תגית: ימין

ימי בנימין – חלק ג וחלק ד- עמית סגל – הגיגים אחרונים


כזכור למי שכבר קרא את שני הפוסטים הקודמים שלי בנוגע לסדרה ימי בנימין ימי בנימין – עמית סגל – הגיגים וימי בנימין חלק ב – עמית סגל – הגיגים. אהבתי הסדרה והחלטתי לכתוב הגיגים בנושא שאולי גם יעניינו ציבור הקוראים הנאמן.


החלטתי לאחד ברשומה זו את החלקים הבאים בסדרה לפוסט אחד כי הם קצרים יותר ופחות בעלי סוגיות. חלק ג עוסק בהאם נתניהו רודף התקשורת או נרדף התקשורת. וחלק ד האם הוא פושע עבריין או נרדף על ידי המערכת.

תקשורת – נתניהו הצליח לקבל הרבה עיסוק מטעם התקשורת, ברם התקשורת ברובה גם התנהגה אליו בזלזול. וכאן יש שתי דעות, דעה אחת שהוא המכשף עשה זאת בכוונה כדי להיתפס כנרדף וכך לגייס קהל. ודנה שניה אומרת שצריך להכיר בכך שהיהודים במדינה מרכז ימין והתקשורת אז הייתה ברובה המוחלט והיום ברובה מרכז שמאל. כתוצאה מכך אין פלא שלא כיבדו אותו. דעתי היא שאני באמת מאמין שאנשים התקשורת ברובם שואפים להיות הגונים ולכן הם לא רודפים אנשי ימין כי הם ימנים באופן מודע. הם פשוט מחלקים את העולם לגבי האור ולבני החושך, הימני הוא חשוך וממילא עושים לו דמוניזציה. ולכן ברור שצריך להתייחס עליו כך וברור שהוא עושה זאת לעצמו וכדומה. ואכן לא התייחסו בהגינות לשרון אז שרון נטש אותם (לעומת נתניהו הראשון שלא נטש אותם וחשב שאפשר לדבר עמם) וכששרון החליט להתנתק אז הוא אותרג על ידי התקשורת שרצתה לקדם אג'נדה יונית-שמאלית כפי הביטוי: כעומק החקירה כך עומק הנסיגה.

ועדיין נשאלת השאלה מדוע נתניהו בהסכם וואי לא זכה לאיתרוג על ידי התקשורת והרי הוא קידם נסיגה?

  1. אולי אפשר לומר שנתניהו לא אמר שהוא שינה השקפת עולם, אלא מכבד הסכמים קודמים, כלומר הוא עדיין ימני. ושאון שינה את דעתו.
  2. נתניהו ימני ותיק גם שבטית בעוד ששרון שמאלני שבטי שהפך ביטחוניסט ולכן עבר לליכוד, כלומר לא ימני אלא משתלב עם הימין.
  3. שרון בא אחרי אהוד ברק שהיה אדם בעל יחסי אנוש גרועים ביותר ולכן הפך לגיטימי לשמאל.
  4. שרון בעל חוש הומור מיוחד ששבר המחיצות.

כך או כך התקשורת צריכה להבין שהוא נבחר ציבור ופגיעה בו היא פגיעה גם בציבור הבוחרים שלו וזה לא רק חוסר כבוד כלפיו. וכן שאולי הוא מעצבן אותם כי הם לא אוהבים את המצביעים שלו כי הם שייכים לחושך ולא רואים את האור של הצד של רוב אנשי התקשורת.

חוק – יש האומרים שנתניהו עבריין שהרי מצופה ממנו להיות כזה 'הרי הוא חשוך חסר אידיאולוגיה. לכן זה ברור שהוא מנסה לנצל ולהרוויח בניגוד לחוק ולכן מקומו בכלא או מחוץ לממשל. ויש שיגידו שמתחילת כהונתו הוא בחקירות כל הזמן ולבסוף לא קרה כלום חוץ מהפרשות האחרונות שבהם בית משפט יחליט וגם פה לא בטוח שיהיה משהו שיפסול אותו מייצג את הציבור שלו. ויש המרחיבים גם שתראו מי מפגין נגדו, שזה אנשי שמאל, ולכן בהכרח שזה עניין של הדרך של השמאל להיפטר ממנו במקום על ידי בחירות. ולדעתי הטיעון האחרון לא טוב שהרי הפוליטיקה כיום נחלקת לשבטים ופחות לטיעונים ולכן איש ימין יכול לאהוב את המושחת שלו וכן לגבי השמאל שאוהב את המושחתים שלו ושונא את מושחתי האחר.

זיכרון נתניהו – הסדרה שואלת כיצד הוא יזכר ושני הדוברים, עמית סגל ואמנון אברמוביץ' טוענים שהוא לא יזכר מהפרשיות המשפטיות.

  • לפי אמנון, כאיש שמנע שלום וקידם מדינה דו לאומית וחשב על עצמו ולא על המדינה.
  • ולפי עמית, כאיש שהגן על ישראל והביאם להישגים גדולים.

כעת נותר לנו העם לנהל דיון מתורבת בנושא. וכן חסר סדרה על נתניהו שלפני הפוליטיקה וכך אולי נבין אותו יותר טוב. כך או כך, נתניהו הוא אחד מאבות המדינה וראש הממשלה שכיהן הכי הרבה זמן מקום המדינה.

 

ימי בנימין חלק ב – עמית סגל – הגיגים


צפיתי בחלק הראשון של ימי בנימין ואהבתי. כתבתי על הסדרה והחלטתי להמשיך לכתוב בעניין לטובת הקוראים הנאמנים. אהבתי את זה שיש כאן סקירה ממצה של ראש הממשלה נתניהו על ידי עשיית פרק בנושא על ואז ירידה לנושאים קטנים יותר. ואז ניתן להתווכח לגבי כל נושא קטן בנפרד ולנהל דיון מסודר ובוגר.

