תגית: גרמנים

וילי הרולד – סקירת הסרט דֶר האופטמן 2017 Der Hauptmann


לאחרונה נתקלתי בסרט העוסק באדם נרדף, אדם הנרדף בזמן של כאוס וכעת עומד למבחן בעצמו בנושא, האם הוא ירדוף או יזדהה עם הנרדפות כמו שהוא היה בעצמו ואם כן מה יגרום לו להחליט ומה יהיה המחיר לכך?

זהירות קלקלנים…

ראיתי לאחרונה סרט שחור לבן בשם: 2017 Der Hauptmann העוסק בסיפור אמיתי על חייל שנפרד מיחידתו בסער הקרבות בשלהי מלחמת העולם השניה עם בעלי הברית המערביים. החייל הוא גרמני שנמלט מהמשטרה הצבאית שחושדת בו כעריק ואולי גם כחייל פשוט שעוסק בגנבות ואולי בעוד פשעים. הם מושחתים שלא מנסים לעוצרו למעצר, שהופכים את המרדף לציד והוא נמלט על נפשו כנגד הסיכויים.

לאחר שהם נואשו למוצאו, הוא מבין שהוא תמיד ייחשב כעריק ולכן הוא חייב למצוא דרך להנצל. הוא בעצם צריך להמלט מבנות הברית, מהמשטרה הצבאית ומהרעב. לפתע הוא מוצא רכב נטוש עם מדים של קצין ומעט אוכל והוא מחליט להתחזות לקצין. הוא מבין שכקצין הוא לא יכול ךלהתנהג כחייל פשוט. לפיכך הוא מתאמן רבות על הגינונים שלו כקצין וממש מרגישים אין הבגדים עושים את האדם הוא מתחיל להיות איש אחר.

מעט זמן לאחר מכך, חייל אחר שנאבד מיחידתו נדבק אליו וכך בעצם האיש מתחיל להקים לעצמו יחידה כשהוא בזהות מזוייפת. החייל החדש הפך לשלישו וכך הם מתחילים להסתובב באזור כשעוד חיילים. החיילים מצטרפים אליו בשמחה, חלק כי הם רוצים להצטרף לצבא וחלק כי הם מבינים שללא זאת הם ייחשבו כעריקים ולכן עלולים להתפס ולהיו מוצאים להורג.

לעת לילה הוא מגיע לפונדק ושם הם חוששים שהוא בא להחרים מזון לצבא הגרמני, הוא מרגיע אותם שהוא בא להלחם בעריקים הפושעים. הם עולזים ומביאים לו מכל טוב. לבסוף הם מביאים לו עריק או חייל אבוד ומצפים שהוא ינקום את נקמתם ויוציאו להורג בשבילם. הוא חושש שהם יעלו על כך שהוא מתחזה אז לאחר לבטים הוא מוציא את החייל להורג.

בהמשך הוא מגיע לבית מבודד והוא מוצא שם חיילים הוללים המתעללים בבעלי הבית בחינגה של עולם ללא ערכים, הם חוששים ממנו ומאיימים עליו בנשקם, אבל הוא מצליח למשטר אותם. לאחר שהוא לוקח להם את נשקם, הוא לא הורג אותם כפושעים על אף שהעניין די ברור שהם כך, אלא הוא מצרפם לכוח שלו ומגדיל את כוחו.

