תגית: סקירת סרטים

בוראט 2 – תרבות מגוייסת בשמאל הנאור כדרך לנצל את ההמון ולהרוויח הרבה


טוב. בעקבות צפיית בוראט Borat Subsequent Moviefilm: Delivery of Prodigious Bribe to American Regime for Make Benefit Once Glorious Nation of Kazakhstan, הנה מספר מחשבות ראשוניות.

בוראט 1 גם היה לא הכי יפה, אולם הוא הציג יחס מסויים של אנשים לקהל שהיה בו מעט חידוש. אם כי, הוא היה מגמתי נגד שמרנים, אבל הרבה יותר מאוזן.

בוראט 2 חוזר על עצמו ולא מחדש. ההבדל הוא שבוראט פשוט נכנס בצד מסויים בתרבות בצורה קיצונית ומוציא רק אדמית שחורה אחת בצורה טובה.

אני תוהה גם מה אמין שם ומה לא, שהרי הוא גורם לאנשים לשתף פעולה עם ההסרטה שלו. כלומר, הוא מוכר להם איזה צורך חשוב להסריט על אף האבסורדים שהוא יוצר והם משתפים פעולה ברמה זו או אחרת – עניין מובן ובפרט אם הוא משלם הוא שהם חושבים שיש אנשים פרימיטיבים.

בכל מקרה, לפני בחירות לתקוף פוליטיקאים ולנסות להביך אותם, זו לא יצירה קולנועית מפוארת, אלא תרבות מגוייסת שחותרת גם לנצל שנאות ומאבקים פוליטיים לצורך של פרסום וכסף.

לנצל רצון טוב של אנשים לעזור כשהם יודעים שהם מצולמים, זו לא הוכחה שאנשים מסויימים בעייתיים או התרבות שלהם בעייתית, אלא ניצול של אנשים שחושבים שהם עוזרים ולבסוף הם יוצאים רע.

לנסות הגחיך ניצולת שואה לפני המוות זו לא הברקה, אלא אטימות. להכחיש השואה לפניה זו לא הברקה, אלא חזירות אנושית והעלבת הקורבן. אותה אשה, אגב, הגיבה לו יפה מאוד, באנושיות ובלבביות. ועל אף שהיא יהודיה מבית כנסת נאור לא אורתודוקסי, הוא מוציא אותה רע כי היא יהודיה. למוסלמים הוא לא היה עושה זאת.

העניין לדעתי מעיד על הניתוק של השמאל שבשם אג'נדה תרבותית מסוגל להגחיך אנשים מסכנים קשיי יום שבאים לעזור או להתפרנס או מפחדים מאי נעימות ולהגיד שהם גזענים כלפי תרבות הנתפסת כנחותה.

הסרט יותר מאשר מראה על התפיסה האמריקאית או תפיסות הקיימות באמריקה כלפי זרים נחותים ממדינות עולם שלישי, היא גם מעידה על היחס של התרבות בשמאל לאנשים, לפוליטיקה, ולדעות מחוץ לבועה שלהם.

בוראט לועג ליהודים, לניצולי שואה, ללבנים ולנותני שירות שאולי מפחדים לריב או חוששים מהחוק – העניין בולט בעוגה שהוא גורם לקונדיטוריה לכתוב משהו אנטישמי קטן על העוגה. להביך אנשים לבנים שמרנים מינית, סתם כי הם שמרנים. לצחוק על איש דת מתנגד להפלות בסיפור גילוי עריות עם קטינה מעוברת כביכול, ולבדוק האם הוא יגעל, יגרש אותם או יפנה לחוק, כשזה לא תפקידו ואולי אנשים לא יבואו להיעזר בו להציל חיים אם הוא יפנה לחוק.

אנו גם לא רואים את כל התגובות של הקהל ומה הם רוצים או חושבים. וייתכן שהוא ערך הסרטים הצורה מגמתית מאוד.

אז בתרבות הנאורה של השמאל הלבן נחמד לצחוק על אנשים מוחלשים המנסים להסתדר בחיים כי הם לבנים או יהודים וזה הופך להיות במקום גסות רוח ושנאה למפגן של פלורליזם, חידוש ותיקון עולם. עיוות שמאלני תרבותי קלאסי.

