תגית: מלחמת תרבות

אַהֲבָה הִיא מִלְחָמָה


אַהֲבָה הִיא מִלְחָמָה
נִלְחָמִים עַל הַבַּיִת
עַל הָאָרֶץ
וְהַמּוֹלֶדֶת

נֶאֱבָקִים בְּמַדִּים
מִסְתַּעַרְבִים
מְרַגְּלִים
וְיֵשׁ בּוֹגְדִים, מִשְׁתַּמְּטִים אוֹ סְתָם תַּיָּרִים

נִלְחָמִים כְּנַאצִים אוֹ כְּקוֹמוֹנִיסְטִים
כְּטֶרוֹרִיסְטִים
כִּגְרִילָה
וּכְהִתְקוֹמְמוּת

בְּרוֹבִים וְטַנְקִים
בִּמְטוֹסִים וְתוֹתָחִים
בְּצוֹלְלוֹת וּסְפִינוֹת
בַּאֲוִיר בַּיָּם וּבַיַּבָּשָׁה

אַהֲבָה הִיא מַעֲרָכָה תְמִידִית
אֵין לָהּ יוֹם זִכָּרוֹן
וְאֵין אַחֲרֶיהָ יוֹם עַצְמָאוּת

אַהֲבָה לֹא מִסְתַּיֶּמֶת עַד שֶׁמֵּתִים
וְאָז לֹא יְכוֹלִים לִזְכּוֹר אוֹ לַחְגּוֹג

וְהָאֱמֶת שֶׁהַמִּלְחָמָה הִיא אַהֲבָה
הִיא לֹא צְרִיכָה יוֹם זִכָּרוֹן אוֹ יוֹם עַצְמָאוּת
כֻּלָּהּ עַצְמָאוּת וְזִכָּרוֹן

תודה לנקדן הנפלא: : עברי בן־קהלת.

מודעות פרסומת

הקשר בין מקיאוולי למלחמת התרבות הישראלית


בספרו המפורסם "הנסיך", משרטט ניקולו מקיאוולי שתי מערכות מוסר — פוליטית וערכית — ומציע אפשרות שנראתה אז חתרנית: יש יותר מאמת אחת. במלאת 490 שנה למותו, אולי כדאי לזכור זאת כשמדברים על תקציבי התרבות.

קישור מאתר הארץ למאמר מאת יגאל ליברנט, יגאל אהוב על בעל הבלוג והוא ממליץ לעקוב אחר דף הפייסבוק שלו.

 

נאמנות החרדי למגזר שלו


בזמן האחרון יצא לי לשמוע כל מיני חבר'ה מקטרים על התופעה שקרוב ל-90% מהחברה החרדית נשאר בחברה הזו. וחבר'ה קיטרו וטענו שזה לא חכמה כי החרדים טיפשים, פחדנים,שטופי מוח, חסרי חירות וכדומה. וכל הדברים הללו בעיני קונספירציה של אנשים שחושבים שהם נאורים ולכן החרדי אמור להיות כמוהם ואם הוא לא, בהכרח שמשהו בחרדי (הדתי והמסורתי אם יש להם אומץ להודות בזאת) פגום. ולפיכך הם לא התרשמו מהכוח התרבותי הדומיננטי בחברה החרדית שמשמר אותם. והנה קישור עם מידע על אחוזי החרדים הנשארים בחברה ששלהם.

ואם כבר עוסקים בנאמנות החרדי לחברה שלו, הנני חושב שהגיע הזמן שהחוקרים בנושא יבינו שהחרדיות היא לא רק דת, שאז יש בה נשירה כמו בדתות. אלא משהו אחר, כגון אתניות. ושרוב האנשים הטוענים שהם חזרו בתשובה או הספחות למיניהם המהגרים לחברה החרדית מגיעים ממשפחות מסורתיות שחינכו אותם שהחרדים צודקים, ובעצם החינוך שלהם כבר חינך אותם לזאת או שהם אנשים מוזרים שאי אפשר ללמוד מהם על הכלל.

וזו הגדולה של המערכת החרדית כיום, ואקווה שלא אכעיס את קוראי הנאמנים באמירה הזו, המערכת הזו הצליחה ליצור תרבות תורנית מנותקת באופן גבוה יחסי מהתרבות הלא-חרדית המערבית. וכתוצאה מכך אין להם רצון לחטוא, כביכול, ולבצע מעשים כמו האדם החופשי המצוי, כלומר, ליהנות ממה שאסור לפי הנורמות הנהוגות במגזר בחרדי, ובלשון אחר, אין להם קונפליקט שגורם להם לנשור לחברה האחרת.

