תגית: סיפור קצר

סיפורו של צעצוע


אלחנן הוא אדם גרוש טרי ועליז וידיד טוב של מירב. היה הוא נהנה לדבר איתה ולא חיפש עדיין לקדם את הקשר, על אף שהוא חש בודד מאוד. ידידו הטוב, צביקה, עבד באותה חברת הייטק יוקרתית עם אלחנן, והוא נחשב לחברו הקרוב ביותר של אלחנן. יום אחד הם הלכו לקפה יחדיו כמנהגם ודיברו על הא ודא. צביקה שמע ממנו שהוא הולך לשתות מחר בבר עם מירב הבת של הבוס ועיניו נדלקו כמו זוג פנסי רכב באורות ערפל.

צביקה שאל את אלחנן בחיוך של מבין עניין: 'קורה משהו ביניכם, הא?' אלחנן ענה בפנים חסרות רגש: 'לא שידוע לי'. צביקה שאל שוב: 'ומדוע לא תקדם זאת, תזמינה לקפה, הא?'. אלחנן ענה: 'יש לי עם העניין בעיה, אני אדם עליז והאשה הרגילה היא משביתת שמחות, עד כמה שהאשה הזאת מעניינת לעת עתה לא בטוח שזה כדאי לי והיא משביתת שמחות לעתיד'.

צביקה אמר לאלחנן שהוא יקדם את הקשר ויהי מה. אלחנן חשב לעצמו, מה יקרה אם מירב תגיד 'לא' ואז הקשר ייהרס או אם הם יצאו והם יסתכסכו או יפסיקו לשוחח. הוא הגיע למסקנה שאין כאן סיכוי רב עדיין ואין עניין להשקיע, חבל על הטרחה, עדיף לשמר הקיים ולצאת עם בחורות אחרות. לפתע אלחנן הכריז באוזני צביקה בבית הקפה הרועש לאחר שדפק את כוס הקפה על השולחן ברעש גדול: "האשה היא צעצוע שאיני יודע להשתמש בו". חיש עזב את בית הקפה בדחיפות ובהפתעה מול מבטו ההמום של חברו. וכדי להקדים תרופה למכה, ניתק את הקשר עם מירב וצביקה מסיבות לא ברורות.

לבסוף צביקה לקח את מירב לקפה לבד כדי לשוחח איתה על "מצבו של אלחנן שהשתגע". ויום אחד, לאחר זמן רב מאוד, צביקה ואלחנן השלימו ביניהם והוא החל לבוא אליו ואל מירב לשתות קפה יחדיו. יום אחד צביקה הפסיק לנשום, הוא התפוצץ בפיגוע של המדינה האסלאמית במרכז העיר ונעלם. אלחנן היה שם בשביל מירב והם התקרבו מאוד.

לאחר השבעה, מירב הזמינה אותו לקפה לדבר על "מצבו של צביקה המנוח". בבית הקפה היה לו נחמד, והוא חש מתח באוויר. אולם בעל חזות מזרחית שלף סכין חיוורת ארוכה ועבה זעק אַללָּהֻ אַכְּבַּר! ודקר חיש את שניהם. אלחנן חייך חיוך ממזרי ואמר: 'האשה היא צעצוע שאיני יודע להשתמש בו', והצעצוע חשף את שיניו בחיוך עצוב ולחש 'I am not your toy' ושניהם רעדו, פרפרו, התנשפו ונדמו.

שני בוגדים של זאב ז'בוטינסקי כסיפור ריאליסטי


שני בוגדים – אגדה פרי עטו של ז'בוטינסקי שפורסמה ב-1905. הסיפור הזה אהוב עלי כי בוחן דברים במבט ריאליסטי, הוא לא מתחשב בכוונת מי שכיוון לטוב. הוא בוחן את התוצאות האפקטיביות של מעשהו כהפצת הרוע בעולם (ויתכן שזה גם גורם לאנשים לחטוא פעם אחת ואז להמשיך במקומות אחרים תוך כדי שהם צוברים ניסיון וככתוב: עברה גוררת עברה). עניין זה יכול להראות שהריאליזם מציע היבט מוסרי ושלא תמיד הציבור מודע לו. הריאליזם, אינו רק השקפה פוליטת, אלא גם תפיסה פילוסופית של העולם, החברה וטבע האדם. בנוסף, הסיפור מראה החולשה של אלו שחיים חיים קדושים כביכול ובפועל הם מזמינים את הרשעים לתקוף אותם ולהפיץ הרוע בעולם.

כמובן שניתן להעמיק ולשאול מה העניין בלקדם את הטוב בעולם לפי השקפת האל, והתשובה היא פשוטה שהאל החזק בסיפור, כופה עלינו את טעמו בעניין או שאנו אובים את רצון האל. לטעמי סיפור זה מסייע לנו להבין מהו טוב ורע בצורה יעילה יותר. בכל מקרה למי שיגיד מדוע אנו מחויבים לאל ומי אמר שהוא קיים, התשובה תהיה שזה משל. אקווה שתיהנו.

שני בוגדים

"לדין בפני בורא עולם הובאו בידי מלאכים שני עלובים, שהיו לשעבר אנשים עלי אדמות. אחד מהם היה דל וחלוש למראה, ועיניו מצמצו באי שקט ושוטטו לכאן ולכאן. והשני היה בעל הדרת פנים, וכולו אומר כבוד, ענווה ושלוות נפש זכה.

