תגית: דת

החזן מווילנא Overture To Glory 1940


טקסט מעניין לקריאה:

צפיתי לפני כתיבת טקסט זה בסרט נפלא בביצועו של החזן האגדי בעל קול הזהב מוישה אוישר וחשבתי שיש כאן סיפור חשוב עם מוסר השכל נכבד.


המעשיה מתחילה בסוף תקיעת שופר דמיושב. המצלמה מראה את הציבור בבית הכנסת ממלמל משהו מוזר במהירות. דבר זה מעיד על היחס של הבימאי למתפללים החשוכים הללו.

החזן יואל דוד סטרשונסקי מתחיל הנני העני ממעש בצורה מרגשת ומרוממת מאד. מוניושקו וחבר שלו הגויים ששמעו על החזן והגיעו במיוחד לבית הכנסת לשמוע אותו נדהמים. כאן כבר המצלמה יותר אוהדת ומראה את מבטי הקנאה והערגה לחזן בעזרת הנשים. כמו כן רואים את הציבור מתעלה לעולמות גבוהים בעקבות הביצועים המרהיבים של החזן בקולו המדהים. רואים במצלמה את השילוב בין האסתטיקה למוזיקה.

מוניושקו הוא קומפוזיטור מפורסם בכל פולין. האיש המפורסם מתפעל מיואל דוד ומציע את עצמו בתור מורה למוזיקה לחזן המוכשר. "השווער" רואה זאת ומרחיק את הקומפוזיטור מיואל דוד, תוך כדי שהוא אומר הם אנשים זרים לנו.

יואל דוד היה סקרן והחליט שהוא רוצה ללמוד מוזיקה. בלילה הוא היה נעלם. שלחו את שמש הקהל לעקוב אחריו והשמש השלימזל לא מוצא אותו. יום אחד הוא רואה אור בבית של מוניושקו בשעת לילה מאוחרת תוך כדי שהוא שומע מוזיקה שמיימית אלוהית מן הבית.

השמש חש שהוא נמשך למוזיקה כמו שהיהודים נמשכים למוות. הוא מתקרב בצעדים איטיים לחלון וכשהוא פותח את עיניו הוא רואה את יואל דוד. וכעת אכן נודע הדבר, עכשיו יודעים לאן הוא נעלם. יואל דוד הולך לשמוע מוזיקה אצל השקצים הטמאים. השמש נכנס ומתפרץ לחדר במלון ומודיע ליואל דוד, אתה חייב לעזוב אותם שלא ידיחו אותך לתרבות רעה. יואל דוד מודיע למוניושקו אני לא יכול יותר להגיע, ומפסיק להגיע.

יואל דוד שוקע בדיכאון עמוק. הוא שותק כל היום ואינו מוציא הגה כמעט בפיו, אולי הוא עסוק בלחשוב על החלום שגווע או שהוא חסר מוטיבציה וחיות בעולמו עקב כך שאינו עושה מה שנמשך לעשות. יום אחד יואל דוד הלך לטייל עם אשתו חנה. בטיול הוא שומע מוזיקה מבית מוניושקו. הוא מסתכל לכיוון הבית בערגה. אשתו אומרת לו תכנס ואני אחכה בחוץ, לא אגלה לאבא.

חוץ מאשתו אף אחד לא תומך ברצונו ללמוד מוזיקה. חמיו אפילו קורע לו את התווים, שמצא אצלו בבית, בזעם. אחר זאת, יואל דוד מודיע שהוא הולך לוורשא לשיר. לפיכך מביאים את הרב שישכנע אותו להישאר.

הרב רואה שיואל דוד קיבל את ההחלטה ובדיעבד תומך בו. יואל דוד מצהיר שעל ידי שירתו יהיה קידוש השם עצום והגויים יכבדו את היהודים בזכות כך. יואל דוד הולך באמצע הלילה כגנב, היות שמפחד שהקהילה לא תיתן לא לעזוב. הוא נפרד מחנה אשתו ופרץ ילדו והולך לבית הכנסת שם נפרד מן העמוד (דוכן התפילה של החזן).

בוורשא הגדולה ההצלחה מאירה לו פנים. כולם מתלהבים מהזמר המדהים והאנשים מתמוגגים מנחת. לקח לו אמנם זמן להתרגל לנימוסים הנהוגים. קשה היה לו לנטוש את נימוסי השטעטל. הוא עדיין התנהג בנימוסיו היהודיים, משתחווה בצורה מוזרה, לא מסתכל על נשים בעיניים בצורה מערבית על אף שבולש בקצה עיניו. ברם חיש מהר הוא מסגל לעצמו הופעה אירופאית, הוא קוצץ את זקנו, אולם את הכיפה הוא משאיר בגאון על ראשו. כמו כן, הוא שומר אמונים לאשתו. הוא עושה מאמצים להזמין את חנה אשתו ופרץ ילדו לוורשא, אולם המשפחה מתנגדת וזה לא קורה.

לאחר זמן כשהוא מנותק מן הקהילה היהודית וממשפחתו הוא מבקש מהחייט שיהודי אדוק היה שיארגן לו בית כנסת להתפלל. "אני מתגעגע לתפילה לפני העמוד". תפילה עילאית התפלל שם החזן להשתוממות המתפללים שלא הבינו מדוע זמר אופרה אגדי מגיע להתפלל אצלם. אחרי התפילה הזו הוא חש התרוממות רוחנית והוא מודיע למוניושקו שהוא עוזב את האופרה, אני לא יכול יותר, אני חייב לחזור לווילנא. הם מצליחים לשכנע אותו להישאר.

בהופעה האופראית הבאה באמצע שהוא על הבמה מודיעים לו על ידי שליח מווילנא שבנו היחיד פרץ מת. השליח מוסיף: "שאלוהים העניש אותו כי הוא נהיה זמר אופרה". לאחר הבשורה הרעה, במקום לשיר את האופרה הוא שר שיר ערש ביידיש שנהג לשיר לילדו והתעלף. מיד הזמינו רופא לבדוק אותו והארופא הכריז שהוא לעולם לא יוכל לשיר יותר ואם הוא ישיר הוא ימות.

יואל דוד המסכן והשבור חוזר לביתו בווילנא מוורשא ברגל כמו בעל תשובה סגפן. לאחר חודשים של נדודים הוא מגיע לווילנא בדיוק בשעת אמירת "קול נדרי" (תחילת יום הכיפורים). הוא שומע את החזן מסלסל בקולו, והחזן לא משהו. לאחר עמידה בפתח בית הכנסת שם השתהה לשעה ארוכה אזר אומר והתחיל לסלסל בקולו וניגש לבימת בית הכנסת.

הקהל מתרגש כולו, החזן חזר הם אומרים בלחש מרוגש זה לזה. חיש מתנדבים מיד טלית עליו שמים. קולו הנפלא ממלא את בית הכנסת בעוז, תוך כדי ששם את ידיו על ליבו לאות שסוף כל סוף מצא את מקומו.

כך יואל דוד כשהוא חולה ומותש מן המסע שר את כל נידרי – הקטע המבשר את תחילת היום הקדוש ביותר לעם היהודי, היום של הכפרה. בסוף הקול נדרי הוא מתמוטט ומת. לאחר יום הכיפורים, בהספד הרב אומר: "הוא ייזכר לעולמי עד, לא נשכח אותו. אנחנו לא נשכח את החזן מווילנא!".

סיפור זה מבוסס על סיפור אמיתי על חזן העיר ווילנא בשם יואל דוד שטראשון. הסרט מתאר את היהודים המנותקים מן המודרנה, איך חלקם נסחף אחריו כשמגלה אותו. הנסחפים לא מוצאים שם את מקומם. רק כשחוזרים לשטעטל הם מוצאים את מקומם, עצמם ומרגישים "היימיש" (בבית). אך הם לא מוצאים את מקומם לאורך זמן, אלא הם מתים…

התופעה הזו קיימת גם כיום, אחוזים מסוימים מן החברה הדתית-חרדית עוזבים את החברה שלהם, משפחה, את הדת, ואת סביבת המגורים ומנסים להגר ולהשתלב בעולם הכללי. אולם מכיוון שזהותם היא חייהם הישנים רובם לא מוצאים את מקומם והם לא פה ולא שם, בין קודש לחול, בין אור לחושך ובין שמיים לארץ (חלק ממש תולה עצמו כך). ועל זה נהוג להגיד: "השם ירחם, אין להם, לא עולם הבא ולא עולם הזה".

זהו תמה פה סקירת הסרט שמספר הסיפור של החזן מווילנא. אך קיימת גרסה דומה שבה יש תרגום לעברית וזו הצגה שנעשתה על ידי תיאטרון היידישפיל. שם הם הסריטו הצגה בצורה מאוד נחמד מזויות שונות ומומלץ לתת צ'אנס למי שרוצה הסיפור בצבעוני ועברית.


"החזן מוילנה" של תיאטרון היידישפיל, בשפת היידיש, מספר את סיפורו של חזן יהודי, יואל דוד סטרשונסקי, שקולו המיוחד מלהיב את דמיונם של מנהלי האופרה בוורשה. הם מציעים לו קריירה אופראית. הוא נענה. נפרד מאשתו ומבנו היחיד. מצליח. הופך ל'כוכב'. משנה את חזותו ה'יהודית'. אבל גם משלם את המחיר. הסיום טרגי. בנו היחיד מת מצער ומגעגועים. הוא משתגע. חוזר לעירו, אל בית הכנסת, ביום הכיפורים. מוכה, מיואש. ללא עתיד וללא תקווה.

דת האי טאנה – דת מטען וג'ון פרום


לאחרונה אני קורא שוב על הילידים הפולינזים והמלנזים ופרסמתי רשומה בנושא.

וגיליתי שיש באי טאנא דת מטען המאמינה שאם הם יחקו פרקטיקות מודרניות של המערב הם יקבלו מתנות של אספקה ומטען מהשמים, כמו קבלת רגל מזהב מהשמים ביהדות. לפיכך הם לובשים חיקוי של אוזניות של פקח תעופה, בונים מגדל פיקוח מבמבוק, ושדה תעופה פיקטיבי יחד עם מטוסים מעץ וכד'.

הם מאמינים שאם הם ינהגו כך אז ישויות נעלות יעניקו להם מתנות של אספקה או מטען. ועל כן התופעה קרויה דת מטען.

בעצם הם מבינים שכל הטכנולוגיה שהם רואים בעולם זה מגיע מהאלים וזה נמצא אצל הזרים או כי הם גנבו זאת או מצאו זאת כשלמעשה זה מיועד להם הילידים. ולכן הם יוצרים חיקוי של דרכים בהם המטען יכול להגיע להם מהשמים כגון בניית שדה תעופה פיקטיבי ומתפללים לאלים שיפנקו אותם בטכנולוגיה.

הם גם מתחפשים לחיילים עם רובי צעצוע ועושים מצעדים. הם רואים במצעד הצבאי טקס פולחני הגורם לאלים לפרגן מטען מהשמים. תחשבו מה הם ראו במלחמת העולם השניה שכוחות מפותחים טכנולוגית נלחמו אחד בשני באזור שלהם והצניחו מטען מהשמים או העבירו אספקה ממטוסים. נניח חייל אמריקאי חילק להם אספקה צבאית בזמן המלחמה ולאחר המלחמה נעלם אז הם ראו בו שליח האל. ולכן הם מחקים התנהגות צבאית כמו שהם ראו בעבר בזמן המלחמה.

הם גם מאמינים בדמות קדושה אלוהית משיחית בשם ג'ון פרום. דמות שמקור שמה לא ברור. הם מאמינים שהוא ישוב ב-15 לפברואר, אבל לא ידוע באיזו שנה. אחד ממנהיגיהם אמר: "ג'ון פרום היה אלוהינו, ישו שלנו, והוא עתיד לשוב אלינו".

יש להם אפילו מפלגה פוליטית משלהם המייצגת את המאמינים.

יש האומרים שג'ון פרום זה שיבוש של Jhon From America.

בכל מקרה זה משל נחמד לאיך החיים אצלנו במערב. ולא ברור האם המנהיגים הדתיים שלהם מבצעים מניפולציה על המאמינים או הם באמת מאמינים בכך.

התופעה יכולה להסביר שיש לאדם תאוה אנושית להאמין בדברים נשגבים ממנו כדרך להסביר את העולם. ולפעמים זה מגוחך.

התורה לא נחמדה (גם לא נחמדה להומוסקסואלים)


הרבה אנשים ממגזרים שונים, דתיים וחילונים, מוסלמים ויהודים אומרים שהאל נחמד ותורתו נחמדה. אני לא בקיא באסלאם עדיין, אז אדבר לפחות על הדת שלי. הדת היהודית המשפחתית שלי. בהמשך אדבר על ההקשר ההומוסקסואלי, אני מחבב את אמיר אוחנה וברכות על התרוממותו למעלת שר בממשלה הישראלית, אבל ישנם הומואים מ'הומואים דתיים' (?!) להומואים "נחמדים" שבדרך כלל שמאלנים שמפריעים לי מבחינה אסתטית מבחינת טיעוניהם. וחלקם אפילו טרחו לתקוף את השר הטרי על סיבות שלא הבנתי מה רוצים ממנו.

הרשומה פה מבטאת קונפליקט שיש לי עם אנשים שחלקם גם במעגל החברים הקרוב שלי שבאמת מאמינים בזאת שביהדות יש עקרון של נחמדות והתאמה לחיים טובים לדעתם, ואם לא, אזי זו לא יהדות מבחינתם – אלא תורת מוות או יהדות מיושנת.