חסר לי, כך על פי תחושתי לראות את נתניהו האדם. הייתי רוצה לשמוע נאום שלו בכיכר רחוב, נאום שלו בכנסת וכן קטע שלו מדבר עם משפחות שכולות. חסר לי לראות את נתניהו האיש באופן בלתי אמצעי שיעזור לי הצופה להתרשם מהאיש בצורה עצמאית ולא כתלוי במידע שנותן לי הכתב או הבמאי. וחבל, הם יכלו לעשות זאת כנספח בסוף כל פרק.

לענייננו, הפרק השני עוסק בסוגיה: האם נתניהו אידיאולוג או אופורטוניסט?

  • שלום – רואים את נתניהו מתנגד לשלום לפני שרבין נרצח. ולאחר הרצח מקדם שלום בטוח. ניתן לראות בזאת התקפלות אידאולוגית כי הוא רוצה לשרוד ולחילופין ניתן לראות פה התקפלות בתחום אחד בשביל למשך תחומים חשובים יותר וכן אפשר לראות כאן התחכמות. מה זה לעזאזל שלום בטוח? הוא תמיד הרי יכול להגיד אני בעד שלום, אבל רק עם זה בטוח והשלום של השמאל לא בטוח.
  • וכן לגבי היחס לעראפאת – בתחילה הוא לא רצה להושיט לו יד שהרי מדובר במרצח פלסטיני וכן גם אחיו, יוני נתניהו, נהרג בפעילות לשחרור החטופים באנטבה שנחטפו על ידי טרוריסטים פלסטינים. אולם נתניהו הבין שבהתנהלות בין לאומית אין ברירה ולכן הוא כן צריך ובפרט שאולי זה ישמר השלום. ניתן לחשוב שנתניהו טעה בכלל שהוא התנגד בפומבי ללחיצת היד עם ערפאת. אולם בשעתו הליכוד נאבק בשמאל שקידם את תהליך השלום עם הפלסטינים וגינה את לחיצת היד עם עראפאת כדי לגרום לציבור להזדעזע. ברם זה היה לפני חתימת ההסכמים, לאחר החתימה מה כבר הוא יכל לעשות בצורה שתועיל לישראל.
  • הסכם וואי – נתניהו התנגד לאוסלו אבל אמר שיכבד הסכמים מדיניים שישראל כבר חתמה עליהם. נתניהו אמר שהוא יפעל בהתאם לביטוי "יתנו יקבלו, לא יתנו לא יקבלו". כלומר שכשיש פיגועים הסכם אוסלו מושהה. בהסכם וואי נתניהו נסוג מחברון והיה אמור להמשיך לסגת. אולם נתניהו לא המשיך, הוא טען שהפלסטינים לא עמדו בהתחייבותם ולכן הוא לא חייב להמשיך בנסיגות. ניתן לראות כאן התקפלות, אך קל לראות כאן פעולה בוגרת של עצירת המשך הנסיגות לריק.
  • שחרור מחבלים משעל- נתניהו פעם התנגד ובפועל שחרר הרבה שבויים תמורת מספר מועט ישראלי. לגבי שחרור מהחמאס כולל אחמד יאסין, מדובר היה בהתנקשות כושלת בירדן בחאלד משעל. וניתן להבין מדוע נתניהו יתמוך במחיר כבד בשביל לשמר את הקשר עם ירדן. לגבי גלעד שליט זו בעיה קשה. מצד אחד הוא שיחרר הרבה מחבלים. מאידך ייתכן שהצבא זיהה צורך מורלי להרים את רוח החיילים להראות שהמדינה דואגת להם. וזה מובן לאחר שהקמפיין להשבת גלעד שליט הך אותו לסמל חשוב ולמרטיר מסכן השבוי אצל האויב. וזאת למרות שהוא פעל כנגד הנהלים, דבר שסייע לחטיפתו. (העיתונאי בן כספית אמר שגיבור הוא לא, "גלעד שליט הוא הרבה דברים, חוץ מגיבור. הוא חייל צעיר שנחל כישלון מבצעי-קרבי, נחטף בעודו לבוש סרבל טנקיסטים וחמוש מתוך הטנק שלו על ידי מחבלים. מאותו רגע, לא עשה דבר.")
  • התמודדות עם אובמה – אובמה החליט לגלות מעורבות אקטיבית בנושא השלום והפעיל לחצים. נתניהו החליט לבצע את נאום בר אילן ששם הוא מסכים להתקדם אבל דורש דרישות שהפלסטינים לא מסכימים להם כגון יישוב הפליטים, פירוז והכרה במדינת ישראל כמדינת העם היהודי. בעצם נתניהו מסכים, כביכול, עם אובמה ואומר אבל.. יש שיגידו שהוא נגד מדינה פלסטינית וזה טריק כי הוא ידע שהם לא יסכימו ויש שיגידו שהוא תומך אבל הם לא הסכימו להתפשר.
  • ההתנתקות – בממשלת שרון נתניהו שימש כשר אוצר. ושר אוצר לא אהוב שידע שהוא פועל על ידי צעדים קשים שלא אהובים על ידי העם, אבל הוא חש שאין ברירה והוא חייב לעשות זאת. נתניהו התנגד להתנתקות אבל הוא ידע שהוא יפוטר אם לא יצביע בעד ברמה מסוימת. היה כמה הצבעות בנוגע להתנתקות ונתיהו הצביע פעמיים בעד עם הסתייגוית וארבע פעמים נגד. בהצבעה האחרונה הקובעת הוא הצביע נגד והתפטר לפני ששרון יפטרו. בההצבעות שהוא הצביע בעד, הוא ידע שאם הוא יצביע הוא יפוטר כמו שרים אחרים שפוטרו, ובכל מקרה יש רוב בכנסת. יש שיגידו שהוא אופרטיוניסט או שגה. אני חושב שכאן הוא הקריב את עצמו ופגע בתדמיתו כדי לקדם אינטרסים חיוניים למדינה במשרד האוצר. הרי ברור שהיה לו יותר קל להיאבק נגד שרון כשהוא מחוץ לממשלה ומתנגד באופן חריף וקולני.
  • אירן – יש שיגידו שהוא מכריז הכרזות נגד אירן כדי לאחד את העם וכדי לשמר את העם בנושאים של ביטחון כדי שיתמכו בימין והוא לא באמת מפחד מאירן כך שהוא אופרטיוניסט. ויש שיגידו שאירן היא חזקה פי כמה מהפלסטינים ובפרט שהם שם בשלטון קנאים דתיים השונאים את ישראל פועלים נגדה ולכן אירן היא מפחידה מאוד ויש למנוע ממנה גרעין. למעשה איראן גורמת לחלקים גדולים מהעולם הערבי לעבוד בשת"פ עם ישראל. אפילו הם נורא מפחדים מהאיראנים.

