תגית: ביקורת תרבות

אדם רגיל (An Ordinary Man (2017


אני חובב צפיה בסרטים. אני רואה במדיום הזה כלי טוב להעברת מסרים ואיני רואה בו פחיתות לעומת קריאת ספרים. לאחרונה יצא לי לראות סרט מעניין העוסק בסוגיה שנויה במחלוקת והמראה את גיבור הסיפור בעין חיובית ואולי אפילו הירואית.

רק לפני שאמשיך בסקירה, מה אתם חושבים על פושעי מלחמה? האם תסכימו לראותם בעין חיובית מסוימת? האם תבינו אותם או רק תוקיעו אותם לדראון? האם תרצו לראות סרט בנושא?

אדם רגיל או אדם פשוט 2017 הוא סרט קשה רעיונית העוסק בגנרל סרבי נחמד פושע מלחמה שטבח באנשים שלא הגיע להם למות בגלל מעשיהם בזמן אחת המלחמות שהיו בשנות התשעים של המאה העשרים כשיגוסלביה התפרקה. וכעת אמשיך בסקירה עם מעט ספוילרים, ראו הוזהרתם.

הגנרל נמלט ממקום למקום כשהוא מאובטח על ידי קומץ נאמניו. הוא לא מוכן להתחבא או לעשות ניתוח פלסטי ולהסתיר את זהותו. כתוצאה מכך הוא זקוק להחליף מקומות שהות. המאבטחים לא יודעים מה לעשות. מצד אחד הוא רוצים לשמור עליו מהגעה לכל, ומאידך הם רואים שהוא טורח להסתובב בציבור ובכך המשטרה תעלה על עקבותיו.

הדהים אותי שאנשים במקום לנזוף בו על התנהגותו, אלו שזיהו אותו, פנו אליו ביראת כבוד וכינוהו 'גנרל'. חלק אפילו מעניקים לו מנחות. והוא גם מוצג כאדם מורכב, מצד אחד עבר בעייתי, ומאידך הוא טוב לב קשוח המציל אדם משוד גם במחיר שאולי לכן הוא יאלץ לברוח מהמשטרה. אדם של כבוד וסטייל. הוא לא לא מוכן לחיות כעכבר המתחבא, ולא לשנות את פרצופו שלא יזהוהו על ידי ניתוח. הוא איש של כבוד שרוצה להשאר כמו שהוא גם במחיר גבוה. ברם, הוא לא מעוניין להתפס ולכן חומק ממקום למקום ואם יבואו לתופסו הוא מצהיר שיעשה הכל על מנת שלא יתפסוהו חי. הוא לא יחיה בכלא.

לבסוף מאבטחיו חושבים שהם ישיגו לו בחורה נחמדה כמשרתת (העניין גרם לי לחשוב על הסוכנת של דוד – אבישג) וכך היא תעסיק אותו איה שהם נכשלו) שלא יברח להם ויצא להסתובב בין הבריות וכך אולי הוא ייתפס חלילה. הם מוצאים לו משרתת, והוא מגלה שמדובר ביתומה ללא משפחה, חברים או בן זוג. שקופה כמותו. שהרי הוא כיום מנותק מעולמו החברתי. וזו אמירה מוסרית נאה שבעצם מרמזת שאולי מי שחי לעצמו כשקוף הוא כמו פושע מלחמה נמלט. הוא מלמד אותה איך לבשל, משפר את אופנת הלבוש שלה ומשכנע אותה להסתובב עמה ברחוב כשהוא מתעניין בחייה וחולק עמה תובנות של אדם מבוגר. הוא גם מבקש ממנה לקחתו לעיירת הולדתו וזה בניגוד לדעתם של האחראים לשלומו. ולא ברור בקשר שלהם שנראה כמו דייט ארוך, האם הם בני זוג או שהוא ממלא אצלה דמות אב והיא דמות בת במקום ביתו שלא מתקשרת עימו.

