תגית: ביקורת סרטים

בוראט 2 – תרבות מגוייסת בשמאל הנאור כדרך לנצל את ההמון ולהרוויח הרבה


טוב. בעקבות צפיית בוראט, מספר מחשבות ראשוניות.

בוראט 1 גם היה לא הכי יפה, אולם הוא הציג יחס מסויים של אנשים לקהל שהיה בו מעט חידוש. אם כי, הוא היה מגמתי נגד שמרנים, אבל הרבה יותר מאוזן.

בוראט 2 חוזר על עצמו ולא מחדש. ההבדל הוא שבוראט פשוט נכנס בצד מסויים בתרבות בצורה קיצונית ומוציא רק אדמית שחורה אחת בצורה טובה.

אני תוהה גם מה אמין שם ומה לא, שהרי הוא גורם לאנשים לשתף פעולה עם ההסרטה שלו. כלומר, הוא מוכר להם איזה צורך חשוב להסריט על אף האבסורדים שהוא יוצר והם משתפים פעולה ברמה זו או אחרת – עניין מובן ובפרט אם הוא משלם הוא שהם חושבים שיש אנשים פרימיטיבים.

בכל מקרה, לפני בחירות לתקוף פוליטיקאים ולנסות להביך אותם, זו לא יצירה קולנועית מפוארת, אלא תרבות מגוייסת שחותרת גם לנצל שנאות ומאבקים פוליטיים לצורך של פרסום וכסף.

לנצל רצון טוב של אנשים לעזור כשהם יודעים שהם מצולמים, זו לא הוכחה שאנשים מסויימים בעייתיים או התרבות שלהם בעייתית, אלא ניצול של אנשים שחושבים שהם עוזרים ולבסוף הם יוצאים רע.

לנסות הגחיך ניצולת שואה לפני המוות זו לא הברקה, אלא אטימות. להכחיש השואה לפניה זו לא הברקה, אלא חזירות אנושית והעלבת הקורבן. אותה אשה, אגב, הגיבה לו יפה מאוד, באנושיות ובלבביות. ועל אף שהיא יהודיה מבית כנסת נאור לא אורתודוקסי, הוא מוציא אותה רע כי היא יהודיה. למוסלמים הוא לא היה עושה זאת.

העניין לדעתי מעיד על הניתוק של השמאל שבשם אג'נדה תרבותית מסוגל להגחיך אנשים מסכנים קשיי יום שבאים לעזור או להתפרנס או מפחדים מאי נעימות ולהגיד שהם גזענים כלפי תרבות הנתפסת כנחותה.

הסרט יותר מאשר מראה על התפיסה האמריקאית או תפיסות הקיימות באמריקה כלפי זרים נחותים ממדינות עולם שלישי, היא גם מעידה על היחס של התרבות בשמאל לאנשים, לפוליטיקה, ולדעות מחוץ לבועה שלהם.

בוראט לועג ליהודים, לניצולי שואה, ללבנים ולנותני שירות שאולי מפחדים לריב או חוששים מהחוק – העניין בולט בעוגה שהוא גורם לקונדיטוריה לכתוב משהו אנטישמי קטן על העוגה. להביך אנשים לבנים שמרנים מינית, סתם כי הם שמרנים. לצחוק על איש דת מתנגד להפלות בסיפור גילוי עריות עם קטינה מעוברת כביכול, ולבדוק האם הוא יגעל, יגרש אותם או יפנה לחוק, כשזה לא תפקידו ואולי אנשים לא יבואו להיעזר בו להציל חיים אם הוא יפנה לחוק.

אנו גם לא רואים את כל התגובות של הקהל ומה הם רוצים או חושבים. וייתכן שהוא ערך הסרטים הצורה מגמתית מאוד.

אז בתרבות הנאורה של השמאל הלבן נחמד לצחוק על אנשים מוחלשים המנסים להסתדר בחיים כי הם לבנים או יהודים וזה הופך להיות במקום גסות רוח ושנאה למפגן של פלורליזם, חידוש ותיקון עולם. עיוות שמאלני תרבותי קלאסי.

עניין של זמן ויקומו מבצעי מתיחות נגד השמאל וכך העניין מעמיק הקיטוב הפוליטי תרבותי ערכי בעולם. העניין כמובן משרת אג'נדה גלובליסטית ושם את כולנו באותה מערכה גם אם אנו במדינה אחרת ובתרבות אחרת.

אין כאן עלילה טובה, או בימאות מבריקה, יש כאן פשוט ניצול ועיוות. וזה שהוא מגחיך כמה גזענים טיפשים לא הופך את הסרט לטוב או חשוב.

אפילו היגיון חסר בסרט, הסרט מתחיל בכך שבוראט נלקח מגולאג למשימה בשרות המדינה שלו קזחסטאן הדמיונית. ומשום מה על אף שהוא כלוא ללא גישה לרשת הוא יודע כל מה שקורה בתרבות האמרקיאית תוך כדי זמן מאוד קצר. גם בסרט מציירים אותו כמפיץ קורונה שמפיץ הנגיף תוך כדי מסע באוניה בעולם ובארצות הברית, וגם כאן לא ברור איך הוא מפיץ הקורונה בזמן המסע שהרי הוא אמור להחלים תוך זמן די קצר לא להיות חולה מדבק למשך זמן כה ממושך.