כמו שאתם רואים, כל אחד יכול כעת להתווכח לגבי נתניהו לפי סוגיה בתוך הנושא, עניין שמקל ללמוד ולהבין וכן מבגר את השיחה בנושא.

יש דיון האם הסדרה היא תעמולה למען נתניהו שהרי עמית סגל ימני. איני חש כך. למעשה תמיד מובאים כמה דעות שונות. מול דעת עמית סגל יש דעה שמאלנית של איש המתנגד לנתניהו וכן יש מרואיינים שהם נגד נתניהו כמו אחמד טיבי ויאיר לפיד.

ועם כל זאת לדעתי הסדרה עושה טוב לנתניהו, היא מראה את נתניהו עם אופי ולא רק כאוסף הנחתות של רצונות. בנוסף, יש אווירה דמונית נגד נתניהו, כעת ניתן לראות שזה מורכב. נתניהו איש שפועל בדרכים מורכבות ועומד על שלו בצורות שונות וגמיש כשצריך.

לחלק הראשון של ימי בנימין

ימי בנימין – עמית סגל – הגיגים


טוב. צפיתי הערב בחלק א. של ימי בנימין של עמית סגל וחשבתי לכתוב מעט תובנות למען עם ישראל שקורא פה


ההתרשמות שלי היא מהפרק שנשמע שנתניהו הוא מנהיג נחמד שפעם היה מקדם בצורה קבוצתית חברים למפלגה, אולם הם בגדו בו ואז הגיע ברק שהחליף אותו ושפגע יותר במדינה מבחינתו.

הוא קידם שלום כשהבטיחו לו רשת הגנה ולבסוף השמאל הפיל אותו יחד עם טיפשי הימין.

אין פלא שהוא הפנים לקחים ולמד שהליכוד מצמיח מתחרים שפורשים, כגון בני בגין, דן מרידור, איציק מרדכי ודוד לוי שאפילו הלך עם העבודה ועוד. עדיף להשאיר תיקים בכירים אצלו או אצל השותפים הקואליציונים.

והוא גם למד שהשמאל שקרן ולא יתמוך בו גם אם הוא יעשה צעדים לשלום. השמאל שונא אותו אולי כי הוא מייצג את הימין.

הדרך שלו להצעיד את המדינה לפי החזון שלו זה לעבוד עם המקופחים היהודים, חרדים, דתיים, רוסים וימנים ובכל להיבחר שוב ושוב.

כעת גנץ טוען שהוא ימין מרכז ורוב השמאל מצביע לו. ליברמן בשביתה – וכאן נתניהו בבעיה.

נחכה ונראה האם הוא יצליח לפתור זאת.

היה חסר לי כיצד נתניהו הצליח להיבחר לליכוד למרות חוסר נסיונו הרב. זה מסקרן מאוד. וכן היה חסר לי מה סוד כוחו בחברה החרדית שהחרדים לא מעזים לנטוש אותו תמורת נזיד עדשים מגוש השמאל. אולי הוא ידבר על כך בהמשך. כמו כן חסרה לי פרספקטיבה, נכון שנתניהו המנהיג שכיהן הכי הרבה זמן פה במדינה כראש ממשלה, אולם היה לנו גם את בן גוריון שגם שימש כראש ממשלה עידן ארוך אם כי בעידן של השמאל הלא כל כך דמוקרטי ומעניין לראות איך הוא או מנהיגים אחרים פה שימרו את כוחם וניצחו את מתחריהם. לאחר השוואה יהיה יותר קל להעריך את המותג בנימין נתניהו.

אגב שמתי לב כבר תקופה ארוכה אבל בפרק הזה זה צף לי שוב שהיחידים שמאיימים על נתניהו הם גנרלים, יש משהו בנתניהו שגורם לעם לרצות גנרלים בעלי תרבות צבאית ולא אזרחית שיחליפו אותו. מעניין מה זה.

לסיכום נתניהו מנהיג מוכשר, נועז, בעל שאיפות ואולי שליחות, שנכשל, הפיק לקחים והעז שוב.

הבוטים נוהרים לקלפיות – מדוע הימין פגיע יותר להתנשאות השמאל ולא הפוך?


