תגית: יום כיפור

החזן מווילנא Overture To Glory 1940


טקסט מעניין לקריאה:

צפיתי לפני כתיבת טקסט זה בסרט נפלא בביצועו של החזן האגדי בעל קול הזהב מוישה אוישר וחשבתי שיש כאן סיפור חשוב עם מוסר השכל נכבד.


המעשיה מתחילה בסוף תקיעת שופר דמיושב. המצלמה מראה את הציבור בבית הכנסת ממלמל משהו מוזר במהירות. דבר זה מעיד על היחס של הבימאי למתפללים החשוכים הללו.

החזן יואל דוד סטרשונסקי מתחיל הנני העני ממעש בצורה מרגשת ומרוממת מאד. מוניושקו וחבר שלו הגויים ששמעו על החזן והגיעו במיוחד לבית הכנסת לשמוע אותו נדהמים. כאן כבר המצלמה יותר אוהדת ומראה את מבטי הקנאה והערגה לחזן בעזרת הנשים. כמו כן רואים את הציבור מתעלה לעולמות גבוהים בעקבות הביצועים המרהיבים של החזן בקולו המדהים. רואים במצלמה את השילוב בין האסתטיקה למוזיקה.

מוניושקו הוא קומפוזיטור מפורסם בכל פולין. האיש המפורסם מתפעל מיואל דוד ומציע את עצמו בתור מורה למוזיקה לחזן המוכשר. "השווער" רואה זאת ומרחיק את הקומפוזיטור מיואל דוד, תוך כדי שהוא אומר הם אנשים זרים לנו.

יואל דוד היה סקרן והחליט שהוא רוצה ללמוד מוזיקה. בלילה הוא היה נעלם. שלחו את שמש הקהל לעקוב אחריו והשמש השלימזל לא מוצא אותו. יום אחד הוא רואה אור בבית של מוניושקו בשעת לילה מאוחרת תוך כדי שהוא שומע מוזיקה שמיימית אלוהית מן הבית.

השמש חש שהוא נמשך למוזיקה כמו שהיהודים נמשכים למוות. הוא מתקרב בצעדים איטיים לחלון וכשהוא פותח את עיניו הוא רואה את יואל דוד. וכעת אכן נודע הדבר, עכשיו יודעים לאן הוא נעלם. יואל דוד הולך לשמוע מוזיקה אצל השקצים הטמאים. השמש נכנס ומתפרץ לחדר במלון ומודיע ליואל דוד, אתה חייב לעזוב אותם שלא ידיחו אותך לתרבות רעה. יואל דוד מודיע למוניושקו אני לא יכול יותר להגיע, ומפסיק להגיע.

יואל דוד שוקע בדיכאון עמוק. הוא שותק כל היום ואינו מוציא הגה כמעט בפיו, אולי הוא עסוק בלחשוב על החלום שגווע או שהוא חסר מוטיבציה וחיות בעולמו עקב כך שאינו עושה מה שנמשך לעשות. יום אחד יואל דוד הלך לטייל עם אשתו חנה. בטיול הוא שומע מוזיקה מבית מוניושקו. הוא מסתכל לכיוון הבית בערגה. אשתו אומרת לו תכנס ואני אחכה בחוץ, לא אגלה לאבא.

חוץ מאשתו אף אחד לא תומך ברצונו ללמוד מוזיקה. חמיו אפילו קורע לו את התווים, שמצא אצלו בבית, בזעם. אחר זאת, יואל דוד מודיע שהוא הולך לוורשא לשיר. לפיכך מביאים את הרב שישכנע אותו להישאר.

הרב רואה שיואל דוד קיבל את ההחלטה ובדיעבד תומך בו. יואל דוד מצהיר שעל ידי שירתו יהיה קידוש השם עצום והגויים יכבדו את היהודים בזכות כך. יואל דוד הולך באמצע הלילה כגנב, היות שמפחד שהקהילה לא תיתן לא לעזוב. הוא נפרד מחנה אשתו ופרץ ילדו והולך לבית הכנסת שם נפרד מן העמוד (דוכן התפילה של החזן).