בקיצור הסרט חשוב כדי להבין מה הצד השני חושב עלינו ואיך הוא רואה אותנו, ברם אעדיף בשביל זה לראות סרטים של אוליבר סטון. ומבחינה כלכלית, הסרט מהונדס לכך שיוציא מירב כסף והשפעה מאנשים צדקניים בעיני עצמם לטובת היוצר.

נ.ב. לא רואים את רודי ג'וליאני במצב מביך כמו שמכרו בכותרות חדשות האתרים.

גירוש הדיבוק של אמילי רוז (2005) The Exorcism of Emily Rose 2005


יצא לי לא מזמן להתבונן בסרט תחת השם הזה The Exorcism of Emily Rose 2005. הסרט הוא מצוין. הבימוי עד כמה שאני מבין בסדר גמור.

בתור אדם שפעם חשב באופן זמני או לפחות לא הייתה לו בעיה להצהיר שדיבוקים קיימים, ועדיין מתעניין במיסטיקה כיום, חיפשתי סרט על הנושא שיעזור לי לחוות את העניין. לפיכך התחלתי לצפות בסרט.

הסרט עוסק בניסיון לגרש שד מגופה של אמילי רוז, ברם לבסוף הניתוח הרוחני כשל והיא מתה. מה שתפס אותי, זה שהסרט לא בא להביע עמדה ברורה בנושא. הסרט בצורה אנושית הולך לכיוון של מה אמילי אחוזת הדיבוק חשבה ומה מגרש השדים, העומד למשפט על מעורבות במותה של אמילי על ידי רשלנות, חשב.

הסנגורית החליטה ללכת על הקו של – אולי גירוש השדים היה מוצדק ויכול היה לעזור לאמילי להירפא ועניין של זמן וזה יהיה מדעי. היא מציגה למושבעים את החוויה של גירוש השדים על ידי הקרנת הקלטה של החולה בזמן הטקס ועל ידי עדויות של הצופים בטקס.

בזמן המשפט, רופא שנכח בטקס, שיכול היה להעיד לטובת הכומר מגרש השדים, מת בנסיבות מוזרות והסנגורית חווה פחדים, היות שכל מיני דברים מוזרים קרו לה בביתה.

ההתייחסות שלי בנושא הדיבוקים לא השתנתה ואני לא יודע שיש כיום דיבוקים וכן לא מאמין בהם.

מה שאהבתי גם, זה שבניהול המשפט הם בחרו איש דת נוצרי בעל הכשרה משפטית שיהיה הקטגור. הוא מאמין לכאורה בשדים אך הוא תובע על רשלנות. כמו כן הוא טוען שלא הוכח שזה היה דיבוק, אלא זו פסיכוזה ואפילפסיה, ועקב הזנחה רפואית קרה מה שקרה לאמילי. בסופו של דבר, הסוף לא משנה, ואני לא אקלקל לקורא יותר מידי.

לאחר הצפיה עולה השאלה האם דיבוקים קיימים?

  • מצד אחד בעולם שלנו יש יסוד חומרי חזק מאד שבו ניתן לצפות בחמשת החושים או על ידי עשייה חוזרת ונשנית ודיבוקים לא הוכחו כקיימים בהתאם למדע, היות שלא הצליח לצפות בו.
  • מצד שני אי אפשר להסביר איך היסוד החומרי קיים ואולי הוא תולדה של הרוח ואז ניתן להגיד שיכול להיות שיש דיבוקים, סוף כל סוף העולם הוא רוחני.
  • לי, כידוע, אין עמדה בנושא, אך לו הייתה לי, אז עמדתי הייתה שגם אם העיסוק בנושא הוא רלוונטי, העניין של הדיבוקים הוא לא מוכח כלל, גם אם נקבל את הקונספט הרוחני של היקום. כמו כן למה לא להאמין בעוד דברים רוחניים לא מוכחים מעבר לדיבוקים ואולי גם להאמין מבחינה רוחנית שאין דיבוקים.

בסופו של דבר ההתרשמות הכללית שלי מן הסרט, שהוא בא להציג שאנו בני אדם, ואם בני אדם מאמינים בדברים שאנו לא… עדיין אנו צריכים לנסות להבין אותם, שזה לא סתם, אלא הם חווים דברים אחרת. 


אך שאלתי היא, אם אני לא מאמין למישהו וחוויותיו האם אני לא אנושי, סוף כל סוף החוויות שלי הן אלו שגרמו לי לא להאמין לו?

סיכום של הסיפור בעברית להלן בקישור:

ג'וקר 2019 Joker


ראיתי לא מזמן את הסרט ג'וקר. הסרט עשה רעש גדול וחשבתי שכדאי לראותו. את הג'וקר של הית' לדג'ר נורא אהבתי וכן את השחקן יוהכין פיניקס אני די אוהב מהסרט חייל מצטיין 2001 ומעוד כמה סרטים. זהירות ספויילרים!


