים מהעיר הרפוט, אפריל 1915

יום אחד לקחו הטורקים את כל החיילים הארמנים ששירתו בצבא הטורקי "והעבירו אותם ליחידות עורפיות". כולם חוסלו. הייתה שיירה ארמנית של 18,000 נפש מתוכם שרדו 150 נשים וילדים בלבד. שוטרים חמושים אמרו להם לעזוב לחאלב בסוריה. השוטרים לא הביאו להם לאכול או לשתות כמעט או שדרשו כסף רב. הם אנסו אותם ואפשרו לכורדים, ערבים וצ'רקסים לשדוד אותם, לאנוס אותם או לחטוף ילדות קטנות. בהתחלת הדרך הגיעו היחידות המיוחדות ולקחו את הגברים וחיסלו אותם בדרכים מגוונות. התינוקות מתו מרעב וצמא ולא היה כוח לאמהות לקבור אותם וחיות השדה או הציפורים אכלו אותם. לזקנות לא היה כוח ללכת והם מתו ברעב על אם הדרך. היו שיירות ששדדו אותם לגמרי מכספם, מרכושם ומלבושם. הם סבלו מהשמש ומהקור מהרעב ומהצמא. לא היה להם כסף לכלכל את עצמם. היו נשים שהחביאו כסף או יהלומים באזור הנשי שלהן, אולם השודדים היו בעלי תושייה ידעו לבדוק ולחפש שם ללא בושה. הגרמנים בעלי בריתם של העות'מאנים ידעו ומחו רק לצאת ידי חובה ולא מנעו את הרצח עם.

maxresdefault

ילדים מזי רעב

מוסה דאג – היו ארמנים שהתנגדו בצורה הרואית חמישים ושלושה ימים הם התגוננו בעוז עד שהצי הצרפתי חילץ אותם. בגטאות אנשי ההתנגדות שאבו השראה מהספר ארבעים הימים של מוסה דאג.

גורל הנשים ששרדו – מחיר נערה ארמנית נע בין שלושה מג'דים לשלוש לירות טורקיות. היו נשים שנאלצו לעבוד בזנות כדי לא למות ברעב. מכרו אותן כעבדים ובפרט למטרה שיהיו שפחות מין.

הטורקים מכחישים את העניין, כמו הבדיחה היהודית שהושמעה ברייכסטאג. שתי נשים באו לרבי. אחת אומרת שהשנייה לא השיבה לה את המטאטא. השנייה ענתה: א. אין לי מושג על מה את מדברת. ב. החזרתי את זה מזמן. ג. המטאטא היה שבור ולא שווה כלום. -פרו ארמניה-

ב-1864 הצ'רקסים נטבחו וגורשו מרוסיה. אותם אנשים עתה שיתפו פעולה עם הטורקים בכל התהליך ובפרט בשוד ובאונס. מה שהם למדו מהרוסים הם עשו לארמנים. הכורדים שכיום נטבחים על יד הטורקים עשו אותו הדבר. עולם כמנהגו נוהג. וככתוב אצל קדמונינו: "על דאטפת אטפוך וסוף מטיפיך יטופון".

החלש בהתנהגותו מזמין את רדיפתו בידי החזק. הארמנים כאילו רצו שהטורקים יטבחו בהם. הם כעין מבקשים שיכחישו את רצח העם הארמני. הטורקים משמידים מבנים ארמנים. כל דבר תרבותי שארמני שהיה גר בטורקיה וייצר, הוא נחשב טורקי. רמת ארמניה שונתה לאנטוליה. תבינו לא היה רצח עם ארמני. לא היו אי פעם ארמנים בטורקיה. זו עלילה!

maxresdefault1

A line of naked, crucified Armenian girls

משום מה, היהודים לא מכירים עדיין ברצח העם הארמני. הם יהודים, רק הם זכו לקבל ג'נוסייד, רק הם נרדפו, רק הם חיים בתחושת רדיפה. ועם כל זאת אני מצדיק את התחמקותה של המדינה בנושא עקב אינטרסים של ריאל פוליטיק. ויפה אמירתו של נתניהו כסגן שר החוץ ב-1989 בעת שהשיב לשאילתא בכנסת של ח"כ יאיר צבן: "יש דברים שהם מעבר לפוליטיקה, ויש דברים שהם מעבר לדיפלומטיה: שואות של עמים הן מקרה מובהק של קטגוריה כזאת".