האיש ממשיך ומצרף עוד חיילים לכוח שלו, לבסוף הוא מגיע למחנה מלא עריקים או חיילים אבודים הנתפסים כך, והנה אנו מצפים שהוא ימצא דרך לשחרר את העריקים, אולם בפועל הוא מוצא דרך לערוף טבח בעריקים רבים וכך הוא משנכע את אנשי המנהל במחנה שהוא קצין בעל סמכות בנושא. בעלי הכוח בהמחנה הרוצים להפטר מהמטלה הזו שמחים על העניין ובכך מניחים לעצמם להשתכנע שיש לו הסמכות לפעול במחנה. וכאן יש מספר סצנות המראות את העולם המנותק משאר העולם – פלנטה אחרת בעקבות התנאים השונים מכל מה שהאדם חונך להם, אלימות גופנית, סדיזם ופשוט התנהגות חייתית לא ברורה. לבסוף המחנה הופצץ והוא ממשיך לדרכו תוך כדי שהוא חוגג כמלך, שופט אנשים על פשעים על פי דעתו ומתהולל גם הוא. אולם לא לעולם חוסן הוא נתפס על ידי המשטרה צבאית, אבל מצליח להנצל במשפט. כאן הסרט מסתיים, ברם כתוביות בסוף מודיעות לנו שהרשויות הבריטיות עלו עליו והוא נעצר והוצא להורג על פשעי מלחמה בגיל 21.

לדעתי הסרט נפלא ואני ממליץ לראותו בחום רב. הסיבה שבחרו בשחור לבן זאת כי הם רצו להכניס אותנו לעולם של פעם, אבל גם להדגיש לנו את הממד השונה. הרעיון הוא שבמלחמה גם אנשים טובים כביכול, אנשים שלכאורה נרדפו על לא עוול בכפם על ידי גורמים מושחתי הופכים למושחתי בעצמם, ההיגיון האנושי משתנה במצבים כאלו. הם מראים גם עד כמה קל לשכנע חיילים אבודים לשתף פעולה במעשים הרעים הללו ועד כמה בעצם במצבי קיצון חריגים דברים משתנים. אדם שמשחק בשפת גוף מרשימה של קצין נתפס כקצין ומתפקד כמו עריץ באיזשהו שלב. הסיפור משתלב לי עם לב המאפליה ועוד סיפורים בנושא המראים עד כמה הטוב והרע האנושים הם לא עניין קבוע בנפשו של האדם אלא תלויי אינטרסים אישיים. למשך חלק גדול מהסרט הייתי בטוח שמטרתו היא להנצל ולהציל אחרים על הדרך ברם לבסוף כרבר ברור שהוא לא הורג כי אין ברירה אלא הוא הפך לשעתוק של כוחות הרוע שהוא נחשך אליהם או שהתנאים הפכו אותו לרע וכך הוא מתנהל כמאפיונר חייל בסוף המלחמה. עוד נקודה יפה בבימוי זה שהוא מתחבא במהלך המרדף אחריו מתחת לשורשים של עץ וזה כביכול שהוא שותל את עצמו באדמה. ואז כשהוא יוצא הוא כביכול צומח, עד שלבסוף מתברר שיש כאן צמח פרא.

הסיפור עצוב, יש כאן חייל שנחטף לעבדות צבאית ואיבד בעצם שלטון על גופו ואת ההרגל לשלוט בהתאם לצו החברה על עצמו ולא בגלל מה שהוא מוכרח לעשות אחרת ימררו את חייו, והנה הוא נרדף על נפשו על לא עוול בכפו על ידי המדינה שהיא מייצגת באופן רשמי את החברה ואז הוא מבין שכמו שהם מושחתים גם הוא יכול, מה ההבדל אם זה בשם המדינה או בשם עצמו. קראתי עליו שהוא נזרק מתנועת הנוער שלו.

למי שרוצה לקרוא עוד סקירה מאתר מוצלח באנגלית שיקרא פה.

מודעות פרסומת

שואה והנצחתה – טקסט של צאצא לנרצחים


הנני העני ממעש עומד וחושב על התופעה שבה אנשים מחסלים אנשים אחרים, אחרים הנחשבים כבני עמי שלי. אחרים המונצחים מספר פעמים במשך השנה, אחרים שחלקם היו דודים שלי, סבות-רבות וקרובי משפחה. אחרים המונצחים בצורה רשמית ממלכתית-מאוד במדינה שבה הנני מתגורר כעת, מדינה הקרויה מדינת היהודים. הנני חושב ומגיע למסקנה מאוד ברורה.

