תגית: חופש

כפיית גיל הנישואין במדינת ישראל – המודל השלישי


לאחרונה התפרסם שמשטרה מנעה חתונה. וכך נכתב בכותרת הכתבה של יאיר שרקי:

"כך סיכלה המשטרה את נישואי בת ה-14

בזכות מידע מוקדם הצליחה המשטרה ברגע האחרון למנוע את קיומה של חתונה – בה הכלה הייתה בת 14 בלבד. הכל כבר היה מוכן, האורחים, האוכל והמוזיקה, כשהמשטרה התפרצה לאירוע של חסידי ברסלב ומנעה את נישואי הקטינה".


לכולנו או לרובנו נוח ללעוג לאנשי ברסלב או לשנוא אותם. ברם העניין מעלה שאלה בקרבי לגבי האם אני תומך בחוק הישראלי המגביל את הנישואין לגיל שמונה עשרה ושאינו מתיר זאת קודם. לאחר התבוננות הגעתי למסקנה שאולי תפגע במס' מועט של אנשים ואי לכך אבקש את סליחתם עקב דעתי. ברם החוק הישראלי מתיר לי לבטא את דעתי החופשית.

ודעתי רואה בזאת שתלטנות של בעלי הכוח על חסרי הכוח. גם כיום הצעירים מעוניינים לפעול בהתאם לטבעם לרצות להזדווג ובעידן העבר היו מתחתנים בגיל 15 ואפילו פחות. אולם האופנה המודרנית גרמה לאיחור גיל הנישואין והדבר מסב סבל רב לצעירים הרוצים להתחתן.

ואם יגידו שהצעירים אינם בשלים להיות הורים, אזי אפשר להגיד שניתן לחתן את הצעירים ולהשאירם תחת הוריהם. לגבי ההיריון לפני בשלותם של בני הזוג הצעירים, ניתן להשתמש באמצעי מניעה הריוניים. בזמן זה הצעירים יפגשו לזמן איכות כך שהקשר שלהם יבנה טוב יותר ויהיה בניהם גיבוש טוב אשר יסייע להם לעתיד. אין עניין להכניס את הצעירים ביום אחד לעול הנישואין ולרחיים בצווארם כפי הכתוב במקורות היהודיים. אפשר לעשות זאת בשלבים.

אם הם לא יסתדרו ביניהם, אז ניתן לייעץ להם להתגרש. והם יכולים לנסות שוב לחפש את אהבתם. כך הם גם מתנסים בחיים ובהבנת מה מתאים להם. ונמנעים מלפול ברכישת חתול בשק. העניין לכאורה יתרום לזוגיות טובה ומתאימה יותר ולחיים הנחשבים טבעיים והרמוניים.

בכתבה המצורפת בהמשך ניתן לקרוא את המודל המעניין של הכותבת אשר מתארת תופעה מעניינת במגזר הערבי במעמד הביניים שלו. היא קוראת לעניין "המודל השלישי". אולם היא שמאלנית שתלטנית אטטיסטית התומכת בהשתלטות על החלשים במסווה של ערכים. עצוב מאוד. אני כמובן תומך במודל השלישי ואינני מבין את דעת הכותבת. וכה כותבת סמאח סלאימה, באתר המרשתת 'שיחה מקומית' בתאריך 31.5.2015:

"אבל אני חושבת שדווקא נישואי קטינות בקרב המעמד הבינוני ומעלה מצביעה על השפעות המודרניזציה על החברה הערבית, שכופה את עצמה על המשפחות. חלק מהצעירים הערבים רוצים לצאת מהארון של המיניות המוסתרת, רוצים להתאהב ולהתיידד, להתחבר ולהיפרד כמו כולם, להכיר באינטרנט ולעשות שיחות בשידור ישיר. הם לא טיפשים ולא רוצים להתבייש בעצמם. מצד אחד רוצים שיהיה להם מישהו, ומצד שני אם יגידו שהם "חבר וחברה" אז הדרך לחתונה קצרה".