לפיכך אני מציע מחד הכרה עממית ומאידך התעלמות ממשלתית עקב אינטרסים של טובת המדינה מצד אזרבייג'אן הטורקמנית וטורקיה. אין ברירה, שומה עלינו להיות חזקים. כך נוכל למנוע טבח של מיעוטים אחרים במרחב. ככל שישראל תהיה חזקה מבחינה כלכלית השפעתה תתורגם לכוח בטחוני וממילא כך נוכל להציל חיים.


קישורים תרבותיים בנושא:

הסרט 40 הימים של מוסא דאג.

טריילר הסרט של פאטי אקין אשר אני אתרגמו כהשחיטה 2014 (the cut 2014). הנני ממליץ לצפות בו ואקווה שאמצא השראה לכתוב עליו ביקורת.

טראמפ, הפוליטקלי קורקט, עילות ושפה


הפוליטיקאי הכוכב, דונאלנד טראמפ, נתפס בעיני הציבור כאחד האומר בגלוי, כביכול, את דעותיו וללא משוא פנים. הוא מוגדר כלא פוליטיקלי קורקט וכאחד שלא מתנהג בצורה נשיאותית, כלומר, ממלכתית וייצוגית. הוא מחמיא לשליט הלא ליברלי של רוסיה, ולדימיר פוטין. הוא אומר שיש מקסיקנים אנסים ופושעים ושהם שולחים את הבעייתיים שלהם אל ארה"ב. הוא גם אמר שהוא ימנע כניסה של מוסלמים לארה"ב עד שנציגי המדינה יבינו את בעיית הטרור והשנאה. הוא גם טען שהסנאטור ג'ון מקיין אינו גיבור צבאי אמיתי, מכיוון שהוא נהפך לגיבור בגלל שהוא נשבה ולא בגלל שהוא נלחם. בנוסף האיש תקף שדרנית ואמר שיצא לה דם מכל מיני מקומות ועל שדרנית אחרת הוא אמר שהיא שמנה. הוא נוהג להגיד שהוא מאמין בחופש הביטוי ושהוא אומר את מה שהוא חושב ושהוא לא מאמין במשטר ה-P.C. ושצריך להפסיק להיות תקינים פוליטית וטיפשים, כלומר, הוא לא מאמין שמילים מכוננות מציאות.

donald-trump

אנשי התקינות הפוליטית מאמינים שהשפה משפיעה על המציאות. כשהחברה דוברת בצורה משפילה לאנשים או למיעוטים או לחלשים, אזי זה מנציח את השעבוד של החברות הללו. זה גם משפיע על התפיסה של המשועבדים עצמם. כמובן שאני הקטן חלוק, ורואה בזה רווח זמני, שהרי השפה משתנה כל הזמן ותמיד יהיה מונח אחר שיתאר את התופעה והכל על פי הצורך שלנו. אנשי ה-P.C. תוקפים את טראמפ בחריפות ורואים בו גזען חשוך שיהרוס את אמריקה עם חוסר התקינות הפוליטית שלו שיפגע בחלשים בחברה.

אנשי התקינות הפוליטית ודונאלנד טראמפ רבים ועל כן היינו מצפים שהם לא יחלקו אמונה משותפת לגבי השפה. דונאלנד טראמפ נוהג לספר שביום ראשון לאחר שדרשתו של הרועה נסתיימה הם היו שוקעים בדיכאון. אותו רועה, נורמן וינסנט פייל מחבר הספר 'הכוח של החשיבה החיובית', האמין שצריך לחשוב בשפה אופטימית ואומרים שטראמפ מחקהו. טראמפ נוהג לדבר בצורה חיובית, ציורית ואסתטית על נושאים רבים. טראמפ אומר שהאיש ההוא חבר שלי, ההוא איש מדהים ולעובד שלי הזה יש ארבעה ילדים יפהפיים ושאני אבנה חומה גדולה ויפהפייה ועוד ביטויים דומים. והנה ה'אנטי-קרייסט' של אנשי התקינות הפוליטית חולק עימם מאפיינים דומים ומאמין כמותם שהשפה האופטימית משפיעה על החיים של בני האדם. ועם כל זאת האיש לא תקין פוליטית ואין לו בעיה בכוונה לדבר בצורה שמתפרשת כגזעית. דרך אגב, העניין הגורם לי לחשוב שמא הוא מבצע זאת בכוונה וכך הוא יוצר פרובוקציה מדהימה, מאשימים אותו במשהו שהוא לא אמר וכך הוא גם רוכש את הגזענים, את חובבי האקשן ואת האנשים שלא מצאו פגם במה שהוא אמר. מבריק. אולם עם כל המשותף בין אנשי התקינות הפוליטית לבין מתנגדיו הוא עדיין מודע לחשיבות של חופש הביטוי ורואה בה ערך רב ואולי חלק מהבנתו שלמילים ולרעיונות יש משמעות ושלכן אסור לשתוק בנושאים הללו. בנוסף, הוא מאמין בכוח של האופטימיות ופחות בחשיבותן של המילים כשלעצמן.