דתי אחד, מודרני בעיני עצמו, בוגר תואר בפילוסופיה טען לי שלדעתו התורה צריכה להיות מחוברת לחיים של העולם הזה, העולם הארצי שלנו. ולכן אם היא מנותקת מהחיים, אזי היא לא תורה אלא סם המוות. ונשמע אצלו שחיבור לחיים זו נחמדות מסוימת כלפי האדם. לא ברור מה הוא רוצה הרי כל מה שיש לנו בעולם קשור לבני אדם, אז מדוע זה לא מתאים לחיים וגם עניין נורא כמו מוות מתאים לתנאי החיים שלנו עלי האדמות. אדם מת לא יכול למות שוב.

השבתי לאיש המלומד כך: התורה מונעת מממזר להתחתן עם אשה רגילה. הוא חייב להתחתן רק עם נשים במעמד נחות וטמא שאינן ראויות לשאר העם וכן למעמד הכהני. לעומת זאת יהודי יכול להתחתן עם גויה שהרי היא יכולה להתגייר בעתיד – כלומר הוא יכול להתחתן עם אשה גויה כעת שיכולה להתייהד. מה נחמד כשאדם אוהב מישהי בכל ישותו, אולם התורה לא מרשה לו?!

ועוד דוגמה, זוג נשוי שרב ויחסיו עלו על שרטון, הזוג התגרש והאשה נישאה לאחר. כעת האשה מבינה שהיה עדיף להיות עם הבעל הקודם וגם הילדים המשותפים, אם יש, חושבים כך. ברם, התורה "הנחמדה" אוסרת עליהם להתחתן שוב.

בגלל הדוגמאות הללו ועוד דוגמאות אחרות שלא הזכרתי ובגלל תפיסת עולם אחרת שלי לגבי האלוהים, איני מקבל זאת שהתורה נחמדה וחייבת להיות מחוברת לחיים ואחרת היא סם המוות. התורה היא כוח בעולם שלנו שמשפיע. היא לא נחמדה, היא פשוט קיימת. בדיוק כמו האל שהוא פשוט קיים מעבר לטוב ולרע. טוב ורע זה המשגה למתאים לי או לא – שלילי או חיובי. אני ממליץ להכיר את מקס האיום בנושא.

עניין זה חשוב גם בנוגע ללהט"בים המצדיקים את מעשיהם בשם אהבה ונחמדות ושאלוהים והתורה שלהם אומרים "ואהבת לרעך כמוך". הם אידיוטים או שקרנים. א. התורה היהודית מתירה להרוג באופן עקרוני, ומצווה לרדוף שוכבי זכר. ב. אפשר להגיב להם שזה נחמד לא להכיר בהומואים, מה הם יגבי בעניין?! זכותו של הדתי להיות נחמד קווירי (בדרכו המוזרה שלו) ולהיות עוין כלפי הפרקטיקה המינית הלהט"בית. הם, הלהט"בים פשוט צריכים להגיד בכנות שיש כאן מאבקי רצונות ושכך בא להם. הם לא צריכים לזהם את העם בישראל בשקרים.

אוטונומיה חרדית – "אוטונומיות"


לאחרונה החלו לשדר בהוט סדרה בשם אוטונומיות, הסדרה עוסקת במצב שבה הטריטוריה הישראלית הפכה לקונפדרציה שבה פועלות שתי אוטונומיות, טריטוריה חילונית וטריטוריה עם חוקי הלכה. והנה מעט הגיגים שלי בנושא.

לא צפיתי בסדרה עדיין אז לא אוכל לדבר על הסדרה. ברם כן אוכל לדבר על התופעה של שתי מדינות לשני עמים, החילונים והחרדים. זה עניין פשוט שעמים נוצרים ונמוגים וכך כן אין מניעה שיום אחד העולם יכיר בכך יש כמה עמים יהודים כמו שיש כמה עמים גרמאנים.

יש שיגידו שמצב של מדינה או כל שלטון עצמי חרדי זה חלום בלהות לא ריאלי. ואם זה יקרה אז החרדים יהפכו מותאמים יותר לחיי המודרנה ובעצם לא יהיו חרדים כל כך אלא חרדים מודרנים או כעין דתיים לאומיים.

ואני חושב שניתן ללמוד מאירן שכן יש חיים מותאמים לעולם ושלטון המקדם אדיקות דתית יותר מפעם, כך שחרדיות יכולה להקצין גם כשהחרדים יהיו בשלטון ואם כך אז לכאורה גם להשאר כמות שהם. בנוסף שחיים מותאמים לתנאים הכלכליים לא שוללים את הזהות החרדית. חרדים רבים עובדים בהתאם ליחסים הכלכליים ובהתאם לצורך התרבותו-הדתי שלהם.

ייתכן מאוד שהסיבה שחרדים מתרחקים מפן מסוים של החיים המודרנים זה בגלל הרצון להיבדל מהחיים החילוניים. ובמקום שתהיה הפרדה וכבר לא יהיה חשש מהאיום החילוני, הם יקדמו אלטרנטיבה. יהיה משטרה חרדית, צבא חרדי, פועלים חרדים ועוד.

אני מאמין שהרבנים יוציאו פסקי הלכה מותאמים למצב שהחילונים כבר לא יהוו איום. זה כמו שהחסידים יותר עובדים מהלא חסידים ואף אחד לא אומר שהם לא חרדים וזה כמו שספרדים עובדים יותר מהזרם הליטאי ואף אחד לא אומר שהם לא חרדים. לא כל החרדים לא עובדים, אז אולי הם נגד אקדמיה חילונית, אבל יש מספיק הכשרות לחרדים שהרבנים תומכים בהם. במצב שאין לחרדים חשש של השחתת המידות והדת על ידי החברה החילונית יצאו פסקי הלכה שיעדיפו לבחור דווקא את הצדיקים הגדולים למשטרה ולצבא. וכן יצאו הנחיות שמותר לעבוד ושאסור לעבוד בשחור ועוד.

למעשה יש כאן שתי סוגיות: א. היתכנות המדינה החרדית. ב. האם העניין רצוי.

אני עונה בחיוב על שתי הסוגיות. העניין ריאלי גם אם יהיה לו מחיר של עוני יחסי. וכן העניין רצוי, אני חושב שטוב לנו, לחרדים ולחילונים אם יהיה פיצול. כל אחד יחיה באזור מחייה שלו. יהיה כך פחות חיכוכים, החילונים פחות יסבלו מאי הזדהות עם חוקים דתיים שהחרדים משמרים. וכן השחרור לחרדים יוכל לקדם תרבות חרדית וחיים חרדים חופשיים מפחד החילוניים.

מעניין יהיה איזה מודל של מדינה חרדית תהיה, האם מדינה חרדית נוקשה מאוד או משהו ביניים, או בכלל קואליציה עממית של חרדים שבה בעצם יהיה חופש גדול לחרדים כל עוד הם מקבלים 'פתווה' מרב שמגבה את מעשיהם גם אם הם חרדים מודרנים ובעצם חיים חיים מערביים לכל דבר כמו החו"לניקים.

אוקיי, זה מה שיש לי עד עתה להגג בנושא.. כעת צריך למצוא זמן ולראות הסדרה ולבדוק את החוויה הזו.

אתם מוזמנים לקרוא את פיתרון שתי המדינות של תמריץ, פה.

כפיית גיל הנישואין במדינת ישראל – המודל השלישי


לאחרונה התפרסם שמשטרה מנעה חתונה. וכך נכתב בכותרת הכתבה של יאיר שרקי:

"כך סיכלה המשטרה את נישואי בת ה-14

בזכות מידע מוקדם הצליחה המשטרה ברגע האחרון למנוע את קיומה של חתונה – בה הכלה הייתה בת 14 בלבד. הכל כבר היה מוכן, האורחים, האוכל והמוזיקה, כשהמשטרה התפרצה לאירוע של חסידי ברסלב ומנעה את נישואי הקטינה".


לכולנו או לרובנו נוח ללעוג לאנשי ברסלב או לשנוא אותם. ברם העניין מעלה שאלה בקרבי לגבי האם אני תומך בחוק הישראלי המגביל את הנישואין לגיל שמונה עשרה ושאינו מתיר זאת קודם. לאחר התבוננות הגעתי למסקנה שאולי תפגע במס' מועט של אנשים ואי לכך אבקש את סליחתם עקב דעתי. ברם החוק הישראלי מתיר לי לבטא את דעתי החופשית.

ודעתי רואה בזאת שתלטנות של בעלי הכוח על חסרי הכוח. גם כיום הצעירים מעוניינים לפעול בהתאם לטבעם לרצות להזדווג ובעידן העבר היו מתחתנים בגיל 15 ואפילו פחות. אולם האופנה המודרנית גרמה לאיחור גיל הנישואין והדבר מסב סבל רב לצעירים הרוצים להתחתן.

ואם יגידו שהצעירים אינם בשלים להיות הורים, אזי אפשר להגיד שניתן לחתן את הצעירים ולהשאירם תחת הוריהם. לגבי ההיריון לפני בשלותם של בני הזוג הצעירים, ניתן להשתמש באמצעי מניעה הריוניים. בזמן זה הצעירים יפגשו לזמן איכות כך שהקשר שלהם יבנה טוב יותר ויהיה בניהם גיבוש טוב אשר יסייע להם לעתיד. אין עניין להכניס את הצעירים ביום אחד לעול הנישואין ולרחיים בצווארם כפי הכתוב במקורות היהודיים. אפשר לעשות זאת בשלבים.

אם הם לא יסתדרו ביניהם, אז ניתן לייעץ להם להתגרש. והם יכולים לנסות שוב לחפש את אהבתם. כך הם גם מתנסים בחיים ובהבנת מה מתאים להם. ונמנעים מלפול ברכישת חתול בשק. העניין לכאורה יתרום לזוגיות טובה ומתאימה יותר ולחיים הנחשבים טבעיים והרמוניים.

בכתבה המצורפת בהמשך ניתן לקרוא את המודל המעניין של הכותבת אשר מתארת תופעה מעניינת במגזר הערבי במעמד הביניים שלו. היא קוראת לעניין "המודל השלישי". אולם היא שמאלנית שתלטנית אטטיסטית התומכת בהשתלטות על החלשים במסווה של ערכים. עצוב מאוד. אני כמובן תומך במודל השלישי ואינני מבין את דעת הכותבת. וכה כותבת סמאח סלאימה, באתר המרשתת 'שיחה מקומית' בתאריך 31.5.2015:

"אבל אני חושבת שדווקא נישואי קטינות בקרב המעמד הבינוני ומעלה מצביעה על השפעות המודרניזציה על החברה הערבית, שכופה את עצמה על המשפחות. חלק מהצעירים הערבים רוצים לצאת מהארון של המיניות המוסתרת, רוצים להתאהב ולהתיידד, להתחבר ולהיפרד כמו כולם, להכיר באינטרנט ולעשות שיחות בשידור ישיר. הם לא טיפשים ולא רוצים להתבייש בעצמם. מצד אחד רוצים שיהיה להם מישהו, ומצד שני אם יגידו שהם "חבר וחברה" אז הדרך לחתונה קצרה".

בהמשך היא כותבת כך:

"לצערי הפתרון הלא יצירתי והפוגעני שהחברה המציאה מחדש, כלומר למסד את הקשר בין המינים במסגרת חברה שמרנית, הייתה לחזור שוב למוכר והרשמי – למוסד הנישואין. אנחנו הבוגרים יודעים מה ההשלכות של מוסד כזה על ילדות קטינות ולא בשלות רגשית, מנטאלית וחברתית – שבסך הכול גדלו במקום בו אהבה מותרת רק עם כתובה. אולי כדאי לחשוב גם על דרכים אחרות להתמודד עם אהבות נעורים".

ההגבלה החוקית כיום היא פגיעה בזכותם הדמוקרטית של הצעירים לחופש. החוק לכאורה דכאני ומשפיל אשר מדכא את ההתפתחות המינית ואת החופש של האזרחים הצעירים. הנישואין לדעתי הם רק טקס. והם לא מה שמאפשרים את הסבל המיני והפיזי אצל הצעירים הנישאים בגיל צעיר. פגיעות נעשים על ידי אנשים. וכמו שפגיעות אחרות נעצרות על ידי פיקוח ושפיטה, אזי גם פה ניתן לעשות זאת. ובנוסח אחר: אם כן, אם לקטינים מותר לקיים יחסי מין בינם לבין עצמם, מדוע שיהיה אסור עליהם להתחתן כשהם באותו הגיל שהחוק מאפשר להם להתנסות מינית?! הרי מה זה נישואין אם לא הסכמה הדדית בין שני אנשים להיות ביחד?! מה זה שונה מיחסים בהסכמה. כמובן שכדי למנוע ניצול אפשר להפעיל פיקוח מסוים ואפילו בתשלום.

(בכל מקרה, אני גם בעד שהמדינה תאפשר חריגות מסוימות מהחוקים הרשמיים נגד יחסי מרות או חשש ניצול. כגון כשיש פער גילאים או פער כוח של עובד ומעביד. הרי אם שניים אוהבים באמת ושוחרים רק טוב האחד לשני, מדוע שלא יוכלו לממש את אהבתם? מה שיש כאן זו תרבות סמכותנית הרגילה לציית ולהטיל מרות על האחר ולפעמים ללא סיבה ברורה.)

עוד רווח מעניין יש פה שבכך אפשר לקדם את הבגרות המינית והחופש המיני בחברה הדתית אשר מנסה להימנע מיחסי מין לפני החתונה וצעירים רבים סובלים ממחסור מקשר זוגי הדוק זה ומהאינטימיות הרגשית הנלוות לעניין. בנוסף יש תחומים בחיים המובנים לעומקם מבחינה חווייתית רגשית רק למי שחווה יחסי מין ושהם הדתיים לא חווים עד מאוחר יותר. ומדוע להם להפסיד. ואולי גם פסיכולוגים מסוימים יגידו שמימוש היצר המיני ימתן את הדתיים מפעילות קיצונית ובכך אם העניין נכון נרוויח דו קיום מוצלח יותר.