כשהוא מתעקש ללכת לעיירת הולדתו וכשהוא מקנטר את החברה שנטשה אותו ולא מאפשרת לו לחיות, היא נוזפת בו שהוא כפוי טובה לחברים שלו ששומרים עליו ודואגים לו. ואז הוא עונה: נראה לך שסתם הרגתי את אותם אנשים, זה היה הלוואה על העתיד. אם כבר אתם חייבים לי. אתם ששלחתם אותי לדאוג לכם. אתם שהקרבתי את עצמי למענכם. יש כאן אמירה נדירה בחברה הליברלית שלנו, סוג של מתן הסבר לרצח עם הנתפס כטאבו יותר מרצח רגיל. הוא כאדם נורמטיבי ברמה מסוימת אומר נימוק שהוא הסכים לשלם מחיר ולהקריב עצמו למעם העם שלו.

לא אגיד הסוף, אבל אני חושב שמה שמעניין בסרט זו הדמות של הגנרל, הקונפליקט החברתי שלו, ההקבלה של האדם שחי מנותק מהחברה כאדם שחי בעונש מסוים והאומץ לדון בהסברים לפשע חמור כמו פשע מלחמה.

הסרט הוא אמיץ וחשוב לפי דעתי. כצאצא לנרצחים במה שמוגדר כרצח עם, אני חושב שרצוי לפי דעתי העניה להבין מה קרה לקרובינו ולאבותינו. והמסקנה שלי היא עדיין שאנשים טובים יכולים להרוג בהתאם לנורמות של החברה וטוב ורע זה לא עניין קבוע אלא יחסי. יכול להיות אדם נחמד ונדיב שיהרוג כי הוא חושב כך בזמן מסוים וזה לא הופך אותו לאנטי סוציאלי כמו 'מאפיונר' או עבריין רגיל אשר נמצא מחוץ לחברה, הפושע שלנו הוא בעצם אדם רגיל. וזו תמה אמיצה מעוררת מחשבה ורעננה על אף כל הכאב ואי הנעימות. צריך לדעתי לצלול ולהבין את הרוע שמפריע לנו. למעשה הסרט הזכיר לי את החטא ועונשו במובן מסוים, ששם הגיבור למעשה סובל מזה שהוא מנותק מהחברה, כלומר יש מחיר לחטא.

שני בוגדים של זאב ז'בוטינסקי כסיפור ריאליסטי


שני בוגדים – אגדה פרי עטו של ז'בוטינסקי שפורסמה ב-1905. הסיפור הזה אהוב עלי כי בוחן דברים במבט ריאליסטי, הוא לא מתחשב בכוונת מי שכיוון לטוב. הוא בוחן את התוצאות האפקטיביות של מעשהו כהפצת הרוע בעולם (ויתכן שזה גם גורם לאנשים לחטוא פעם אחת ואז להמשיך במקומות אחרים תוך כדי שהם צוברים ניסיון וככתוב: עברה גוררת עברה). עניין זה יכול להראות שהריאליזם מציע היבט מוסרי ושלא תמיד הציבור מודע לו. הריאליזם, אינו רק השקפה פוליטת, אלא גם תפיסה פילוסופית של העולם, החברה וטבע האדם. בנוסף, הסיפור מראה החולשה של אלו שחיים חיים קדושים כביכול ובפועל הם מזמינים את הרשעים לתקוף אותם ולהפיץ הרוע בעולם.

כמובן שניתן להעמיק ולשאול מה העניין בלקדם את הטוב בעולם לפי השקפת האל, והתשובה היא פשוטה שהאל החזק בסיפור, כופה עלינו את טעמו בעניין או שאנו אובים את רצון האל. לטעמי סיפור זה מסייע לנו להבין מהו טוב ורע בצורה יעילה יותר. בכל מקרה למי שיגיד מדוע אנו מחויבים לאל ומי אמר שהוא קיים, התשובה תהיה שזה משל. אקווה שתיהנו.