לפני הבחירות התפרסם בידיעות אחרונות שגורמים מסוימים אולי אוהדי ליכוד הם בעצם בוטים שהליכוד מפעיל,

"כך פועל מערך עצום של חשבונות מזויפים למען קמפיין הליכוד

הרשת הזו הפיצה יותר מ-130 אלף מסרים, לחומרים שפרסמה נחשפו הישראלים 2.5 מיליון פעמים ומטרתה אחת – להלל את נתניהו ולהפיץ מידע כוזב על יריביו, ובראשם גנץ. חשיפת "ידיעות אחרונות" ו"ניו יורק טיימס", המתבססת על דו"ח "פרויקט הבוטים הגדול", מגלה את השיטה. הליכוד: "המפלגה לא קשורה לרשת"

העניין מגוחך משום שיש מסורת ארוכה של משתמשי רשת חברתית בעלי חזות מומצאת וזה לא הופך אותם לבוטים ואם יש להם דעה פוליטית מדוע שלא יפיצו זאת.

חלק ממשתמשי הרשתות החברתיות שהוזכרו הגיבו לתקשורת כך:

"הבוטים מגיבים לטענות: "תביעת דיבה בדרך"

לאחר שתחקיר "ידיעות אחרונות" חשף כי הליכוד מפעיל רשת של "בוטים" שמפיצים מסרים התומכים ברה"מ, משתמשי הטוויטר שנטענו כחשודים הכחישו את הטענות נגדם: "אני לא בוט, אני אמיתי, חי ונושם". אחרים זעמו: "התביעה בדרך"."

הליכוד הוציא סרטון נחמד בתגובה לדיווח הלא מוכח הזה שמשפיל אוהדי ליכוד ברשתות החברתיות:

הנה תמלול:

"הם קוראים לכם, למצביעי הליכוד, 'בוטים'" נאמר בסרטון. "הם לא יאמינו כמה 'בוטים' פעילים בליכוד: 985,408 מצביעי ליכוד בבחירות 2015. ב-9 באפריל ה'בוטים' נוהרים לקלפיות. לא ניתן להם להפיל את הימין".

יאמר לשבחו של הליכוד שהוא שם בפרסום חרדי שמצביע מחל וזה יפה ונחמד.


משום מה, אולי בגלל אווירת המאבק בבחירות – של אנחנו מול הם, צד מסוים נופל לזלזול בצד השני. וזה סביר ונהוג.

נשאלת השאלה, הרי גם הימין מזלזל בשמאל, ואם כן מדוע אין חלק בשמאל שעושה דווקא לימין כמו שניתן לראות בסרטון של הליכוד או כמו שהיה אם "אני אספסוף גאה או פרשיית הצ'חצ'חים?

האם ניתן להגיד שהזלזול מן הצד הימני הוא שונה מהזלזול מן הצד השמאלי?

אני לא בטוח בכך. אני חושב שהשמאלני יודע שהוא בשקיעה, כלומר היה לו את החלק שלו בשלטון ויש לו עדיין שליטה הגמונית מסוימת לפי רבים, ואז הוא מרגיש חזק, ובפרט שהשמאלני הממוצע מבוסס יותר מן הימני הממוצע. וכשהימין מזלזל בו הוא רואה בזאת זלזול של חלשים ולא דבר שמפריע לו. הוא לא מרגיש שהימני איני מקבלו כשווה בין שווים, אלא הפוך, הימני רוצה להורידו מעליונותו. בעצם הוא מוחמא מהתנגדות הימני כלפיו במובן מסוים.

לעומת זאת הימני בארץ היה צריך להיאבק נגד השמאל, למשל במקום העבודה בלי פנקס אדום ועוד. ואם הוא ימני מזרחי, אז גם נגד הקיפוח והבוז הממוסד.

ולכן הוא, הימני הממוצע, עדיין לא מרגיש שהוא הגיע לשובע. הוא חושב שהצבא עדיין שמאלני, בג"צ ועוד מוסדות של המדינה. ממילא כשמזלזלים בו, הוא לא חש שמתייחסים אליו כשווה בין שווים. לא מכבדים את דעתו וחולקים עליו, אלא הופכים אותו לאנטי נאור, לאדם רע ולא מתורבת וכדומה. זה גורם לאנטי חזק לצד שמזלזלים בו.

עד כאן הכל נשמע טוב ויפה, אולם אם כך, מדוע הערבים בארץ שחיים בתחושת קיפוח ובמאבק לא עושים דווקא לממשלות הימין ומצביעים למה שנחשב גוש השמאל?

אין לי תשובה ברורה עדיין. אני עדיין חושב ופתוח לקבל רעיונות, אולם אולי הערבי יודע שכל עוד יש בעיות ביטחון במדינה שהוא מהווה בעיית ביטחון ולכן אינו יכול לצפות ליחס הוגן שיקבל בעקבות הצבעה של דווקא נגד הימין, ובפרט שהשמאל לא מתייחס אליו הכי טוב במיוחד. וביחוד שדווקא נתניהו הימני הקיצוני בעיני השמאל הוא זה שהשקיע במגזר הערבי יותר מאי פעם. כך שאין פלא אם אחוז המצביעים הערבי ימשיך לרדת תחת שלטון נתניהו, שהרי אולי נתניהו דואג לו יותר מנציגי המגזר שלו.

 

השדכן נתניהו – כתב הגנה על הבלוק הטכני | בחירות 2019


איני חסיד של נתניהו או של סמוטריץ. ומצידי ששניהם יעזבו את הפוליטיקה ויעשו לביתם. אני הכותב לא מושקע בהם ולא חייב להם. הנחת היסוד שלי היא שקול אחד לא משפיע ולפיכך גם אם אני מעוניין בתוצאה ספציפית אין לי תמריץ להצביע. פשוט עלי להיות טרמפיסט (Free Rider). ואם אלו שמסביבי דורשים שאצביע, אפשר להגיד להם שאני חולה או שכבר הצבעתי. כמובן שאם אשתי תרצה שאצביע למפלגה מסוימת אשתדל להצביע למפלגה שלה כדי לגרום לה לחוש טוב, כך לפחות אדם אחד יוצא מורווח. בקצרה, שכל אחד יעשה מה שבא לו בנושא. ולפיכך די ברור שאיני בא להכעיס אנשים בכתיבה ברשומה הזו ואם מישהו חש מורת רוח, הנני מצטער בצערו.