לא נעים לי להגיד אך הסרט מבחינתי הוא סרט בכייני שמתאר רקע משעמם של איש קטן שללא כוונה הפך לגיבורשל ההמונים בעוד שהוא עצוב ומדוכא.

הוא מזכיר לי את המשל הרוסי – על האיש שהלך לכומר ואמר לו שהוא בדיכאון. הכומר אמר לו, לך לליצן פה שנצא בקרקס לידנו וכל מי שהולך אליו צוחק וחוזר שמח והוא ישמח אותך,.אמר לו האיש: "אני הליצן".

הסרט לדעתי משמים ומעניין מדוע הצעירים אהבו אותו – ונדמה לי שזה אולי כי הם ממש מזדהים עם התחושה שלו לגבי החיים. פשוט אוהבים שיח קרבני. ממש לא הסגנון שלי.

הסרט מתאר עיר שבה יש זוהמה ואי סדר חברתי של הפגנות ומהומות – ממש כמו התפיסה המצויה של איש השמאל הקיצוני – מחר העולם יחרב מזיהום ומשבר אקלימי יחד עם הפגנות כנגד המושחתים העשירים שגרמו לכך. העיר מסריחה מלאה אשפה, הרס, גרפיטי והזנחה.

ובתוך העיר הזו חי אדם מסכן, חסר אבא ועם אמא רעה ושמו ארתור כמו שם המלך באגדה האנגלית המפורסמת. הנה גם כאן אנשים הסרט מקדמים אגדה חדשה… האיש עובד בעבודה לא טובה ויש לו חלום להיות סלב-סטנדאפיסט. כנראה מרוב שהוא עצוב הוא רוצה לחיות במקום של צחוק. ואולי גם לכן ארתור צוחק כדרך לכסות על העצב שלו.

השלימזל שלנו הסובל מהתעללויות מקבל אקדח מתנה מחבר כדי שהוא יוכל להגן על עצמו מפני בריונים וילדים המתנכלים לו. השלימזל שלנו לא דואג לשמור על האקדח כראוי והוא נופל לו באמצע העבודה וכתוצאה מכך הוא מפוטר.

במקביל חבורה של צעירים מושחתים מן האליטה מתעללת בו, שניים הוא הורג כהגנה עצמית ושלישי כנקמה. העניין מתפרסם שמישהו על מסיכת ליצן הרג שלושה עשירים מסריחים והאספסוף מתחיל לרכוש מסכות כאלו ולהפגין כל כנגד בעלי הכוח בעיר גות'האם

כעת הוא מתחיל להיות שמח על כך שהוא סוף כל סוף הופך לגבר ומגן על עצמו. הרי הוא גדל בסביבה של חולשה. ואז הוא הורג את החבר שלו שהביא לו את האקדח במתנה. רבותי, לא תמיד צריך לעזור למסכנים…

במקביל הוא שומע מאימו שהוא צאצא של האדם הכי מוצלח בעיר, תומס ווין. הוא מנסה לברר מיהו והוא מגלה שהוא עבר הזנחה קשה מצד אימו שגם היא עברה התעללות על ידי בני זוג. הוא מבין שהוא מסכן בגלל אימו ומחליט לחסל אותה.

לאחר מכן אחרי הופעה מוזרה של סטנדאפ הוא מוזמן לטלוויזיה ושם הוא נכשל. לפיכך היא מתוודה שהוא הרג את השלושה ובעצם כך הוא יצר את תנועת מסכות הליצן בעיר. כשממשיכים לצחוק עליו הוא מסביר שהוא הרג אנשים רעים וגם המנחה בטלוויזיה הוא איש רע והוא הורג אותו בשידור חי.

הוא נעצר על ידי המשטרה ומשוחרר על ידי מעריצים ואז הוא מעצב לעצמו חיוך רחב על הפרצוף בדם שיש לו על הפנים והוא מקבל משמעות חדשה לחייו וכאן הסרט נגמר.

ממש התאכזבתי, אין תמה מעבר לתנאים רעים, אין מניעים כמעט לאנשים בסרט, ממש לא ברור מדוע הם תומכים הליצן לא מצחיק הרוצח אנשים. על אף המשחק המצוין והבימאות הטובה נראה שהעלילה ניסתה להשיג תוצאה כמו של הסרט V for Vandeta אולי מתוך רצון להתחיל למכור מסכות ליצן כמו שמוכרים מסכות של גאי פוקס כסמל של התנגדות בגלל הסרט הזה. ההתרשמות שלי היא שסרט פשוט סרט בכייני, לא נראה שהגיבור מתמודד בכלל עם שאלות מוסריות. הוא מנסה לעשות מה שבא וכשמשהו לא הולך לו אז הוא צוחק בקול ולאחר שהוא מגלה שהוא לא אשם הוא יוצא למסע הרג הופך לגיבור המונים.


לא ברור לי מה צעירים רבים אהבו בסרט. מה זה אומר?

