תגית: דת אזרחית

להיות בארצנו – סיפור על ויכוח עם שמאלני נאור


חשוב לי פה ושם לצאת מהבועה שלי ולהכיר בני אדם אחרים ממני ובעלי דעות שונות. אני חושב שזה בריא לנפש, למחשבה ולעם. וכן זה נראה לי מקדם דו קיום בין הפלגים בארצנו. ולא מזמן השתתפתי בויכוח שהוביל לצד השני לנטוש את השיחה המתורבתת ולעבור להתקפות אישיות והעלבות ועדיין אני תומך בהידברות. ולהלן רשמים שכתבתי בעקבות המקרה.

הותקפתי לא מזמן באלימות מילולית על ידי אקטיביסט פוליטי חילוני הומוסקסואל – חילוני עם כל הדעות הנכונות, גבר תל-אביבי לבוש טוב, נראה מנומס מרחוק, מטופח, עם תנועות גוף מערביות, בעל מראה אשכנזי ואנגלית מהוקצעת.

נפגשנו והוא ישר ניסה לברר את עמדותי בדעות שונות לאחר שהביע את דעתו נגד ביבי, החרדים ואחרים. אני שתקתי. האיש לא הרפה, אז אמרתי לו שאני לא מאמין בשוויון, אלא בצדק אגואיסטי – ולכן אני מכבד את הפעילות שלך ומבין שאין לי יתרון עליך וכל אחד פועל לפי מה שנכון לו. אולם איני חש מחובר בהכרח לאג'נדה שלך. הוא לא אהב זאת.

ההוא טען בפומבי שאני הומופוב בגלל שאמרתי שאיני חש צורך לשתף פעולה עם דת ההומופמיניזם השמאלנית העולמית ולכן אני חשוך ואדם מגעיל. והוא הסביר שבגלל אנשים כמוני, קווירים מינית נהרגים בעולם. והוסיף ואמר שאני כמו נאצי ושצריכים לשים אותי בכלא.

אמרתי לו: אידיוט מקצועי! קוויריות מתחילה בחשיבה שמובילה לפרקטיקה מובחנת הנתפסת כמוזרה בעיני החברה. ואם כן הרי אני אבי אבות הקוויירים המחשבתיים בזה שאני מתנגד להומופמיניזם התרבותי בדרגה מסוימת. אני לא אמרתי לרדוף בעלי פרקטיקות הומוסקסואליות (להלן הומואים), יש לי אפילו חבר אחד הומוסקסואל… אני בסך טענתי: שלא חייבים להכיר בזהות הומואית, שלא חייבים לחתן אתכם במדינה שלנו, לא חייבים לקדם תרבות הומוסקסואלית וכדומה. וברמה הפשוטה – קל להגיד זאת בשם הדמוקרטיה, חופש הדת, הליברליזם וזה שאיני מאמין שצריך לקדם שוויון. מותר לחשוב אחרת.

אני לא אומר שצריך להרוג אותך או לשים אותך ודומך במחנה ריכוז. אם ישימו אותך, עלולים לשים אותי. אין לי שום עניין להעניק כוח כזה לעם שאוהב כיום הומואים בטא-מיילים ולבסוף ישנאו אותי. אני הקוויר המתנחל המחשבתי בתוך הקו הירוק, אני זה שנתפס כעוכר ישראל ואתה כאחד שמקיים יחסי-מין במסירות נפש. למעשה אתה הפריווילג התרבותי ואני המוחלש ואתה עוד תוקף אותי בפומבי על דברים שאתה מפרש ושלא אמרתי.

וכן אתה טוען שאנשים כמוני גורמים לפשעי שנאה ומוות של הומואים, דע לך שכמות ההומואים שנהרגו על ידי הומואים מאיידס עד סמים ואלימות היא פי כמה וכמה מאשר הרג על ידי סטרייטים.

בקיצור שים לב, אתה מכונה אקטיביסט מהקהילה הגאה, אני לא אכונה בשום גוף פייק-ניוז אקטיביסט של הקהילה הסטרייטית. ואתה טוען שאתה נרדף?!

אידיוט נאור מזויף!