בהמשך היא כותבת כך:

"לצערי הפתרון הלא יצירתי והפוגעני שהחברה המציאה מחדש, כלומר למסד את הקשר בין המינים במסגרת חברה שמרנית, הייתה לחזור שוב למוכר והרשמי – למוסד הנישואין. אנחנו הבוגרים יודעים מה ההשלכות של מוסד כזה על ילדות קטינות ולא בשלות רגשית, מנטאלית וחברתית – שבסך הכול גדלו במקום בו אהבה מותרת רק עם כתובה. אולי כדאי לחשוב גם על דרכים אחרות להתמודד עם אהבות נעורים".

ההגבלה החוקית כיום היא פגיעה בזכותם הדמוקרטית של הצעירים לחופש. החוק לכאורה דכאני ומשפיל אשר מדכא את ההתפתחות המינית ואת החופש של האזרחים הצעירים. הנישואין לדעתי הם רק טקס. והם לא מה שמאפשרים את הסבל המיני והפיזי אצל הצעירים הנישאים בגיל צעיר. פגיעות נעשים על ידי אנשים. וכמו שפגיעות אחרות נעצרות על ידי פיקוח ושפיטה, אזי גם פה ניתן לעשות זאת. ובנוסח אחר: אם כן, אם לקטינים מותר לקיים יחסי מין בינם לבין עצמם, מדוע שיהיה אסור עליהם להתחתן כשהם באותו הגיל שהחוק מאפשר להם להתנסות מינית?! הרי מה זה נישואין אם לא הסכמה הדדית בין שני אנשים להיות ביחד?! מה זה שונה מיחסים בהסכמה. כמובן שכדי למנוע ניצול אפשר להפעיל פיקוח מסוים ואפילו בתשלום.

(בכל מקרה, אני גם בעד שהמדינה תאפשר חריגות מסוימות מהחוקים הרשמיים נגד יחסי מרות או חשש ניצול. כגון כשיש פער גילאים או פער כוח של עובד ומעביד. הרי אם שניים אוהבים באמת ושוחרים רק טוב האחד לשני, מדוע שלא יוכלו לממש את אהבתם? מה שיש כאן זו תרבות סמכותנית הרגילה לציית ולהטיל מרות על האחר ולפעמים ללא סיבה ברורה.)

עוד רווח מעניין יש פה שבכך אפשר לקדם את הבגרות המינית והחופש המיני בחברה הדתית אשר מנסה להימנע מיחסי מין לפני החתונה וצעירים רבים סובלים ממחסור מקשר זוגי הדוק זה ומהאינטימיות הרגשית הנלוות לעניין. בנוסף יש תחומים בחיים המובנים לעומקם מבחינה חווייתית רגשית רק למי שחווה יחסי מין ושהם הדתיים לא חווים עד מאוחר יותר. ומדוע להם להפסיד. ואולי גם פסיכולוגים מסוימים יגידו שמימוש היצר המיני ימתן את הדתיים מפעילות קיצונית ובכך אם העניין נכון נרוויח דו קיום מוצלח יותר.

מודעות פרסומת

כיצד אדם יכול לחוש  אתאיסט ושמרן בו זמנית


אני מרגיש אתאיסט ושמרן בו זמנית. אני אדם דתי ואיני מרגיש אתאיסט בהקשר של שמירת השבת או לגבי התענית ביום הכיפורים על אף הקשיים, היות שעם מעשים אני מזדהה מצוין. צריך לעשות ותו לא. מסורת.

פעם אחת אמרתי למישהו שהציע לי להשקיע עמו בעסק וניסה לשכנע אותי להסכים עמו, "תראה: אתה יכול ל'זיין' אותי בכל מקום בגוף. המשכתי והצבעתי עם אצבעי על ראשי ואמרתי כאן לא תצליח ל'זיין' אותי. יש דברים שהם מעבר לשליטתך." כמובן ש"טעיתי".. פעם אחרת חברי הלז 'חפר' לי שעות ארוכות, או אז אמרתי לו: "גם את מוחי הצלחת 'לזיין', חפרת!".

כלומר, אני מרגיש רע מאוד כשבעלי הסמכות,  סתם אנשים קרובים או החברה ההגמונית כופים עלי את דעתם ולא רק תובעים ממני לבצע את המעשה הנהוג אלא לחשוב כפי שרווח באזורנו.

