תגית: סרטים

הטבע האנושי 2001 Human Nature ואור חוזר 2019


לאחרונה ראיתי שני סרטים שנורא נהניתי מהם. לסרט אחד קוראים: הטבע האנושי Human Nature 2001. הסרט ממש ריתק אותי. הסרט מדבר על ילד שגדל ביער ונמצא כמבוגר על ידי מדען. המדען מחליט לחנך-לאלף אותו להיות אדם מן היישוב והוא נוקט לשם כך בפרקטיקות ברוטליות. הוא מכנה אותו פאף ומפרסם הסיפור של פאף בכל העולם. לבסוף פאף דואג לעצמו ונמלט משליטתו של המדען. אני לא מספר את כל הסיפור כדי לא לעשות יותר מידי ספויילרים. הסרט מועבר בצורה מעניינת פורמליסטית שלא תמיד יודעים מה מתרחש במציאות ומה בדמיון ולוקח זמן לשים לב ולסדר את העניין. בכל מקרה בימאות סבירה בהחלט ועם סיפור מעניין.

פאף אומר בסרט שהסיבה שהוא רצה להצליח בתהליך החינוכי שנכפה עליו על ידי המדען, היה למצוא קשר עם אישה. הוא ראה לראשונה אישה יחד עם המדען ורצה והתאווה להשיג אישה כמו שלמדען יש. ולכן הדרך היא על ידי ציות למדען. לבסוף הוא אכן מוצא בדרכים שלו, לאחר החינוך מהמדען.

לקח לי זמן להבין את הסרט, האם הטבע האנושי זה בכלל על המדען? ולא על פאף שהיה כמו קוף והפך להיות מתורבת – שבזה הטבע האנושי נבדל מהחיות – ולבסוף התנהל בדרך שלו להשיג את מבוקשו והתבגר או שהיה מאולף לעשות זאת בתהליך החינוך שקיבל.

הסרט מזכיר את פיגמליון שגם שם איש התרבות והמדע הנכבד פרופסור היגינס לוקח גולם תרבותי, אלייזה, מבחינת התרבות הגבוהה ומפתח אותו. ולבסוף אלייזה משתחררת או ממשיכה החינוך שקיבלה בדרך שלה שדומה לפאף. הסרט גם מזכיר את פרנקנשטיין, ששם מדען יוצר משהו והייצור נוטש את המדען – סוג של הגולם קם על יוצר.

לי יש חיבה למצב אפס. לראות או לקרוא עולם קדם תרבותי. עולם קדום ששם בקושי ידעו לדבר. וכן מצבים של ילדי יער או ילדים שנכלאו בבור כמו קספר האוזר כמו בעל זבוב ששם אוניה עם ילדים קטנים טובעת והילדים צריכים להקים חברה משלהם כדי לשרוד באי. וכן הלגונה הכחולה ששם ילד וילדה נחלצים מאוניה טובעת לאי בודד וצריכים לשרוד. אני אוהב לראות את העניין ולחשוב על הטבע והתרבות האנושי אילולי החיברות שלנו.

נחמד גם לראות את שיטות החינוך של המדען ולהבין שזה בעצם קשור לחינוך שהוא קיבל. הסרט לדעתי ביקורת על החברה שלנו ועל המתנשאים שחושבים שהם מעל האחרים, כשלמעשה הם מסכנים חסרי חמלה. ואולי בעצם כולנו פאף בצורה זו או אחרת.

אני ממליץ לראות וחושב שזה פלא שהסרט לא מספיק מוכר. חבל מאוד.

יש קטע משעשע בסרט שגם מלא ביקורת על התרבות המערבית. פאף נותן עדות בקונגרס בזכות זה שהוא יכול להיות איש יער או משהו כזה. לאחר הנאום ששם הוא נראה ג'נטלמן מכובד עם גינונים של האריסטוקרטיה, הוא פושט את בגדיו וצועד ליער. נוצרת סנסציה עקב העירום הפומבי שלו והעניין כמובן מוסרט ומועבר לטלוויזיה. ומראים אנשים צופים בעניין בהשתאות. והוא עובר ברחוב ומראים שם שבבית מעדיפים לצפות בהעתק של העניין בטלוויזיה ולא צופים בחלון איך העניין קורא בפועל. זה רגע ביקורתי חמוד ומלא אמת על התרבות שלנו שמנותקת ומשועבדת למסך – להגמוניה התרבותית.

אור חוזר 2019

אור חוזר הוא סרט דוקו שנעשה על ידי מרדכי ורדי, קולנוען בעל תשובה. והוא מתמקד בחוזרים בתשובה שלא השתלבו בחברה החרדית – ובקבוצה הסוציולוגית החרדית – בעלי התשובה. ובזרם החרדי העצמאי החדש – זרם התשובה או זרם בעלי התשובה. מדובר בתנועה לא מוכרת, זרם של קהילות קטנות המנסות לארגן לעצמם קהילות משלהם, בין כחרדים ובין בקבוצה משלהם בין חרדיות לישראליות.

הם מנסים בכל כוחם להשתלב בחברה החרדית. הם חושבים שהם במקום טוב לכאורה, שהרי הם הקריבו רבות כדי להיות חרדים וכן הם מחמירים בלבוש ובהלכה וכדומה. אולם החברה החרדית קיבלה אותם בחשש, בהסתייגות ורתיעה. מעבר להימנעות מקרבתם, לעג להם והדרתם, החברה החרדית נמנעה מלקבל אותם כשווים, אלא קיבלה אותם כנחותים. נמנעו מלקבלם למוסדות לימוד, ודי החרימו אותם בשוק השידוכים.

