תגית: טבע העולם

המזל והשכל


פעם המזל והשכל אשר היו חברים טובים החליטו לצאת לטייל. בלילה הם היו עייפים ורצו ללכת לנוח ולישון. הם החליטו שכיון שהאדמה לא ישרה על כן היא לא נוחה.

לפיכך החליטו לישון על הכביש. השכל הודיע בקול שהוא נזהר וסומך רק על השכל. משום כך הוא יישן בצד הכביש. לעומת זאת המזל הודיע שלא אכפת לו והוא לא חושש. הוא סומך על המזל ולכן הכרי שהוא משתרע על אמצע הכביש.

באמצע הלילה הגיע רכב במהירות גבוהה והתקרב לכיוונם. הנהג לא ראה עדיין את המזל באמצע הכביש והמשיך לנסוע במהירות. ברגע האחרון הוא ראה משהו על הכביש. הוא חתך ימינה ודרס את השכל.

מוסר ההשכל. לא אל תסמוך על השכל, אלא אל תטייל עם המזל

סיפור שקראתי היכנשהו ואיני זוכר את מקורו, בעיבוד ועם מוסר ההשכל שלי.

העקרבה יפה


פעם אחת עקרבה יפה רצתה לעבור את הכביש. אופס סליחה, אבקש לנסח מחדש, עקרבה בשם יפה רצתה לעבור את הנער. תיקון טעות, לעבור את הנהר.

למה יפה?! ובכן יפה זה מה שאנשים אומרים שיפה. נא לא להטריד את המין. בולבלתי, קבלו את הנוסח האחר, נא להטריד אותי. רגע, מה אתם מתלהבים… שכחתי 'לא', כלומר, נא לא להטריד אותי. במאמר המוסגר, אנשים מוטרדים מינית זה מי שאומרים עליהם שהם מוטרדים מינית.

העקרבה י. רצתה לעבור את הנהר. לא ידעה כיצד לעבור. למה היא רצתה לעבור בטח תשאלו? אם היא, היא, לא ידעה למה, הכיצד אדע?! דעו, מה שאתם צריכים לדעת, זאת שהיא חשבה שהיא צריכה לעבור… למה?! היא לא חשבה למה. אם יש לכם הוכחה שהיא חשבה למה, אז תשאלו למה, למה?! ככה!

העקרבה היפה רצתה לעבור מבלי קשר לשאלות שהסיחו את דעתנו. היא לא למדה או הלכה ללמוד איך לעבור את הנהר בשחייה, הרי בשביל מה להתאמץ?! היא פגשה צפרדע מכוער, מכוער בדיוק כמו שהעקרבה יפה, סוף כל סוף הכל עניין של הגדרה.

עיקצצה בקולה הצרוד, המרושע והחרישי, "צפרדי! רוצה להעביר אותי את הנהר?" צפרדי ענה: "אוקיי". הוסיף והודיע שיש דבר אחד המפריע, "מפחד אני שמא תעקצי אותי ואמות".

העקרבה צחקה בקול וחשפה שינים חדות ואמרה: "ממה אתה חושש, אם אותך אעקוץ ואטביע לעולם אל עבר הנהר לא אגיע שהרי כך אטבע ונשמתי תעלה אל עלה הרקיע השמימה".

אל הנהר הם לא הגיעו כך אמרו. השמועה אמרה שצפרדי חש בגבו עקיצה. הוא הבין את סופו. שאל את העקרבה: "יפה, הרי גם את תמותי?". ענתה יפה: "העקרבה תמיד נשארת עקרבה.". שמועה אחרת אמרה שהצפרדע לשחות לא ידע ומרוב אהבה לעקרבה, טרגדיה.

אך היה זקן ציניקן אופטימי שאמר: "שטויות! מסתבר שהם לא טבעו בנהר, ושאר הגרסאות לא אמינות כלל, היות שמניין הסיפור אם הם מתו? לא הוכח שהעקרבה חייבת לעקוץ ולא מסתבר שהצפרדע חולה האהבה לשחות לא ידע. תמיד יש סיפורים משביתי שמחה".

שמעו השומעים והשתכנעו ואת הציניקן בלב דקרו. שמו את מוחו במוזאון כדי לספר לעולם כולו על הגאון. עכשיו אתם בדיכאון זה כל הרעיון ברם הכתוב בפסקה האחרונה לא הוכח כנכון.