שני בוגדים

"לדין בפני בורא עולם הובאו בידי מלאכים שני עלובים, שהיו לשעבר אנשים עלי אדמות. אחד מהם היה דל וחלוש למראה, ועיניו מצמצו באי שקט ושוטטו לכאן ולכאן. והשני היה בעל הדרת פנים, וכולו אומר כבוד, ענווה ושלוות נפש זכה.

הביאום והעמידום לפני הבורא. שעה ארוכה החריש הבורא והביט בהם בעינו הכול-רואה ואחר כן אמר לראשון :הגידה לנו, איך חיית עלי אדמות? אז רעד החלוש בכל אבריו ונפל למרגלות כסא-הכבוד ,צווח כאחוז דיבוק וזעק כשהוא מתפתל ומתלעלע: ריבונו של עולם! מלשין הייתי על אדמתך. לעת ערב ארבתי תחת החלונות, כאשר דימו האנשים כי ביחידות הם יושבים וגילו זה לזה את צפוני נפשם, ושמרתי את דבריהם בלבבי, ומסרתי אותם לאויביהם. ורבים נחלו בגללי קלון ועינויים. ואני קיבלתי מידיהם שקלי כסף מחיר פעלי, ופרנסתי בכסף זה את אשתי ואת ילדיי הקטנים… ויילל החלוש ככלב מוכה שוט, ואי אפשר היה ביללה זו את סיום הדברים. ארוכות הביט האל על המתפתל, זמן רב החריש ואחר אמר: בוגד אתה ובוגד שמך.

ופנה הבורא אל השני ואמר: הגידה עכשיו אתה, איך חיית עלי אדמות. אז קרב בעל הדרת הפנים, וכרע על ברכו, הרכין את ראש השיבה עד למרגלות כסא הכבוד ואמר בקול חרישי ועניו: "אני ריבונו של עולם לא הריעותי לאיש על אדמתך… "למשמע תשובתו קדרו פני הבורא, ודברו היו כגושי קרח כבדים: הגם פה,לפני הדיין, אומר אתה להערים בן-אדם? כי למה תאמר :"הנה חייתי על האדמה ולא הריעותי לאיש", ואני רואה אדמה זו ויודע כי אי אפשר לו לאדם הדר עליה לקבל פני ערב מבלי לעשות מעשה רע במשך היום. אף אני אלוהיך אילו שכנתי בתוככם עלי אדמות, הייתי עושה רעות, הלרמות את אלוהיך אל-הנקמות אתה אומר? נעצבו פני הזקן מזעם האלוהים והשיב בקול רוטט וחרישי, אך בתוקף: "אמת אמרתי לך, מלך מלכי המלכים, כי לא הריעותי לאיש על אדמתך. בכל ימי חיי, ריבוני, לא ידעתי אף רגע מנוחה לנפשי. רדפוני ועינוני קרובים ורחוקים, אך לאיש מהם לא דרשתי רעה. כאשר השליכוני לבור כלא, חיזקתי בליבי בתקווה לרחמיך ולא קיללתי איש. כאשר שדדו את כל רכושי, פשטתי יד לנדבה ולא קיללתי איש. כאשר פקדני זעם האלוהים, בכיתי תמרורים על חורבות ביתי השרוף ועל גויות ילדי הקרות ולא קיללתי איש. ואתמול כאשר גוועתי ברעב אחורי גדר, התהוללו סביבי והתעללו בי מציקי ומעני. אך גם אז לא דרשתי רעתם ומתי מבלי קלל איש!