באמת לא היה ברור לי. הייתי צריך לחשוב כמה עשרות שעות כדי להבין למוחות הצעירים. ועדיין איני בטוח ולכן אגיד בספקנות שאולי הם אוהבים שאדם מסכן ערך מצליח להוביל שינוי. הם מרגישים אי צדק ואולי תקיעות בחיים – בפרט שמבוגרים בעלי תוחלת חיים גבוהה. ואז קשה להתחרות בהם על תפקידים במקומות עבודה רבים. אותם מבוגרים גם תמכו, כביכול, בסדר הכלכלי שקידם זיהום ומשבר.  ובקצרה הצעירים נגד המבוגרים. הם הצעירים, במערב התעשייתי השמן, השבע ובעל הזמן לעצמו, מחכים למהפכה ועונש על הדור המבוגר. הם כועסים כמו גרטה פון ת'ונברג. מבחינתם יש חוסר צדק בעולם הדורש עונש ורצוי דם. וכשישעונש על ידי אדם מסכן ההופך לגיבור זה מילוי משאלות. הבעת האמפתיה לחלש מקדמת תחושה של צדק יחד עם כאוס נגד הקיים. וזה שיש זיהום סביבתי עקב ההפגנות הללו לא מעניין אותם. הם רוצים סדר עולמי חדש. הם חשים כמו המפגינים בסרט שפשוט מחכים להלל מישהו, גם אם הוא רוצח חסר מוסר, העיקר שיהיה מסכן ונגד הממסד.

 

 

ילדי האנרכיה (Sons of Anarchy (2008 –2014


לא מזמן התחלתי לצפות במשך כמה חודשים בסדרה בשם ילדי האנרכיה – סדרה אמריקאית. החלטתי להתבונן בה כדי להבין את אנשי טראמפ – Trumpland. הסדרה עוסקת במועדון אופנועים משפחתי שמתפקד כקהילה לכל דבר עם טקסים ואירועים משלהם. מתוך שיקולים של פרנסה הקהילה עוברת על החוק ולאט לאט הופכת למאפייה אלימה.

הסדרה מדברת על האדם הלבן הפשוט שחי במקום שכוח אל באיזשהו חור בארה"ב. הקידמה הטכנולוגית לא מגיעה אליו, אין לו השכלה והוא חי במנותק מיושבי הערים הגדולות. הוא משמר את התרבות שלו וחי את חייו הפשוטים וחסרי היומרות.

ממש התחברתי לסדרה, התעניינתי באופן נדיר מה קורה עם הדמויות. ואפילו התחברתי לדמות חדשה שבאה פתאום כשאני ממש מזדהה עם דמויות מסוימות בסדרה ונגעל מאחרות – אם כי אולי הם היו שחקנים מכוערים במיוחד…

הסדרה קשורה לאנרכיה ולכן קרויה ילדי האנרכיה, ברם הם הלכו לאיבוד ועוסקים בהישרדות בחיים ולא מחוברים לרעיון של מייסד המועדון-קהילה. האם זה משל נגד האנרכיזם שבסופו של דבר גם סינדיקט שלו יסתאב וישכח את מטרתו?! אולי.

בכל מקרה טענתי הפשוטה בנושא האנרכיזם, דרך אגב, שאנו חיים בעולם עם סדר אנרכי:

  • א. המדינה פועלת בסדר בין לאומי אנרכי. והסדר הבין לאומי העולמי מכתיב גם מה קורה בתוך המדינה בדרגה זו או אחרת – כגון היכולת לכבוש מדינה אחרת ולהשית שם חוקים חדשים או היכולת למרוד ולהכריז עצמאות.
  • ב. מי קבע את הכללים של העולם כעת בתוך המדינה? החליטו כך קרה… אם כן אזי העניין יכול להשתנות.

כלומר, אנו חיים בעולם אנרכי ואז אין הבדל גדול בין אנרכיזם לדמוקרטיה שהרי הכל אנרכיזם. ברם מבחינה המשגית יש מודלים שונים של אנרכיה… אנרכיה דיקטטורית, אנרכיה מלוכנית, אנרכיה אוליגרכית, אנרכיה דמוקרטית וכדומה.

לא מזמן ראיתי ראיתי את פרק הסיום של עונה שש ולכן החלטתי לכתוב רשומה זו. בפרק הזה הגיבור, ברנש בשם ג'קס טלר מגיע לדיל עם התובעת של המחוז שהוא יסגיר עצמו על פשע מסוים – שהוא קשור אליו בעקיפין על ידי מכירת הנשק בלתי חוקי ששימש לפשע – וילך לכלא בתנאי שאשתו לא תלך לכלא על פשע אחר שנוצר בגלל שהיא העבירה צלב למישהו בכלא והוא הרג עם זה גורם בכלא. אימו שומעת שהוא הולך לכלא, היא חושבת שכלתה אהובת ליבו של ג'קס הלשינה במשטרה ובעצם הולכת להעיד נגד בעלה כדי שהיא תוכל לשמור על הילדים אצלה ולא תאלץ להיפרד מהם בגלל הכלא. החמות הולכת ורוצחת את כלתה. בסוף היום הבעל מגיע ורואה את אשתו מתה.