בעצם אפשר להגיד שהחרדים בעצם שבויים בחרדיות שלהם עצמם. וזה מצב שלא היה בזמן משה רבינו, שאז רואים בתנ"ך שלבני ישראל היה רצון לעבוד את עגל הזהב והיה רצון לפעמים להיות ככל הגויים ולהמליך מלך. התרבות החרדית חזקה באוכלוסיה החרדית ואם הקתולי יכול להיות מוסלמי,ברם, אנו לא אומרים שהצרפתי יכול להיות אנגלי, אלא הוא גם וגם, כי הוא לא יכול לעזוב את הלאום שלו (ועיינו בדברי סמואל הנטיגטון בנושא), וכעת זה גם בחברה החרדית אולי לא כלאום אבל לכאורה כן כאתניות. ויש לזה חסרונות שהרי אז כל מיני חרדים שהם חילונים ברוחם ובמעשיהם שלא שומרים תורה ומצוות בדרך האורתודוקסית נשארים במגזר ומסיתים ומדיחים פרטים בחברה החרדית נגד הדת החרדית מבפנים.

ולכן אין פלא לראות שיש כל מיני בוגרי המערכת החרדית של המערכת הזו שאינה מושלמת לגמרי מבחינתם עצמם, שמתעקשים להצהיר שהם לא חרדים בכל מקום ולכל מסכן שמוכן להקשיב. אך בפועל יש להם חולצה לבנה או שהם יתעקשו לגור ליד חרדים ובוודאי שהם מתעקשים על מוסדות חברתיים-חרדיים לילדיהם. וזה מגוחך.

וזה מדהים שחרדים מודרנים רבים שונאים את החרדיות הישנה ובכל זאת הם קרובים להם ודואגים לחיות במחיצתם. וזו הגדולה של המערכת החרדית. יש בה ציות פוליטי במערכת דמוקרטית כשהרבנים חיים אצלם כמו נסיכים. וכשבכל מקום בעולם, כמעט, המדינה מגבשת האחדה בתוככי שטחי המדינה, רבנים כדוגמת הרב שך קידמו עצמאות תרבותית למתנגדים לחסידות ויצירת תרבות וגאווה להיות חרדי באשר הוא. ואפילו ספרדי שנחשב נמוך במערך ההיררכיות החרדי גאה לטעון שהוא משתייך לה וכן אשה. וכעת ניתן לראות את קידום התרבות האתנית החרדית על ידי הכרה ממוסדת ממדינת ישראל אשר מקדמת אפליה מתקנת לחברה החרדית כמו למיעוט האתני הערבי במדינה.

בסופו של דבר, כולנו חיים בדת מסוימת (וראו בדברי דירקהיים האומר שדת זה מערכת של קדושות ואיסורים) וככל שהדת החרדית מחילה את המודרנה, כלומר, את האופנה העכשווית, אין סיבה לאנשים לערוק לדת המערב ובפרט שבמערב עצמו יש המון אספסופיות, דבר שלא עושה חשק גדול להיות מערבי.

החברה החרדית מחילה את המודרנה, אצל החרדים שולחים את החולים של המגזר לטובי הרופאים, בגור משתמשים בכדורים פסיכיאטריים לפתור בעיות הלכתיות, ובחברה החרדית לפני קיום יחסי המין משביחים את הגזע החרדי על ידי דור-ישרים. אולם החרדים רואים באנשים החכמים שטרחו ללמוד את התחומים הללו, פראיירים שלא מבינים מה חשוב באמת ושהם בעצם משרתי החברה החרדית וכעבדים כנענים מודרניים ונאמר עליהם: חרדים מלאכתם נעשית בידי פראיירים (בד"כ חילונים וגויים). לפיכך אין לחרדים קונפליקט עם המודרניות והיא שפחתה של הדת החרדית.

כעת אני מקווה שמובן יותר מדוע רוב חרדים לא עוזבים את המגזר, אין למערב כוח משיכה מספיק חזק עליהם, וכן שזה כמו שרוב הבריטים לא נהפכים לבלגים, החרדי לא חש צורך להיות ישראלי. ואם הציונים הקימו בית לעם היהודי בארץ ישראל, כעת הקימו עם-אתניות חדש שגר בארץ הקודש וטוען שהוא בגלות בארצו למרבה האבסורד.