בכל מקרה, כעת יש תקופת בחירות במדינה שלנו שפרופסור הר סגור המנוח והאהוב היה קורא לה המדינה מדרום לסוריה. ובערב סגירת הגשת הרשימות נתניהו פעל לאיחוד קולות בימין גם עם מפלגה שנתפסת כלא לגיטימית עקב זאת שהיא קשורה למפלגת הימין הקיצוני 'כך' שהוצאה מחוץ לחוק מבחינת היכולת להתמודד. וזאת בגלל מצע השולל את הדמוקרטיה, גזענות והרס סוג המשטר במדינה הקיימת כעת במדינת דרום לסוריה.

גרפיטי כהנא מת

העניין לא מצא חן בעיני רבים על אף שברור שנתניהו שידך איחוד מפלגות כבלוק טכני ועל פניו לאחר הבחירות 'עוצמה יהודית' הנחשבת הממשיכה של 'כך' תהיה סיעה נפרדת מהאיחוד הלאומי-תקומה הבית היהודי. ברם הכועסים בנושא טוענים שנתניהו מכשיר השרץ וכדומה.

וכאן לא ברור על מה הם כועסים, הרי ברור שמגני נתניהו בהקשר ל'עוצמה יהודית' נגדו כי היא 'כך' ו'כך' היא לא דמוקרטית או לא משתלבת עם הדמוקרטיה הליברלית שהיא חלק מדת המערב. ואם כן, הרי הדמוקרטיה הליברלית תומכת ברעיון הדמוקרטיה הייצוגית. שזה אומר שהאזרחים יכולים להשפיע על גורלם ולא מנוהלים על ידי טיראן וזאת באמצעות בחירת נציג שייצג אותם. אולם בדרום לסוריה החליטו שיהיה רק 120 ח"כים בגלל תקציב או סימליות יהודית היסטורית. ואחר כך החליטו שאחוז החסימה יהיה גבוה יותר וכיום הוא עומד על על 3.25. אחוז החסימה הגבוה מקשה על מפלגות להיבחר לפרלמנט ובעצם זורק קולות מצביעים רבים לפח. ומונע ייצוג של חלקים גדולים מהעם. העניין מונע כניסת מתחרים חדשים המשיגים תמיכה באיטיות, הוא נחשב כמונע סחטנות של מפלגות קטנות ומקדם מפלגות גדולות וממילא הוא מקדם יציבות ממשלתית ופרלמנטרית.

כתוצאה מכך גם מפלגות ותיקות כמרצ, הבית היהודי ועוד מפלגות חוששות שלא יעברו את אחוז החסימה. אז האיחוד הלאומי-תקומה והבית היהודי החליטו לרוץ ביחד עם עוצמה יהודית בשביל לגרום לכך שהם עברו את אחוז החסימה. ודרך אגב, בהסכם לכאורה יש ניצול מסוים שהרי נותנים לנבחרי עוצמה יהודית רק את המקומות 5 ו-8. כשברור שיש להם מעל שני מנדטים של תמיכה בעם – כך על פי סקרים רבים, נכון לזמן כתיבת שורות אלו.

אז כעת נתניהו החליט לקדם את הייצוג הדמוקרטי במדינה ואיפשר שנציגי ציבור מצביעים רב של מס' מפלגות יעברו את אחוז החסימה. ולא ברור על מה הכעס הגדול הוא בעצם פועל ברוח הדמוקרטיה?

ואם נגיד שנציגי עוצמה יהודית הם תועבה, אז שהחוק ימנע מהם להתמודד. הבעיה היא שהחוק מאפשר להם להתמודד ואז יש להם תומכים שבלי זה היו מצביעים למפלגה ימנית אחרת שהייתה עוברת אבל כעת יש מצב שהם לא יעברו. אז נתניהו מאחד שורות בימין ומקדם שקול ציבור מקופח ישמע בכנסת, מה הביג דיל? לא טוב לכם המתלוננים הנכבדים, שנו את החוק, הוריד את מס' אחוז החסימה או חוקקו חוק האוסר על עוצמה יהודית להתמודד.

עד אז אני מבין את נתניהו והאיחוד-הלאומי הבית היהודי. זו לא חוכמה גדולה לאפשר למתחרים של נתניהו בימין לשרוף לו מנדטים כל בחירות ואז למנוע ממנו להציל מנדטים על ידי איחוד. אתם הכועסים רוצים לנצח לכו לשטחים ושכנעו אנשים שמתוקף לידתם-מגוריהם במרחב מאויים פינוי על ידי השמאל הם בימין ונגד השמאל, אנשי בית יהודי שנגעלים ממנו, תשיגו אנשים שידאגו שהבית היהודי יעבור לבד ללא עזרת בריוני עוצמה יהודית. אין עניין סתם לבכות.

כרגע זה נראה שנתניהו בהצלת קולות הימין שלו מירידה לטמיון השיג לעצמו את הקואליציה וכעת הרצון להצביע בשמאל ירד כי כבר אין סיכוי, כביכול. אז יש גל קטן של השמצות מהשמאל, מרכז ואפילו ימין מתון, ברם זה יעבור. זה הרציונל של נתניהו, כנראה.