הצטערתי מאוד בצערו. זה הזכיר לי רגעים שהזדהיתי עם צער בחיי, למשל ברצח משפחת פוגל באיתמר. שהילד ששרד מנסה להעיר את אימו והוא לא מבין שהיא מתה. היה גם דוגמה של ילד סורי קורא לאימו "אום, אום" וגם זה תפס אותי חזק. גם כעת שאני נזכר בזה דמעות יורדות לי כמעט מעיני. ואני לא יודע למה. יש משהו בחוסר אונים של ילד או של בעל שעושה הכל למען אהובתו – אבל היא מתה.

ומה שמעניין הוא שהיא בדמותה בסדרה כבר נמאסה עלי, היא הפסיקה לעבוד בצורה רציונלית סבירה – בעצם יש לה שיגעון להציל את ילדיה מלגדול בחיי פשע ואז אולי הם יהפכו מושחתים או שימותו. ברם היא בעצם מסכנת את חייהם ואת חיי בן זוגה ולפעמים ללא סיבה ספציפית מובנת והיא עושה שגיאות ובעיות כבר כמה עונות, וזמן מה חשבתי לעצמי שאם היא תמות אני אשמח. ברם הסיום של העונה היה עצוב לי מאוד. למרבה האבסורד, מותה היסב לי נחת, צערו של בן זוגה היסב ליה צער. כנראה הוא משחק טובבב… הרהרתי בתוכי שאולי לאחר שאני מבין מה זו פרידה, אזי אני רואה במוות של אמא אהובה או של האשה סוג של פרידה כואבת וזה מה שחיבר אותי לסצנה. בכל מקרה, למי שרוצה לשאול, אחסוך לו השאלה, הסדרה מומלצת מאוד.

משאלת מוות (2018) Death Wish


מה דעתכם על אדם שלוקח את החוק לידיו? האם לקיחת החוק לידיים תורמת לחברה במצבים מסוימים?

לאחרונה יצא לי לראות סרט אמריקאי העוסק בחיי הפשע בשיקגו. במסגרת שוד שהתשתבש עקב הטרדה מינית שגרמה לבת המשפחה הנשדדת להאבק נפגעו בני המשפחה שהיו בבית.

אב המשפחה המשמש כרופא שהה מחוץ לבית וחיכה שהמשטרה תפעל למען תחושת הצדק שלו. הוא רואה שהעניין לא מתקדם והוא הולך למשטרה להפעיל לחץ. בתחנת המשטרה הוא רואה קיר של עשרות אם לא מאות מקרי פשע לא פטורים והוא מבין שהוא צריך אולי לקדם העניין בעצמו על אף שכרופא הוא מתאמץ להציל עבריינים כי גם להם מגיע לחיות.

הוא יוצא לשוטט בעיר, אולי באזורי פשע, ושם הוא נתקל במקרה שנטפלים לבחורה, ספק הטרדה מינית אולי שוד. הוא מתערב לטובתה והפושעים זונחים אותה ומפליאים בו מכות נאמנות. כאן נראה שגמלה בליבו ההחלטה שהוא יגן על עצמו וכן ינקה את העיר מפשע עד שימצא את הפוגעים במשפחתו. כנראה מתוך תחושה שהפגיעה לא הייתה לשוא וכעת הוא ידאג שהם ימותו, להם לא מגיע לחיות, הם רעים.

הסרט פשוט, עוסק בתיקון עולם, שחרור כעסים ונקמה. ומאידך בהעלמת עין של החוק. אין בימאות מיוחדת ששמתי לב אליה. אן תחכום מיוחד. מה שיש זה אקשן נחמד שאולי גן מקדן את הרעיון של הזכות להחזקת נשק להגנה עצמית ולמניעת פשע.

בסרט המשטרה לא מנסה לתפוס אותו וכן גורמים רבים בחברה רואים בו מלאך המושיע ותמונותיו הופכים למם ויראלי והוא לאייקון תרבות שקמים לו מעריצים. ניתן לראות בעניין תמריץ למשטרה לעבוד בשיא היעילות כדי למנוע את לקיחת החוק לידיים העלולה להוביל לכאוס. וכן הרתעה נגד הפושעים, שהרי המשטרה מחויבת לנהלים המגנים על זכויות האזרח של הפושעים. בעוד שמי שלוקח החוק לידיים לא מתעניין בכך.

לעומת זאת מרקסיסט יגיד שזו בדיחה, המשטרה דואגת למעמד השליט ורק מוכרת עם התקשורת סרט ההמראה אדם המתנקם ברעים, אבל בפועל המשטר הבורגני זקוק לפושעים שיצדיקו את השלטון הקיים כאילו הוא מגן על האזרחים והפעילות של אותו "אינדיבידואליסט" לא עוזרת לחלשים.

אני מאמין שככל שיהיו נהוג פה ושם שאנשים שיקחו החוק לידיים המצב יוטב לאזרח הפשוט. בסופו של דבר העניין יגלוש גם לפגיעה במנגנוני השליטה בחברה ובכך תיווצר הרתעה שתגרום לשליטים לפעול בנחמדות יותר למען האזרח.