"ארוכות החריש אל-עליון וזמן רב הביט בעיני הזקן העצובות והענוות, ותעלומה רבה הייתה במבטו של האלוהים. ונשמעו לבסוף דברי הבורא: בוגד אתה -ובוגד שמך! אין בוגד גרוע ממך עלי אדמות, כי עליו על חברך הרובץ לידך ומתפתל וצווח שלא כדרך האדם – עליו אומרים הבריות עלי אדמות: "רע היה האיש, וחלילה לנו מלהידמות לו". על ידי כך מתרחקים הם מחטא הבגידה… ואילו עליך אומרים הבריות עלי האדמות:"קדוש היה האיש ואשרי מי שימצא עוז בנפשו לנהוג כל ימיו כמוהו! "ועל כן פוחתות והולכות שורות לוחמיי המוכנים למסור את נפשם על עניין צודק. בעוד שהרשעים לועגים מדי יזכרוך, ואומרים איש לרעהו: "אין סכנה לנו לפגוע באנשים אלו, כי ממאנים הם להגן על עצמם. נלך אפוא לבתיהם וניקח את רכושם ונתעלס עם נשותיהם!". כך גדל בגללך זרע הפורענות על הארץ: וכל חייך הם בגידה באחים שישבו עימך, ובנכדים שיבואו אחריך.

ועל כן אני אומר לך: בוגד אתה ובוגד שמך! אותו אשר בגד בעד בצע כסף – לא אייסר בעינויים: ילך לו ובוז האלוהים ואדם יהי עונשו. אך אותך, המחטיא -אני מקלל!"

( ז'בוטינסקי "שני בוגדים" 1905)

אז זהו, איני חושב שיש לי מה להוסיף עוד בנושא. להרחבה עיינו בקישורים האלה: הקשר בין מקיאוולי למלחמת התרבות הישראליתהנסיך ורבי נחמן מברסלב כמקיאווילסט ולא רק קבליסט.

שמשון – יפים ריננברג | תאטרון המיקרו


ההצגה שמשון במיקרו מרתקת חווייתית ומרגשת. כאחד שקרא ז'בוטינסקי חלמתי שיעסקו יותר בחזון לבניית אומה, בפועל זה היה סיפור אהבה טרגדי ועם מעט חזון על המנהיג והאומה. ההצגה ממחישה טוב את חיי ישראל בזמנים עברו ומי שרוצה להתחבר לתקופה, כדאי לו לבוא ולצפות. זהירות ספוילרים (קלקולים)! מומלץ לקרוא לאחר הצפיה בהצגה או אם אתם לא מתכננים ללכת להצגה.

שמשון הוא דמות מהנביאים שופט ידוע ומפורסם ששפט את ישראל 20 שנה ושלו מוקדשים מס' פרקים בספר שופטים, יותר מכל שופט אחר. שמשון במיקרו הוא אדם מנותק. הוא משבט דן הנוהג לבלות אצל הפלשתים. הוא רוצה להינשא לקרני בת שבט דן שדוחה אותו כי היא לא חשה שהוא יהיה עמה בכל ליבה. מאידך הוא מתחתן עם סמדר הפלשתית אולם היא בוגדת באמונו על ידי זאת שגילתה את סוד חידתו לפלשתים. הוא נוטש את סמדר וחוזר לדן. לאחר זמן הוא שב ומחפש את סמדר ומגלה שהיא ניתנה לאחר. הוא שוקע בעצבות שותה ומשתכר עם אלינער. אולם הוא חושב על סמדר וכשהוא מתעורר ומגלה שזו לא היא. הוא נוקם בפלשתים והם נוקמים וממיתים אותה ואת אביה אולם אחותה הקטנה אלינער שרדה.

כתוצאה מכך הוא שוקע בדיכאון ושופט את עם ישראל 20 שנה, הדיכאון מאפשר לו להתנתק מהפרעות ולשקוע בהנהגה. לאחר זמן רב זה הוא חוזר לשוטט, הוא מגיע לעזה ויוצר קשר עם דלילה שכועסת עליו כשהוא חושב על סמדר, היא כורתת את שבעת מחלפות שיערו ומסגירתו לפלשתים שמעוורים אותו לאחר שהציעו לו להפוך לסרן פלשתי והוא סירב ואפילו סירב לשקר כי הוא מתעב צבועים.