ביטול שירת התקווה בטקס בגלל חוסר רצון לפגוע בערבים – אנטי-אוניברסיטה והאספסוף


מה אתם חושבים על פרשיית סירובה של האוניברסיטה העברית לארגן שירה בציבור של ההמנון של ישראל, התקווה בטקס שלה? בזמן שאתם חושבים לכם, אני כבר כתבתי משהו בנוגע לעניין ואולי זה יעניין אתכם.

והנה ציטוט שלקחתי מהקישור המצורף למעלה:

"על פי פרסום גל"צ, עובדת של הפקולטה אמרה לסטודנט שביקש לדעת אם תתקיים שירת המנון בטקס שצפוי להיערך היום בערב, היא ענתה שלא, מתוך התחשבות "בצד השני" – הסטודנטים והאורחים הערבים".

ואני רואה כאן שתי בעיות המעידות שהאקדמיה כעת הפכה לתעשייה ולא למקום בעל מחשבה רציפה:

א. היגיון "מודרני" של מקבלי ההחלטות שם שהחליטו למנוע את אמירת התקווה כי שמא זה יפגע בסטודנטים ערבים. וכעת הם פגעו בהרבה סטודנטים שמאוהבים באמירת התקווה בטקסים. ומדוע עדיף לפגוע בסטודנטים האוהבים את למלמל התקווה לעומת סטודנטים ערבים שאולי נפגעים ממלמול התקווה?! ואם כך מה הם הרוויחו?! וכן איך הם מקדמים שם טוב לאוניברסיטה שאמורה לקדם שיקול דעת להיות כאור מול החושך?

והעניין כאן מלמד אותי שזה לא עניין של נחמדות אלא מלחמת תרבות. וכעת יש אופנה לקדם תרבות שאינה פרטיקולרית. וכן שהאספסוף חדר לתוך האוניברסיטה. ולכן קבלת ההחלטות שם בעייתית ואבסורדית.

ב. בנוסף יש כאן עניין של הדת האזרחית במדינה. לדוגמה, יש חרדי שאני מכיר, אינדיבידואליסט ההולך לאוניברסיטה או עושה דברים אחרים הלא נהוגים בחברה שלו ומשלם על כך מחיר לא קל. וזה פועל, לדעתו, כי הוא מצליח להתנתק מהאספסוף שמאמין בכל מיני דברים שהם רעים לו והוא לא מצליח להסביר זאת. כשבמקביל אספסוף חילוני מזלזל בו על זה שהוא חרדי עדיין ולא נהיה יותר נאור, כביכול. אך הוא פועל לפי תחושתו ההגיונית ולא לפי רגש חברתי קולקטיבי.

והנה, בו בזמן כשאותו גיבור שיוצא כנגד הקונצנזוס ומשלם על כך מחיר מסוים וכל זה למען תבונתו והימנעותו מלפעול מפחדים ואמירות חסרות בסיס בנוגע לעולם, אנשים מתרגשים מהדגל והתקוה ומאבדים את הרציונליות שלהם.

ונשאלת השאלה: מה מיוחד ביריעת בד (ובלשונו של הרצל: סמרטוט) שאנו קוראים לה דגל? מדוע אנשים מתרגשים מחתיכת בד?! וכן לגבי התקווה (שרוב הקהל בין כך מזייף בשירתו, וזה משום מה בסדר), מה כה חשוב בלשיר את התקווה? ואם לא ישירו זאת בטקס, מה כה פוגע בעניין, מה יש בתקוה ובדגל איזשהו כוח עליון?!

לפיכך לאחר שראינו את כישורי קבלת ההחלטות של האוניברסיטה ואת חוסר יכולתם להשפיע על הסטודנטים שלהם להיות פחות פגיעים ופחות מאמינים במיסטיקה של שירה, אי אפשר שלא לתהות האם האוניברסיטה הפכה מקום לאספסוף, והאם לא הגיע לקדם משהו חדש ללא בהמות-אדם שיהרסוהו? ובנוסף, האם בשביל זה יש עניין להוציא את החרדים מהישיבות מחוץ לגטו אל האקדמיה או צעירים ממקום עבודתם ומעצלנותם ואז להפוך אותם לאידיוטים הנמצאים באקדמיה? בשביל זה באנו לעולם?!

פילגש בגבעה


אחד האירועים שקרו על פי המסורת היהודית בט"ו באב זהו הצלת שבט בנימין מכיליון עקב זאת שחוסלו כלל אנשי השבט, הגברים והנשים, מלבד שש מאות זכרים. כיום הציבור חוגג גם את הסיפור הזה כ'יום האהבה'. ברשומה זו אביא היבט אחר של הסיפור פילגש בגבעה והצלת בנימין מכליון שבטו. מסיפור זה ניתן ללמוד רבות על ערכי התקופה ועל יחס רכושני לאשה החלשה.


Artwork by Pieter de Grebber, The laborer of Gibea offering hospitality to the Levite and

ויאמר האיש הזקן שלום לך רק כל מחסורך עלי רק ברחוב אל תלן – שפטים י"ט, כ' -פיטר דה גרבר

כתוב במשנה במסכת תענית:

"אמר רבן שמעון בן גמליאל לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים שבהם בני ירושלים יוצאין בכלי לבן שאולים כדי שלא לבייש את מי שאין לו וכל הכלים טעונין טבילה ובנות ירושלים יוצאות וחונות בכרמים וכך הן אומרות שא נא בחור עיניך וראה מה אתה בורר לך אל תיתן עיניך בנואי אלא תן עיניך במשפחה וכן הוא אומר צאנה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעיטרה לו אימו ביום חתונתו וביום שמחת לבו ביום חתונתו זה מתן תורה וביום שמחת לבו זה בניין בית המקדש יהי רצון שייבנה בימינו", (תענית ד ח').

הגמרא שואלת מה אירע באותו יום של ט"ו באב. בתלמוד בבלי במסכת תענית כתוב כך:

"אמר רבי שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיוה"כ:.. אמר רב יוסף אמר רב נחמן: יום שהותר שבט בנימין לבוא ואיש ישראל נשבע במצפה לאמר איש ממנו לא יתן בתו לבנימן לאשה. מאי דרוש? אמר רב: 'ממנו' – ולא מבנינו". (תענית ל:)

כלומר: עם ישראל החרים את ניצולי שבט בנימין מקשר זוגי ומקשר עם שאר העם. ככתוב בספר שופטים כ"א, א-ד:

. ואיש ישראל נשבע במצפה לאמר איש ממנו לא יתן בתו לבנימן לאשה. ב. ויבא העם בית אל וישבו שם עד הערב לפני האלהים וישאו קולם ויבכו בכי גדול. ג. ויאמרו למה יהוה אלהי ישראל היתה זאת בישראל להפקד היום מישראל שבט אחד. ד. ויהי ממחרת וישכימו העם ויבנו שם מזבח ויעלו עלות ושלמים".

לבסוף עם ישראל חזר בו ומצא טיעון מחוכם להתיר את השבט בקהל. ודרך אגב, מעניין מדוע הם לא לקחו או יכלו לשאת גיורות?! אולי זה מעיד שלא נהגו כל כך לגייר בתקופה ההיא או שגרים לא רצו לבוא עקב מצבו הירוד של עם ישראל. והנה הסיפור של הטיעון המחוכם מספר שופטים כ"א, ט"ז-כ"ג:

"טז. ויאמרו זקני העדה מה נעשה לנותרים לנשים כי נשמדה מבנימן אשה. יז. ויאמרו ירשת פליטה לבנימן ולא ימחה שבט מישראל. יח. ואנחנו לא נוכל לתת להם נשים מבנותינו כי נשבעו בני ישראל לאמר ארור נתן אשה לבנימן. יט. ויאמרו הנה חג יהוה בשלו מימים ימימה אשר מצפונה לבית אל מזרחה השמש למסלה העלה מבית אל שכמה ומנגב ללבונה. כ. ויצו [ויצוו] את בני בנימן לאמר לכו וארבתם בכרמים. כא. וראיתם והנה אם יצאו בנות שילו לחול במחלות ויצאתם מן הכרמים וחטפתם לכם איש אשתו מבנות שילו והלכתם ארץ בנימן. כב. והיה כי יבאו אבותם או אחיהם לרוב [לריב] אלינו ואמרנו אליהם חנונו אותם כי לא לקחנו איש אשתו במלחמה כי לא אתם נתתם להם כעת תאשמו. כג. ויעשו כן בני בנימן וישאו נשים למספרם מן המחללות אשר גזלו וילכו וישובו אל נחלתם ויבנו את הערים וישבו בהם. כד. ויתהלכו משם בני ישראל בעת ההיא איש לשבטו ולמשפחתו ויצאו משם איש לנחלתו כה בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה".

רואים שהיה איזה חג בשילה, ייתכן שהצלת כל שבט בנימין הפכה זאת לחג עממי יותר. ברם בגמ' יש סיבות אחרות לחג הזה ואיני נכנס לזאת. מה שמעניין אותי זה מעשיית פילגש בגבעה כשלעצמה והנני מקשר את הסיפור הזה לחג לטובת אלו שחוגגים את ט"ו באב בגלל הסיפור הזה. עד כאן מעט מקורות. כעת אספר הסיפור וכדלהלן.

היה היה איש מבית לוי שפילגשו ברחה לו לבית אביה, לכאורה זה קרה בגלל סכסוך, שהרי כתוב שהיא זינתה עליו, כלומר: שהיא בגדה בו ולא הודיעה לו על ניתוק הזוגיות. ומה מנע ממנה להמשיך כך? אלא לכאורה הוא גילה זאת וכנראה נזף בה ואז היא החליטה לסיים את הקשר הזוגי ולחזור לבית אביה. קורה.

הוא אהב אותה מאוד. הוא טרח והתאמץ, חזר חזרה לבית אביה והשלים עמה. בדרך חזור ביתו הוא עבר ליד ירושלים שהייתה שייכת אז ליבוסים והעדיף להקים באזור אוהל ולפרוש למנוחת הליל בנחלת בנימין. לבסוף איש זקן מהר אפרים אירח אותו ללילה.

אנשי שבט בנימין הקיפו את בית המארח ודרשו מהמארח להוציא את האורח כדי להתעלל בו מינית. המארח סירב להוציא את האורח. לבסוף המארח הוציא את הפילגש בחוזקה בעל כורחה החוצה והיא נאנסה באכזריות. היה עדיף להם להוציא את הפילגש מאשר את האורח המבוקש, העניין מעיד על מעמדה של האשה או הפילגש וזאת לאחר שהאיש משבט לוי טרח להשלים עימה וחיזר אחריה עד בית הוריה.

[וזה עניין מעניין שהם רצו לדעת אותו ולא את הפילגש ולא את נערו. לגבי נערו, ניתן להגיד שהוא היה חזק או ברח או מכוער. אולם עדיין אנשי בנימין יכלו לדרוש את הלוי ואת הפילגש שלו. ואי אפשר להגיד שהם לא התתאוו לנשים כלל, שהרי לבסוף הם כן התעללו בה. ואולי אפשר לומר שכמו שרואים בסיפור של סדום (ולא אאריך על זה כעת), בסדום היה מעמד בעייתי לאורחים שלא נתן להם הגנה, אלא אם כן מישהו אירח אותם וערב להם. והם חשבו שהפילגש של הלוי היא אישה המסופחת למארח. בכל מקרה, זה מראה שלרוע אין גבולות. הם רצו בתחילה להתעלל בזכר, והזכר ניצל בזה ששלח להם את הפילגש שלו.]

epifaniogaray

והנה האשה פלגשו נפלת פתח הבית – שופטים י"ט, כ"ז – אפיפיאנו גאריי

בבוקר האיש מבית לוי גילה שפילגשו האהובה מתה על מפתן הבית. לאות מחאה הוא מבתר את גופתה לשתיים עשרה חתיכות, ושלח זאת לכל שבטי ישראל. עם ישראל הזדעזע קשות והתאחד. הם פנו לשבט בנימין בדרישה שיסגירו את המפגעים. שבט בנימין סירב וכתוצאה מכך פרצה מלחמה. בסופו של דבר שבט בנימין הפסיד והם נענשו קשות בצורת רצח עם למען ישמעו ויראו. עם ישראל לא התרגש מזאת שהאיש כפה על הפילגש שלו לסבול בידי אנשי בנימין, אלא בגלל המוות שלה שנגרם לו ואי הסגרת הפוגעים בה.

levite-concubine-1

ויקח את המאכלת ויחזק בפילגשו וינתחה לעצמיה לשנים עשר נתחים וישלחה בכל גבול ישראל – שופטים י"ט, כ"ט – אוטו אליגר

הסיפור הזה ממחיש על פי ספר שופטים מה קורה כשאין מלך בישראל, ככתוב: "ובימים ההם אין מלך בישראל ואיש הישר בעיניו יעשה" (שופטים כ"א, כ"ה). אך הוא ממחיש גם את מעמדם של החלשים בחברה. וכמו שבן זוגה הלוי הכריח את בת זוגו לסבול מהתעללות על ידי אנשי בנימין, כך גם הוא ביתר את גופתה לשתים עשרה חתיכות וללא הסכמת אביה. העניין גם מראה את היחס לאוטונומיית האישה בימי קדם ושכל שנים עשר חלקי העם נהגו אותו הדבר. ומבחינה סימבולית אולי הגורל גרם לכך שגופתה תקרע לשנים עשר גזרים כדי לרמז על כך. ולכאורה מצבה של הפילגש שיש לה אב שידאג לה היה אמור להיות טוב לעומת אשה נשואה הנלקחת לבעלה ומשועבדת לו. אולם זה עדיין לא עזר לה מכיוון שלא התייחסו אליה כישות עצמאית. ולא זו בלבד אלא המארח הזקן מהר אפרים מציע את ביתו, העיקר לא את האורח הזכר. וגם אם נגיד שהייתה חשיבות להכניס אורחים גם על חשבון בני הבית, אם כן מדוע הוא הוציא את הפילגש ולא את ביתו, הרי הפילגש גם אורחת?! ובימים ההם בזמן הזה ומעשה אבות סימן לבנים.