עניין של זמן ויקומו מבצעי מתיחות נגד השמאל וכך העניין מעמיק הקיטוב הפוליטי תרבותי ערכי בעולם. העניין כמובן משרת אג'נדה גלובליסטית ושם את כולנו באותה מערכה גם אם אנו במדינה אחרת ובתרבות אחרת.

אין כאן עלילה טובה, או בימאות מבריקה, יש כאן פשוט ניצול ועיוות. וזה שהוא מגחיך כמה גזענים טיפשים לא הופך את הסרט לטוב או חשוב.

אפילו היגיון חסר בסרט, הסרט מתחיל בכך שבוראט נלקח מגולאג למשימה בשרות המדינה שלו קזחסטאן הדמיונית. ומשום מה על אף שהוא כלוא ללא גישה לרשת הוא יודע כל מה שקורה בתרבות האמרקיאית תוך כדי זמן מאוד קצר. גם בסרט מציירים אותו כמפיץ קורונה שמפיץ הנגיף תוך כדי מסע באוניה בעולם ובארצות הברית, וגם כאן לא ברור איך הוא מפיץ הקורונה בזמן המסע שהרי הוא אמור להחלים תוך זמן די קצר לא להיות חולה מדבק למשך זמן כה ממושך.

בקיצור הסרט חשוב כדי להבין מה הצד השני חושב עלינו ואיך הוא רואה אותנו, ברם אעדיף בשביל זה לראות סרטים של אוליבר סטון. ומבחינה כלכלית, הסרט מהונדס לכך שיוציא מירב כסף והשפעה מאנשים צדקניים בעיני עצמם לטובת היוצר.

נ.ב. לא רואים את רודי ג'וליאני במצב מביך כמו שמכרו בכותרות חדשות האתרים.

גירוש הדיבוק של אמילי רוז (2005) The Exorcism of Emily Rose 2005


יצא לי לא מזמן להתבונן בסרט תחת השם הזה The Exorcism of Emily Rose 2005. הסרט הוא מצוין. הבימוי עד כמה שאני מבין בסדר גמור.

בתור אדם שפעם חשב באופן זמני או לפחות לא הייתה לו בעיה להצהיר שדיבוקים קיימים, ועדיין מתעניין במיסטיקה כיום, חיפשתי סרט על הנושא שיעזור לי לחוות את העניין. לפיכך התחלתי לצפות בסרט.

הסרט עוסק בניסיון לגרש שד מגופה של אמילי רוז, ברם לבסוף הניתוח הרוחני כשל והיא מתה. מה שתפס אותי, זה שהסרט לא בא להביע עמדה ברורה בנושא. הסרט בצורה אנושית הולך לכיוון של מה אמילי אחוזת הדיבוק חשבה ומה מגרש השדים, העומד למשפט על מעורבות במותה של אמילי על ידי רשלנות, חשב.

הסנגורית החליטה ללכת על הקו של – אולי גירוש השדים היה מוצדק ויכול היה לעזור לאמילי להירפא ועניין של זמן וזה יהיה מדעי. היא מציגה למושבעים את החוויה של גירוש השדים על ידי הקרנת הקלטה של החולה בזמן הטקס ועל ידי עדויות של הצופים בטקס.

בזמן המשפט, רופא שנכח בטקס, שיכול היה להעיד לטובת הכומר מגרש השדים, מת בנסיבות מוזרות והסנגורית חווה פחדים, היות שכל מיני דברים מוזרים קרו לה בביתה.

ההתייחסות שלי בנושא הדיבוקים לא השתנתה ואני לא יודע שיש כיום דיבוקים וכן לא מאמין בהם.

מה שאהבתי גם, זה שבניהול המשפט הם בחרו איש דת נוצרי בעל הכשרה משפטית שיהיה הקטגור. הוא מאמין לכאורה בשדים אך הוא תובע על רשלנות. כמו כן הוא טוען שלא הוכח שזה היה דיבוק, אלא זו פסיכוזה ואפילפסיה, ועקב הזנחה רפואית קרה מה שקרה לאמילי. בסופו של דבר, הסוף לא משנה, ואני לא אקלקל לקורא יותר מידי.

לאחר הצפיה עולה השאלה האם דיבוקים קיימים?