positive-thinking

נורמן וינסנט פייל מחבר הספר 'הכוח של החשיבה החיובית'

צביעותן של אנשי התקינות הפוליטית והעילות של השכונות המוזנחות

במקומות רבים בעולם ישנם אזורים מוזנחים. באזורים הללו ישנה בעיה של עבודה, ניקיון ופשע. הכיצד פותרים את הבעיות הללו?! הגו אנשים רעיון, צריך לשפר את התשתיות בשכונה, להביא לשם מעט תושבים מוצלחים יותר שישפרו את ההון האנושי בסביבה ואז הכל יסתדר. הם יקימו עסקים וירכשו מוצרים באזור וישביחו את החברה שם. בפועל נוצר מצב שצעירים משכבת הביניים מוצאים מקום זול יחסית למגורים. בהמשך הם מעלים את רמת המחיה שם ולבסוף נוצרת הדרה של התושבים המקוריים שנאלצים לעזוב לאחר שהם אינם עומדים ביוקר המחיה של אותו האזור "המשוקם למענם". בעצם, בשם העזרה לחלשים החזקים מדירים את החלשים מבחינה חברתית ממולדתם ומגרשים אותם למקום בלתי נודע. זו קולוניזציה של המרחב למען העשירים. אין בעיה מהותית עם הגירה ושינויים סוציו-אקנומיים, העניין משתלב עם הרעיון הליברלי. הבעיה היא כשהשלטון משקיע כסף רב בשיקום השכונה "למען תושביה המקוריים" ובפועל זה למען המהגרים החדשים וכך השלטון תומך בעשירים.

south-park-saison-19-c389pisode-03-2

עילות בסאות'פארק

בדומה לכך, אנשי הפוליטקלי קורקט טוענים שהם נלחמים למען השוויון ולכן חשוב להיאבק על משמעותן והשפעתן של המילים. אולם הם צבועים. הם מדירים את כל מי שלא רכש את היכולת הזו, כגון זקנים, מהגרים ואנשים שאינם מוכשרים למילים חדשות. הם מבצעים קולוניזציה של השפה למענם, הם מבצעים ג'נטרפיקציה של השפה ומדירים את כל מי שאינו מן הקליקה השפתית שלהם והכל בשם המאבק בשוויון.

זה כמו לוחמי הצדק החברתי הנלחמים כנגד הגזענות והם טוענים שלקרבן המוגזע אין בעיה להיות גזען כי זו זכותו וחלק מן הבעיה שלו וכך הם מונעים מלבנים נאורים להתבטא. הם גם מוסיפים שכל אחד חייב לבדוק את הפריווילגיות שלו, ויש להם מושג 'בדקו את הפריווילגיות הלבנות שלכם'. מי שכביכול התחיל את החיים בצורה טובה יותר מאדם אחר, אינו יכול להטיף או להתווכח לגבי האשמה של הקרבן בעל המחסור בפריווילגיות. בכך הם יוצרים תחרות של מסכנות ובעולם שלהם ככל שהאדם יותר מסכן, כך הוא יותר בעל יוקרה מוסרית וחזק יותר. זה לא שוויון, זו שתלטנות במסווה של שוויון. ויש כאלו שאומרים שכל מי שמטיל ספק בתאוריה שלהם הוא פושע שנאה ויש לשימו בכלא. הם גם מגישים תלונות לרשתות החברתית בנוגע לטקסטים הללו והם מצליחים להוביל למחיקת פוסטים, ולמחיקת חשבונות ובכך הם משליטים את דעתם.

fa52c16aa923d7f22e8c250721fb8dcf

תעמולה של "לוחמי הצדק החברתי"