כן לסרבנות גט לא לעיגון האשה


התפרסם השבוע שנתפס עוד סרבן גט בשם עודד גז. סרבן גט זה אדם שמסרב להעניק גט לאשתו או מסכימה לקבל גט מבעלה. כמובן שמדובר לאחר תהליך ארוך המתבצע בבתי הדין הדתיים בארץ. על פי ההלכה היהודית האשה יכולה לזכות בבעלות על מיניותה רק אחרי קבלת גט מהבעל או על ידי מותו. כתוצאה מכך יש כוח רב לבעל היכול לעגן את אשתו אליו. בית הדין יכול על פי חוק להעניש את הסרבן. ועם כל זאת, עדיין יש סרבני גט בארץ המעגנים את נשותיהם. חשוב להוסיף שבעל הרוצה לישא אשה שניה יכול לבצע זאת עם היתר מיוחד מבי"ד.

130215tzedek

העניין גורם לי לחשוב בקול על הנושא המוזר הזה שבו המדינה המתיימרת להיות דמוקרטית ליברלית מתערבת בחופש של האדם ללא סיבה דמוקרטית ליברלית. מעבר לכך, האם המצב הקיים לא מעודד גברים להיות סרבני גט?!

איני מצליח לראות בעיה גדולה בסירוב גט מבחינה מערבית וכן מבחינה הלכתית:

א. על פי ההלכה המסורב יכול להגיד שזהו מקח טעות, ההיגיון הוא שהמסורב לא היה לוקח מקח זה אם היה יודע שהמצב כעת יהיה בעגינות. (מעבר לכך, די ברור לי שרוב הנישאים לא מבינים בהלכות הקניין על פי הדת בנושא הזה. ועדיין נדמה לי שניתן להתיר רק לא נוהגים כך.) הוא יכול גם לבגוד מבחינת חוקי התורה. התורה מתירה לבעל ל"בגוד" באשתו ואפילו לשאת עוד אשה. בעיה שלהם שהם התחתנו. זו מערכת האמונות שלהם, המדינה לא אמורה להתערב בנושא הזה. על פי התורה, הגבר לא מחויב לגרש את אשתו, היא כמו רכושו של הבעל, הוא קונה אותה בכסף שטר או ביאה כמו שרוכשים עבד או טובין אחרים ואת האשה ניתן לגרש בעל כורחה. באמריקה ובעוד מדינות כל אחד יכול להתגרש מבחינה אזרחית, לא צריכים הסכמה של הבעל או הסרבן.

ב. אמרנו כבר מקודם שהנישואין מוגדרים כמקח. על פי המסורת היהודית ניתן לקבוע תנאים לחלות הקניין לגבי מקח. ואם כך מדוע שלא נוכל לבצע נישואין על תנאי? כלומר, הצדדים יתנו מפורשות כנגד העיגון.

ג. בעברי ראיתי בזה סוג של התעללות. וזאת כי ראיתי בזאת כליאה של האשה על ידי הגבר (או כליאה של הגבר על ידי האשה במצבים מסוימים). אולם מאז שיניתי את דעתי. ובהתאם לנורמות הליברליות אני חווה זאת כבעיה מצפונית של האשה או של האיש. ועדיין אני מבין לצערם של מסורבי גט.

ד. גם לפי האסכולה הקומוניסטית אין בעיה, הרי הדת היא משהו פיקטיבי המושפעת מהיחס הכלכלי. אם כן, הסרבן אינו פוגע בה, שהרי היא יכולה לעשות ככל העולה על רוחה. אם כן, גם לפי האסכולה הליברלית וגם לפי אחותה הקומוניסטית לא ברור מדוע אדם המעגן את אשתו הוא אדם רע.

אם המדינה לא מחתנת אשה שאינה גרושה או אלמנה, זו בעיה שהפוליטיקאים גרמו לכך או מנציחים. אי לכך על הנאבקים להיאבק בפוליטיקאים הבעייתיים, לא בבעל. ידוע הפתגם:"לא עכברא גנב אלא חורא גנב", במקרה הזה אין עכברא גנב בכלל אלא רק חורא גנב ואנו מתעקשים לרדוף את העכבר ולהנציח את המצב הבעייתי. כלומר, זכותם של הבעל והאשה לסרב גט. אין עלינו לרדוף אחרי הסרבן, אלא אחר החור שזה היחס לנישואין כיום הפוגע במסורב ובצורה קשה יותר באשה. האשה יוצאת מסכנה, מכריחים אותה להנשא דרך הרבנות ובעוד שלגבר יש פתרונות לה אין פתרונות. הנצחת המצב הקיים היא טמינת ראש בחול. לפיכך יש לקדם את הפתרונות שהצעתי שכבר הוצעו על ידי חכמים דגולים לפני.

בכל מקרה, לגבי אלו שעדיין לא בשלים למקח טעות או לא יכולים לבצע תנאי בנישואין, צערם צער גדול ואני מציע שהמדינה תארגן תקציב לשכנוע הסרבן להעניק הגט ושל האשה להכריז על נישואיה כמותרים. וכמובן הכל ללא כפיה שלא מתאימה לעידן שלנו ואינה מתאימה כל כך במקרה של סרבן זכר מחמת שהיא לא כל כך עוברת חלק על פי חלק מחכמי הדת שהרי אז זה 'גט מעושה' ולא ברור עד כמה הבעל מתכוון לכך והם מאמינים שצריך שמעשה הגט יראה כוונה לתת גט שלא ניכרת במצב של כפיה.

המפגע באורלנדו הומופוב או מוסלמי קיצוני  ומדוע הדתיים נגד מצעד הגאווה ומעלימים עין מהטרדות מיניות וזנות


ב-12.6.16 עומר מאטין נכנס לבית כנסת של הומוסקסואלים בשם ה'פולס' בעיר אורלנדו אשר בארצות הברית. הוא הרג את מאבטח בית הכנסת של ההומוסקסואלים והשתלט על המרחב. בסוף האירוע התברר שנהרגו מעל חמישים בני אדם. עומר מאטין הוא מוסלמי ממוצא אפגני שהצהיר שהוא עושה את הפיגוע למען אבו-בכר אל בגדדי מנהיג המדינה האסלאמית. כמו שאתם רואים אני קורא למקום בית כנסת כקונטרה לאלו שאמרו שמדובר באולם אירועים מכיוון שהם לא רצו להוציא מפיהם את המילה הומו וכדומה.


omar-mateen-2-0-0

עומר מאטין

השמאל ברובו מעדיף להגיד שהרוצח הומופוב והבעיה היא ההומופוביה וההיתר החוקי לרכישת נשק בארה"ב. הוא לא מוכן להגיד שהוא מוסלמי ששונא הומואים, טרוריסט אשר היה משיג נשק בצורה לא חוקית. והסיבה היאא, ככל הנראה, מכיוון שעל פי הנורמה של השיח הקרבני אסור להכליל את הקבוצה הקרבנית וכמו שההומואים נחשבים קרבן, כך גם המוסלמים. ולכן הם לא רוצים להכליל קבוצה שמודה בעצמה שהיא נגד הומוסקסואלים. בעוד שהימין אומר שזה קשור לטרוריזם מוסלמי ולמחסור בנשק. אם היה שם יותר נשק לא היו כה הרבה נפגעים באירוע הזה. על כן צריך להילחם באסלם הקיצוני ולשמור על החירות בעניין כלי הנשק. השמאל אומר שהוא לא מוצא קשר בין האסלם לפגיעה בהומואים ואומר שהאסלאם רב-קולי ומוכיח זאת ממוסלמים מתונים. לעומת זאת, הימין מוצא קשר בין התרבות המוסלמית וההוראות הדתיות שלה לבין טרור ופגיעה בהומוסקסואלים. אתם מוזמנים לקרוא  על העניין אצל דני אורב אשר כתב על זה פוסט על העיוורון: האם המחבל מאורלנדו מייצג את ה"אסלאם האמיתי"?.

אני כריאליסט מקבל זאת שלא חייב להיות קשר בין מה שכתוב בקוראן ובין מה שחכמי הדת אומרים לבין ההתנהגות בפועל. ולכן אני מסכים שהאסלאם הוא רב-קולי. אני מאמין שהעולם תלוי ביחסי כוח והנני שם דגש על אינטרסים והרתעה. אולם אהיה בת יענה אם לא אשים את ליבי לקשר בין האסלאם למלחמה במערב ובערכים המערביים. ושומה עלינו לפעול על ידי חינוך והרתעה.

במקביל יש כאלו האומרים ששנים רבות האסלם לא רדף הומואים וקיים אצלם יחסים בין מבוגרים לצעירים וזנות ורק בעקבות המאבק נגד המערב הם החלו לרדוף הומואים. כיום בתרבות הגלובלית הליברליזם האמריקאי מקדם ערכים אמריקאים ובין היתר הומוסקסואליות. ולכן המוסלמים שנמצאים במאבק מול ארה"ב והמערב החלו להאבק כנגד ההומוסקסואלים הנתפסים כסוכני תרבות של המערב. כלומר, האסלאם רודף את ההומואים באשמת המערב.

ובעניין הזה דעתי היא שלא אכפת לי מדוע הוא פוגע, סוף כל סוף הוא פוגע באנשים חפים מפשע בצורה אכזרית. זה האסלאם המזרחי ולא הנצרות המערבית שפוגע בהומוסקסואלים ואף אחד לא כופה עליהם לעשות זאת. וצריכים אנו להפעיל סנקציות בנושא כדי לנוע את הפגיעה בחפים מפשע.

hillary-clinton-donald-trump-orlando-shooting

טראמפ וקילנטון נאחזים בפיגוע ומשתמשים בו למוסר השכל על פי האג'נדה שלהם

או אז מתעוררת השאלה מדוע הדתיים בעולם כולל החרדים בישראל מעלימים עין מאונס, פגיעות מיניות ופדופיליה בעוד שאם גאים יעשו מצעד שבו הם לא עוברים על איסור משכב זכור וכדומה הם ישתגעו. בנוסח אחר, מדוע הם כה נגד הומואים ולא כל כך נגד יחסים מיניים של ניצול או זנות גם כשזה חד-מגדרי?

יש החושבים שהדת מקבלת את המין במסגרת היררכית ויש לה בעיה עם מין שוויוני. לפיכך אין לה בעיה עם ריבוי נשים באסלאם ועל אף שזו מיניות גבוהה ולא פרישות. וכן אין לה בעיה גדולה נגד זנות או הטרדה מינית. ובנוסף אם כומר או רב מתעלל בילד הדתיים נוטים להעלים עין ולהגיד שזה לא כה חמור. אולם כשיש מצעד הגאווה או הומואים המתנשקים בפומבי או חלילה וחס משלבים ידיים, אלוהים כועס נורא, כך על פי הדתיים.

אני הקטן חושב לעומת זאת שזה עניין פשוט יותר. אכן הדתיים שקועים עמוק בנורמות היררכיות. הדתיים היהודים בארץ אפילו נוהגים לברך לפני האוכל ברכה שמשמעה כך: ברוך אתה אדוני אלהינו דיקטטור העולם וכו'. אצלם העולם בנוי מיחסי כוח לא שוויוניים. ועדיין אני חושב שזה עניין של החטא במרחב הפרטי לעומת מרחב ציבורי ועניין של לכתחילה או בדיעבד. כלומר, הזנות מתרחשת בד"כ במקום חשוך ולא בפומבי ולא כעניין ראוי לכתחילה, אלא עניין של בדיעבד. האונס וההטרדות, כנ"ל, מתחת לשולחן ולא כעניין שיש במה להתגאות בו. אולם ההומואים מצהירים על חטאם ברבים וזה מקומם את הדתיים ונדמה כמלחמה בסדר האלוהי.

כמובן שהדת עצמה היא נורמה תרבותית ואשר אינה שונה מאופנה מינית או מטרנד של לבוש. ועל כן אם רוצים באמת להבין את העניין יש לחקור את התרבויות הדומיננטיות בעולם. אולם ברמת המיקרו מה מפריע לדתיים, אני נוקט בכיוון של הפומבי והראוי לעומת הנסתר והלא ראוי לעומת הבעיה בשוויוניות. יחסי מין שוויוניים, הצדק ושאר ערכי האדם וגם אם המערב "הנאור" בטוח שהם "נכונים" הן נורמות אופנתיות שיום אחד יתחלפו באחרות.

מגילת אסתר כטקסט המנציח שעבוד נשי ומאידך מספר על אומץ ליבה של דמות טרגדית – קריאה עכשווית


מגילת אסתר כטקסט המנציח שעבוד נשי ומאידך מספר על אומץ ליבה של דמות טרגדית – קריאה עכשווית

I. סרבנות המלכה ושתי למלך אחשורוש

king_ahasuerus__image_5_sjpg2407

Esther feasts with the king by J James Tissot

היה היה מלך בשם אחשורוש והוא החליט להביא את ושתי המלכה, אשתו, לפני כולם בכתר מלכות להראות העמים והשרים את יפיה כי טובת מראה היא, למען החפיצה בפני נתיניו. ותמאן המלכה ושתי לבוא בדבר המלך אשר ביד הסריסים ויקצף המלך מאד וחמתו בערה בו. ולא ברור מדוע לא חטף אותה המלך בכוח והציגה בפני  באי המסיבה.