הביאום והעמידום לפני הבורא. שעה ארוכה החריש הבורא והביט בהם בעינו הכול-רואה ואחר כן אמר לראשון :הגידה לנו, איך חיית עלי אדמות? אז רעד החלוש בכל אבריו ונפל למרגלות כסא-הכבוד ,צווח כאחוז דיבוק וזעק כשהוא מתפתל ומתלעלע: ריבונו של עולם! מלשין הייתי על אדמתך. לעת ערב ארבתי תחת החלונות, כאשר דימו האנשים כי ביחידות הם יושבים וגילו זה לזה את צפוני נפשם, ושמרתי את דבריהם בלבבי, ומסרתי אותם לאויביהם. ורבים נחלו בגללי קלון ועינויים. ואני קיבלתי מידיהם שקלי כסף מחיר פעלי, ופרנסתי בכסף זה את אשתי ואת ילדיי הקטנים… ויילל החלוש ככלב מוכה שוט, ואי אפשר היה ביללה זו את סיום הדברים. ארוכות הביט האל על המתפתל, זמן רב החריש ואחר אמר: בוגד אתה ובוגד שמך.

ופנה הבורא אל השני ואמר: הגידה עכשיו אתה, איך חיית עלי אדמות. אז קרב בעל הדרת הפנים, וכרע על ברכו, הרכין את ראש השיבה עד למרגלות כסא הכבוד ואמר בקול חרישי ועניו: "אני ריבונו של עולם לא הריעותי לאיש על אדמתך… "למשמע תשובתו קדרו פני הבורא, ודברו היו כגושי קרח כבדים: הגם פה,לפני הדיין, אומר אתה להערים בן-אדם? כי למה תאמר :"הנה חייתי על האדמה ולא הריעותי לאיש", ואני רואה אדמה זו ויודע כי אי אפשר לו לאדם הדר עליה לקבל פני ערב מבלי לעשות מעשה רע במשך היום. אף אני אלוהיך אילו שכנתי בתוככם עלי אדמות, הייתי עושה רעות, הלרמות את אלוהיך אל-הנקמות אתה אומר? נעצבו פני הזקן מזעם האלוהים והשיב בקול רוטט וחרישי, אך בתוקף: "אמת אמרתי לך, מלך מלכי המלכים, כי לא הריעותי לאיש על אדמתך. בכל ימי חיי, ריבוני, לא ידעתי אף רגע מנוחה לנפשי. רדפוני ועינוני קרובים ורחוקים, אך לאיש מהם לא דרשתי רעה. כאשר השליכוני לבור כלא, חיזקתי בליבי בתקווה לרחמיך ולא קיללתי איש. כאשר שדדו את כל רכושי, פשטתי יד לנדבה ולא קיללתי איש. כאשר פקדני זעם האלוהים, בכיתי תמרורים על חורבות ביתי השרוף ועל גויות ילדי הקרות ולא קיללתי איש. ואתמול כאשר גוועתי ברעב אחורי גדר, התהוללו סביבי והתעללו בי מציקי ומעני. אך גם אז לא דרשתי רעתם ומתי מבלי קלל איש!

"ארוכות החריש אל-עליון וזמן רב הביט בעיני הזקן העצובות והענוות, ותעלומה רבה הייתה במבטו של האלוהים. ונשמעו לבסוף דברי הבורא: בוגד אתה -ובוגד שמך! אין בוגד גרוע ממך עלי אדמות, כי עליו על חברך הרובץ לידך ומתפתל וצווח שלא כדרך האדם – עליו אומרים הבריות עלי אדמות: "רע היה האיש, וחלילה לנו מלהידמות לו". על ידי כך מתרחקים הם מחטא הבגידה… ואילו עליך אומרים הבריות עלי האדמות:"קדוש היה האיש ואשרי מי שימצא עוז בנפשו לנהוג כל ימיו כמוהו! "ועל כן פוחתות והולכות שורות לוחמיי המוכנים למסור את נפשם על עניין צודק. בעוד שהרשעים לועגים מדי יזכרוך, ואומרים איש לרעהו: "אין סכנה לנו לפגוע באנשים אלו, כי ממאנים הם להגן על עצמם. נלך אפוא לבתיהם וניקח את רכושם ונתעלס עם נשותיהם!". כך גדל בגללך זרע הפורענות על הארץ: וכל חייך הם בגידה באחים שישבו עימך, ובנכדים שיבואו אחריך.

ועל כן אני אומר לך: בוגד אתה ובוגד שמך! אותו אשר בגד בעד בצע כסף – לא אייסר בעינויים: ילך לו ובוז האלוהים ואדם יהי עונשו. אך אותך, המחטיא -אני מקלל!"

( ז'בוטינסקי "שני בוגדים" 1905)

אז זהו, איני חושב שיש לי מה להוסיף עוד בנושא. להרחבה עיינו בקישורים האלה: הקשר בין מקיאוולי למלחמת התרבות הישראליתהנסיך ורבי נחמן מברסלב כמקיאווילסט ולא רק קבליסט.