עם כל האמור, הנני תומך בחופש הביטוי וכאדם נון-קונפרמיסט מושבע אני תומך בחופש הביטוי גם של אותם צבועים. זכותם להתבטא וזכותנו להתבטא נגד. ובין אם טראמפ ינצח או לא, אני מייחל לעליית עידן חדש של אנטי פוליטקלי קורקט שייפתח את חופש הביטוי ויאפשר לאנשים לרכוש רעיונות ולשמר את החירות מיד המדכאים. חופש המחשבה הוא אחד הדברים החשובים לאדם ואם זה לא יתאפשר לי ולדומיי, למה לנו חיים. להמשיך לקרוא

פרשיית המטורלל שירה בחברון במנוטרל


ביום חמישי, 24 במרץ 2016 חייל כבן עשרים בדרגת רב טוראי שהתנדב לשרת בקרבי, בגלל סיבות לגיטימיות שונות, אולם ככל הנראה גויס בכפיה, מצא עצמו בסיטואציה לא נעימה. הוא נתפס יורה בדם קר, לכאורה, במחבל מנוטרל ופצוע אנוש. הסרטון הופץ אצל העם ברשת החברתית ונקראו קריאות שונות בנוגע לאיך לנהוג בו. הוא כמובן נעצר על ידי הצבא. שמו של האוויל, לכאורה, הוא אלאור עזריה. ועל אף שאנו חיים בעידן של פחד ושמדובר בלוחם לא חוקי ושמדובר באדם שהגיע לצבא, לכאורה לא מבחירה, עדיין ניתן למשטר את הצבא והחייל פעל שלא כשורה.

ראשי המערכת הפוליטית והצבאית גינו את החייל בכל תוקף, חוץ מבנט שאולי לא חש בטוב ולכן פעל בצורה המוזרה שבה נהג. ואפילו פוליטיקאי ימני קיצוני שכמעט נהרג בעצמו על ידי מחבל בפיגוע טרור תקף את החייל. ובעקבות כך הוא קיבל איומים על חייו. התופעה שבה העם תומך בהרג מחבלים בניגוד לנהלים הצבאיים ולחוק ובניגוד לאינטרסים הבינ"ל של המדינה, היא מצב מטופש ויש לעצור זאת כדי שלא ישנו מקרים יותר גרועים אשר יזיקו לנו אזרחי המדינה.

לאחר בחינת הנושא, מסקנתי היא נכון לעת עתה, שהחייל ירה בניגוד לנהלים, הוא בעצם חיבל בפקודת הצבא. עניין מגוחך הוא שכל מיני אנשים טורחים להפוך אותו לגיבור לאומי כשהאיש חיסל לכאורה שבוי פצוע אנוש וחסר אונים שהיה מת בין כך. וכעת אותו החייל האומלל העניק נשק תעמולתי לאויבי ישראל. אם יתברר שהחייל רצח (או בלשון בית המשפט הריגה) את המחבל, אני בעד שהוא יוצא להורג.

ולמי שמאמין שהחייל ראה את המחבל זז, ניתן לראות בסרטון את החייל מגיע מתוך כוונה לעשות משהו. הוא מגיע במהירות, נותן משהו, אולי קסדה, לחייל אחר שיחזיק לו, מכוון ויורה.

הסרטון שהפיצו בצלם

סרטון שהופץ אחר כך

ניתן להבחין שדי ברור שהם לא חששו ממטען על אף שמישהו שם הזהיר או הורה לא לטפל במנוטרל הנ"ל עד שמגיע חבלן, שהרי הם היו נורא קרובים אליו והיה לו לבוש צמוד שמאפשר להבין שלא היה לו מטען.

לגבי זאת שאני בעד עונש מוות לאותו חייל אומלל, זה מכל מיני סיבות, והעיקרית שאכתוב פה כדלהלן, זה כמשקל נגד לאלו שטוענים שטוב עשה ושיש להרוג מחבלים גם כשהם מנוטרלים. אני רוצה לאזן את המשוואה ולתת לחייל שהורג בצורה מכוונת מאוד יחס כמו של מחבל, ואני ימני מוצהר.

ברור לי שאנשים יראו את הטקסט שלי כפרובוקציה. וכן שרובם של אותם האנשים משבחים את החייל שהפר נהלים וממשיכים וקוראים להרוג את כל המנוטרלים, על אף שזה בניגוד לנהלים. לדעתם, לקרוא להרוג מנוטרלים בניגוד לחוק, זו לא פרובוקציה. זה מוכיח עד כמה חשוב לכתוב את דברי. ולאלו שאומרים שלאזרח אין זכות דעה, א. הצבא נגד החייל. ב. אנו חיים במדינה דמוקרטית ליברלית וזכותנו להתבטא כנגד חייל שפעל לא כשורה.