בוורשא הגדולה ההצלחה מאירה לו פנים. כולם מתלהבים מהזמר המדהים והאנשים מתמוגגים מנחת. לקח לו אמנם זמן להתרגל לנימוסים הנהוגים. קשה היה לו לנטוש את נימוסי השטעטל. הוא עדיין התנהג בנימוסיו היהודיים, משתחווה בצורה מוזרה, לא מסתכל על נשים בעיניים בצורה מערבית על אף שבולש בקצה עיניו. ברם חיש מהר הוא מסגל לעצמו הופעה אירופאית, הוא קוצץ את זקנו, אולם את הכיפה הוא משאיר בגאון על ראשו. כמו כן, הוא שומר אמונים לאשתו. הוא עושה מאמצים להזמין את חנה אשתו ופרץ ילדו לוורשא, אולם המשפחה מתנגדת וזה לא קורה.

לאחר זמן כשהוא מנותק מן הקהילה היהודית וממשפחתו הוא מבקש מהחייט שיהודי אדוק היה שיארגן לו בית כנסת להתפלל. "אני מתגעגע לתפילה לפני העמוד". תפילה עילאית התפלל שם החזן להשתוממות המתפללים שלא הבינו מדוע זמר אופרה אגדי מגיע להתפלל אצלם. אחרי התפילה הזו הוא חש התרוממות רוחנית והוא מודיע למוניושקו שהוא עוזב את האופרה, אני לא יכול יותר, אני חייב לחזור לווילנא. הם מצליחים לשכנע אותו להישאר.

בהופעה האופראית הבאה באמצע שהוא על הבמה מודיעים לו על ידי שליח מווילנא שבנו היחיד פרץ מת. השליח מוסיף: "שאלוהים העניש אותו כי הוא נהיה זמר אופרה". לאחר הבשורה הרעה, במקום לשיר את האופרה הוא שר שיר ערש ביידיש שנהג לשיר לילדו והתעלף. מיד הזמינו רופא לבדוק אותו והארופא הכריז שהוא לעולם לא יוכל לשיר יותר ואם הוא ישיר הוא ימות.

יואל דוד המסכן והשבור חוזר לביתו בווילנא מוורשא ברגל כמו בעל תשובה סגפן. לאחר חודשים של נדודים הוא מגיע לווילנא בדיוק בשעת אמירת "קול נדרי" (תחילת יום הכיפורים). הוא שומע את החזן מסלסל בקולו, והחזן לא משהו. לאחר עמידה בפתח בית הכנסת שם השתהה לשעה ארוכה אזר אומר והתחיל לסלסל בקולו וניגש לבימת בית הכנסת.

הקהל מתרגש כולו, החזן חזר הם אומרים בלחש מרוגש זה לזה. חיש מתנדבים מיד טלית עליו שמים. קולו הנפלא ממלא את בית הכנסת בעוז, תוך כדי ששם את ידיו על ליבו לאות שסוף כל סוף מצא את מקומו.

כך יואל דוד כשהוא חולה ומותש מן המסע שר את כל נידרי – הקטע המבשר את תחילת היום הקדוש ביותר לעם היהודי, היום של הכפרה. בסוף הקול נדרי הוא מתמוטט ומת. לאחר יום הכיפורים, בהספד הרב אומר: "הוא ייזכר לעולמי עד, לא נשכח אותו. אנחנו לא נשכח את החזן מווילנא!".

סיפור זה מבוסס על סיפור אמיתי על חזן העיר ווילנא בשם יואל דוד שטראשון. הסרט מתאר את היהודים המנותקים מן המודרנה, איך חלקם נסחף אחריו כשמגלה אותו. הנסחפים לא מוצאים שם את מקומם. רק כשחוזרים לשטעטל הם מוצאים את מקומם, עצמם ומרגישים "היימיש" (בבית). אך הם לא מוצאים את מקומם לאורך זמן, אלא הם מתים…

התופעה הזו קיימת גם כיום, אחוזים מסוימים מן החברה הדתית-חרדית עוזבים את החברה שלהם, משפחה, את הדת, ואת סביבת המגורים ומנסים להגר ולהשתלב בעולם הכללי. אולם מכיוון שזהותם היא חייהם הישנים רובם לא מוצאים את מקומם והם לא פה ולא שם, בין קודש לחול, בין אור לחושך ובין שמיים לארץ (חלק ממש תולה עצמו כך). ועל זה נהוג להגיד: "השם ירחם, אין להם, לא עולם הבא ולא עולם הזה".