שנים רבות, כמו לוחם חירות עז נפש, הייתי מביע את הנון-קונפורמיות שלי, על אף שהיא לא התבטאה במעשים אלא בחוסר הצהרות או הצהרות-נגד. זו הייתה דרכי להרגיש חופשי. בשנים האחרונות התבגרתי והבנתי שדיבור פומבי הוא מעשה, לכן יש להתייחס אליו כפרקטיקה ולא כדיבור בלבד של מחשבה וכך בעצם להבין שבעלי הכוח בחברה אינם שולטים במחשבתי אלא במעשי בלבד.

מדוע אני מרגיש אתאיסט ושמרן יחדיו

הנני חי בארץ ישראל, 'הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון', כפי שנהוג להגיד. מדינה שהוקמה על ידי עם מסכן שנרדף שנים רבות וסבל נורא מרדיפות של אנשים רעים וממוות המוני אפילו. במדינה הזו, המדינה שלי, מדינת ישראל, מתייחסים בה למאפיינים מיסטיים מסוימים בצורה אקסיומתית. הכול כדי ליצור תחושה מיוחדת ונעלה והסבר לרדיפות שכקולקטיב חווינו. כשכולם חווים את התחושות המיסטיות הללו, של זאת שהם מיוחדים מכל העולם והכי טובים ומוסריים. וכן שביהדות יש משהו מיוחד שגורם לכך  שתמיד ירדפונו. וכל מת שתכונה זו של מותו נוצרה בהקשר של הצבא או במסגרת פשעים שנעשו על ידי הגרמנים במלחמת העולם האחרונה, הוא קדוש. ומערבבים את הקדושה הלאומית עם הקדושה הדתית והופכים אותו למת-עליון וקוראים לו קדוש.

מה נעלה בגופה מתה מה נעלה באדם שמת כאדם פסיבי? מה נעלה באדם שהלך לצבא כי היה חייב ואם לא היה מתייצב לגיוס היה מגיע לכלא? מה נעלה באדם המגן על חייו כי הוא רוצה פשוט לשרוד ולחיות? מה נעלה באדם שהקריב את חייו למען החברה, לכאורה, כתוצאה מלחץ חברתי? מה נעלה באדם שיש לו צורך להיות אלטרואיסט? מה זה 'פאקינג' נעלה?!

נילס פורסברג – מותו של גיבור

כשהנני רואה את פסטיבל הקדושה, הציונות, הצבא והשואה. אני חווה זאת כמו האתאיסט לגבי האל, כולם מאמינים ואני לא ואם הם ידעו מה אני חש, ירדפו אותי. מצד שני, הנני מרגיש שמרן, כאדם שלא אימץ את צורת המחשבה החדשה, כביכול. כאדם מיושן שאינו חש ומבין את צורך להשתתף בפסטיבל 'העבודה הזרה' הזה של הרצון להיות מיוחד ונשגב. לפיכך הנני מרגיש כאתאיסט ושמרן.

למה השוויתי זאת לשבת ויום כיפור?! כיהודי מסורתי מאמין קל לי מאוד לבצע את דרישות הדת. בדת, איפה שאני גדלתי, שמים דגש על המעש ולא על ההבנה והאמונה. מה שחשוב, זה המעשה על פי הדת. לאדם מותר להיות טיפש ולא להבין ולקיים מצוות מתוך המסורת גם מבלי להבין את הרעיון. למה? 'ככה!'.

איני יודע מה  מיוחד בשבת יותר מיום רגיל מימי החול. גם איני יודע מיוחד ביום כיפור. אני כן יודע שנהוג לשמור שבת, לצום ולשמור את יום הכיפורים כי 'השם' אמר. אלוהים שלי הוא אלוהים כי הוא יכול, כלומר, חזק יותר. ומשם גם סמכותו ומוסריותו. הוא לא נכון מעבר למה שיכול הוא לעשות באלימותו עם כוחו.

בקצרה, דרישות מעשיות לא מציקות לי כמו דרישות קוגניטיביות-הצהרתיות. למרבה האבסורד אני חווה פחות שיעבוד כשאני מוכרח לעשות מעשים פיזיים (נעשה ונשמע), לעומת הניסיון לשעבד את מוחי. בינתי היא מקום אינטימי בתחושתי וציפור נפשי וכל עוד היא חופשיה, בן חורין חש הנני.

להיות עם חופשי בארצנו, העם כקולקטיב אינו משועבד, לעת עתה, אך  האדם האם הוא חופשי?

ג'ונסון איסטמן – הרכיבה אל החירות