על הלאומיות והציונות שלי


נשאלתי לא מזמן האם הנני ציוני?! עניתי שלא בטוח אולם יותר קל לי להיקרא לאומי. האמת היא מורכבת.. אי אפשר לראות לאום. גישות מרכזיות במדעי החברה לא יכירו בה. לדוג' הגישה המרקסיסיטית, מאמינה שיש מעמדות ולאום זו תודעה כוזבת. גישת הבחירה הרציונלית, אומרת שהחברה מורכבת מפרטים והקבוצה היא בסך הכל איחוד של אנשים, כלומר, אין לאום ישראלי או אנגלי, יש איחוד של פרטים שיקראו לעצמם כך מסיבות שונות, ובעצם זה איחוד על בסיס עלות תועלת ותו לא. והגישה ההתנהגותית, תגיד שאי אפשר לראות לאום בחמשת החושים. זה לא אומר שאין, אולם זה אומר שהעיסוק בתופעה מיותר מבחינה מדעית. אני כאדם ספקן לא מתרגש מהלאום ואיני חש צורך קונפורמי להגיד שאני לאומי. ובאמת אני מושמץ על ידי אנשים מהצד השמאלי שקוראים לי פשיסט ועל ידי ימנים המכנים אותי שמאלן.

ממילא לא מעסיקה אותי הגישה המודרניסטית של חקר הלאום הטוענת שהלאומיות התחילה רק במאה ה-18. מכיוון שלפני כן העולם לא חשב במושגים לאומיים, אלא היה משועבד למלך, ואולי דיבר בשפה מסוימת, אולם הוא לא חשב שהוא חייב לדבר כך ובכך אולי היה בעל תרבות מוגדרת אולם לא חשב שהיא הטובה ביותר או שמחייבת אותו לנהוג כך. וכן לא מעסיקה אותי הגישה הפרימורדיאלית הטוענת שהלאומיות היא דבר ראשוני קדום הטבוע בקיום האדם בעולם.

אם כי, דעתי היא שבאמת הלאומיות לא חשובה, בעצם מה שיש זה מלחמת תרבות בין כוחות בעולם. ואני לא נכנס האם זה כוח כלכלי או רוחני או פיזי וכדומה. אני פשוט מתאר מצב ובמצב הנראה על ידי חמשת החושים. ולכן הלאומיות כיום שהיא משהו קבוע במלחמת התרבות בעולם, היא דבר חדש יחסית. אולם פעם המלחמות הללו היו על רקע דת, מסחר, מלוכה, משפחה וכד'. וכיום על אף שיש מאבקים ספורטיביים, יש אווירה לאומית חזקה, ואפילו הלאום מגדיר את הספורט ולא הספורט את הלאום. בנוסף, לאומים משתנים, כולם מודים שהלאום האנגלי לא היה קיים לפני 2000 שנה. וממילא, לא ברור לי מדוע כאזרח ישראלי אני נדרש שוב ושוב להצהיר על אמונתי הלאומית הציונית כשברור שהיא לא הייתה תמיד ולא תתקיים לנצח. נשמע לי פשוט שעבוד מחשבתי, וכן דרך לסנן אנשים טובים מהמערכת החברתית הקונצנזואלית, שהרי הרעים וחלשי האופי ישקרו והטיפשים יגידו מה שנהוג להגיד כדבר מובן. ולא ברור מדוע אנשים הנחשבים חכמים חשים צורך לרדוף כל מי שלא חושב כמותם בנושא לא חשוב זה.

ועם כל זאת כאדם ספקן, מפריע לי העניין שכל מיני גורמים המנסים לחיות בעולם נחמד כביכול, מתנגדים לאנשים הרוצים לחוש לאומיים כשבלי משים הם בעצם מנסים לקדם אג'נדה מוניסטית משעממת של לאום אחד כלל עולמי, ואם כן, מה ההבדל? בנוסף, אני מכיר בכך שבמקום שאין תרבות חזקה וברורה עלולים להיות הרבה מתחים, ועיינו בשטחי הבלקן וכן במדינות אפריקה המשוסעות. ואם כן, כשרואים שיש יותר סדר ופחות אכזריות בעולם במצבים של מה שנהוג לומר מדינות לאומיות עם תרבות אתנו-לאומית חזקה של לאום אחד על השאר, מדוע להרוס מדינות ולקדם כאוס? מעבר לכך, כמו שלאומים נוצרו עד היום מדוע שהם יפסיקו להיווצר על אף הניסיון לקדם עולם אחד חסר לאומיות שהוא בעצם לאום אחד?!

ממילא לא מעסיקות אותי ההגדרות השונות לגבי המונחים של אלו החושבים את הנושא לחשוב ובפרט שהם עצמם חלוקים. כגון: שקבוצת לאום היא קבוצה הדורשת אוטונומיה או עצמאות ותו לא, או שהלאום הוא קטגוריה גבוהה יותר של אתניות כי יש קהילה המודעת לעצמה יותר מקבוצה אתנית אשר מזוהה עם ספרות משלה. וכן לא מעסיקה אותי ההגדרה של לאומיות כרעיון שלכל לאום צריך מדינה ולא שהאתניות של הלאום הנ"ל ראוי במיוחד להערכה, למה? ככה.

אני אדם פרימיטיבי ומה שמעסיק אותי אלו הגדרות פשוטות הניתנות לצפייה. אי לכך אוכל לקבל הגדרה של קבוצה אתנית על פי מובחנות הגנטית או הלבוש או השפה שלה וכדומה. אני לא אתייחס להגדרות סובייקטיביות כמו של תודעה משותפת ותחושת אחווה או מוצא מומצא. ובשבילי קבוצת לאום היא פשוט אוסף של אנשים התובע לעצמו שטח בכוח ולא משנה איזה. וכמו קבוצת אינטרס, וממילא זה לא משנה האם הם השיגו את מטרתם או שעדיין לא. המובחנות היא שם המשחק, ברגע שאני מובחן כשייך לקבוצה מסוימת, אקבל את כל התנאים. ויש גבול כמה האדם יכול להגדיר את עצמו, והשאלה היא איך הוא מוגדר על ידי סביבתו.