לאחר זאת האיש קרא לאבטחה ואמר שהוא חש מאוים על ידי…

(אמת היפורבלית)

ביטול שירת התקווה בטקס בגלל חוסר רצון לפגוע בערבים – אנטי-אוניברסיטה והאספסוף


מה אתם חושבים על פרשיית סירובה של האוניברסיטה העברית לארגן שירה בציבור של ההמנון של ישראל, התקווה בטקס שלה? בזמן שאתם חושבים לכם, אני כבר כתבתי משהו בנוגע לעניין ואולי זה יעניין אתכם.

והנה ציטוט שלקחתי מהקישור המצורף למעלה:

"על פי פרסום גל"צ, עובדת של הפקולטה אמרה לסטודנט שביקש לדעת אם תתקיים שירת המנון בטקס שצפוי להיערך היום בערב, היא ענתה שלא, מתוך התחשבות "בצד השני" – הסטודנטים והאורחים הערבים".

ואני רואה כאן שתי בעיות המעידות שהאקדמיה כעת הפכה לתעשייה ולא למקום בעל מחשבה רציפה:

א. היגיון "מודרני" של מקבלי ההחלטות שם שהחליטו למנוע את אמירת התקווה כי שמא זה יפגע בסטודנטים ערבים. וכעת הם פגעו בהרבה סטודנטים שמאוהבים באמירת התקווה בטקסים. ומדוע עדיף לפגוע בסטודנטים האוהבים את למלמל התקווה לעומת סטודנטים ערבים שאולי נפגעים ממלמול התקווה?! ואם כך מה הם הרוויחו?! וכן איך הם מקדמים שם טוב לאוניברסיטה שאמורה לקדם שיקול דעת להיות כאור מול החושך?

והעניין כאן מלמד אותי שזה לא עניין של נחמדות אלא מלחמת תרבות. וכעת יש אופנה לקדם תרבות שאינה פרטיקולרית. וכן שהאספסוף חדר לתוך האוניברסיטה. ולכן קבלת ההחלטות שם בעייתית ואבסורדית.

ב. בנוסף יש כאן עניין של הדת האזרחית במדינה. לדוגמה, יש חרדי שאני מכיר, אינדיבידואליסט ההולך לאוניברסיטה או עושה דברים אחרים הלא נהוגים בחברה שלו ומשלם על כך מחיר לא קל. וזה פועל, לדעתו, כי הוא מצליח להתנתק מהאספסוף שמאמין בכל מיני דברים שהם רעים לו והוא לא מצליח להסביר זאת. כשבמקביל אספסוף חילוני מזלזל בו על זה שהוא חרדי עדיין ולא נהיה יותר נאור, כביכול. אך הוא פועל לפי תחושתו ההגיונית ולא לפי רגש חברתי קולקטיבי.

והנה, בו בזמן כשאותו גיבור שיוצא כנגד הקונצנזוס ומשלם על כך מחיר מסוים וכל זה למען תבונתו והימנעותו מלפעול מפחדים ואמירות חסרות בסיס בנוגע לעולם, אנשים מתרגשים מהדגל והתקוה ומאבדים את הרציונליות שלהם.

ונשאלת השאלה: מה מיוחד ביריעת בד (ובלשונו של הרצל: סמרטוט) שאנו קוראים לה דגל? מדוע אנשים מתרגשים מחתיכת בד?! וכן לגבי התקווה (שרוב הקהל בין כך מזייף בשירתו, וזה משום מה בסדר), מה כה חשוב בלשיר את התקווה? ואם לא ישירו זאת בטקס, מה כה פוגע בעניין, מה יש בתקוה ובדגל איזשהו כוח עליון?!

לפיכך לאחר שראינו את כישורי קבלת ההחלטות של האוניברסיטה ואת חוסר יכולתם להשפיע על הסטודנטים שלהם להיות פחות פגיעים ופחות מאמינים במיסטיקה של שירה, אי אפשר שלא לתהות האם האוניברסיטה הפכה מקום לאספסוף, והאם לא הגיע לקדם משהו חדש ללא בהמות-אדם שיהרסוהו? ובנוסף, האם בשביל זה יש עניין להוציא את החרדים מהישיבות מחוץ לגטו אל האקדמיה או צעירים ממקום עבודתם ומעצלנותם ואז להפוך אותם לאידיוטים הנמצאים באקדמיה? בשביל זה באנו לעולם?!

מוגן: יוֹם שֶׁל זִכָּרוֹן


התוכן המבוקש מוגן בסיסמה. כדי לצפות בו, יש להזין אותה כאן: