תגית: דת

נשים נעלות או נחותות באג'נדה החרדית


פרובוקטור אחד אמר באיזשהו מקום לנשים "חרדיות מודרנית" שלפי הכתוב הן נחותות בדברים מסוימים, ונועדו 'לעזר כנגדו' וגם נתקללו בעץ הדעת וכן יש להן פחות מצוות. כנראה רצה להכריח אותם להבין משהו

והן ענו לו שמה פתאום – נשים שוות לגברים בכל וזו סתם גזענות… ובכלל לאשה יש בינה יתרה והאשה רוחנית יותר מן הגבר וטהורה יותר ולכן הן לא צריכות לקיים כל כך מצוות (מעניין שלהגיד שהאשה יותר טובה מהגבר מותר וזה לא גזעני).

והוא ענה – אתן בכלל פסולות לעדות, אתן לא אזרח בכלל. וגם לגוי ולבהמה ולכסא יש פחות מצוות מלגבר היהודי, זה לא הופך אותך לנעלים ומתוקנים יותר. וכן הגמ' פוסקת – גדול מצווה ועושה משאינו מצווה ועושה ולפום צערא אגרא – מה זה אומר?!

המשיך ואמר – יש לכן בעיה לכו לה' שעשה אתכן. אולי אתן גלגול של גבר פגום ולכן נולדתן נשים. והבינה יתרה זה אולי מלשון מיותר, כי אתן לא תמיד משתמשות בשכל שלכן אלא בדברים אחרים אולי…

מעניין כיצד נשים חרדיות רגילות מתמודדות עם הנושא.

על מעורבות חרדים בקידום שלום – הרב יהושע פפר


ראיון מעניין מן הטלוויזיה החברתית על נושא מעניין וחסר סיקור. ולמי שרוצה יש גם התמלול מתחת לקישור ליוטיוב.

תמלול מהטלוויזיה החברתית:
גרשון מושקוביץ: הרב פפר, אתה ידוע כרב, רב, גם דיין גם מקליט שיעור, וגם אחד שמקדם תנועת נקרא לזה מחשבה חרדית תורנית בחברה החרדית. מעניין אותי, האם יש ניסיונות לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני במגזר החרדי?

יהושע פפר: נסיונות לפתור אין עדיין אבל לא כי, לא בגלל שלא ראוי שיהיו כאלה נסיונות, אלא כי החברה החרדית לא רואה את עצמה במקום כזה שהיא מוכנה לקחת אחריות על נושאים של מדיניות, נושאים מדיניים. זה נכון גם בנוגע לכלכלה וגם אפילו בנוגע לדת ומדינה, קל וחומר בנוגע ליישוב הסכסוך. אז לא שאין דיבורים על זה ואין עמדות, אבל נסיון של לקיחת אחריות ופתרון בפועל, זה עדיין לא הבשיל.

גרשון מושקוביץ: אז אתה אומר לי, אפשר להגיד שיש גורמים בחברה הערבית שיש גורמים שעוד מפגינים נגד השלטון הישראלי, החברה החרדית כל כך שולית שהיא בכלל לא מתערבת בנושא הזה בדרך כלל.

יהושע פפר: בגדול נכון, לא שהחברה החרדית היא שולית, היא משפיעה. אבל היא בוחרת בקפידה את האזורים שבהם היא רוצה להיות דומיננטית ולנקוט בעמדה ואיפה שלא ולכן יש גם השלכות בנוגע להצבעה על תוכנית אוסלו או על הצבעה בנוגע לתוכנית ההתנתקות. וככה שהחרדים לא הביעו עמדה בוא נאמר מאוד פוזיטיבית. אלא יותר היו מוכנים לזרום כדי לקבל את מה שהם רצו בפוליטיקה הישראלית איפה שהיה אכפת להם. אבל זה לא אומר שאין להם עמדה כלשהי. זה פשוט שזה לא עדיין התפתח לכדי משהו אקטיבי וחיובי במישור הפוליטי.

גרשון מושקוביץ: ואיך אתה מסביר את זה שלכאורה יש קווי דמיון בין חרדים לערבים? זה אמור לצור שיתופי פעולה או קרבה או לפחות פגישות פיוס? פיקוח נפש הרי…

יהושע פפר: זו שאלה טובה. תראה, מצד אחד אפשר לומר שיש דמיון לפחות של חלק מהציבור החרדי, שהוא גם לא ציבור ציוני, כלומר אין לו את החלק האידיאולוגי של הציבור הדתי-לאומי. אם זה הרב קוק, אם זה גם בלי הרב קוק. לחלק מהציבור החרדי אין את זה. אבל מצד שני, צריך גם להכיר בכך שהציבור החרדי הוא מאמין גדול באתוס יהודי, אתוס יהודי לאומי. עכשיו, הוא לא מבטא את זה בשפה הלאומית המודרנית. אבל זה לא אומר שאין לו תפישה יהודית לאומית. ולכן אפשר לקרוא לציבור החרדי באיזה שהוא מקום ציוניות או ציוניות רדומה. יש שם משהו ציוני, אבל זה לא ציוני במובן המודרני של התנועה הפוליטית אלא ציוני במובן של זהות יהודית חזקה מאוד בתור עם. עם ישראל, הרעיון של עם ישרואל, עם ישראל, זה רעיון עמוק ונוכח וקיים מאוד מאוד בתוך הציבור החרדי, ולכן בסוף יש כן חיבור, הזדהות, מכנה משותף עמוק בין הציבור החרדי לבין התנועה הציונית בוריאציה כזו או אחרת. בפוליטיקה זה מסתבך. והעובדה שהתנועה הציונית היתה תנועה מאוד חילונית אז זה מסבך. ואפילו מדינת ישראל הייתה סוג של אנטי-דתית לפחות בתקופה של קום המדינה. אבל לכן גם הברית עם הערבים סביב הנושא הזה של ציונות ואנטי-ציונות היא ברית לא טבעית. היא טבעית אולי לחלקים הקיצוניים, מאה שערים, חלק מהקבוצות, נטורי קרתא וכדומה. אבל למיינסטרים החרדי זה לא איזה שידוך ש…

גרשון מושקוביץ: ומה לגבי המעמד הסוציו-אקונומי?

יהושע פפר: סוציו-אקונומי, תראה הציבור החרדי, הסוציו והאקונומי לא בדיוק הולך ביחד. בדרך כלל יש דבר כזה מעמד סוציו-אקונומי. מי שנמצא בתחתית של המעמד הכלכלי הוא גם בדרך כלל בתחתית של המעמד הסוציאלי ולכן יש שם תרבות של פשע וסמים וזנות וכל מיני תופעות מאוד בעייתיות. הציבור החרדי הוא אמנם בנוגע לאקונומי, המצב הכלכלי הוא לא משהו. אבל דווקא במובן המעמד הסוציאלי, הציבור החרדי יש… אין הרבה פשע, יש דווקא אזרחות למופת בחלק, לא לקיחת אחריות אזרחית, אבל אזרחות טובה, ומעבר לכך חיים רגועים וטובים. המשטרה יודעת מה היא עושה, או הממשלה יודעת מה היא עושה, כאשר היא בוחרת הערים החרדיות בתור ערים הראויות לסגר או לעוצר או לא משנה למה, כי הם יודעים שהחרדים לא יעשו הפגנות אלימות, הם לא יעשו התפרעויות וכדומה וגם בזה… אני אגיד לך משהו נוסף, גם בנוגע ל, היחס בין החברה החרדית לחברה הערבית היא גם לא פשוטה בגלל ש… החברה החרדית יש לה גם כן אתוס גלותי, עכשיו האתוס הגלותי זה מצד אחד מתח מול הציונות אבל זה גם מתח מול הגויים. (5:38) מול אומות העולם והערבים גם הם, ככל שהם יהיו נאורים וטובים הם עדיין אומות העולם וגם פה יש לך איזושהי נקודת מתח.

גרשון מושקוביץ: הבנתי אז מספר שאלות לסיום. בעצם שאלה אחת משתי זוויות. מה הפתרון שלך שאפשר לעשות בשביל להוריד את מפלס העויינות לגבי לקדם שלום או נקרא לזה בטחון בין חרדים לערבים? ואם אפשר להעמיק אם זה לא הפתרון שלך אז לפחות מה הפתרון שיוכל לעבוד? משהו…

יהושע פפר: אז אני חושב שני דברים, קודם כל הערך של השלום הוא ערך מובהק ביהדות, בדת. אין לנו ברכה, סדר ברכות שלא מסתיים עם שלום. התפילה שמתפללים שלוש פעמים ביום, מסתיימת בברכת שלום. "שים שלום". ברכת המזון מסיימים עם שלום, ברכת הכוהנים מסיימים עם שלום, הכל מסתיים בשלום. אלא שאנחנו מתפללים את הברכות הללו ושמים את השלום באיזשהו מקום מטא-פיזי, מקום מטא-פיזי, מקום רוחני. איזה רעיון נשגב של שלום, לא חושבים על השלום במונחים ארציים. ולכן קודם כל הייתי מנסה להביא לתוך העולם החרדי – דתי, את החרדי בפרט, את הרעיון של השלום במובנים ארציים. תבינו שהשלום עליו אנחנו מתפללים הוא לא שלום בשמיים, הוא לא שלום רעיוני, הוא שלום פה וצריכים להשקיע בו, וצריכים לחשוב עליו. אז זה א. (7:20) ב. בנוגע לתהליכי שלום הייתי מנסה לערב רבנים, יש אפשרות כזו. יש מספיק אנשים, שהיום גם בתוך העולם החרדי, שמרגישים את האחריות הזאת. הם מספיק שנים חיים במדינה, מספיק מרגישים את המתח הזה, את הצורך הזה להיות מוכנים. וככל שיהיו יותר נציגים ודמויות שיש להם נראות חרדית נורמלית, לא קיצוניים מנטורי קרתא, אלא מיינסטרימים שמעורבים בכל מיני תהליכים, מפגשים ולא יודע מה. הדבר הזה יכול להביא לידי איזושהי התקדמות, אי אפשר לצפות לאיזה פתרון קסם, אבל עצם זה שמעברים דמויות דתיות וגם רעיונות דתיים בתהליכי שלום ולא הולכים מיד למכנה המשותף הליברלי שהוא דווקא מכנה משותף מאוד חילוני, ואומרים "מה יביא שלום?" ככל שנהיה כמה שיותר חילונים ולא יהיה מתח דתי אז זה יביא שלום. לא. כל אומה וכל צד יש לו בשורות, יש לו זיקה לדת, וכמובן אם מדברים על הציבור החרדי, הוא רוצה לראות שיש לו הזדהות, שהוא לא מוותר על כל הערכים הבסיסיים למען השלום. ולכן לערב חרדים, לערב רעיונות דתיים שיכולים להשתלב טוב מאוד עם העקרון של השלום וזה יכול לעשות הרבה טוב.

גרשון מושקוביץ: אז אם מערבים רבנים מה הם יעשו? הם יפגשו עם אנשי דת או עם אישי ציבור מהמגזר הערבי כדי להוריד את העוינות?

יהושע פפר: כן, ככל שנוכל לעשות מפגשים של דמויות חרדיות שמוכנים, מוכנות להיפגש עם דמויות מקבילות מהצד הערבי ובסוף מפגשים בין דתיים זה לא איזה משהו זר שמעולם לא היה. תמיד זה היה והעקרון הזה של לחיות ביחד זה סך הכל דבר שמופיע בתנ"ך, בתלמוד, בכל מקום. מפני איבה ולא רק מפני איבה, אלא לקדם שלום, אבל אם אף אחד לא יזום את זה, זה לא יקרה לבד. אף אחד לא ילך לדפוק על דלתות של שכונות ערביות ליזום את זה.

גרשון מושקוביץ: אתה נפגשת עם איש דת מוסלמי או ערבי?

יהושע פפר: בהחלט. הייתי חלק מפרוייקט… אם אני זוכר נכון זה היה יוזמה שהייתה קשורה לאוניברסיטה העברית והיו לנו כמה מפגשים עם אימאמים. היה שם אה… זה לא היה הכי מוצלח בעולם, אולי בגלל הדמויות שנבחרו, אני לא יודע למה. זה היה סוג של כל צד ניסה לעשות איזה שכנוע, אם שכנוע עצמי או כלפי חוץ, שהיא הדת היותר אמיתית ויותר נכונה או יותר כדאית, לא יודע. אבל הרעיון הוא נכון.

גרשון מושקוביץ: אתה תסכים, אם אני אזמין אותך לדבר עם איש דת ערבי לבוא ולדבר איתו בצורה נקרא לזה אחוותית, בשביל לקדם פה חיים משותפים באץ הקודש?

יהושע פפר: עקרונית אם זה יכול להביא טוב אז אני מוכן, אבל זה הכל תלוי. תלוי במסגרת, תלוי בפורום, תלוי במי הם האנשים.  

גרשון מושקוביץ: אז אתה מוכן, תודה רבה לך הרב יהושע פפר, היה תענוג לנהל איתך שיחה.

בשמחה רבה, בהצלחה

החזן מווילנא Overture To Glory 1940


טקסט מעניין לקריאה:

צפיתי לפני כתיבת טקסט זה בסרט נפלא בביצועו של החזן האגדי בעל קול הזהב מוישה אוישר וחשבתי שיש כאן סיפור חשוב עם מוסר השכל נכבד.


המעשיה מתחילה בסוף תקיעת שופר דמיושב. המצלמה מראה את הציבור בבית הכנסת ממלמל משהו מוזר במהירות. דבר זה מעיד על היחס של הבימאי למתפללים החשוכים הללו.

החזן יואל דוד סטרשונסקי מתחיל הנני העני ממעש בצורה מרגשת ומרוממת מאד. מוניושקו וחבר שלו הגויים ששמעו על החזן והגיעו במיוחד לבית הכנסת לשמוע אותו נדהמים. כאן כבר המצלמה יותר אוהדת ומראה את מבטי הקנאה והערגה לחזן בעזרת הנשים. כמו כן רואים את הציבור מתעלה לעולמות גבוהים בעקבות הביצועים המרהיבים של החזן בקולו המדהים. רואים במצלמה את השילוב בין האסתטיקה למוזיקה.

מוניושקו הוא קומפוזיטור מפורסם בכל פולין. האיש המפורסם מתפעל מיואל דוד ומציע את עצמו בתור מורה למוזיקה לחזן המוכשר. "השווער" רואה זאת ומרחיק את הקומפוזיטור מיואל דוד, תוך כדי שהוא אומר הם אנשים זרים לנו.

יואל דוד היה סקרן והחליט שהוא רוצה ללמוד מוזיקה. בלילה הוא היה נעלם. שלחו את שמש הקהל לעקוב אחריו והשמש השלימזל לא מוצא אותו. יום אחד הוא רואה אור בבית של מוניושקו בשעת לילה מאוחרת תוך כדי שהוא שומע מוזיקה שמיימית אלוהית מן הבית.

השמש חש שהוא נמשך למוזיקה כמו שהיהודים נמשכים למוות. הוא מתקרב בצעדים איטיים לחלון וכשהוא פותח את עיניו הוא רואה את יואל דוד. וכעת אכן נודע הדבר, עכשיו יודעים לאן הוא נעלם. יואל דוד הולך לשמוע מוזיקה אצל השקצים הטמאים. השמש נכנס ומתפרץ לחדר במלון ומודיע ליואל דוד, אתה חייב לעזוב אותם שלא ידיחו אותך לתרבות רעה. יואל דוד מודיע למוניושקו אני לא יכול יותר להגיע, ומפסיק להגיע.

יואל דוד שוקע בדיכאון עמוק. הוא שותק כל היום ואינו מוציא הגה כמעט בפיו, אולי הוא עסוק בלחשוב על החלום שגווע או שהוא חסר מוטיבציה וחיות בעולמו עקב כך שאינו עושה מה שנמשך לעשות. יום אחד יואל דוד הלך לטייל עם אשתו חנה. בטיול הוא שומע מוזיקה מבית מוניושקו. הוא מסתכל לכיוון הבית בערגה. אשתו אומרת לו תכנס ואני אחכה בחוץ, לא אגלה לאבא.

חוץ מאשתו אף אחד לא תומך ברצונו ללמוד מוזיקה. חמיו אפילו קורע לו את התווים, שמצא אצלו בבית, בזעם. אחר זאת, יואל דוד מודיע שהוא הולך לוורשא לשיר. לפיכך מביאים את הרב שישכנע אותו להישאר.

הרב רואה שיואל דוד קיבל את ההחלטה ובדיעבד תומך בו. יואל דוד מצהיר שעל ידי שירתו יהיה קידוש השם עצום והגויים יכבדו את היהודים בזכות כך. יואל דוד הולך באמצע הלילה כגנב, היות שמפחד שהקהילה לא תיתן לא לעזוב. הוא נפרד מחנה אשתו ופרץ ילדו והולך לבית הכנסת שם נפרד מן העמוד (דוכן התפילה של החזן).

בוורשא הגדולה ההצלחה מאירה לו פנים. כולם מתלהבים מהזמר המדהים והאנשים מתמוגגים מנחת. לקח לו אמנם זמן להתרגל לנימוסים הנהוגים. קשה היה לו לנטוש את נימוסי השטעטל. הוא עדיין התנהג בנימוסיו היהודיים, משתחווה בצורה מוזרה, לא מסתכל על נשים בעיניים בצורה מערבית על אף שבולש בקצה עיניו. ברם חיש מהר הוא מסגל לעצמו הופעה אירופאית, הוא קוצץ את זקנו, אולם את הכיפה הוא משאיר בגאון על ראשו. כמו כן, הוא שומר אמונים לאשתו. הוא עושה מאמצים להזמין את חנה אשתו ופרץ ילדו לוורשא, אולם המשפחה מתנגדת וזה לא קורה.