מוסר ההשכל שלי מה"שואה היהודית"

הרי אומרים שזה רצח ולכן זה חמור. ואז הנני שואל עצמי, מי החליט שרצח הוא עניין חמור? ועד היום אין לי תשובה. ולפיכך מסקנתי הריאליסטית פשוטה מאוד. והנה היא: הכל בנוי על כוח. שומה עלינו להיות חזקים כדי שלא יהרגו אותנו. שומה עלינו לפעול בצורה של כוח בכל צורה שהיא, לא רק כוח פיזי, אלא גם גם עוצמה רכה, כגון, תרבות. ובכך לעדן את האחר.

בעצם כולנו אחרים. כולנו על פי טבענו שואפים למקסם את רצוננו ללא גבול. אין טוב ורע שהוא לא יחסי וכשאין משהו שמגביל אותנו, אנו נעשה כל שביכולתנו. ולא משנה כמה רע זה יעשה לאחר. כולנו נאצים בפוטנציאל.

לפיכך מסקנתי מההרג הגדול במלחמת העולם השניה ובפרט מההרג המשונה של אלו שנקראו אז יהודים, זו מסקנה אוניברסלית שצריך לשים לב לכוח הפיזי שלנו ולכוח התרבותי. אין כאן אישהו הסבר על-טבעי ששם אותנו במקום מיוחד.

ביקורת כנגד פסטיבל השואה

ולאחר שהפנמנו את הכתוב למעלה, ולאחר שהנה, ניתן לראות שגם אני לומד משהו מהאסון האנושי הנורא הזה. עדיין יש לי בעיה עם המוסר ההשכל הפסטיבלי הנהוג בעולם לזכר הריגת היהודים במלחמת העולם השניה. מוסר ההשכל כיום שצריך להזכיר מה שקרה לעם היהודי, שוב ושוב, או לאלו שנחשבו על ידי הנאצים כיהודים.

ואני רואה בזאת הפגנת חולשה, נתינת רעיונות לצוררים עתידיים ויצירת הבנה נפוצה אצלנו ובעולם כולו שהיהודים הם קרבן נצחי ומושפל. וכשיש כאלו שאומרים שעדיף להיות מהנרדפים ולא מן הרודפים, אני חושב הפוך. אני לא גאה בעבר זה של החלק ממשפחתי שנהרג במלחמה שלא בצורה מכובדת. אני מציע להתעלם מהעניין, ובמובן מסוים הייתי מעדיף להכחיש את מה שקרה. ואם זה היה חוקי, הייתי מכחיש את השואה. והייתי מעדיף להגיד שהיהודים עשו שואה לגרמנים.

האם שואה זה רק ליהודים? עיון קצר בביטוי המונח שואה

עד כאן לגבי הנצחת האסון הנורא שנעשה לנו, לאחינו ולאבותינו. ומה לגבי הייחודיות שאנו מנסים להלביש על המילה 'שואה'? וכאן דעתי הענייה סקפטית ולא מצליחה להבין מה מיוחד בלמות על ידי גרמני בצורה מכוונת, ומיוחדת, כביכול, לבין למות בכל צורה שהיא. המוות הוא אחד! ולא משנה עד כמה מוכרים לנו או שאנו משום מה מרגישים שהמוות שלנו הכי מיוחד וסקסי. אי לכך אני לא מתרגש מהמילה בעלת המטען שואה כמייחדת רק את העם היהודי בגלל שזה היה הכי חמור. אני מוכן לקבל את המילה שואה כמכוונת להרג יהודים במלחמה העולמית השניה, כי זה הסלנג המצוי. ובעצם מבחינה מהותית איני רואה בזה משהו מיוחד השונה מהרג הטוטסים או הארמנים וכדומה.

לפיכך, כתבתי שני שירים שהועלו לאתר:

א. שמו של השיר האחד נקרא "עַם נִבְחָר".

ב. שמו של השיר השני נקרא "שיר השואה – שׁוֹאָה מַתִּישָׁה".