  • מצד אחד בעולם שלנו יש יסוד חומרי חזק מאד שבו ניתן לצפות בחמשת החושים או על ידי עשייה חוזרת ונשנית ודיבוקים לא הוכחו כקיימים בהתאם למדע, היות שלא הצליח לצפות בו.
  • מצד שני אי אפשר להסביר איך היסוד החומרי קיים ואולי הוא תולדה של הרוח ואז ניתן להגיד שיכול להיות שיש דיבוקים, סוף כל סוף העולם הוא רוחני.
  • לי, כידוע, אין עמדה בנושא, אך לו הייתה לי, אז עמדתי הייתה שגם אם העיסוק בנושא הוא רלוונטי, העניין של הדיבוקים הוא לא מוכח כלל, גם אם נקבל את הקונספט הרוחני של היקום. כמו כן למה לא להאמין בעוד דברים רוחניים לא מוכחים מעבר לדיבוקים ואולי גם להאמין מבחינה רוחנית שאין דיבוקים.

בסופו של דבר ההתרשמות הכללית שלי מן הסרט, שהוא בא להציג שאנו בני אדם, ואם בני אדם מאמינים בדברים שאנו לא… עדיין אנו צריכים לנסות להבין אותם, שזה לא סתם, אלא הם חווים דברים אחרת. 


אך שאלתי היא, אם אני לא מאמין למישהו וחוויותיו האם אני לא אנושי, סוף כל סוף החוויות שלי הן אלו שגרמו לי לא להאמין לו?

סיכום של הסיפור בעברית להלן בקישור:

וילי הרולד – סקירת הסרט דֶר האופטמן 2017 Der Hauptmann


לאחרונה נתקלתי בסרט העוסק באדם נרדף, אדם הנרדף בזמן של כאוס וכעת עומד למבחן בעצמו בנושא, האם הוא ירדוף או יזדהה עם הנרדפות כמו שהוא היה בעצמו ואם כן מה יגרום לו להחליט ומה יהיה המחיר לכך?

זהירות קלקלנים…

ראיתי לאחרונה סרט שחור לבן בשם: 2017 Der Hauptmann העוסק בסיפור אמיתי על חייל שנפרד מיחידתו בסער הקרבות בשלהי מלחמת העולם השניה עם בעלי הברית המערביים. החייל הוא גרמני שנמלט מהמשטרה הצבאית שחושדת בו כעריק ואולי גם כחייל פשוט שעוסק בגנבות ואולי בעוד פשעים. הם מושחתים שלא מנסים לעוצרו למעצר, שהופכים את המרדף לציד והוא נמלט על נפשו כנגד הסיכויים.

לאחר שהם נואשו למוצאו, הוא מבין שהוא תמיד ייחשב כעריק ולכן הוא חייב למצוא דרך להנצל. הוא בעצם צריך להמלט מבנות הברית, מהמשטרה הצבאית ומהרעב. לפתע הוא מוצא רכב נטוש עם מדים של קצין ומעט אוכל והוא מחליט להתחזות לקצין. הוא מבין שכקצין הוא לא יכול ךלהתנהג כחייל פשוט. לפיכך הוא מתאמן רבות על הגינונים שלו כקצין וממש מרגישים אין הבגדים עושים את האדם הוא מתחיל להיות איש אחר.

מעט זמן לאחר מכך, חייל אחר שנאבד מיחידתו נדבק אליו וכך בעצם האיש מתחיל להקים לעצמו יחידה כשהוא בזהות מזוייפת. החייל החדש הפך לשלישו וכך הם מתחילים להסתובב באזור כשעוד חיילים. החיילים מצטרפים אליו בשמחה, חלק כי הם רוצים להצטרף לצבא וחלק כי הם מבינים שללא זאת הם ייחשבו כעריקים ולכן עלולים להתפס ולהיו מוצאים להורג.

לעת לילה הוא מגיע לפונדק ושם הם חוששים שהוא בא להחרים מזון לצבא הגרמני, הוא מרגיע אותם שהוא בא להלחם בעריקים הפושעים. הם עולזים ומביאים לו מכל טוב. לבסוף הם מביאים לו עריק או חייל אבוד ומצפים שהוא ינקום את נקמתם ויוציאו להורג בשבילם. הוא חושש שהם יעלו על כך שהוא מתחזה אז לאחר לבטים הוא מוציא את החייל להורג.