ואני יכול להבין מדוע ישראלים רבים שונאים את החרדים ואינם חשים כל קרבה אליהם בגלל מובחנותם הרבה, לא משנה אם היא של 200 שנה, של 70 שנה או של 30 שנה. הם נראים מוזר ובאופן בולט ולא נחשבים חלק מהחברה הישראלית. לי אין בעיה שהם יקימו לעצמם מדינה. ואולי בעתיד כמו הליגה הערבית נקים את הליגה היהודית שתורכב מאוסף לאומים יהודיים.

ואם אני כן חש קרבה ללאום הישראלי או אפילו העם היהודי או הדת היהודית, זה עניין שלי שרק אני יודע זאת. וזה לא מדעי ולא מחייב את האחר ולא מחייב אותי לחיות במרחב כזה. אני יכול לפעול בהתאם לטעמי התרבותי ולקדם את הדברים שאני מעוניין לקדם.

לפיכך, כשאני מקדם את האתניות האשכנזית המרכז-מערב אירופאיות שלי על חשבון בעלי התרבות האחרת, אני מממש את זכותי כפעיל (אקטיביסט) מערבי לדאוג לעצמי על אף שאולי כמה אנשים יפגעו. וכשאני דואג לחברי הדת שלי ובעלי בריתה לעומת חברי הדת האחרת, זו גם זכותי. אי לכך אני פועל בצורה שתראה לאומית שהרי אני כן חש צורך מסוים לפעול למען חברי דתי מן האתניות שלי ובפרט לאלו שדוברים את אותן השפות שלי ושמגיעים מאותו הרקע שלי. ואת זאת אני מזהה על סמך מובחנותם בלבוש, דיבור, שפת גוף, ומראם הגנטי וכדומה. ומובן שיהיו כאלו שיגידו שפועם בי רגש לאומי ולכן אני פועל כך וכעת מובן מדוע אכונה לאומי.

ולגבי ציונות, זה תלוי בהגדרת הציונות, האם אני חושב שהציונות מסייעת בפתרון שאלת היהודים? התשובה היא חיובית. האם היא רק הפתרון היחיד? תשובתי היא שלילית. וכן צריך לדון האם יש כיום ציונות? שהרי הוקמה המדינה ולכאורה פתרנו את שאלת היהודים? זו סוגיה גדולה וארוכה בפני עצמה. וניתן להתחכם ולהגיד שכל מה שמשמר את המדינה המשמרת את פתרון השאלה היהודית, זה ציונות ומאידך לומר שהציונות הסתיימה. ועל כך אולי אדון פעם אחרת.

ועם כל זאת במאבק על עיצוב המרחב בו אני חי אני תומך בד"כ בכוחות המזוהים עם הימין הלאומי הקורא לעצמו ציוני, וזאת כי אני שמרן, ופחות מתחבר לדיכוי על ידי השמאל, וכן שאיני חושב שהזכות לחיים שלי לא מתירה פגיעה בקבוצה אחרת רק במידה מתונה. אני חושב שמסורת העולם הייתה להתגונן גם במחיר של פגיעה בחפים מפשע. וכן שאין צדק אבסולוטי בעולם ואנו החזקים.

ואם יקראו לי גזען, לא אכפת לי, איני רואה בעיה בגזענות כשלעצמה.

קללת המשאבים של השמאל בישראל ורצח יצחק רבין


ברביעי לנובמבר 1995 נהרג אחד מאזרחי המדינה אשר עבד לפני מותו כראש ממשלתה של מדינת ישראל. הלה נהרג מחמת חדירת קליע לגופו. הוא מת תחת טיפולם של רופאים עם דם על הידיים במרכז הרפואי תל אביב (איכילוב). שמו של האזרח היה יצחק רבין ומי שגרם למותו הוא יגאל עמיר. רבין היה ממפלגת העבודה המזוהה כיום עם השמאל בישראל ויגאל עמיר היה ימני מוכרז על פי עצמו. לאחר הרצח גורמים בשמאל נוהגים להאשים את הימין בגרימת הרצח. בנוסף הם נוהגים להגיד שהימין רצח את ראש הממשלה ובכך הוא גנב את השלטון מהשמאל. רשומה לרגל יום הזיכרון למותו של ראש הממשלה.

2102054481

וכך כתב אקטיביסט המשתייך לארגון בצד השמאלי של המפה הפוליטית:

" לצד העיסוק ביצחק רבין האיש, ברצח שלו ובמורשת הפוליטית שהותיר אחריו, חשוב לא פחות להיזכר בעובדה הבאה: רצח רבין היה אות הפתיחה של התפרקות השמאל הפוליטי בישראל ושל עליית הימין הדתי, כפי שאנחנו מכירים אותו היום. מבחינת הימין הדתי – כבר קשה להאמין – תחילת שנות ה-90 היו שנים של מצוקה קיומית ואנדרדוֹגיוּת מלנכולית... רצח רבין הזניק את הימין הדתי מסקטור שולי יחסית למגזר שמוביל ללא עוררין את מחנה הימין – עד כדי כך שהיום מדינת ישראל כולה יוצאת למאבקים מדיניים, כלכליים ובינלאומיים על סוגיות שבעבר עניינו אך ורק את הנהגת המתנחלים (שממשיכים להציג את עצמם כמיעוט נרדף). תפילת יהודים בהר הבית – רעיון מופרך ושולי עד לפני כמה שנים – היא דוגמה מובהקת לכך".

