תגית: ביקורת ספרות

הבושם – פטריק זיסקינד


לפני מספר שנים קראתי ספר מרתק בשם הבושם, ספר מאת פטריק זיסקינד, סופר גרמני ידוע מאוד כיום. הספר גם תורגם לכ-50 שפות ומאוד הצליח.

הסיפור נפתח בסגנון סיפורי עתיק של שבחי הקדושים. האדם הנולד במקום מיוחד עם תנאים מיוחדים, מה שבא לרמז על חיים מיוחדים ועל המשך הסיפור. הפתיחה של הספר בעיני היא אחת הפתיחות הטובות ביותר שאי פעם קראתי. ולמי שאין ראש או זמן לקריאה שיקרא לכל הפחות את הפתיחה.

גיבור הספר הוא ז'אן גרנווי (גרנווי זה צפרדע בצרפתית..), דמות מיוחדת עם כישרון מיוחד הקשור לריח, אולם אני לא חושב שהוא כזה גאון הראוי להערצה. הוא פשוט שם לב לפרט מסוים שחשוב בחיים ויש לו יכולת מופלאה בתחום.

אולם בעצם לא אתפלא אם יש כאלו שיגידו שכל חכם הוא כזה… כמו כן, עניין סמלי מובחן שהוא עצמו חסר ריח גוף, עניין שבעיני מסמל שחכמים רבים סובלים מניתוק מסוים מהחברה ומתוייגים כחנונים. חסר להם משהו חברתי מסוים, משהו עדין שקשה לקהל להגדיר.

בנוסף אני לא מתחבר לפנטזיות ואיני רואה פה סתם סיפור קסום שעוזר לצאת למסע מתוך הכורסה לעולמות מרתקים ואולי לברוח מהחיים. אני קראתי את הסיפור כמשל.

המשל בעיני הוא שהמחבר פטריק זיסקינד, מציג סיפור עם מסר אנטי פילוסופי. זה רעיון שאליו אני מתחבר. והוא מציג זאת טוב. הוא יורד לפרטים ויוצר עולם ומלואו. כלומר, החיים החברתיים הם לא עניין של היגיון, אלא עניין של שילובי ריח. ובעצם כל שאר הטיעונים מיותרים ולא רלוונטיים והם מכסים על האמת.

יתר על כן, הוא בעיני מסביר את ההתמודדות של הסופר עם המתרחש בעולם. וגם נותן בעיני הגנה לגרמניה. העולם הרי זוכר לגרמניה את הזוועות שלה שהיא ביצעה במאה העשרים, אולם אם אומרים שהכל תלוי בריח, כלומר, בתנאים חיצוניים למחשבתו של האדם או משהו שלא ניתן לשינוי או שליטה מבחינת האדם, אז יש כאן הענקת פטור אולי לגרמניה מפני מעשיה הנוראיים, כי כשאין היגיון או החלטה ושליטה על מעשי האדם אין אשמה. ולכאורה הוא בעצם אומר שהדברים קורים כי הם קורים, למה?! ככה.

הספר גם יצא בתור סרט נחמד שהרבה פחות מוצלח מן הספר שהוא בעל ניסוח יוצא מן הכלל.

שיר שגם יצא בהשראת הספר על ידי להקת נירוונה.