לאחר זמן כשהוא מנותק מן הקהילה היהודית וממשפחתו הוא מבקש מהחייט שיהודי אדוק היה שיארגן לו בית כנסת להתפלל. "אני מתגעגע לתפילה לפני העמוד". תפילה עילאית התפלל שם החזן להשתוממות המתפללים שלא הבינו מדוע זמר אופרה אגדי מגיע להתפלל אצלם. אחרי התפילה הזו הוא חש התרוממות רוחנית והוא מודיע למוניושקו שהוא עוזב את האופרה, אני לא יכול יותר, אני חייב לחזור לווילנא. הם מצליחים לשכנע אותו להישאר.

בהופעה האופראית הבאה באמצע שהוא על הבמה מודיעים לו על ידי שליח מווילנא שבנו היחיד פרץ מת. השליח מוסיף: "שאלוהים העניש אותו כי הוא נהיה זמר אופרה". לאחר הבשורה הרעה, במקום לשיר את האופרה הוא שר שיר ערש ביידיש שנהג לשיר לילדו והתעלף. מיד הזמינו רופא לבדוק אותו והארופא הכריז שהוא לעולם לא יוכל לשיר יותר ואם הוא ישיר הוא ימות.

יואל דוד המסכן והשבור חוזר לביתו בווילנא מוורשא ברגל כמו בעל תשובה סגפן. לאחר חודשים של נדודים הוא מגיע לווילנא בדיוק בשעת אמירת "קול נדרי" (תחילת יום הכיפורים). הוא שומע את החזן מסלסל בקולו, והחזן לא משהו. לאחר עמידה בפתח בית הכנסת שם השתהה לשעה ארוכה אזר אומר והתחיל לסלסל בקולו וניגש לבימת בית הכנסת.

הקהל מתרגש כולו, החזן חזר הם אומרים בלחש מרוגש זה לזה. חיש מתנדבים מיד טלית עליו שמים. קולו הנפלא ממלא את בית הכנסת בעוז, תוך כדי ששם את ידיו על ליבו לאות שסוף כל סוף מצא את מקומו.

כך יואל דוד כשהוא חולה ומותש מן המסע שר את כל נידרי – הקטע המבשר את תחילת היום הקדוש ביותר לעם היהודי, היום של הכפרה. בסוף הקול נדרי הוא מתמוטט ומת. לאחר יום הכיפורים, בהספד הרב אומר: "הוא ייזכר לעולמי עד, לא נשכח אותו. אנחנו לא נשכח את החזן מווילנא!".

סיפור זה מבוסס על סיפור אמיתי על חזן העיר ווילנא בשם יואל דוד שטראשון. הסרט מתאר את היהודים המנותקים מן המודרנה, איך חלקם נסחף אחריו כשמגלה אותו. הנסחפים לא מוצאים שם את מקומם. רק כשחוזרים לשטעטל הם מוצאים את מקומם, עצמם ומרגישים "היימיש" (בבית). אך הם לא מוצאים את מקומם לאורך זמן, אלא הם מתים…

התופעה הזו קיימת גם כיום, אחוזים מסוימים מן החברה הדתית-חרדית עוזבים את החברה שלהם, משפחה, את הדת, ואת סביבת המגורים ומנסים להגר ולהשתלב בעולם הכללי. אולם מכיוון שזהותם היא חייהם הישנים רובם לא מוצאים את מקומם והם לא פה ולא שם, בין קודש לחול, בין אור לחושך ובין שמיים לארץ (חלק ממש תולה עצמו כך). ועל זה נהוג להגיד: "השם ירחם, אין להם, לא עולם הבא ולא עולם הזה".

זהו תמה פה סקירת הסרט שמספר הסיפור של החזן מווילנא. אך קיימת גרסה דומה שבה יש תרגום לעברית וזו הצגה שנעשתה על ידי תיאטרון היידישפיל. שם הם הסריטו הצגה בצורה מאוד נחמד מזויות שונות ומומלץ לתת צ'אנס למי שרוצה הסיפור בצבעוני ועברית.


"החזן מוילנה" של תיאטרון היידישפיל, בשפת היידיש, מספר את סיפורו של חזן יהודי, יואל דוד סטרשונסקי, שקולו המיוחד מלהיב את דמיונם של מנהלי האופרה בוורשה. הם מציעים לו קריירה אופראית. הוא נענה. נפרד מאשתו ומבנו היחיד. מצליח. הופך ל'כוכב'. משנה את חזותו ה'יהודית'. אבל גם משלם את המחיר. הסיום טרגי. בנו היחיד מת מצער ומגעגועים. הוא משתגע. חוזר לעירו, אל בית הכנסת, ביום הכיפורים. מוכה, מיואש. ללא עתיד וללא תקווה.