ויאמר המלך לחכמים ידעי העתים מה לעשות במלכה ושתי על אשר לא עשתה את מאמר המלך אחשורוש ביד הסריסים? ויאמר מומכן לפני המלך והשרים: לא על המלך לבדו עותה ושתי המלכה כי על כל השרים ועל כל העמים אשר בכל מדינות המלך אחשורוש, כי יצא דבר המלכה על כל הנשים להבזות בעליהן בעיניהן באמרם המלך אחשורוש אמר להביא את ושתי המלכה לפניו ולא באה. והיום הזה תאמרנה שרות פרס ומדי אשר שמעו את דבר המלכה לכל שרי המלך וכדי בזיון וקצף. אם על המלך טוב יצא דבר מלכות מלפניו ויכתב בדתי פרס ומדי ולא יעבור, אשר לא תבוא ושתי לפני המלך אחשורוש ומלכותה יתן המלך לרעותה הטובה ממנה. ונשמע פתגם המלך אשר יעשה בכל מלכותו כי רבה היא וכל הנשים יתנו יקר לבעליהן למגדול ועד קטן.

וייטב הדבר בעיני המלך והשרים ויעש המלך כדבר ממוכן. וישלח ספרים אל כל מדינות המלך אל מדינה ומדינה ככתבה ואל עם ועם כלשונו להיות כל איש שרר בביתו ומדבר כלשון עמו.

II. חטיפת הדסה וסיכול ההתנקשות במלך

אחר הדברים האלה כשוך חמת המלך אחשורוש זכר את ושתי ואת אשר עשתה ואת אשר נגזר עליה. ויאמרו נערי המלך משרתיו יבקשו למלך נערות בתולות טובות מראה. ויקבצו את כל נערה בתולה טובת מראה אל שושן הבירה. והנערה אשר תיטב בעיני המלך תמלך תחת ושתי. וייטב הדבר בעיני המלך ויעש כן.

איש יהודי היה בשושן הבירה ושמו מרדכי. ויהי אמן את הדסה היא אסתר, השם שהעניקו לה, בת דודו כי אין לה אב ואם. מדוע העניקו לה שם חדש?! כי היא סירבה להגיד את שמה. והנערה יפת תאר וטובת מראה ובמות אביה ואמה לקחה מרדכי לו לבת.

ויהי בהשמע דבר המלך ודתו ובהקבץ נערות רבות אל שושן הבירה אל יד הגי ותלקח בכוח אסתר אל בית המלך כיון שהיא לא נקבצה מרצונה. ובהגיע תר אסתר לבוא אל המלך לא בקשה דבר, כי הייתה קפואה מרוב פחד. ותהי אסתר נשאת חן בעיני כל ראיה. ותלקח אסתר בכוח אל המלך אחשורוש אל בית מלכותו בחדש העשירי הוא חדש טבת בשנת שבע למלכותו. ויאהב המלך את אסתר מכל הנשים ותשא חן וחסד לפניו מכל הבתולות וישם כתר מלכות בראשה וימליכה תחת ושתי. ולא ידוע שהדסה אהבה בחזרה את המלך אחשורוש.

ויעש המלך משתה גדול לכל שריו ועבדיו. ואין אסתר מגדת מולדתה ואת עמה כאשר צוה עליה מרדכי. אולי זה כדי  שלא יפעיל המלך לחץ על משפחתה ויסחט ממנה אקטיביות מינית באיומים.

בימים ההם ומרדכי ישב בשער המלך קצף בגתן ותרש שני סריסי המלך משמרי הסף ויבקשו לשלח יד במלך אחשורש. ויודע הדבר למרדכי ויגד לאסתר המלכה ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי. ויבקש הדבר וימצא ויתלו שניהם. ישנם שני אנשים הרוצים להתנקש במלך ובכך אסתר תשתחרר. אך למרדכי יש תכנית אחרת והוא משדל את הדסה, אשר קרויה בשמה החדש, אסתר, לגלות למלך ולהמשיך להיות שפחת המין  המלכותית.

III. עירוב עם המקורות הלא תנ"כיים

בקצרה, המלך הורג את המלכה שלו ושתי. במקורות כתוב שהיא לא הסכימה לבוא בכתר מלכות בלבד, כלומר, עירומה כביום היוולדה. במקום להזדהות עם סבלה של ושתי, המדרשים מספרים שהיא לא הסכימה לבוא עירומה כי היה לה זנב וקרן על הראש. אחר כך יש המדגישים שאחשורוש חטף אותה, את הדסה, מכיוון שהוא היה גוי ואסור היה לה להתמסר אליו. אולם אין המדרשים מדברים על זאת שמרדכי אימץ אותה כאשתו, שגם שם יש את הלשון לקיחה.

IV. האם מרדכי התעלל מינית בהדסה?

לפי המקורות שאומרים שאסתר הייתה נשואה למרדכי, המפרשים שואלים הכיצד אסתר לא נאסרה עליו אם היא בגדה "בבעלה" מרדכי עם אחשורוש? הם עונים שהיא הייתה אנוסה ו'קרקע עולם' ולכן היא לא נאסרה.

הא לנו נערה השוכבת עם שני קשישים האחד אונס אותה בקביעות והאחר ספק ויש לנו חג אונס. אנו גם מסבירים שהמלך הבין שחשוב שהגבר ישלוט בבית והמלכה ושתי (הי"ד) לא הבינה זאת. אך אסתר ("הצדקת") הייתה ילדה טובה והיא הקשיבה למאמר מרדכי. 'יענו' כך הנס עובד. ואם ושתי לא הסכימה להופיע אל המלך, אסתר מופיעה כאישה כנועה לחלוטין וכשהמלך מושיט את 'שרביטו', אסתר נוגעת בראש ה'שרביט' ומקבלת את כל מה שהיא רוצה.

ואנו שומעים שהדסה חוששת ללכת אל המלך ומרדכי מאיים עליה שרווח והצלה יבוא ליהודים ממקום אחר ובמילה 'אחר' והכוונה ל'אותו מקום'.. הוא עלול לחסלה כמו שארגן את חיסולם של בגתן ותרש ויקח לעצמו אשה אחרת – מקום חדש. כמו כן, ייתכן שהטאבו, הסוד המשותף של מרדכי ואסתר הבוגדים במלך אחשורש, ככתוב שהיא הייתה טובלת מאחשורוש והולכת לחיקו של מרדכי, הפחיד אותה ועיצב את התנהגותה.

V. הסתרת שיעבוד הנשים בעבר ושימוש באיום האיראני

מנהיגי הדעה 'מוכרים' לציבור אויבים איראנים מדומים או אמיתיים הרוצים להרוג את עם ישראל ושלבסוף היהודים מנצחים אותם. אולם זה נראה שישנה התעקשות להבליע את השעבוד הנשי הברור מאליו והכה טבעי לרוב בני האדם. 'יאללה נשים, לעבודה!'

ep07-225-285-r

נצחון מרדכי – Jean François de Troy

 

מעמד האשה בשחר ההיסטוריה על פי ספר בראשית


בעידן הליברלי של היום ישנם בני אדם רבים בעלי נורמות ליברליות התופסים את האיש והאשה במעמד שווה. מטרתם של חלקם היא לפעול למען החלת שוויון זכויות לאשה כמו לגבר. קיימים גם בני אדם בעלי ערכים דתיים המאמינים גם בשוויון יחסי המגיע לאשה. ועל כן הם מנסים להפוך את הדת או לפרשה כשוויונית יותר ביחסה למגדר הנשי. הנושא של מעמד האשה חשוב לרודפי צדק רבים המבלים את זמנם המוגבל בעיסוקם למען האידאל שלהם בנושא. אך לא רק כיום העיסוק במעמד האשה היה חשוב, אלא גם בראשית ראה לנכון לעסוק בנושא חשוב זה ועל כך אכתוב כדלהלן ואפרש מס' ציטוטים מספר בראשית העוסקים בבריאת האשה ובעונשה לאחר האכילה מן עץ הדעת טוב ורע.

אדם וחוה – הנס הולביין

  1. בראשית א',

"כו. ויאמר אלהים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו וירדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה ובכל הארץ ובכל הרמש הרמש על הארץ. כז. ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אתו זכר ונקבה ברא אתם. כח. ויברך אתם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרמשת על הארץ.

בפסוק כ"ו ניתן להבחין שהאל מצהיר על רצונו ליצור את האדם. ובפסוק כ"ז כתוב על מימוש הרצון ובריאת האדם. בסוף הפסוק התורה מתארת שהאדם נברא זכר ונקבה, והכוונה בכך, לפי הבנתי העצמאית, שגזע האדם נוצר כשהוא זכר ונקבה, אולם לנקיבה לא קוראים אשה אלא אדם. בנוסף בפסוקים כ"ז – כ"ח רואים התייחסות אליהם בלשון רבים, כלומר, הם היו שני ישויות אנושיות.".

  1. פרק ב',

"ד. אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות יהוה אלהים ארץ ושמים. ז. וייצר יהוה אלהים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה. ח. ויטע יהוה אלהים גן בעדן מקדם וישם שם את האדם אשר יצר…  יח. ויאמר יהוה אלהים לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו. יט. ויצר יהוה אלהים מן האדמה כל חית השדה ואת כל עוף השמים ויבא אל האדם לראות מה יקרא לו וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו. כ ויקרא האדם שמות לכל הבהמה ולעוף השמים ולכל חית השדה ולאדם לא מצא עזר כנגדו. כא. ויפל יהוה אלהים תרדמה על האדם ויישן ויקח אחת מצלעתיו ויסגר בשר תחתנה. כב. ויבן יהוה אלהים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה ויבאה אל האדם כג. ויאמר האדם זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת.".

בפרק ב' פסוק ד' הכתוב מתאר את היצירה שוב. בפסוק ז' הוא ממשיך ומתאר את בריאת האדם ללא כל פרוט לגבי המגדר. בפסוק י"ח, האל מכריז על רצונו לברוא לאדם סייעת. בפסוק כ' הכתוב שוב מתאר שלא נמצא לאדם עזר כנגדו, כלומר, הוא זקוק לעזרה. בהמשך בפסוק כ"א, מתואר שהאל הרדים את האדם ולקח לו צלע. ובפסוק כ"ב כתוב, שהאל יצר מן הצלע הזו אישה והביאה אל האדם.

יש לציין שכעת ניתן לראות שמופיעה המילה אישה לראשונה, שהיא נעשתה מצלעו של אדם, הובאה אל האדם ונוצרה למען האדם. כזכור, בפרק א' פסוק כ"ז, הנקבה לא נקראה אישה, אך כעת כן. בהמשך, בפסוק כ"ג, האדם מצהיר שהאישה היא עצם מעצמותיו, בשר מבשרו, אשר היא קרויה אישה כי מאיש נלקחה.

ידוע ומפורסם משפטה של סימון דה בובואר, (המין השני, כרך שני – 1949), "אשה לא נולדת אשה, אלא נעשית אשה.". בדומה לכך אין הנקבה נעשית אשה עד שלא תיווצר מצלעו של אדם. כשלפני כן היא קרויה אדם, לא אישה.

מה קרה לנקבה שהוזכרה בציטוט הראשון? איני יודע. אולם ייתכן שהאל ברא אותם אחד אחרי השני ופשוט בהתחלה בראשית תיאר זאת בקצרה ללא התעמקות וההרחבה שיש לגבי העניין שלאדם אין עזר כנגדו ולא קרא לה אשה אלא אדם ובהמשך העניק לה את השם אשה וכולהו. עוד אופציה שהאדם לא הסתדר איתה. ולכן האל ברא לו נקבה חדשה שהרי הוא לא מצא עזר כנגדו באדמית הראשונה. וזה מובן שהרי האל ברא זכרים ונקבות לכל בעלי החיים והם הסתדרו. האדם היה יחודי. ואולי לכן כתוב ולאדם לא מצא, כלומר, ניסה ולא הלך. כמו כן, יש את ההדגשה של אדם הזכרי שהיא עצם מעצמיו ובשר מבשר ומאישה לוקחה. ואם כן, מעניין מדוע אדם אבינו לא הסתדר עם אדם אימנו והיה צריך לחכות לחוה אמנו. האם אהבה מוצלחת ובעלות זכרית חייבים ללכת ידי ביד?!

Adam and Eve in the Garden of Eden: The Creation of Adam and Eve Gilded bronze, 1425-1452 31 3/8 x 31 3/8 inches (80 x 80 cm) Baptistry, Florence

  1. פרק ג',

"ו. ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל ותקח מפריו ותאכל ותתן גם לאישה עמה ויאכל… יז. ולאדם אמר כי שמעת לקול אשתך ותאכל מן העץ אשר צויתיך לאמר לא תאכל ממנו ארורה האדמה בעבורך בעצבון תאכלנה כל ימי חייך יח. וקוץ ודרדר תצמיח לך ואכלת את עשב השדה יט. בזעת אפיך תאכל לחם עד שובך אל האדמה כי ממנה לקחת כי עפר אתה ואל עפר תשוב.".

בפרק ב' פסוק י"ז האל מצווה את האדם לא לאכול מעץ הדעת טוב ורע, ככתוב: "ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות". בפרק ג' פסוק ו', האישה אוכלת מהפרי האסור ומאכילה את אישהּ. בפסוק י"ו האל מעניש את האשה על מעשיה של אכילת הפרי והחטאת בעלה באכילה, בעונש הכולל ריבוי עצב והריון, צער לידת בנים, תשוקה ושיעבוד לגבר.

ההסבר לעונש הוא, מכיוון שלאשה, שנבראה למען שתשרת את אדם, היה זמן פנוי ושמחת חיים יחד עם עצמאות. על כן היא צריכה להיות עצובה וכואבת, מרותקת בגידול ילדים עם שיעבוד תשוקתי-מנטאלי ופיזי כלפי הגבר. את האשה מענישים בהשבתת שמחתה. אולי כי דיכאון מוריד אקטיביות. כמו כן, מענישים אותה בכניעות לבעלה. כלומר, אין לה זמן, ולא רק שמחה. היא שולית ומשועבדת למשילות הבעל בה, כמו בעל חי וגם בדבר הכי אינטימי ובסיסי, התשוקה. היא נבראה למען הגבר ולשרתו בקלות, בפועל היא קטפה לו פרי אסור. כך גם לגבי פרי בטנה, זה לא יהיה בקלות, העניין לא יהיה מהנה, אלא כואב. על ידי הדברים הללו מאלפים את האשה. בכך תמנע ממנה ההפרעה לבעלה בפיתויים בעייתיים.

לגבי עונשה של האישה, לא ברור שהיא צוותה בעניין. אולם היא אומרת לנחש כך בפרק ג' פסוק ב'-ג':"ב ותאמר האשה אל הנחש מפרי עץ הגן נאכל ג ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלהים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו פן תמתון". וכן לגבי דו השיח שלה עם האל כתוב כך בפסוק י"ג:"ויאמר יהוה אלהים לאשה מה זאת עשית ותאמר האשה הנחש השיאני ואכל". שמא בגלל שהיא נספחת של אדם כשפחתו, אזי היא נתחייבה דרך ציוויו. יהיו כאלו שיוכלו לדייק פה שהאשה היא הנקבה שנקראה בשם אדם שפוצלה כדי להיות לעזר כנגד אדם. אולם איני יכול להגיד זאת כי לא ברור לי מדוע הנקבה 'האדמית' תורד למעמד משרתת ללא סיבה. אולם ניתן להגיד שהאל פועל ללא כל סיבה, אולם לפי העונשים שהוטלו על הגורמים המעורבים בחטא האכילה מעץ הדעת טוב ורע, משמע שהאשה חשבה לא כך.

בפסוקים י"ז-י"ט כתוב עונשו של אדם מכיוון ששמע לקול האשה ואכל מן העץ האסור, נענש  שאדמתו תהיה ארורה, בעיצבון יהנה ממנה, על אף מאמציו והשקעתו בקרקע היא תצמיח לו קוץ ודרדר, יאכל עשב ובזעת אפו יאכל לחמו. וההסבר לגבי עונש האדם, כזכור האל ברא לו עוזרת. העוזרת הביאה לו פרי אסור. העוזרת מסייעת לו לנוח ולקיים חיי פנאי. הפנאי מאפשר לו לחטוא כי יש לו זמן להקשיב לה. אי לכך יש עניין להתיש אותו. כמו כן, היות והוא היה כפוי טובה, האדמה כפויה כלפי השקעתו. ואם הוא חטא באכילה, אזי הוא גם סובל באכילה. על אף שהאדם התרשל בניהולו על האשה, הוא קיבל עונש פחות יותר. הוא לא משועבד אדם אחר מלבד האל או יולד ילדים. הוא מעט עצוב וצריך לעבוד קשה. אולם ברם, אולי זה משרת את האשה שכך יש לזכר פחות זמן ורצון להתעלל בנקבה שלו.

אפשר לומר שהעונש שקיבלו אדם ואשתו, זהו עונש המוטל עליהם בלבד, ולא על צאצאיהם. וכמו שרואים לגבי עונש הנחש בפרק ג' פסוק י"ד, "ואיבה אשית בינך ובין האשה ובין זרעך ובין זרעה הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב.", רואים שכאן יש אמירה לדורות מזאת שכתוב ובין זרען ובין זרעה. אולם דורי דורות של מאמינים ראו בזאת הסבר לטבע המגדרים של הזכר והנקבה. וניתן להבין, שאחרת מה חשוב לספר את הסיפור של בריאת האשה, החטאת הגבר בעץ הדעת טוב ורע ועונשה, אם לא כמעשה אבות סימן לבנים.

  1. פרק ג'

בפסוק כ' האישה מקבלת את שמה ממושלה, אדם, כמו אדון הנותן שמות לעבדיו וילדה לבובותיה, ככתוב בפרק ג' פסוק כ':  ".  ויקרא האדם שם אשתו חוה כי הוא היתה אם כל חי.". חשוב לבראשית להגיד שהאשה הקרויה חוה נחותה ומושפלת לאדם. למה?! אולי כדי להדגיש את הסמליות של האשה כיצירה שנוצרה למען הגבר ומן לגבר. לפי ההצעה השאדם לא הסתדר עם האדמית הנקבית אז העניין מובן שהרי הוא בחר ליצור חיים מחוה ולא מהנקבה ולכן היא אם כל חי.

Adam And Eve – Painting from paradise – francesco

לסיכום, אנו רואים שהנקבה, בשונה מהאשה, יכולה להיות שוות ערך לזכר ולהיקרא אדם. אך האישה מעצם בריאתה נוצרה למען שרת הגבר, מן צלע הגבר וקרויה על שמו. היא מעלה בתפקידה, ובאופן אקטיביסטי החטיאה את האדם, נענשה בשעבוד כלפיו ולבסוף מושלה ומושא תשוקתה העניק לה את שמה. בנוסף, התורה חשה צורך להגביל את האשה. דבר זה מעיד על הכוח הטמון בה ושאולי יש חשש שהיא תהרוס את המצב הקיים. ברור לי שדורות רבים של אבותיי ואולי גם אימותיי נקטו בקטעים הללו כדי להסביר לאשה שמצבה עגום בגלל שהיא סוג ב' נצחית שהרי גם אחרי שנבראה למען הגבר היא מעלה באל ובאישהּ. הצעתי גם הצעה שהאדם לא הסתדר עם האדמית הנקבית ולכן האל העניק לו את האשה.

האם יש היגיון לצום את ארבעת הצומות: צום גדליה, י' בטבת, י"ז בתמוז וט' באב?


השבוע חל יום מיוחד לדתיים בארץ, הוא 'צום עשרה בטבת'. חשוב לציין שהדתיים לסוגם מהווים על פי הלמ"ס מעל 20% מן האוכלוסייה היהודית במדינה. בחברה הדתית אומרים שאנו ("עם ישראל") עדיין ב'גלות', ויש לנו לצום כעת בצומות שלזכר החורבן, על אף שאנו גרים בארץ ישראל ותחת שלטון יהודי.

למי שלא זוכר, יש ביהדות ההגמונית ארבעה צומות לזכר החורבן, ואלו הם: צום גדליה – רצח גדליהו בן אחיקם, מושל משת"פ מטעם השלטון האכדי. צום עשרה בטבת – יום תחילת המצור על ירושלים. צום שבעה עשר בתמוז – יום פרוץ חומות ירושלים. תשעה באב – יום החרבת בית המקדש. את תענית אסתר איני כולל שהרי אין זה קשור לחורבן אלא סתם לחיבה של העם לצום וידוע שהוא מנהג מחודש ומאוחר הרבה יותר מן הצומות הללו.

ברם, לו נשאל אדם פשוט האם אנו בגלות, הוא יגיד לנו: איזו גלות?! יש לנו מדינה! יש את ירושלים! אז על מה אתם צמים כיום? בשעתו ניגש אלי מכר חרדי ושאל אותי, האם יש לי 'היתר' בשבילו לא לצום צומות שנוסדו על חורבן אנשי יהודה. אמרתי לו: כמו שביטלו את הצומות בתקופת בית שני על בית ראשון, כך גם עכשיו זה התבטל. שהרי לא מסתבר שבזמן ההוא ציינו את הצומות העצובים הללו כשהמצב היה סביר. וכן בפרט שהיה להם בחלק מן הזמן שלטון עצמי וכל הזמן בית המקדש. כמו כן, לאחר חיפוש ממוקד במרשתת מצאתי שיש נביא מפורש על זאת הנמצא בזכריה ח' י"ט שאומר כך:

"כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת: צוֹם הָרְבִיעִי (בתמוז) וְצוֹם הַחֲמִישִׁי (ט' באב) וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי (ג' בתשרי) וְצוֹם הָעֲשִׂירִי (י' בטבת) יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ".

הוא הגיב לי כך: הרי כיום אנחנו לא יכולים לבנות. עניתי לו: אנחנו יכולים. יש לנו ריבונות, רק אנחנו לא רוצים. אנו הבעיה! ובפרט שחיפוש קצרצר במרשתת הניב תוצאה שהתלמוד בבלי כותב כך:

" … דאמר רב חנא בר ביזנא אמר ר"ש חסידא מאי דכתיב (זכריה ח, יט) 'כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה'. קרי להו צום וקרי להו ששון ושמחה. בזמן שיש שלום, יהיו לששון ולשמחה. אין שלום, צום. אמר רב פפא: הכי קאמר בזמן שיש שלום, יהיו לששון ולשמחה, יש גזרת המלכות, צום, אין גזרת המלכות, ואין שלום רצו מתענין רצו אין מתענין…".

כיום הרי יש שלום אלף מונים מפעם ואין גזירת המלכות מכיוון שיש לנו את "גזירת מדינת ישראל" – עצמאות. הוא לבסוף לא צם. חרדי מעניין.

הגיע הזמן לחשוב מה דינם של עם או דת שהוצע לפניהם עתיד חדש והם סירבו לקחתו. האם זה מפני שהם מאוהבים בעברם הנוסטלגי, האם מפני שהם חסרי ביטחון לקחת בשתי ידיהם את העתיד שהוצע להם וזאת מחמת שלא לימדו אותם מעולם לשכוח קצת?

יש לי חבר מרקסיסט שאמר שהעם הבין, אבל העם שבוי בידי המעמד השולט. וכמו שנאמר: "דברי ימיה של כל חברה עד כה, הם דברי הימים של מלחמת המעמדות." – קרל מרקס. התייעצתי עם חבר נוסף בנושא הזה והוא אמר לי כך "העובדה שהעם לא הבין שאין צורך לצום בתשעה באב היא כשלעצמה סיבה מספקת לצום ביום הזה. הגיע הזמן שנפסיק להתאבל על העבר ונתחיל להתאבל על העתיד."

כשמרן ידוע אומר אני שיש לנו לכבד את המסורת גם אם היא לא תמיד הגיונית וגם אם המקורות סותרים את ההסברים המקובלים למעשה, כדוגמת ארבעת הצומות. אולם אין אנו חייבים וזה בהתנדבות וככתוב לעיל 'רצו מתענין'.

מי אני ומטרת הכתיבה בבלוג


שלום רב לקורא הנכבד,

אני אדם החובב כתיבה והגעתי למסקנה שאין מספיק כותבים בעברית בסגנון שלי ומן הרקע שלי. כלומר, שזו גישה מעורבת של שמרנות עם ספקנות ועם אהדה רבה לקידמה. הנני גם אירופו-פיל מושבע וחובב היסטוריה.

כמו כן, יש לי עניין להפוך את כתיבתי לאומנות ולשם כך חשובה לי הכתיבה בפומבי, וזאת כדי שאוכל לקבל משוב מן הציבור. מטרתי בבלוג, לתאר את הנושאים המעניינים אותי על פי הבנתי הענייה.

לבינתיים כתבתי בנושאי דת ופוליטיקה. אולם הנני משוכנע שארחיב את תחומי כתיבתי. יש לי עניין נכון לעת עתה גם לכתוב שלא תחת שמי האמיתי כדי שאנשים יתייחסו לדברי באובייקטיביות ושלי יהיה חופש כתיבה ללא פחד מאחי בני האדם.

אשמח להצליח בכתיבתי ולקבל משוב חיובי מן הקוראים והעוקבים. אינני מאמין שאזכה לחשיפה רבה. אולם גם אם זה יקרה, העניין יגרום לי לקורת רוח מרובה. אקווה שאקבל רעיונות מן המגיבים ובכך אזכה להשראה אשר תשפיע עלי ועל כתיבתי.

לבלוג קוראים בשמו כיוון שזו סיסמה של שמרנים רבים וכן שזו דרך להנציח את העבר והמצב הקיים ועוד מכיוון שזה אימרה אירופאית מובהקת.

רבי נחמן מברסלב כמקיאווילסט ולא רק קבליסט


ישנה בעשורים האחרונים תופעה שאנשים רבים מתקרבים לתורתו של רבי נחמן. אני שאיני חסיד כלל ומכבד בני אדם החילותי לעיין בתורתו של רבינו ולהפתעתי נהניתי מאוד. לקראת החג של רבינו, הוא ראש השנה, השתתפתי בהרצאה על חסידות ברסלב. לאחר ההרצאה החלטתי לקרוא ולהעמיק את ידיעתי על תורתו של רבינו רבי נחמן מברסלב זצ"ל. קראתי את סיפור עלייתו של רבינו לארץ הקודש הידוע בשם: 'סדר הנסיעה שלו לארץ ישראל'. הסיפור המחולק לסעיפים מצורף בלינק למטה מתוך הספר שבחי הר"ן. הטקסט עילג מאוד. ברם, מה שחשוב זה התוכן ולא הצורה, ככתוב: "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו". וחשוב לי לומר שעל אף מטעני החינוכי שבז לתורתו של רבינו,  התרשמתי מאוד. והנני אומר בפה מלא שניתן להגיד שהר"ן היה איש עליז וחכם. ולתועלת הציבור החלטתי לנתח מספר קטעים מן הכתבים על מסע עלייתו לארץ ישראל מתוך הטקסט 'סדר הנסיעה שלו לארץ ישראל כמופיע בשבחי הר"ן'.

אביא מעט פרטים ביוגרפיים על רבי נחמן מברסלב: רבי נחמן חי בין השנים 1772-1810. הוא הגיע מגזע תרשישים והיה נינו של המכונה אור שבעת פני הימים רבי ישראל בעל שם טוב. הוא ייסד את חסידות ברסלב והיה הרבי\אדמו"ר הראשון והאחרון שלה. רבי נחמן התנגד לשכלתנות. הוא חשב שרגש והדימיון הם הדרך הנכונה להבין את העולם כולל את האל. עד סוף ימיו האיש נרדף על ידי מתנגדיו. אולם כיום יש לו חסידות מיוחדת המצליחה לתפקד ללא אדמו"ר היררכי השולט בקהל המאמינים.

כתבתי שרבי נחמן הוא מקיאווליסט, והיות וחושש אנוכי שיש אנשים שלא זכו להכיר את מחשבתו של מקיוואלי, אביא מעט פרטים ביוגרפיים עליו גם כן.

ניקולו מקיאוולי חי בין השנים 1469-1527. האיש היה דיפלומט בעיר מדינה פירנצה. הוא גם היה בין האמיצים הראשונים שהעזו לטעון שכל הדרכים ראויות לשמירת המדינה.,כלומר, האינטרס של השליט, שהרי כל אחד יכול להיות שליט. כיום הכינוי מקיאווליסט מסמל אדם המאמין שכל האמצעים כשרים למען המטרה הרצויה.

דוג' לתורתו של מקיאוולי הקשורה להבנת רבי נחמן והאופי ה'מקיאווליסטי':

"אל תלכו שולל אחר אותה קדמוניות הדם שבשמה מתנשאת [האצולה] מעלינ;ו שכן לכל בני האדם אותה ראשית וכולם קדמונים באותה מידה, ומטבעם נבראו באותה דרך. הפשט את כולם עירום ועריה ותראה שכולם דומים, הלבש אותנו בבגדיהם ואותם בבגדינו, ואנו ניראה בלא ספק אצילים, והם נקלים, שכן עוני ועושר הם לבדם יוצרים את ההבדל… אך אם תשים לב לנהגיהם של הבריות, תראה כי מי שמשיגים את רוב עושר וכוח הגיעו לידי כך במרמה או בכוח הזרוע, וכדי להסוות את הכיעור שבהישגם הם מצדיקים את מה שתפסו שלא כדין, אם ברמייה ואם באלימות, בתואר מזויף של הישגים ביושר. ומי שבגלל תבונה מעטה או טיפשות יתרה נמלטים לכיוונים אלה (שולל אחר האצילות – ההסבר שלי) טובעים תמיד בשעבוד ועוני; שכן המאמינים הם תמיד משרתים, ואנשים טובים הם תמיד עניים. ומן השיעבוד לעולם לא ייחלץ אלא עז המצח וחסר האמונה, ומן העוני ייחלץ רק העושק והרמאי (ההדגשות שלי)". (תולדות פלורנץ של מקיוואלי, מובא אצל גרנט מנדל 1985 בתוך הספר 'תולדות המחשבה המדינית', 2001, עמ' 424-425: האוניברסיטה הפתוחה)

ניתן לראות שמקיאוולי שם דגש על ההצלחה על ידי המרמה ושהמוסר פחות חשוב. והוא אינו מדבר על העניין הראוי שעל פיו השליט אמור לשלוט אלא על הדרך המוצלחת.

בדומה לכך גם בספר הנסיך מקיאוולי כותב כך:

"ואולם מאחר שאדם פרטי נעשה נסיך גם בשני אופנים שאין לייחסם כליל לא לפורטונה ולא למידה הטובה, נראה לי שאין להשמיטם, גם אם על אחד מהם מאפשר לדון ביתר הרחבה כאשר דנים על רפובליקות. האופנים האלו הם: לעלות לכס הנסיכות באיזו דרך נפשעת או מתועבת, או להיעשות מאזרח פרטי לנסיך המולדת מכוח רצונם הטוב של של האזרחים האחרים". ('הנסיך' מקיאוולי, 2008, עמ' 41, הוצאת דביר והוצאת שלם)

"יכול מישהו לתהות איך קרה שאגתוקלס – ואחרים שדומים לו – היה יכול לאחר אינסוף בגידות ומעשי אכזריות לחיות זמן רב לבטח במולדתו ולהתגונן מפני אויביו בחוץ, והאזרחים מעולם לא קשרו נגדו קשר; ולעומתו רבים אחרים לא יכלו, גם בימי שלום, לשמור על המדינה באמצעות האכזריות, לא כל שכן בימים טרופים של מלחמה. אני מאמין, שהסיבה לכך היא מעשי אכזריות שמשתמשים בהם רע או משתמשים בהם טוב. מעשי אכזריות שמשתמשים בהם טוב – אם מותר לומר טוב על הרע – אפשר לכנות את אלו שנעשים כולם בבת אחת בשל הכורח לך להבטיח את עצמך, ואחר כך לא מתמידים בהם אלא ממירים אותם ככל שמתאפשר למרב התועלת של הנתינים. מעשי האכזריות שמשתמשים בהם רע הם אלה, שאף כי בהתחלה הם מעטים, הרי שבמשך הזמן גדלים ולאו דווקא מתחסלים. המקפידים על הדרך הראשונה למצוא אצל אלוהים ואדם תקנה כלשהי למצבם, כמו שמצא אגתקולס; באשר לאחרים, אי אפשר שישתמרו". (שם, שם, עמ' 45)

"אין לך דבר שמעורר כלפי נסיך הערכה כה גדולה כפי שמעוררים מבצעים גדולים ומעשים נדירים המשמשים מופת". (שם, שם, עמ' 85)

בציטוטים רואים בבירור את חשיבות ההצלחה של מקיאוולי בכל מחיר. הוא אפילו מתיר אכזריות וקורא לאכזריות מסוימת 'אכזריות טובה'. הוא גם מרגיש צורך לתאר את השיטה המתועבת או הנפשעת להיות נסיך ואינו מצנזר זאת בשם המוסר. ובציטוט האחרון הוא מביא גם רעיון פסיכולוגי היכול לשמש את השליט.

הנחת היסוד שלי שיש סוגי נסיכויות שונות. יש נסיכות עסקית, כלומר, מעמד פיננסי טוב ויש נסיכות חברתית, כלומר, פופולריות חברתית המקלה על השגת יעדים בחיים (עסקי מכיוון אחר…) ויש את הנסיכות הדתית שהיא דרך להשיג מעמד חברתי מסוים וכדומה.

לפי דעתי רבי נחמן היה אדם טוב מבחינה סוציאלית ולא היה חסר עכבות כמו מקיאוולי. ברם לא הייתה לו בעיה מוסרית לשחק משחק ולהיתפס כך כאדם המתאים לתפקיד של מנהיג דתי בעל אלפי מעריצים. וכך אציג בהמשך.

יש וויכוח האם מקיאוולי היה רק איש הגות או רק מדינאי. יש שיגידו שלכן הוא אינו הוגה, שהרי הוא לא דיבר על ערכי המדינה ומטרותיה, אלא הוא עסק בכיצד לשמר את האינטרס של השליט, כשכל אחד יכול להחליפו ועליו למנוע זאת (מיכאל קרן ועליזה קורנשטיין, מדריך למידה, 2001, עמ' 74, האוניברסיטה הפתוחה.)

בניגוד לכך, אני אגיד שמקיאוולי בחכמתו הרבה קלט שאין עניין לבזבז זמן על תאוריות לא פרקטיות ולא מוכחות ועדיף להתמקד בפרקטיקה לשם אינטרס של האדם בלא לבדוק את המוסר בעניין. בזאת לפי דעתי הוא הבין את העולם טוב יותר מקודמיו. ובזה הוא גם היה מהפכן. מדוע הוא לא אמר זאת בפומבי, אתם תשאלו?! אזי אענה לכם שייתכן והוא חש שאין העולם בשל לתובנה זו ולכן העדיף לשתוק פן יבולע לו.

לעומתו רבי נחמן לא טרח לכתוב ספר הכיצד להיות רבי המנהיג קהילת חסידים. הוא בחר לשחק את המשחק עד הסוף. ואפילו לא השאיר שום כתבים שלו אלא תלמידיו הם שכתבו משמו. וייתכן שהוא הבין שבשביל להצליח במשימה שלו להצליח לקבל כבוד עולמים ולקדם דרך רוחנית משלו, שומה עליו לעבוד כך. ואולי זה בגלל שמקיאוולי הודח מתפקידו וכל שנותר לו לעשות זה לכתוב ולא היה לו מה להפסיד בעוד שרבי נחמן נשאר נסיך רוחני עד סוף ימיו.

לפני שנתקדם ל'סדר הנסיעה שלו לארץ ישראל כמופיע בשבחי הר"ן' אביא עוד טקסט מכונן של רבי נחמן:

"קכג – לקשר עצמו להצדיק שבדור

העקר והיסוד שהכל תלוי בו, לקשר עצמו להצדיק שבדור, ולקבל דבריו על כל אשר יאמר כי הוא זה, דבר קטן ודבר גדול. ולבלי לנטות, חס ושלום, מדבריו ימין ושמאל, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (ספרי פרשת שופטים): 'אפלו אומר לך על ימין שמאל' וכו'. ולהשליך מאתו כל החכמות, ולסלק דעתו כאלו אין לו שום שכל, בלעדי אשר יקבל מהצדיק והרב שבדור. וכל זמן שנשאר אצלו שום שכל עצמו, אינו בשלמות, ואינו מקשר להצדיק. וישראל בעת קבלת התורה היו להם חכמות גדולות כי אז היו עובדי עבודה זרה שבימיהם, שהיה טעותם על פי חכמות וחקירות גדולות כידוע. ולולי שהיו ישראל משליכין מעצמן החכמות, לא היו מקבלים התורה. כי היו יכולים לכפר בכל, חס ושלום, ולא היה מועיל להם כל מה שעשה משה רבנו עמהם. ואפלו כל האותות והמופתים הנוראים שעשה לעיניהם, לא היה מועיל להם, כי גם עתה נמצאים אפיקורסים הכופרים על ידי שטות וטעות חכמתם. אך ישראל עם קדוש ראו האמת, והשליכו החכמות, והאמינו בה' ובמשה עבדו, ועל ידי זה קבלו התורה. והינו שתרגם אונקלוס (דברים ל"ב): "עם נבל ולא חכם", 'עמא דקבילו אוריתא ולא חכימו'. כי עקר קבלת התורה היה על ידי ולא חכימו, הינו על ידי שהשליכו מאתם כל החכמות כנ"ל: וזה נבל ראשי תבות לב נתיבות, שהוא כלליות התורה והיא החכמה האמתית, אשר אצלה כל החכמות בטלים. והינו נבל, שהיא בחינת התורה, הנקראת נובלות החכמה העליונה (בראשית רבה פרשה יז). (ובוא וראה שעתה מבאר ומישב התרגום הזה, שהוא פליאה גדולה, וכל העולם תמהים עליו, מה ענין תבת נבל, לתרגמו על קבלת התורה. אך עתה מה נמלצו לחך דברי התרגום האלו) (ועיין שוח"ט תהלים קיט בתמימות קבלו ישראל את התורה וכו' ע"ש): והעקר העבודה, להיות תם וישר ירא אלקים וסר מרע, בלי שום חכמות. ושלמה המלך, עליו השלום, אחר שכתוב בו (מלכים א ה): "ויחכם מכל האדם", אמר (משלי ל): "כי בער אנכי מאיש ולא בינת אדם לי". וכן אמר אסף (תהלים ע"ג): "ואני בער לא אדע בהמות הייתי עמך". וכן כתיב (משלי כ"א): 'אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה' ":".

רבי נחמן מבקש מהיהודי להפסיק לחשוב כדרך להיקשר לצדיק באופן מוצלח שזה הוא בעצמו וכדרך להאמין באל. כמו מקיאוולי הוא מבין שסתם תאוריות אינן חשובות ומה שחשוב זה המעשה. החקירות השכלתניות לא מסייעות להכיר בצדיק כנסיך ומקשות על קבלת האל. ייתכן שהוא לא רק בא לזלזל בתבונת האדם אלא גם להרוויח שיעבוד של הנוהה אחריו או אחרי תורתו. ובכך אנו רואים את הדמיון בין רבי נחמן למקיאוולי. שניהם זונחים את הפילוסופיה ומקדמים את הפרקטיקה. ושמא רבי נחמן נחשף למקיאוולי והושפע מתורתו.

להלן מס' דוגמאות בסעיפים שונים מתוך 'סדר הנסיעה שלו לארץ ישראל כמופיע בשבחי הר"ן' עם ניתוח:

דוגמה ראשונה,

"ב. ואמר רבנו זכרונו לברכה: מי שיודע מפני מה היתה ארץ-ישראל תחלה ביד כנען ואחר-כך באה ליד ישראל הוא יודע מפני מה הוא היה תחלה בקאמיניץ ואחר-כך בארץ-ישראל".

כלומר, רבינו לא יודע באמת סיבה מעבר לכך שתופעות מתרחשות. אך הוא מדמה בין תופעה לתופעה כאילו שיש הסבר. בפועל הוא מכריז בשפה מתוחכמת על הדמיון ובכלל לא מכוון על ההסבר. קהל עדת החסידים חושב שיש כאן דברי חכמה וחושב לעצמו אם אני לא מבין זאת הוא ככל הנראה מופלא מאוד. רבינו מבין בנפש האדם ויודע שככל שהחסיד לא מבין הוא מעריך את רבו יותר כמשהו נשגב שאינו קשור לבני תמותה רגילים.