אתם מוזמנים לקרוא על אפקט אלאור עזריה.

האם טראמפ טוב לדמוקרטיה?


ישנם אנשים האומרים (כמו פוקויאמה ומיכלס) שהדמוקרטיה המערבית סובלת מליקוי גדול מכיוון שקבוצות האינטרס מפעילות לוביסטים שישפיעו על הפוליטיקאיים. בקבוצת אינטרס אני מתכוון לקבוצה קטנה של אנשים הממוקדת למען עניין מסוים, כגון עובדי תע"ש, חברת חשמל, הסתדרות טייקון (הוא לא קבוצה אולם זה אותו הרעיון), ועוד. הם שוכרים איש שהוא סוג של יחצ"ן, מתווך או עסקן אשר נע במסדרונות הממשל ומשפיע על השחקנים הפוליטיים ומכיון שהוא מסתובב בלובי של בתי מלון ושל מבנים רבים, הוא קרוי לוביסט. בהשפעת הלוביסטים חוקים רביםעוברים לטובת העשירים השוכרים את הלוביסטים. בנוסף אין פיקוח יעיל כי הפוליטיקאים שטבעם לפקח חבים את מקומם ללוביסטים שתורמים להם או מקשרים אותם לאנשים מוצלחים המסייעים להם להגיע למעמדם הפוליטי האיתן. הדמנוקרטיה הליברלית נפגעת כך, שהרי הקנספט הזה הוא לדאוג לעם ולכן הוא נחשב שלטון העם. העם כיום בוחר נציגים שייצגוהו. וכשהלוביסט עוקף את רצון העם וגורם לפוליטיקאי לציית לו, הוא מנתק את הנציגים מן העם ובעצם יוצר שלטון מיעוט הקרוי אוליגרכיה. וכך הדמוקרטיה היא פורמלית אולם מנותקת ממהותה.

חשוב להגיד שגם קבוצות שוליות מבחינה מספרית שאין להן היכולת להשפיע על ידי הצבעה יכולים לאזן את שוליותן על ידי תמיכה בלוביסט שישפיע על הפוליטיקאי. הלוביסט משפיע כלכלית על ידי תמיכה במסע הבחירות הפוליטיקאי המסוים. וכן שפעמים רבות הוא בעל ניסיון רב בנושא המדובר. ובכך המחוקק או הוועדה בבית המחוקקים או השר שומעים ריבוי דעות וכעת יש יותר הזדמנות לרעיון להגיע לידי ביטוי.

יש ויכוח האם הלוביזם טוב לדמוקרטיה או רע לה. יש האומרים שהלוביסט לא מפוקח ומקדם שחיתות וכן שמקדם אג'נדות של מיעוט ויותר אוליגרכיה. אחרים אומרים שאם הם מפוקחים כראוי, הם מביאים רעיונות שונים ומשמיעים את קולם של השוליים ובכך מקדמים את הדמוקרטיה.

maxresdefault

הקוסם שידאג לאזרח הפשוט?

בהקשר לנושא הזה ישנם אנשים האומרים שטראמפ טוב לדמוקרטיה מכיוון שהוא תוקף את הלוביסטים ומצהיר שהוא לא מושפע על ידם ומכיוון שהוא מממן את הקמפיין שלו עצמאית ואין לוביסט שיכול להשפיע עליו מבחינה כלכלית. אם כי, עדיין יש בעלי דעה שיכולים לשלוח לו מצביעים כמו מנהיגים דתיים וכד'. זה טוב לדמוקרטיה כי לפעמים הלוביסטים מצנזרים את קולם של העם עקב בתלות של הפוליטיקאים בהם. וכך על ידי זאת שטראמפ יקשיב לעם ולא יצנזר אותם, אזי שלטון העם בא לידי ביטוי ברמה המעשית ולא רק מבחינה פורמלית.

donald_trump_rifle_ap_img

לוביסט על שנהפך לשומר הדמוקרטיה?!