(ואמר פעם אדם חכם: איני מבין מדוע אנשים הם אנטי דתיים, הרי הדת היא דבר חילוני במהותה לחלוטין או שבסופו של דבר החילוניות היא בעצמה דת לכל דבר.)

ביטול שירת התקווה בטקס בגלל חוסר רצון לפגוע בערבים – אנטי-אוניברסיטה והאספסוף


מה אתם חושבים על פרשיית סירובה של האוניברסיטה העברית לארגן שירה בציבור של ההמנון של ישראל, התקווה בטקס שלה? בזמן שאתם חושבים לכם, אני כבר כתבתי משהו בנוגע לעניין ואולי זה יעניין אתכם.

והנה ציטוט שלקחתי מהקישור המצורף למעלה:

"על פי פרסום גל"צ, עובדת של הפקולטה אמרה לסטודנט שביקש לדעת אם תתקיים שירת המנון בטקס שצפוי להיערך היום בערב, היא ענתה שלא, מתוך התחשבות "בצד השני" – הסטודנטים והאורחים הערבים".

ואני רואה כאן שתי בעיות המעידות שהאקדמיה כעת הפכה לתעשייה ולא למקום בעל מחשבה רציפה:

א. היגיון "מודרני" של מקבלי ההחלטות שם שהחליטו למנוע את אמירת התקווה כי שמא זה יפגע בסטודנטים ערבים. וכעת הם פגעו בהרבה סטודנטים שמאוהבים באמירת התקווה בטקסים. ומדוע עדיף לפגוע בסטודנטים האוהבים את למלמל התקווה לעומת סטודנטים ערבים שאולי נפגעים ממלמול התקווה?! ואם כך מה הם הרוויחו?! וכן איך הם מקדמים שם טוב לאוניברסיטה שאמורה לקדם שיקול דעת להיות כאור מול החושך?

והעניין כאן מלמד אותי שזה לא עניין של נחמדות אלא מלחמת תרבות. וכעת יש אופנה לקדם תרבות שאינה פרטיקולרית. וכן שהאספסוף חדר לתוך האוניברסיטה. ולכן קבלת ההחלטות שם בעייתית ואבסורדית.

ב. בנוסף יש כאן עניין של הדת האזרחית במדינה. לדוגמה, יש חרדי שאני מכיר, אינדיבידואליסט ההולך לאוניברסיטה או עושה דברים אחרים הלא נהוגים בחברה שלו ומשלם על כך מחיר לא קל. וזה פועל, לדעתו, כי הוא מצליח להתנתק מהאספסוף שמאמין בכל מיני דברים שהם רעים לו והוא לא מצליח להסביר זאת. כשבמקביל אספסוף חילוני מזלזל בו על זה שהוא חרדי עדיין ולא נהיה יותר נאור, כביכול. אך הוא פועל לפי תחושתו ההגיונית ולא לפי רגש חברתי קולקטיבי.

והנה, בו בזמן כשאותו גיבור שיוצא כנגד הקונצנזוס ומשלם על כך מחיר מסוים וכל זה למען תבונתו והימנעותו מלפעול מפחדים ואמירות חסרות בסיס בנוגע לעולם, אנשים מתרגשים מהדגל והתקוה ומאבדים את הרציונליות שלהם.

ונשאלת השאלה: מה מיוחד ביריעת בד (ובלשונו של הרצל: סמרטוט) שאנו קוראים לה דגל? מדוע אנשים מתרגשים מחתיכת בד?! וכן לגבי התקווה (שרוב הקהל בין כך מזייף בשירתו, וזה משום מה בסדר), מה כה חשוב בלשיר את התקווה? ואם לא ישירו זאת בטקס, מה כה פוגע בעניין, מה יש בתקוה ובדגל איזשהו כוח עליון?!

לפיכך לאחר שראינו את כישורי קבלת ההחלטות של האוניברסיטה ואת חוסר יכולתם להשפיע על הסטודנטים שלהם להיות פחות פגיעים ופחות מאמינים במיסטיקה של שירה, אי אפשר שלא לתהות האם האוניברסיטה הפכה מקום לאספסוף, והאם לא הגיע לקדם משהו חדש ללא בהמות-אדם שיהרסוהו? ובנוסף, האם בשביל זה יש עניין להוציא את החרדים מהישיבות מחוץ לגטו אל האקדמיה או צעירים ממקום עבודתם ומעצלנותם ואז להפוך אותם לאידיוטים הנמצאים באקדמיה? בשביל זה באנו לעולם?!