צריך גם להבין מה מרגש את האמריקאים בשחקנים שהם עבריינים טובים מבחינה חברתית, כלומר, עוברים על החוק למען החברה או כדי להגן על עצמם וכדומה? אני חושב על אף שאיני יכול להוכיח זאת שיש הרבה סרטים אמריקאים העוסקים בעבריינים יטובים כביכול. האם כך הם חווים חירות? אין לי תשובה ברורה עדיין ואמשיך לחשוב על כך.

לסיכום, לא סרט מופת, לא סוגיה מרתקת, לא משחק מדהים. מה שיש כאן זה סרט בינוני ונחמד העוסק בלקיחת החוק לידיים ובזכות של האזרחים להחזיק נשק.

כל אנשי המלך All the King's men 2006


אחד הסרטים הנפלאים שראיתי לאחרונה הוא כל אנשי המלך 2006. ראיתי הסרט בעניין רב והנני ממליץ בכל פה לכל מי שמתעניין בקידום דברים חשובים, שיראה הסרט. הסרט לפי דעתי גם חשוב מאוד כדי להבין את התופעה של מנהיגים פופוליסטים כמו נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ.

הסרט מדבר על איש שאפתן בשם ווילי סטארק אשר מצליח לשלוט בפוליטיקה של מדינת לואיזיאנה בארצות הברית. הוא מגלה שמול מה שהוא מציע לעם קמה התנגדות עיקשת של האליטה העשירה והאינטלקטואלית. כתוצאה מכך הוא מבין שבשביל לקדם הדברים שהוא רוצה, הוא צריך לעבוד בצורה אחרת מהמקובל אצל הפוליטיקאים והוא אינו יכול להסתמך על הנוהג המקובל. הוא רב עם האליטה בכוונה וככל שהוא בקונפליקט עימם הוא רוכש את תמיכת העם. ובמקביל הוא רודף ומחזר בכל מיני שיטות אחר האנשים שהוא צריך להרתיע או לרתום לרצונו – שזה לקדם את חזונו לחיים ולרכוש את אהדת העם על ידי יצירת עבודה ותשתיות למענם. הוא נהיה פופולרי מאוד ומצליח להמשיך לשלוט במדינתו עד למותו. ווילי סטארק הוא אקצנטרי ועושה דברים בדרך שלו וזוכה לאהדת כלל המגזרים מלבד האליטה. וגם כששואלים אותו שאלות אישיות, האיש טיזר מיסתורי ובכך רוכש לעצמו כריזמה של איש מעניין, ובעל חוכמה גדולה, יחד עם השגחה פרטית אלוהית.

הסרט משוחק ברמה מדהימה על ידי שון פן. ומסופר על ידי ג'וד לאו המגלם את דמותו של עיתונאי מצליח בשם ג'ק בורדן שאין לו אידאולוגיות בחיים בדומה למנהיג ווילי סטארק (המצהיר שאכפת לו רק מרצון האזרחים), אבל הוא אדם נחמד, רגיש, הנמשך רק לאשה אחת בחייו והולך לפי מזגו הנחמד לבריות. הוא נופל שבי בקסמו של ווילי סטארק ועוזר לו לקדם פרויקטים רבים. כשווילי סטארק הפופוליסט המתלהם מבקש ממנו לבוא לעזור לו, הוא מסביר לו שהוא צריך אותו בשביל הדיבור במתק שפתיים עם מי שצריך לשכנע מהאליטה. אוסיף גם שהסרט גם בעל משחקי מילים רבים ובימאות טובה מאוד המתאימה לעלילה ולמלל.

הסרט הזכיר לי את הרעיון של משה רבנו שהיה כבד פה וערל שפתיים, יש שם סצנה שווילי סטארק נואם נאום מושקע ואף אחד לא מקשיב כי זה נשמע אינטלקטואלי מידי ומנותק מהעם. ואז הוא מבין שהעם עסוק ואין לו כוח לדברים שנשמעים קשים או להסברים הנחשבים עמוקים. ואולי זו הייתה בעייתו משה שהיה כבד פה וערל שפתיים מבחינת סגנון הדיבור שלו המנותק וכבד על העם. באחד מנאומי הבחירות שלו הוא נמצא בפארק שעשועים והוא צריך להתחרות במתקנים וברוכלים שם, ואז הוא מבין שהעם רוצה דרמה, אקשן, רגשות ומישהו שידבר על המצב שלהם ולא רק מי שינסה להילחם בשחיתות. העניין הזה מעלה רעיון שבשביל להצליח בעידן הפופולרי-דמוקרטי צריך להוריד את הרמה בשביל לתפוס את ליבו של העם. במקביל רואים גם את האופי של המנהיג האקצנטרי שהמצליח להחיל את רצונו ויהי מה ושחי בזמן המתאים לו, למשל: האיש הולך לישון מאוחר, קובע פגישות באישון ליל וכדומה ושמעצב את הנורמות מסביבו. כלומר, באמת מנהיג את העם ופחות מונהג בהתאם לנורמות הקיימות. וצריך לומר שכמנהיג המדבר בצורה פשוטה הוא לא טיפש, אלא איש רציונלי השואף לקדם עצמו בחיים ולהחיל את רצונו בחייו.