אך אסור לשכוח שטראמפ בעצמו היה שולח לוביסטים ותורם למפלגות שונות ולמועמדים שונים ובכך בעצם אחד שפעל לפי השיטה הלוביסטית מבין איך השיטה עובדת ויודע להילחם בה. ואם הלוביזם מקדם ריבוי רעיונות כשיש פיקוח יעיל ולבסוף גם מקדם סופר דופר לוביסט, כלומר, עשיר שהיה שולח לוביסטים אל הפוליטיקאים, סופר לוביסט שיודע כעת איך להילחם בבעיה ולפקח עליה באופן יעיל ואשר מושפע ממנה פחות, אזי ניתן להגיד שהלוביזם מקדם את הפתרון למחלות שלו ובכך הוא וטראמפ תורמים לדמוקרטיה. זה דומה לעסקה סיבובית, אולם טראמפ הוא איש עסקים ממולח.

maxresdefault1

כיתוב: טראמפ הוא מתנה לדמוקרטיה

מגילת אסתר כטקסט המנציח שעבוד נשי ומאידך מספר על אומץ ליבה של דמות טרגדית – קריאה עכשווית


מגילת אסתר כטקסט המנציח שעבוד נשי ומאידך מספר על אומץ ליבה של דמות טרגדית – קריאה עכשווית

I. סרבנות המלכה ושתי למלך אחשורוש

king_ahasuerus__image_5_sjpg2407

Esther feasts with the king by J James Tissot

היה היה מלך בשם אחשורוש והוא החליט להביא את ושתי המלכה, אשתו, לפני כולם בכתר מלכות להראות העמים והשרים את יפיה כי טובת מראה היא, למען החפיצה בפני נתיניו. ותמאן המלכה ושתי לבוא בדבר המלך אשר ביד הסריסים ויקצף המלך מאד וחמתו בערה בו. ולא ברור מדוע לא חטף אותה המלך בכוח והציגה בפני  באי המסיבה.

ויאמר המלך לחכמים ידעי העתים מה לעשות במלכה ושתי על אשר לא עשתה את מאמר המלך אחשורוש ביד הסריסים? ויאמר מומכן לפני המלך והשרים: לא על המלך לבדו עותה ושתי המלכה כי על כל השרים ועל כל העמים אשר בכל מדינות המלך אחשורוש, כי יצא דבר המלכה על כל הנשים להבזות בעליהן בעיניהן באמרם המלך אחשורוש אמר להביא את ושתי המלכה לפניו ולא באה. והיום הזה תאמרנה שרות פרס ומדי אשר שמעו את דבר המלכה לכל שרי המלך וכדי בזיון וקצף. אם על המלך טוב יצא דבר מלכות מלפניו ויכתב בדתי פרס ומדי ולא יעבור, אשר לא תבוא ושתי לפני המלך אחשורוש ומלכותה יתן המלך לרעותה הטובה ממנה. ונשמע פתגם המלך אשר יעשה בכל מלכותו כי רבה היא וכל הנשים יתנו יקר לבעליהן למגדול ועד קטן.

וייטב הדבר בעיני המלך והשרים ויעש המלך כדבר ממוכן. וישלח ספרים אל כל מדינות המלך אל מדינה ומדינה ככתבה ואל עם ועם כלשונו להיות כל איש שרר בביתו ומדבר כלשון עמו.

II. חטיפת הדסה וסיכול ההתנקשות במלך

אחר הדברים האלה כשוך חמת המלך אחשורוש זכר את ושתי ואת אשר עשתה ואת אשר נגזר עליה. ויאמרו נערי המלך משרתיו יבקשו למלך נערות בתולות טובות מראה. ויקבצו את כל נערה בתולה טובת מראה אל שושן הבירה. והנערה אשר תיטב בעיני המלך תמלך תחת ושתי. וייטב הדבר בעיני המלך ויעש כן.

איש יהודי היה בשושן הבירה ושמו מרדכי. ויהי אמן את הדסה היא אסתר, השם שהעניקו לה, בת דודו כי אין לה אב ואם. מדוע העניקו לה שם חדש?! כי היא סירבה להגיד את שמה. והנערה יפת תאר וטובת מראה ובמות אביה ואמה לקחה מרדכי לו לבת.