בשירים הללו אני חותר לאוניברסליות של מוסר ההשכל מהסבל, חותר בניגוד למיסטיקה פרטיקולרית גרמנית-יהודית, ולריאליזם ולא לאידאליזם שמאלני בעיקר אולם שקיים גם במה נקרא בציבור ימין, שעובר 'השמאלה'. אין להיות טוב יותר ולבסס נורמות יהודיות נחמדות ונכונות. כולנו בהמות ושומה עלינו להיות אריות ולא כבשים (או ארים ולא יהודים, כביכול). אחרת, אנו לנצח נשאר כבשים ואנו נהיה שותפים להרג צאצאנו על ידי הנאצים העתידיים שיקומו בעולם.

שלא אובן לא נכון, אין לי בעיה עם רצון של אנשים בייחודיות, אינני אוניברסליטס מבחינה תרבותית, הנני מבין פרקטיקולריזם, אולם ההיגיון הוא אחד ולא מיוחד לנו או לאחר. אחרת, אין סיג ושיח ואפשר להפסיק להידבר בין בני האדם.

נ.ב. הבעת עמדה אישית בנושא השואה והנצחתה הנחשב טאבו 

ניתן להתנגד לנאמר פה ובשירים, במחולות ובאלימות מילולית, זה לא מפריע לי במיוחד. אולם שתדעו שזה מגיע מהזווית שלי לנושא כאחד שגם נחשב קרבן של הגרמנים מבחינת מוצאו המשפחתי. בנוסף, אני תומך גדול בחופש המחשבה והביטוי. אם כואב לכם, אתם יכולים להגיב בצורה מכובדת או לחלופין לסגור את הקישור ולעזוב את הטקסט. ובתודה מראש. איני פרובוקטור, אנו חיים, תודה לאל, במדינה חופשית המעודדת חופש ביטוי כדי למנוע עריצות נאצית המביאה לסבל והרג בני אדם. אין עניין להשבית לי את האתר, לבזותי באופן אישי, לכנותי בשלל כינויים, כך לא מעודדים חופש, אלא מעודדים דיכוי.

לגבי השירים, איני מתיימר להיות מומחה לשירה ואשמח לביקורת שתסייע להתקדם בתחום, בכל מקרה, שירים אלו נכתבו כי אני רוצה להתפתח בתחום ולהעביר דרכם מסר לאזרחים.

שיר השואה – שׁוֹאָה מַתִּישָׁה


שׁוֹאָה מַתִּישָׁה

שׁוֹאָה מַתִּישָׁה כְּמוֹ אִשָּׁה עֵירוּמָּה
כָּל שָׁנָה טְקָסִים יוֹלֶדֶת כְּמִשְׁלוֹחִים בְּרַכֶּבֶת

נַאצִים אַכְזָרִים בְּלוֹנְדִינִים חַתִּיכִים
הָרְגוּ יְהוּדוֹנִים עֲזוּבִים וּמוּזְנָחִים

לְ'יָד וָשֵׁם' אוֹתָם מְבִיאִים לִפְנֵי כָּל הֶסְכֵּם
וְאַחֲרֵי זֶה מִתְפַּלְּאִים לָמָה אֶצְלֵנוּ הַכֹּל שָׁמֵם

מָחֹה תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר הַשּׁוֹאָה
זְמַן הֱיוֹת הָאֻמָּה עֲיֵפָה וְלֵאָה

כְּצאֹן לַטֶּבַח עַם מִסְכֵּן הָלַך
לְהַצִּיל אֶת חַיָּיו שָׁכַח וְלֹא טָרַח

שֹׁואָה עֲלוּבָה שָׁם סָבַלְתָּ וְנֶאֶנַסְתָּ כְּמוֹ נְקֵבָה
אֲנַחְנוּ בִּגְלָלָהּ נִתְפָּסִים כְּזוֹנָה

דַּי לְהַנְצָחַת הַטְּרָגֶדְיָה לְלֹא הַבּוּשָׁה
לֹא גְבוּרָה הִיא מַנְצִיחָה אֶלָּא חוּלְשָׁה

שׁוֹאָה שׁוֹאָה
מַה בָּך הַמַּטָּרָה?

סייע בניקוד: עברי בן־קהלת.