ניתן לדון האם הוא התכוון לכך שהימין רצח את האיש היחיד המוצלח של השמאל או לחלופין שבגלל רצח רבין הימין הרגיש נרדף ונאלץ להיות ממלכתי יותר ופחות מגזרי ובכך הוא יכול היה לצאת מהגטו התרבותי שלו. ושהוא בעצם משווה בין ניוון השמאל לעליית הימין. ברם, עדיין לא ברור לפי דעתו מדוע השמאל נהפך לסקטור שולי. וניתן להבין שרצח רבין גרם לזאת כמו שהוא כתב שרצח רבין היה אות הפתיחה של השמאל.

עדיין לא ברור לי מדוע השמאל לא הצליח למנף את הרצח לטובתו. הרי מי רוצה לתמוך באנשים שגרמו לרצח, ומי לא חש אהדה כלפי נרצח?! לא ברור גם מה גרם לשמאל להתנוון ולא למצוא רעיונות לקדם את עצמו בספירה הרעיונית-חברתית-פוליטית במדינתנו האהובה.

בעקבות קושיות אלו אביא הסברים אחרים לירידת קרן השמאל בישראל בגלל רצח רבין

ניתן להגיד שמכיוון שרבין היה ניצי-'בטחוניסט' ופרס יונה-איש-שלום, שזה גרם לשמאל להיות פחות ריאליסט ובכך לאבד את הלגיטימציה שלו בעם. אולם זה לא בדיוק רצח רבין שגרם להזנק, הזה אלא בחירתם בפרס ודומיו. וכך אם השמאל שגה, קשה להטיח את כל האשמה על הימין בנושא הזה. ובפרט שרצח על ידי ימני אמור לגרום לאנשים לברוח מהימין ככתוב לעיל.

לפיכך דעתי היא שהימין ניצח למרות הרצח. וכמובן שהרצח לא הזניק את הימין הדתי בבחירות הללו. הרצח הזניק את השמאל. ולמרות זאת השמאל הפסיד. ובהמשך הפסיד עוד יותר במאבק התרבותי-פוליטי במדינה.

ואם בהשערות ללא בסיס עסקינן, אזי אפשר להגיד שאולי הימין הוזנק כי הוא זייף בקלפי וכך צבר כוח ולא בגלל הרצח. ושמא בגלל משיחיות של גורמים המזוהים עם השמאל, והם נתפסו כאנשים לא שפויים. בנוסף, ייתכן שזה בגלל הפיגועים מהרש"פ בעידן שלטון השמאל והעם רצה מישהו שיגן עליו. וכן אפשרי שזה בגלל העלייה מבריה"מ, שהם היו אולי בעלי תרבות ימנית או תיעוב נגד השמאל עקב הסבל במדינה השמאלנית שלהם.

קללת המשאבים ורצח רבין

ב-1959 התגלה בהולנד גז רב והם העבירו את רוב הגז לייצוא. העניין גרם לייסוף המטבע שלהם. וכעת הם התקשו למכור תוצרת מחמת שהמטבע שלהם היה חזק יותר לעומת מטבעות אחרים. אולם הם עדיין חיו ברמת מחייה בהתאם לשווי הישן של המטבע. העניין הוביל לירידה בייצוא ובאבטלה. וכיום קוראים לסוג זה של קללת המשאבים המחלה ההולנדית. העניין כעת מובן שההסתמכות על משאבי הטבע יכולה להוביל לניוון מסוים של המדינה ובכך המדינה יוצאת מופסדת. גם אמא אפריקה סובלת רבות מקללת המשאבים. ביבשת עתירת מחצבים זו. המשאבים גורמים לכך שהשלטון משקיע בייצוא המשאב כדרך להכניס כסף למדינה. ובכך הוא משאיר את מדינתו בתת-פיתוח, וכשנגמר המשאב או כשיורד ערכו מצבו רע. כמו כן, המשאבים גורמים ללחימה על המשאב ולפרוץ מלחמות ומלחמות אזרחים. ובנוסף לשחיתות של פוליטיקאים שחומדים הכסף לעצמם, שהרי הוא מגיע מהמשאב ולא מכיסו של האזרח. עוד דוג' מעניינת לכך, היא הנצחת התלות של אפריקה בידי המערב על ידי תעשיית הצדקה. ישנם "ארגוני צדקה" אשר מעניקים כסף לקטועי גפיים מחמת איזו מלחמה. אך המקומיים במקום לנצל את הכסף ולקדם את המדינה, הם משכנעים אנשים אחרים לקטוע את אבריהם ובכך להשיג כסף מהמערביים הטיפשים. אולם בפועל אפריקה מערב יבשת חלשה ובתת-פיתוח אשר לא מתחרה במערב. הכסף המגיע בחינם לאפריקאים-האפריקאים הוא משאב טבע שאין הם צריכים לעבוד בשבילו ואשר מביאם לניוון. וכשהם בתת-פיתוח, הם תלותיים במערב ונאלצים למכור את תוצרתם ואת כוח עבודתם בזול. וכך אנו המערביים מרוויחים.

wwf_infographic_virunga_oil_curse

לפי דעתי יתכן שההסבר הטוב ביותר הוא שהשמאל נתלה ברצח רבין כמשאב טבע והחל לסבול מקללת המשאבים מבחינה אינטלקטואלית, וכך הוא התנוון. במקום להתאים את עצמו מבחינה תרבותית לעולם הפוליטי של היום ולחדש בתחום, הם נהגו לנבוח: 'אתם רצחתם לנו את רבין', שוב ושוב ככלב אשר שב על קיאו. בעוד שבזמן הזה הימין היה מוכה אשמה ובושה והחל לחשוב על דרכים מעניינים לייצוגו ולהבנת העולם. וייתכן שזה מה שכעת עובד לו באופן זמני עד לבואה של תרבות עולה אחרת שתביס אותו וכתוב במקורות: "על דאטפת אטפוך וסוף מטיפייך יטופון". לסיכום, השמאל הרס את עצמו.