זהו תמה פה סקירת הסרט שמספר הסיפור של החזן מווילנא. אך קיימת גרסה דומה שבה יש תרגום לעברית וזו הצגה שנעשתה על ידי תיאטרון היידישפיל. שם הם הסריטו הצגה בצורה מאוד נחמד מזויות שונות ומומלץ לתת צ'אנס למי שרוצה הסיפור בצבעוני ועברית.


"החזן מוילנה" של תיאטרון היידישפיל, בשפת היידיש, מספר את סיפורו של חזן יהודי, יואל דוד סטרשונסקי, שקולו המיוחד מלהיב את דמיונם של מנהלי האופרה בוורשה. הם מציעים לו קריירה אופראית. הוא נענה. נפרד מאשתו ומבנו היחיד. מצליח. הופך ל'כוכב'. משנה את חזותו ה'יהודית'. אבל גם משלם את המחיר. הסיום טרגי. בנו היחיד מת מצער ומגעגועים. הוא משתגע. חוזר לעירו, אל בית הכנסת, ביום הכיפורים. מוכה, מיואש. ללא עתיד וללא תקווה.

פוסט קצרצר לרגל יום הכיפורים לגבי חשבון-הנפש ובחירה חופשית


על עשיית הסליחה, המחילה, הכפרה, הווידוי, חשבון-הנפש והתשובה, שהאנשים נוהגים לעשות או אשר חושבים שהם עושים


כל שנה לקראת יום כיפור כל מיני פוליטיקאים ואזרחים נוהגים לבקש סליחה ומחילה או לעשות תשובה על חטאים שהם חושבים שהם עשו. אולם לא רק ביום כיפור, אלא במשך השנה אנשים מבקשים סליחה וכדומה. גבר שפגע בגבירתו מבקש סליחה וכן להפך.

ונשאלת השאלה מה המשמעות של הטקסים הללו של בקשת הסליחה ומחילה?

לכאורה המעשים הללו קשורים לרעיון שנעשה דבר רע או לא נכון ואפשר לתקן המעשה הרע או הלא נכון שנעשה על ידי מילים או מעשים או כל צורה אחרת שנתפסת כפוגענית כלפי האדם ואפילו על ידי מניעת המעשה הנכון במסגרת אחריותו של האדם. פרקטיקות אלו נתפסות איכשהו כמעידים על התנהגות עתידית או של ההווה או מעידים על התרחקות מן העבר (הסליחה-המחילה, הכפרה, הווידוי, הצגת החרטה והתשובה כנראה קשורים להתנהגות עתידית, תלוי, כמובן, בשאלה מה האינטרס במעשים הללו, שהרי מה העניין לדון בעבר ללא משמעות של הווה או עתיד?!).

הדברים הללו, לפי בני האדם מן היישוב, מבוססים על זה שהאדם טועה. ברם, מניין לנו לדעת שהאדם בכלל מסוגל לטעות?! שהרי לכאורה כשהאדם מקבל החלטה הוא מבצעה לפי מה שמשתלם לו. בדיעבד התברר לו שזה לא משתלם לו. אז, אם כן, במה הוא טעה?! האם יכול היה בהתאם לשיקול דעתו לעשות אחרת?! לכאורה זו טעות בקבלת החלטות ועל כן מה העניין בכל הטקסים הללו?!

הנה, אפשר להגיד שהוא לא יכול היה כלל לעשות אחרת! האיש קיבל החלטה וביצע אותה בהתאם למה שחשב לנכון באותו הזמן! ההיגיון מחייב שהאדם אינו טועה כלל ואינו מסוגל בכלל לטעות, שהרי האדם קיבל ההחלטה ופועל לפי הדברים שכך חשב. והם גרמו לו לעשות את מה שהתברר בשפה המדוברת של ההמון כ"טעות". ואם נגיד שהוא לא בעל בחירה חופשית ולכן הוא לא קיבל באמת החלטה, אז אין לנו במה לדון בנושא שהרי אין לו בחירה חופשית.