הוא הופך לצעצוע של הפלשתים ויום אחד הוא מקבל מאלינער חידה ושפתרונה הוא שבנך המשותף מחריב את ישראל והיא שמה לו בן בחיקו. הוא מכריז על חידה שהוא יהרוג יותר אנשים במותו מאשר בחייו. הוא הורג את בנו ולא ברור איך הוא הורג את שאר האנשים, אולם זה די ברור לנו הצופים שהוא ממוטט את עמודי התווך שעליו נשען הבית.

שמשון הוא נזיר ששותה יין. יהודי שחבר של גויים. אדם אלים ואימפולסיבי המעריץ את הטקטיקה הצבאית של הפלשתים. הוא גם מקנא בטכנולוגיה שלהם ומצווה שעם ישראל ישיג חרבות, מלך ויצחק. כנזיר הוא אמור להתנזר מתענוגות העולם אולם הוא שותה יין ומאוהב בסמדר שזה שם של ענב לא בשל. כמנהיג יש לו את שועלי שמשון והוא פועל לבד בלי הסכמת העם. הוא גם משחרר את עצמו מהחוקים של שאר העם וחי בניגוד לכללים. אולי זה מתחבר עם דמות המנהיג של ז'בוטינסקי, אדם שיש לו חירויות משאר העם המוביל יוזמות עם חיל החלוץ שלו, כמו תנועת ביתר.

ניתן לראות כאן דמות של מנהיג שצריך להשתחרר ממסוכמות ודמות של מנהיג הנצרך לעם שיעבוד מבלי הסכמת האומה אלא לבד. כמו כן, כשמנסים ליצור אומה צריך מישהו מנותק. מישהו שלא בטוח האם אביו פלשתי או יהודי ושבכל מקרה אימו נאנסה. אדם חסר זהות המחובר לעם ופחות לעצמו עקב צערו על סמדר. ולבסוף המנהיג צריך להיות עיוור לעצמו ולהתאבד למען העם.

על אף שקרני שעדיין אוהבת אותו ושהוא לכאורה עדיין אוהב אותה מציעה לו לבוא לגור עימה גם אם הוא יחשוב במקביל על סמדר, שמשון מסרב. רגע זה של מסירות מרגש ביותר ומראה שגם האשה שסירבה להצעת נישואיו, עדיין שמרה לו אמונים יותר מכל הנשים שיצר איתן קשר ויותר מסמדר, קטע זה מרגש מאוד לדעתי. אולם הוא חושש להיות צעצוע עיוור שלה כמו שהוא אצל הפלשתים לאחר שעיוורהו ומעדיף להיתפס בזיכרון הישראלי כגיבור ולא כמסכן. דבר זה יכול להסביר מדוע הוא התאבד באקט של הרג המוני.

עוד דבר שרואים במחזה זה שניתן לגור עם כל עממי כנען ולהתבולל עימם אולם הפלשתים עם כל הטקסים שלהם הפכו למנוונים בעיני שמשון ולכן הוא אומר שעימם חייבים להילחם ואי אפשר לחיות בשלווה. ואגב, בהקשר הזה, ניתן לראות לאורך המחזה שימוש בחימר וחרס ונראה שהכוונה היא שהפלשתים הם ברזל חומר קשיח שקשה לעצב ועם ישראל הם חימר, חומר רך שקל לעיצוב. ולכן יש הרבה פיסול, חימר וטיח בדברים שקשורים לישראל.

שמשון בסופו של דבר הוא דמות של מנהיג ללא גבולות ברורים עם מסירות לעמו ורגש של כבוד. הוא שותה, שוכב, יוצא עם גויות, מעריץ תרבות לא ישראלית אולם בוחר להיות חלק מדן ולא להשתלב בפלשתים. מאידך שמשון כאדם הוא דמות טרגדית, ללא אבא ברור, ללא חברים, ללא עיניים, ללא האשה שאהב ושלא מוכן לחיות עם אשה אחרת שהוא מחבב כי הוא מפחד להיות צעצוע, ועדיין הוא נחרט בזיכרוננו כאחד השופטים המפורסמים ביותר.