עוד רעיון שהסרט הזכיר לי, זה שלפעמים האופוזיציה ובדרך כלל האליטה נלחמת במנהיג המייצג את העם, בצורות תקיפות מידי והם לא מאפשרים לו להגיע לפשרות ואז הם גורמים למנהיג הפופוליסט להבין שאין לו מה להרוויח משת"פ או להפסיד מהם בגלל התנגדותם. ולכן הוא מקצין יותר והאיזון נהרס והוא נהיה יותר ויותר סמכותי ותקיף כשהעם מנוכר למעמד האליטה.

דמותו הפופוליסטית מזכירה לי את יוליוס קיסר, גדול המנהיגים הרומאים. הוא היה ממשפחה מכובדת שירדה מעושרה ולכן דיבר עממית. בד ובד הוא היה פופוליסט בגלל שהוא היה חבר של הפלבאים פשוטי העם מגיל קטן והוא הבין למצוקתם וסבלם. מעמדות הפטריקים והפרשים האליטיסטים פחדו ממנו בגלל זאת. ובמקום לפנות לחוש הרגשי של החמלה למען המסכנים, הם העדיפו לריב עימו בשם המסורת, הסטטוס קוו וניצול החלשים. ובכל מה שהוא ניסה לעשות הם לא הסכימו להתפשר עימו. ולכן הוא הקצין יותר ולא חשש מהם ונואש מלעבוד עמם שלא בצורה תקיפה. העניין תרם לקרע חזק בין האופטימאטים ("הטובים") השמרנים לבין הפופולארים עד שנוצרה מלחמת אזרחים שבה קיסר ניצח והפך לדיקטטור לכל ימי חייו.

לאחר שצפיתי בסרט נזכרתי שזה דומה לפוליטיקאי ששמעתי עליו בשם יואי לונג. לא זכרתי את שמו, אבל כשקראתי על הסרט הצלחתי להגיע אליו. ובאמת לכאורה הסרט שמבוסס על ספר בעל אותו השם מבוסס על דמותו.

"יואי פירס לונג (באנגלית: Huey Pierce Long;‏ 30 באוגוסט 1893 – 10 בספטמבר 1935), שנודע כיואי לונג, וכונה הכריש הקטן (The Kingfish) היה פוליטיקאי אמריקני, שכיהן כמושל ה-40 של מדינת לואיזיאנה, בין 1928 ל-1932, וכסנטור בין 1932 עד למותו בידי מתנקש ב-1935. הוא היה חבר המפלגה הדמוקרטית, תמך בפופוליזם, התנגד לעשירים ולבנקים וקרא לתוכנית ל"חלוקת העושר" – "Share The Wealth". הוא היה מנהיג המפלגה במדינתו, והיה בעל תמיכה רחבה". הועתק מוייקי.

הסיפור מזכיר לי את נשיא ארצות הברית של היום המכונה פופוליסט. וכאן אני תוהה מדוע הצד המפסיד לא מבין שהוא עובד בשיטה הזו של יואי לונג, ועל ידי המריבה עם האליטה הוא רוכש אהדה. או לחילופין יש לי תהיה אחרת שהמפסידין ידעו, והתעלמו מלגיטימיות השיטה כמוצלחת ואמרו שהוא שוטה מטומטם כדי לא לאפשר לו לגיטימציה ציבורית. וכשהם אמרו שאין לו סיכוי והוא ליצן, זה כי הם ידעו שיש להם מועמד של פעם בכמה עשרות שנים עם כשרון מיוחד.

חשוב להגיד שמהרגע שהקרירה הפוליטית של יואי לונג המריאה, היא לא נעצרה עד למותו. כלומר, הפופוליזם הזה מהווה כוח משיכה חזק בין העם אל המנהיג. וכשמנהיגי הדעה אמרו שטראמפ מוקיון וטיפש הם ניסו להטעות אותנו או שהם שבויים עמוק בכללים המקובעים הבינוניים והמשעממים המונעים מהם לראות משהו ייחודי בעל עוצמה יוצאת מן הרגיל.

הסרט בעיני מדבר על המצב כיום והוא אחד הסרטים הפוליטיים הטובים ביותר שיצא לי להיתקל בהם. אהבתי בסרט שהטוב שם הוא טוב יחסי תחושתי ולא אידאי לא ברור בהתאם לאופנת הפוליטקלי קורקט הנהוגה.

אגב, הסרט נכשל קופתית בקולנוע, ייתכן שזה כי קהל הצופים לא היה בשל לפופוליזם הזה ולא הבין מה זה מייצג ומדוע שזה ישמע אמין. ברם לא אתפלא לו כעת שאנו חיים בעידן שבו יש לא מעט פופוליסטים, שהפופולריות של הסרט תעלה.

מומלץ, מומלץ, מומלץ!

הלגונה הכחולה 1949- כיצד האדם מתנהל כשהוא מבודד בטבע מגיל צעיר?


לאחרונה יצא לי להתבונן בסרט ישן מאוד והחלטתי לכתוב עליו ביקורת ומדובר בסרט בשם: הלגונה הכחולה 1949 The blue lagoon. מדובר בסרט עתיק המבוסס על ספר בעל אותו השם שיצא לאור בשנת 1908 על ידי הנרי דה-וורה סטקפול. הסרט עוסק בשני קטינים, בן ובת אשר אנייתם טובעת והם נסחפים לאי מבודד הרחק מאנשים יחד עם עוד מלח מהספינה שטבעה, ברם הוא משתכר ומת לאחר זמן. הם לומדים לשרוד ומנסים לשמר את תרבותם על סמך זיכרונם.

הסרט מראה את הטבע הנחמד של הניצולים שנוהגים בנחמדות האחד בשני ואפילו מתאהבים ומתחתנים בטקס חתונה אלטרנטיבי על פי זיכרונם וספר של נימוס ששרד איתם את המסע לחוף. הם מנסים לסמן לאניות שהם נטושים באי ופעם אחת אוניה עם אנשים מושחתים מצאה אותם והם התחילו לנצל את הגבר לשלות פנינים ואחד האנשים מהאנייה הזו מנסה לנצל את הגברת מבחינה מינית. בעקבות כך הם זונחים את הניסיונות לקרוא לעזרה. ובעצם הקטע הזה הוא משל שהטבע הפחות מפותח יותר נחמד מהעולם המפותח והמושחת.

לאחר שהאשה הולידה ילד והא בן כמה שנים האשה אומרת לאיש שהם בורים וחייבים לדאוג לחברה לבנם. ושאם הם יגיעו לציוויליזציה הוא יוכל להיות משכיל ולא בור כמותם ואולי יזכה להיות ג’נטלמן.

הם מתכוננים למסע זמן רב ולבסוף יוצאים לדרך ברם, נגמרת להם אספקת האוכל והשתייה. לבסוף אנייה מוצאת אותם כשברקע נראה ילדם בוכה ולא ברור מה מצבם. אם כי ייתכן מאוד שהם מתו למען זאת שבנם יהיה ג’נטלמן.

הספר מתאר איך תרבות או מוסר מתפתחת, איך אנשים גדלים במנותק מההתפתחות האנושית הקולקטיבית וגם איך מיניות מתפתחת. הסרט דומה לרובינזון קרוזו ולבעל זבוב, וספר בראשית.

הסיפור הוא סיפור נאה ומסקרן שגורם לי להישאב לתוכו ומרוב סקרנות לא להתעניין בבמאות. ברם הוא לא בוחן לגמרי את הרעיון של מוסר לא תלוי חברה, היות שיש לניצולים באי מבוגר עמם לזמן מה וזיכרונות מהילדות. סיפור יותר טוב לטעמי יהיה ששני תינוקות ישרדו על ידי כלבה במקום מבודד ונראה איך הם ינהגו. כמו כן איני מאמין שגבר צעיר יהיה נחמד לאשה חסרת הגנה, אני מאמין שהוא היה אונס אותה, או הפוך אם היה הייתה חזקה יותר. ובעצם הסיפור שמתאר עולם “טבעי” נחמד המנותק מהעולם וזה המחיר של גן העדן עלי האדמות, ניתוק ובורות מול תחכום יחד עם אפשרות של שחיתות, הוא סיפור לא אמין בעיני. הסיפור נראה לי אידאליסטי ולא ריאליסטי. הסופר פשוט שבוי בנורמות המערביות וחושב שהפרא הוא אציל ולא אדם לאדם זאב.

אפס כי אני עדיין תומך בסיפור, היות שהוא פותח את הראש לנושא ומאפשר התבוננות לסוגיה של תרבות, השפעה חברתית, חינוך, מוסר, נחמדות ומיניות. אשמח אם תצא גרסה מפותחת של הנושא.

ואגב אגיד לסיום, ביהדות יש סיפור דומה על זוג בשם אדם וחוה שהיו יכולים לתקשר עם אלוהים, אבל קין עדיין הרג את הבל. ואין אזכור לגבי היחס של אדם לחוה לגבי האם הוא אנס אותה או לגבי האם הוא הכה אותה וכן לגבי האם הוא אהב אותה. אנו כן יודעים שהוא לא הרגה ושקין הוא הרוצח הראשון. ואולי הרעיון בסיפור הוא שאדם וחוה הוכשרו על ידי האל, אבל קין והבל לא ומכאן ההידרדרות לרצח, כלומר, היינו קרובים לאל והתרחקנו. והשאלה נשאלת גם לפי האדם המאמין בוודאות גמורה בסיפור של אדם וחוה וקין והבל, האם זהו טבע העולם, מקרה או חד פעמי?

נ.ב. למי שמתעניין בתחום יצאו מס’ גרסאות לסרט ויש ספר. בנוסף יש את רובינזון קרוזו ובעל זבוב.