יהיו אולי אי אלה אנשים שינסו לטעון, משום מה, שהאדם הוא רציונלי באופן חלקי. ועל כן יש מקום לטעות. ואני לא מסבירם, כי איני מבינם כלל. בעיני, הם הוכיחו שעוד הפעם הם חייבים להגיד מה שהם חושבים, ותו לא. הרי, סוף כל סוף כשעשו את אשר עשו, הם היו בטוחים שזה מקדם אותם, אזי איך הם יכולים לטעות?!

ידועה השאלה המפורסמת, מה האדם עושה כשהוא עייף, רעב וצמא באותה המידה, מה הוא יחליט לבצע קודם לשאר צרכיו?! יש האומרים שלפי מה שחושק יותר כך יחליט. כלומר, אין לו באמת בחירה, אחרת הוא ימות מרעב, צמא או עייפות כי הוא לא יוכל לקבל החלטה. וגם אם נגיד שהוא יטיל גורל וכך יחליט מה לבצע קודם. עדיין לא הייתה לו בחירה לגבי הטלת הגורל. [ואם אנו אומרים שהאדם מקבל החלטות בהתאם למה שהוא מעוניין יותר, אזי אנו מגיעים למצב שלכאורה איבדנו את האקסיומה שיש לאדם בחירה חופשית שהרי כל דבר שהוא מחליט זה בהתאם לסולם הצרכים שתנאי חייו מכתיבים לו.] ועל כן המסקנה הפשוטה היא, שבהכרח אין מקום או משמעות לטעות אצל האדם. אין מקום לבקשת הסליחה, ואין מקום לסלוח לאחר. אין מקום לאמירת הווידוי. אין מקום להבעת החרטה. אין מקום לעשיית התשובה.

כשבני האדם תובעים התנצלות ובקשת מחילה ודואגים להראות חרטה מהאנשים ושאר ירקות, הם מוכיחים שבני האדם אינם רציונליים. כמובן שאם בני האדם אינם רציונליים אין מקום להקשות קושיות על בני האדם, מדוע הם מתנצלים ותובעים התנצלות וכו', שהרי סוף כל סוף בני האדם אינם רציונליים, ועל כן הדיון תם.

בר רפאלי ויום הכיפורים


כיצד ניסיתי להבין את חשיבותו של יום כיפור


יום הכיפורים מגיע. אווירת דיכאון ורצינות נופלת על המדינה. וככל שנה החילותי להרהר בנושא. שאלתי את עצמי וחברים את השאלה הזו:

מהי חשיבותו של יום הכיפורים, הרי הוא יום ככל הימים ובכל יום ויום יש להתנהג כראוי ולהיות אדם טוב 'ובמה נשתנה יום זה מכל הימים'?

השבוע התבשרנו שאישיות ישראלית מתחתנת. בעיתונים כתבו שהאירוע כל כך מיוחד שנאסר על קברניטי המטוסים להעביר את חרטומי האווירונים שלהם מעל מקום החתונה. ממש יראת שמים… מדובר בבחורה המציגה את גופה בפומבי כמו בווידוי של יום הכיפורים אשר הולכת להתחתן השבוע. וכל העם 'מדסקס' על החתונה.

השאלה המתבקשת היא, מה מיוחד באותו אייקון נשי אשכנזי בטעם אמריקאי לעומת נשים אחרות במדינת היהודים, במה זכתה בר רפאלי לכל הברדק?

לכאורה, ניתן להגיד שכדי שנוכל להבין את משמעותו של יום הכיפורים, הגורל שלח לנו את הגברת המתחתנת וגרם לה לבצע את המעשה בשבוע הזה. וכמו שהיא מיוחדת כי כך החברה קבעה, גם יום כיפור הוא יום מיוחד.

אולם אני הלא עממי איני תופס מה מיוחד באותה הרפאלי וגם בעניין יום הכיפורים, אצלי הוא  עדיין לא רציונלי, שהרי בכל יום יש להתנהג כראוי ולא רק באופן חד-פעמי. ואולי היותי נון-קונפרמי מסבירה את אי הבנתי.