ויהי בהשמע דבר המלך ודתו ובהקבץ נערות רבות אל שושן הבירה אל יד הגי ותלקח בכוח אסתר אל בית המלך כיון שהיא לא נקבצה מרצונה. ובהגיע תר אסתר לבוא אל המלך לא בקשה דבר, כי הייתה קפואה מרוב פחד. ותהי אסתר נשאת חן בעיני כל ראיה. ותלקח אסתר בכוח אל המלך אחשורוש אל בית מלכותו בחדש העשירי הוא חדש טבת בשנת שבע למלכותו. ויאהב המלך את אסתר מכל הנשים ותשא חן וחסד לפניו מכל הבתולות וישם כתר מלכות בראשה וימליכה תחת ושתי. ולא ידוע שהדסה אהבה בחזרה את המלך אחשורוש.

ויעש המלך משתה גדול לכל שריו ועבדיו. ואין אסתר מגדת מולדתה ואת עמה כאשר צוה עליה מרדכי. אולי זה כדי  שלא יפעיל המלך לחץ על משפחתה ויסחט ממנה אקטיביות מינית באיומים.

בימים ההם ומרדכי ישב בשער המלך קצף בגתן ותרש שני סריסי המלך משמרי הסף ויבקשו לשלח יד במלך אחשורש. ויודע הדבר למרדכי ויגד לאסתר המלכה ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי. ויבקש הדבר וימצא ויתלו שניהם. ישנם שני אנשים הרוצים להתנקש במלך ובכך אסתר תשתחרר. אך למרדכי יש תכנית אחרת והוא משדל את הדסה, אשר קרויה בשמה החדש, אסתר, לגלות למלך ולהמשיך להיות שפחת המין  המלכותית.

III. עירוב עם המקורות הלא תנ"כיים

בקצרה, המלך הורג את המלכה שלו ושתי. במקורות כתוב שהיא לא הסכימה לבוא בכתר מלכות בלבד, כלומר, עירומה כביום היוולדה. במקום להזדהות עם סבלה של ושתי, המדרשים מספרים שהיא לא הסכימה לבוא עירומה כי היה לה זנב וקרן על הראש. אחר כך יש המדגישים שאחשורוש חטף אותה, את הדסה, מכיוון שהוא היה גוי ואסור היה לה להתמסר אליו. אולם אין המדרשים מדברים על זאת שמרדכי אימץ אותה כאשתו, שגם שם יש את הלשון לקיחה.

IV. האם מרדכי התעלל מינית בהדסה?

לפי המקורות שאומרים שאסתר הייתה נשואה למרדכי, המפרשים שואלים הכיצד אסתר לא נאסרה עליו אם היא בגדה "בבעלה" מרדכי עם אחשורוש? הם עונים שהיא הייתה אנוסה ו'קרקע עולם' ולכן היא לא נאסרה.

הא לנו נערה השוכבת עם שני קשישים האחד אונס אותה בקביעות והאחר ספק ויש לנו חג אונס. אנו גם מסבירים שהמלך הבין שחשוב שהגבר ישלוט בבית והמלכה ושתי (הי"ד) לא הבינה זאת. אך אסתר ("הצדקת") הייתה ילדה טובה והיא הקשיבה למאמר מרדכי. 'יענו' כך הנס עובד. ואם ושתי לא הסכימה להופיע אל המלך, אסתר מופיעה כאישה כנועה לחלוטין וכשהמלך מושיט את 'שרביטו', אסתר נוגעת בראש ה'שרביט' ומקבלת את כל מה שהיא רוצה.

ואנו שומעים שהדסה חוששת ללכת אל המלך ומרדכי מאיים עליה שרווח והצלה יבוא ליהודים ממקום אחר ובמילה 'אחר' והכוונה ל'אותו מקום'.. הוא עלול לחסלה כמו שארגן את חיסולם של בגתן ותרש ויקח לעצמו אשה אחרת – מקום חדש. כמו כן, ייתכן שהטאבו, הסוד המשותף של מרדכי ואסתר הבוגדים במלך אחשורש, ככתוב שהיא הייתה טובלת מאחשורוש והולכת לחיקו של מרדכי, הפחיד אותה ועיצב את התנהגותה.

V. הסתרת שיעבוד הנשים בעבר ושימוש באיום האיראני

מנהיגי הדעה 'מוכרים' לציבור אויבים איראנים מדומים או אמיתיים הרוצים להרוג את עם ישראל ושלבסוף היהודים מנצחים אותם. אולם זה נראה שישנה התעקשות להבליע את השעבוד הנשי הברור מאליו והכה טבעי לרוב בני האדם. 'יאללה נשים, לעבודה!'

ep07-225-285-r

נצחון מרדכי – Jean François de Troy