סקירה קצרה עם ספויילרים

כעת אסקור הסיפור בקצרה למי שמעוניין. הגיבור שלנו, ז'אן גרנווי, נולד עם כישרון מיוחד ובאורח קסום כמו קדוש מרחם הוא מביא לעולם את כישרונו בתחום הריח. הוא נולד במקום מסריח במיוחד, בעידן מסריח מאוד לעומת העולם שלנו כיום. הוא שרד את לידתו על אף שלא דאגו לו ונאלץ לחיות בניגוד לסיכויים. הוא נולד גם חסר ריח דבר שגרם למניקות להירתע ממנו. ברם הוא הצליח להתגבר על הבעיות הללו ולהפוך לנער שוליה של בשם, שם הוא משכלל את כישרונו בתחום הריח ונהפך לממציא בשמים. חוסר יכולתו ליצור ריח גוף מסביר שהוא לא סבל מריח עצמי שהפריע לו לקלוט ריח של אחר וכן שהוא כביכול אדם ניטרלי בחוש שהריח שלא מאוהב בריח של עצמו שאליו הוא התרגל וכדומה. באיזשהו שלב הוא מגלה שאם הוא מכין בושם מנשים זה בושם משובח, ולכן הוא צריך לרצוח אותן ולהכין מהן בושם. נראה לי שזה דרך להמשיג לחלק מהקוראים את משמעות הריח, שהרי הרבה גברים אוהבים נשים מסוימות ולא יודעים מדוע, אם זה בגלל ריח מיוחד שמתחבר לאדם אז זה יכול להקל על האדם לדמיין העניין (ברור שהעניין תקף גם לגבי נשים האוהבות גברים, פשוט נקטתי בדוגמה של הספר שעוסק ברצח נשים). הוא נתפס ועומד למשפט אבל לאחר שהוא משחרר בושם מיוחד רואים בו קדוש והוא משוחרר. ברם להיבריס פה בסיפור יש נמסיס, והוא שם פעם אחת יותר מידי בושם של קדושה והקהל שהעריץ אותו כקדוש-על, החליט לקחת ממנו בגדים למזכרת ואז הקהל המשיך וקטף ממנו איברים ועשה בו לינץ'. וכך הוא מת.

לסיכום הספר נחמד מאוד, שפה יפה, סיפור מעניין ומוסר השכל מעורר מחשבה. מומלץ מאוד לקרוא.

שני בוגדים של זאב ז'בוטינסקי כסיפור ריאליסטי


שני בוגדים – אגדה פרי עטו של ז'בוטינסקי שפורסמה ב-1905. הסיפור הזה אהוב עלי כי בוחן דברים במבט ריאליסטי, הוא לא מתחשב בכוונת מי שכיוון לטוב. הוא בוחן את התוצאות האפקטיביות של מעשהו כהפצת הרוע בעולם (ויתכן שזה גם גורם לאנשים לחטוא פעם אחת ואז להמשיך במקומות אחרים תוך כדי שהם צוברים ניסיון וככתוב: עברה גוררת עברה). עניין זה יכול להראות שהריאליזם מציע היבט מוסרי ושלא תמיד הציבור מודע לו. הריאליזם, אינו רק השקפה פוליטת, אלא גם תפיסה פילוסופית של העולם, החברה וטבע האדם. בנוסף, הסיפור מראה החולשה של אלו שחיים חיים קדושים כביכול ובפועל הם מזמינים את הרשעים לתקוף אותם ולהפיץ הרוע בעולם.

כמובן שניתן להעמיק ולשאול מה העניין בלקדם את הטוב בעולם לפי השקפת האל, והתשובה היא פשוטה שהאל החזק בסיפור, כופה עלינו את טעמו בעניין או שאנו אובים את רצון האל. לטעמי סיפור זה מסייע לנו להבין מהו טוב ורע בצורה יעילה יותר. בכל מקרה למי שיגיד מדוע אנו מחויבים לאל ומי אמר שהוא קיים, התשובה תהיה שזה משל. אקווה שתיהנו.

שני בוגדים

"לדין בפני בורא עולם הובאו בידי מלאכים שני עלובים, שהיו לשעבר אנשים עלי אדמות. אחד מהם היה דל וחלוש למראה, ועיניו מצמצו באי שקט ושוטטו לכאן ולכאן. והשני היה בעל הדרת פנים, וכולו אומר כבוד, ענווה ושלוות נפש זכה.

הביאום והעמידום לפני הבורא. שעה ארוכה החריש הבורא והביט בהם בעינו הכול-רואה ואחר כן אמר לראשון :הגידה לנו, איך חיית עלי אדמות? אז רעד החלוש בכל אבריו ונפל למרגלות כסא-הכבוד ,צווח כאחוז דיבוק וזעק כשהוא מתפתל ומתלעלע: ריבונו של עולם! מלשין הייתי על אדמתך. לעת ערב ארבתי תחת החלונות, כאשר דימו האנשים כי ביחידות הם יושבים וגילו זה לזה את צפוני נפשם, ושמרתי את דבריהם בלבבי, ומסרתי אותם לאויביהם. ורבים נחלו בגללי קלון ועינויים. ואני קיבלתי מידיהם שקלי כסף מחיר פעלי, ופרנסתי בכסף זה את אשתי ואת ילדיי הקטנים… ויילל החלוש ככלב מוכה שוט, ואי אפשר היה ביללה זו את סיום הדברים. ארוכות הביט האל על המתפתל, זמן רב החריש ואחר אמר: בוגד אתה ובוגד שמך.

ופנה הבורא אל השני ואמר: הגידה עכשיו אתה, איך חיית עלי אדמות. אז קרב בעל הדרת הפנים, וכרע על ברכו, הרכין את ראש השיבה עד למרגלות כסא הכבוד ואמר בקול חרישי ועניו: "אני ריבונו של עולם לא הריעותי לאיש על אדמתך… "למשמע תשובתו קדרו פני הבורא, ודברו היו כגושי קרח כבדים: הגם פה,לפני הדיין, אומר אתה להערים בן-אדם? כי למה תאמר :"הנה חייתי על האדמה ולא הריעותי לאיש", ואני רואה אדמה זו ויודע כי אי אפשר לו לאדם הדר עליה לקבל פני ערב מבלי לעשות מעשה רע במשך היום. אף אני אלוהיך אילו שכנתי בתוככם עלי אדמות, הייתי עושה רעות, הלרמות את אלוהיך אל-הנקמות אתה אומר? נעצבו פני הזקן מזעם האלוהים והשיב בקול רוטט וחרישי, אך בתוקף: "אמת אמרתי לך, מלך מלכי המלכים, כי לא הריעותי לאיש על אדמתך. בכל ימי חיי, ריבוני, לא ידעתי אף רגע מנוחה לנפשי. רדפוני ועינוני קרובים ורחוקים, אך לאיש מהם לא דרשתי רעה. כאשר השליכוני לבור כלא, חיזקתי בליבי בתקווה לרחמיך ולא קיללתי איש. כאשר שדדו את כל רכושי, פשטתי יד לנדבה ולא קיללתי איש. כאשר פקדני זעם האלוהים, בכיתי תמרורים על חורבות ביתי השרוף ועל גויות ילדי הקרות ולא קיללתי איש. ואתמול כאשר גוועתי ברעב אחורי גדר, התהוללו סביבי והתעללו בי מציקי ומעני. אך גם אז לא דרשתי רעתם ומתי מבלי קלל איש!

"ארוכות החריש אל-עליון וזמן רב הביט בעיני הזקן העצובות והענוות, ותעלומה רבה הייתה במבטו של האלוהים. ונשמעו לבסוף דברי הבורא: בוגד אתה -ובוגד שמך! אין בוגד גרוע ממך עלי אדמות, כי עליו על חברך הרובץ לידך ומתפתל וצווח שלא כדרך האדם – עליו אומרים הבריות עלי אדמות: "רע היה האיש, וחלילה לנו מלהידמות לו". על ידי כך מתרחקים הם מחטא הבגידה… ואילו עליך אומרים הבריות עלי האדמות:"קדוש היה האיש ואשרי מי שימצא עוז בנפשו לנהוג כל ימיו כמוהו! "ועל כן פוחתות והולכות שורות לוחמיי המוכנים למסור את נפשם על עניין צודק. בעוד שהרשעים לועגים מדי יזכרוך, ואומרים איש לרעהו: "אין סכנה לנו לפגוע באנשים אלו, כי ממאנים הם להגן על עצמם. נלך אפוא לבתיהם וניקח את רכושם ונתעלס עם נשותיהם!". כך גדל בגללך זרע הפורענות על הארץ: וכל חייך הם בגידה באחים שישבו עימך, ובנכדים שיבואו אחריך.

ועל כן אני אומר לך: בוגד אתה ובוגד שמך! אותו אשר בגד בעד בצע כסף – לא אייסר בעינויים: ילך לו ובוז האלוהים ואדם יהי עונשו. אך אותך, המחטיא -אני מקלל!"

( ז'בוטינסקי "שני בוגדים" 1905)

אז זהו, איני חושב שיש לי מה להוסיף עוד בנושא. להרחבה עיינו בקישורים האלה: הקשר בין מקיאוולי למלחמת התרבות הישראליתהנסיך ורבי נחמן מברסלב כמקיאווילסט ולא רק קבליסט.