דוגמה שניה,

"י. כלל הדבר, כי אלו האנשים הנ"ל בזו אותו, זכרונו לברכה, בכל מיני בזיונות וכו', והוא סבל הכל ולא רצה לגלות להם בשום אפן מי הוא, ורמה אותם בכונה ובלבל דעתם מאד מאד, עד שהיו מבזים אותו בכל פעם על שבכל פעם הוא משנה עניניו פעם אחד דבר עמהם עד שנדמה להם בברור שהוא מלגורנא (עיר באטליא) וכו' ואחר-כך ראו שלא כן הוא ובזו אותו מאד מאד ופעם אחד דבר עמהם ונדמה להם שהוא בן הקאמרנער דהינו בן המגיד מקאמרנא שהיה אז מחלקת גדול עמו כמפרסם ואחר-כך בתוך הדברים התחיל הוא זכרונו לברכה, לקלל את הקאמרנער וגערו בו: הלא הוא אביך?! וראו שעדין לא עמדו עליו ובכל פעם היה לו שם אחר, ובכל שם שקראו אותו נענה להם ובא אליהם פתאם יצא מפיהם וקראו ישעיה כדי לנסותו אם הוא בן הקאמרנער ששמו ישעיה, ובא הוא זכרונו לברכה, תכף ומיד אליהם ונדמה להם בודאי שהוא בן הקאמרנער ואמרו לו: אתה הוא בודאי בן הנ"ל והשיב להם, והוכיח להם שאינו בנו, בתוך כך התחילו לדבר מהמתנה ששלח הקאמרנער לבנו, והתחיל הוא זכרונו לברכה, תכף לבקשם ולהפציר אותם שיהיו מראין לו את המתנה שלו וראו שוב שהוא בנו, ואחר-כך דברו עמו עוד וקללו אותו ונבהלו מאד מאד ובאו בכעס גדול ובזו אותו מאד מאד וכששאלו אותו: למה אתה אומר עכשו ששמך כך ואחר-כך שם אחר וכן בשם מקומך? השיב להם גם-כן שכל שם ושם הוא כפי המדה והספירה שנאחז בו וכו' ואני ברוך השם כלול מכלם וכל מה שעבר בענין זה יקצרו המון יריעות לספר והוא זכרונו לברכה, היה מעורר אותם לפעמים מהשנה והתחיל לדבר עמהם עד שבאו בכעס גדול והתחילו עוד לקלל ולבזות אותו מאד ובערב-שבת-קדש באו הם מבית הטבילה, והוא זכרונו לברכה, היה שוכב על הדרגש יחף בלי חגורה ובלי כובע עליון ושאל אותם: מפני מה בכל השבוע הגוף שלי קל ואין לי כבדות ועכשו יש לי כבדות גדול מאד, עד שכמעט איני יכול לעמד ממקום זה? והשיבו לו: מחמת שבכל ערב-שבת-קדש הנשמה זו עולה למעלה ונשמה היתרה באה למטה ואצלך הלכה הנשמה שלך ונשמה יתרה אינך זוכה לקבל על-כן נשאר גופך כאבן והשיב להם: אוי לכם, ואפלו בדבר קל כזה אינכם יודעים מה להשיב".

רואים שרבינו מבצע מעשים תמוהים (פרובוקציות בשפה היומיומית של היום) רבים. לבסוף הוא גם משתמש ברעיונות קבליים ב'גרוש' כדי להפוך את עצמו לאדם הדובר אמת. וכך לענ"ד הוא גם מזלזל בקבלה, רק בצורה מחוכמת. הוא שואל אותם שאלת סרק כשכולו מדושן עונג במקוה (סאונה?). ואולי גם רבינו השתמש בסיפור של כבדות גופו כדי להמנע מלתת להם מקום על הדרגש, אולי כדי להמנע ממריבות מיותרות. הם עונים לו ומעליבים אותו שאין לו נשמה כעת והוא אומר להם שהם לא יודעים להשיב לו בדבר קל. לפי דעתי הענייה, רבינו צודק.

דוגמה שלישית,

"יב. ..היה עושה בסטנבול כל מיני קטנות, והיה הולך יחף ובלי חגורה ובלי כובע עליון, והיה מלבש רק בה"אנטער-שלאק" שהיה לו מאיזה מלבוש, והיה הולך בשוק כדרך בני הנעורים הרצים בשוק ומצחקים, והיה עושה מלחמות בדרך צחוק כדרך בני הנעורים והיו מכנים אחד בשם הצרפת, ואחד בשם אחר, ועשו מלחמה והיה כעין תכסיסי מלחמה ממש והיה עושה עניני קטנות הרבה מאד שם בסטאנבול אחר-כך נפל הדבר רחמנא לצלן בחאן זה, הינו חצר והיה מכרח לברח משם.. היה בדעתו להתעכב שם עוד שנה אחת ופתאם נתעורר ואמר לאנשי סטנבול: תדעו שנתגלה לי שאני מכרח מיד לנסע לירושלים..".

רבינו הקדוש עושה שטויות ומעצבן את האנשים עד שהם מתנכלים לו והוא נאלץ לברוח. האם זה כי הוא אהב את החיים? האם כי אהב לעצבן את סביבתו? האם רצה לעשות צחוק ממוסד האדמו"רות? האם הוא ניסה לחנך את חסידיו ואת הסובב לחשיבה עצמאית? האם הבין שזו השיטה להיתפס כמיסטיקן וקדוש?

רבינו גם אוהב להפתיע ולעשות דברים בפתאומיות. רואים זאת גם לגבי העליה לא"י וגם לגבי שכירת החמורים למסעות בארץ. המשרת שלו עושה X לאחר שרבינו ציוו עליו. לפתע רבינו אומר לו לעשות Z וככל התימהון הוא נתפס כקדוש עליון.

דוגמה רביעית,

"יד. ונסע רבנו זכרונו לברכה, גם-כן על ספינה זו לארץ הקדש ודבר רבנו זכרונו לברכה עם החכם מירושלים הנ"ל שיקח אותו לירושלים, כי אמר שאינו רוצה להיות לא בצפת ולא בטבריה וכן המתיקו סוד ביניהם ובלכתם על הים היה רוח סערה גדולה מאד מאד (שקורין אפירטינע גדולה מאד), והיתה הספינה בסכנה גדולה "יעלו שמים ירדו תהומות" וכו' (תהלים ק"ז) ולא היה עוד בלב איש מהם להנצל מן המיתה והיו צועקים כלם אל ה' והיתה לילה אחת כמו יום-הכפורים ממש, שהכל בוכים ומתודים ומבקשים כפרה על נפשם ואמרו סליחות ושאר דברי תפלות ותחנונים ורבנו זכרונו לברכה, היה יושב דומם והתחילו כמה אנשים לומר לו מפני מה הוא שותק בעת צרה כזאת? ולא השיב אך אשת הרב דקהלת קדש חאטין שהיתה מלמדת ובכתה וצעקה כל הלילה, והתחילה היא גם-כן לומר לו כאלה מפני מה הוא דומם וכמדמה שקלל אותה ואמר לה: הלואי הייתם שותקים גם אתם היה טוב לפניכם ובזאת תבחנו אם אתם תשתקוישתק הים מעליכם גם-כן וכן היה ופסקו מלצעק ושתקו ואזי מיד כשהאיר היום "יקם סערה לדממה ויחשו גליהם וישמחו" וכו' (תהלים ק"ז)".

ניתן לראות שרבינו מבצע עוד "מופת". שהרי לו האוניה תטבע אין מי שיספר המופת שלו לא עבד. ואם ניצל, אזי יש אנשים שיספרו שזה עבד ובשפע. אם ניתן לבחור מופת חילוני של אי עשיה, ליהנות מן הכאוס בשלווה למשל, זה ייתפס כדבר פלא גדול יותר על פני מופת דתי שזה להתפלל להשי"ת וכד'. רבינו מוכר את חוסר האמונה שלו במופתי רבנים על ידי מופת-אנטי-מופת. רבינו אומר שלא יעשה כלום ושגם האחרים יפעלו כך ויהיה בסדר. וכך היה. כמובן שאנו גם לא באמת יודעים עד כמה הסערה הייתה מסוכנת. ניתן ללמוד מרבינו הכיצד צריך להיאבק באנשי המופתים. צריך להשתמש בשפה המופתית ולעשות פעולות הפוכות ולא מופתיות. מצד שני, רבינו לבסוף נהפך לאיש מופת, האם הוא נכשל?

דוגמה חמישית,

"יט… והיו על מערה של ינוקא אחד ובאותה המערה היו הכל יראים לכנס כי אמרו שנחש כרוך שם באותה המערה גם אילן גדול היה על המערה זו ורבנו זכרונו לברכה, היה הראשון שנכנס לשם ולא היה שם נחש כלל ומאז והלאה התחילו כלם לילך באותה המערה ואחר-כך הלכו על שאר מערות עד שחזרו לטבריה..".

רואים שרבינו הבין שיש סתם סיפורי שטות ומינף את התנהגות ההמון לטובתו. רבינו נכנס למערה וביטל את האמונות הלא מבוססות ופתח במסע צליינות לאחר שפתח לציבור תחנת עלייה לרגל.

דוגמה שישית,

"לא. ופעם אחת בא אליו אחד מהגדולים, שהיה חשוב מאד בארץ-ישראל ובחוץ-לארץ, וקלסוהו שהוא בקי בכל הש"ס כמעט בעל פה, ושהוא גם-כן ממרי קבלה ובא אל רבנו זכרונו לברכה, והזהיר להוציא כל איש מעליהם, ולא עמד איש אתם בהתועדם יחד אך האיש הנזכר לעיל שהיה עם רבנו, זכרונו לברכה, נשאר שם והפציר אותו הגדול הנ"ל ואמר לרבנו זכרונו לברכה, בלשון זה: ידענו שכבוד-תורתו לא בא לארץ-ישראל כשאר ההמון במחין דקטנות, דהינו כדי לילך ארבע אמות בארץ-ישראל ויהיה בן עולם הבא או שאר מחשבות כאלו כדרך אנשים פשוטים רק בודאי כבוד-תורתו בא לכאן במחין דגדלות ולפעל השגה גדולה בעבודת הבורא יתברך על-כן רצוננו לידע באיזה נקדה מנקדת ארץ-ישראל נכנס כבוד-תורתו, ומה הוא רוצה לפעל כאן בעבודת הבורא ואני מוכן לשרתו בגופי ובנפש רוח נשמה שלי וכו':

והשיב לו רבנו: ידיד נפשי, אל תצערו אותי בדבר זה כי לא דבר קל הוא לגלות לכם, חס ושלום, מה העבודה הזאת ובשביל מה באתי לפה ואולי אני משבע ועומד על זה וכו' והתחיל שוב הרב הגדול הנ"ל להפציר אותו מאד ואמר: שאלתנו ובקשתנו על-כל-פנים ילמדנו רבנו איזה חדוש מחדושיו הנחמדים והנעימים אשר חננו ה' יחננו גם-כן ויטעימנו מהם ואין כונתנו חס ושלום לאיזה פניה רק כונתנו לשמע חדושי תורה מפיו הקדוש, אולי יתעורר לבבנו מחדש לעבודתו יתברך, וגם אולי נזכה ממילא להבין ולהשכיל איזה רמיזא מהנקדה הנ"ל:

מיד התחיל רבנו, זכרונו לברכה, להתלהב מאד ברשפי רשפי שלהבת י"ה ופניו נבערו ונתלהבו כלפידים ממש ומחמת ההתלהבות תסמר שערות ראשו, והשליך הכובע עליון מעל ראשו, והתחיל לדבר בלשון זה: הידעתם סוד כונות התפלין? השיב לו הנ"ל קצת כונות אמר לו: לאו, לא זו הדרך של כונת תפלין, וכיון שאינכם יודעים סוד כונות תפלין אינכם יודעים סוד ארבע רוחות של ארץ-ישראל ועכשו אתחיל לגלות לכם איזה רמז מזה ויהי כאשר התחיל לדבר התחיל לצאת דם מגרונו, ואמר להחכם הנ"ל: עתה ראו בעיניכם כי אין מסכימים מן השמים לגלות לכם דבר ותכף כשראה החכם הנ"ל זאת בעיניו, נענע לו ראשו, ובקש אותו מאד שימחול לו מה שהטריח אותו כל-כך, ונבהל מאד בזה ולא רצה לזוז משם עד שמחל לו רבנו זכרונו לברכה".

כלומר, רבינו נשאל שאלה. במקום לענות הוא שואל שאלה מוזרה וללא תשובה את השואל. לאחר פעלול זה, רבינו מוכיח שהאיש לא ראוי לשמוע תשובה. אולם רבינו נחמד מאוד, הוא "מוכן" להגיד את ה"חידוש". לפתע רבינו שהיה ידוע כחולה שחפת יורק דם ומוכיח שמן השמים לא רוצים שהוא יגיד את ה"סוד" שיש לו לומר בנושא. מופת! רבינו היה חולה שחפת ולעומת אדם רגיל שהיה נכנס לדיכאון ושוקע במרה שחורה, רבינו יוצא לטייל בעולם ומשתמש בשחפת להימנע מחיכוכים מיותרים עם בני האדם.

לסיכום, מן הדוג' שהבאתי ניתן להתרשם שרבינו מומחה גדול לתורה הנפש ובעל יכולת טפלול רבה ואיש די אנטי-חסידי לפי התפיסה של הציבור לגבי החסידות. גדולתו היא שעל אף שלכאורה הוא לא החומר הגלם הקלאסי שיצליח באווירה חסידית של אמונות במיסטיקה ובנשגב, רבי נחמן הצליח לשרוד. וניתן להגיד עליו שהיה מקיאווליסט מוצלח ביותר. וכפי שמקיאוולי אמר: "חייב אדם נבון להיכנס תמיד לדרכים שאותן סללו אנשים גדולים ולחקות את אלו שהצטיינו הצטיינות יתרה..". ('הנסיך' מקיאוולי, 2008, עמ' 26, הוצאת דביר והוצאת שלם) רבינו ידע, כנצר הבעש"ט והודל בתו שהתנהגה כאדמו"רית מוזרה, כיצד להצליח.

כיום לאחר מותו, חסידותו היא אחת החסידויות הצומחות והמשגשגות בקצב המהיר ביותר לעומת שאר החסידיות. לפי הדוגמאות שהבאתי ניתן להתרשם שלרבינו הייתה הבנה גדולה בנפש האדם ומכאן סוד הצלחתו. הוא הצליח להיות אדמור מת ולנתב את המון חסידו לאחר מותו. עליו נאמר: "גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהן". לא אכחד שככל שאני משתקע בתורת רבינו אני נהנה יותר ויותר.

שבחי הר"ן – סדר הנסיעה שלו לארץ ישראל