בהמשך הוא מגיע לבית מבודד והוא מוצא שם חיילים הוללים המתעללים בבעלי הבית בחינגה של עולם ללא ערכים, הם חוששים ממנו ומאיימים עליו בנשקם, אבל הוא מצליח למשטר אותם. לאחר שהוא לוקח להם את נשקם, הוא לא הורג אותם כפושעים על אף שהעניין די ברור שהם כך, אלא הוא מצרפם לכוח שלו ומגדיל את כוחו.

האיש ממשיך ומצרף עוד חיילים לכוח שלו, לבסוף הוא מגיע למחנה מלא עריקים או חיילים אבודים הנתפסים כך, והנה אנו מצפים שהוא ימצא דרך לשחרר את העריקים, אולם בפועל הוא מוצא דרך לערוף טבח בעריקים רבים וכך הוא משנכע את אנשי המנהל במחנה שהוא קצין בעל סמכות בנושא. בעלי הכוח בהמחנה הרוצים להפטר מהמטלה הזו שמחים על העניין ובכך מניחים לעצמם להשתכנע שיש לו הסמכות לפעול במחנה. וכאן יש מספר סצנות המראות את העולם המנותק משאר העולם – פלנטה אחרת בעקבות התנאים השונים מכל מה שהאדם חונך להם, אלימות גופנית, סדיזם ופשוט התנהגות חייתית לא ברורה. לבסוף המחנה הופצץ והוא ממשיך לדרכו תוך כדי שהוא חוגג כמלך, שופט אנשים על פשעים על פי דעתו ומתהולל גם הוא. אולם לא לעולם חוסן הוא נתפס על ידי המשטרה צבאית, אבל מצליח להנצל במשפט. כאן הסרט מסתיים, ברם כתוביות בסוף מודיעות לנו שהרשויות הבריטיות עלו עליו והוא נעצר והוצא להורג על פשעי מלחמה בגיל 21.

לדעתי הסרט נפלא ואני ממליץ לראותו בחום רב. הסיבה שבחרו בשחור לבן זאת כי הם רצו להכניס אותנו לעולם של פעם, אבל גם להדגיש לנו את הממד השונה. הרעיון הוא שבמלחמה גם אנשים טובים כביכול, אנשים שלכאורה נרדפו על לא עוול בכפם על ידי גורמים מושחתי הופכים למושחתי בעצמם, ההיגיון האנושי משתנה במצבים כאלו. הם מראים גם עד כמה קל לשכנע חיילים אבודים לשתף פעולה במעשים הרעים הללו ועד כמה בעצם במצבי קיצון חריגים דברים משתנים. אדם שמשחק בשפת גוף מרשימה של קצין נתפס כקצין ומתפקד כמו עריץ באיזשהו שלב. הסיפור משתלב לי עם לב המאפליה ועוד סיפורים בנושא המראים עד כמה הטוב והרע האנושים הם לא עניין קבוע בנפשו של האדם אלא תלויי אינטרסים אישיים. למשך חלק גדול מהסרט הייתי בטוח שמטרתו היא להנצל ולהציל אחרים על הדרך ברם לבסוף כרבר ברור שהוא לא הורג כי אין ברירה אלא הוא הפך לשעתוק של כוחות הרוע שהוא נחשך אליהם או שהתנאים הפכו אותו לרע וכך הוא מתנהל כמאפיונר חייל בסוף המלחמה. עוד נקודה יפה בבימוי זה שהוא מתחבא במהלך המרדף אחריו מתחת לשורשים של עץ וזה כביכול שהוא שותל את עצמו באדמה. ואז כשהוא יוצא הוא כביכול צומח, עד שלבסוף מתברר שיש כאן צמח פרא.

הסיפור עצוב, יש כאן חייל שנחטף לעבדות צבאית ואיבד בעצם שלטון על גופו ואת ההרגל לשלוט בהתאם לצו החברה על עצמו ולא בגלל מה שהוא מוכרח לעשות אחרת ימררו את חייו, והנה הוא נרדף על נפשו על לא עוול בכפו על ידי המדינה שהיא מייצגת באופן רשמי את החברה ואז הוא מבין שכמו שהם מושחתים גם הוא יכול, מה ההבדל אם זה בשם המדינה או בשם עצמו. קראתי עליו שהוא נזרק מתנועת הנוער שלו.

למי שרוצה לקרוא עוד סקירה מאתר מוצלח באנגלית שיקרא פה.