הכאב גדול, מעבר למכה שהם חשים, הם מבינים שהחברה החרדית לא מתאימה להם. הם שמים לב שרוב הנושרים מבחינה דתית בחברה החרדית הם בני בעלי התשובה – הדור השני, מעניין גם כמה נשירה חינוכית ופשע יש – מראים בסרט גם טיפול של עמותת עלם, המטפלת בנוער בסיכון, בבני זרם בעלי התשובה. הם לא רק סובלים מיחס שלילי, אלא גם מאבדים את הילדים שלהם. וחלק מהסובלים הם דור שלישי בעלי תשובה. כלומר יש כאן זרם, יש כאן ילדים שההורים שלהם הם בנים של בעלי תשובה שלא רק שההורים ניסו להשתלב בחברה החרדית ונכשלו, אלא גם הסבות והסבתות שלהם שגם הם בעלי תשובה שהתחתנו זה בזה, ניסו להשתלב וכשלו. וכעת הילדים האלו שגם הם סובלים מקשיי השתלבות משתלבים במוסדות לזרם התשובה. העניין תמוה לי שהרי מי אמור לדעת שההורים בעלי תשובה, וייתכן שהעניין הוא שההורים נמצאים בקהילה בעלי תשובה. והעניין חשוב כדי לדון לגבי אי ההשתלבות של בעלי התשובה, במה הם תורמים לכך מצידם ובמה הקהילה החרדית תורמת לכך מצידה.

בסרט גם רואים דמות שופעת כריזמה, הרב עודד ניצני. הוא פתח לעצמו קהילה משלו במעלות, קהילת שדה צופים. עיר מקלט משלו למסכנים שסבלו במגזר החרדי. רב שגם עובד, רואים אותו כותב טקסט בכתב של ספר תורה על קלף, אדם מכיל ואב לקהילתו. איש מרתק שהייתי שמח לפגוש ולראות מיהו. הרב מתנער מהצורך החרדי לגיבוי רבני של מנהיג עליון כדוגמת גדול הדור, מצהיר על עצמו כישראלי, מטיף לאמנות וחשיבה פתוחה, מעניין עד כמה? וכן מקדם את הצורך לעבוד ומדגיש שזה טבע האדם.

האיש נראה עניו וחכם, בנו שהפך לבעל שאלה מטיח בו דברי ביקורת על טעויות שהוא ביצע בתהליך החזרה בתשובה ושזה השליך על הבן כילד שגדל במוסדות חרדים מפלים. והוא יכול להגיב לו בקלות אמירות שהוא מאמין בהם בשם האל ובשם הבגרות ווהוא פשוט נושך את השפתיים, העיקר לא להעליב את הבן שלו שכעת סובל וחש כאב על כך, ובפרט מול המצלמה. ונראה שזו התאפקות משיקולי אהבה ואולי גם רצון שהילד יחזור בתשובה.

המסר של הסרט הוא שהחברה החרדית נכשלת בלהכות על חטא וחשוב בתשובה ולהתנהג בצורה נאותה לחוזרים בתשובה החברים לזרם החרדי ובעצם באותה הדת. ולפיכך אין מנוס, אלא להתנתק קצת וללכת לחיים דתיים עצמאיים. ובהקשר הזה מעניין מה הפירוש לשם הסרט – אור חוזר. אור חוזר זה אומר בקבלה משהו שמקבל אור רוחני מלמעלה ומחזיר זאת למעלה ומאיר גם שם – סוג של השפעה אלוקית. האם הכוונה שהחוזרים בתשובה מאירים בעולם למעלה מבחינה רוחנית או הכוונה שהם מאירים בחברה החרדית או בכלל הכוונה על היוצאים בשאלה בני החוזרים בתשובה שיש להם קצת אור שמאיר למעלה ברקיע ומקדם קהילות בעלי תשובה עצמאיות.

דברי סנגוריה על החברה החרדית ביחסה לבעלי התשובה

וכאן נשאלת השאלה האם הציבור החרדי כזה רע? החברה היא פעמים רבות פוגענית, לא משנה אם זה חרדים או חילונים ישראלים או חילונים גרמנים שעשו עליה. החברה לא תמיד מאירה פניה לחלש ולפעמים גם נרתעת. החברה החרדית לא רדפה את בעלי התשובה, אלא היא פשוט חסרת נורמות נחמדות של החלת האחד. וכאן יש עוד מקום לדיון, מי צריך להחיל אותם? לאיזו עדה בעלי התשובה משתייכים? וכאן לפעמים הם נפלו בין הכיסאות. החברה החרדית הפכה קפיטליסטית תרבותית בעניין הזה ומקבלת מי שמשתלם לה ועל כך פעם נכתב שיש קפיטליזם של מצוות או הקפיטליזם של היהדות החרדית. גם מנהלי המוסדות חרדים שדי פטורים ממעורבות המדינה משמשים כגורמים חינוכיים, משטרתיים ודתיים בחברה החרדית, והם רואים את תפקידם כתפקיד קפיטליסטי. יש להם חשבון בנק רוחני אצל 'הקבה' בונה העולם או שבמקרה הגרוע, הם רוצים לחזק את השפעתם וכוחם. לפיכך אם מישהו לא מתאים להם לפס ייצור שלהם מדוע שיקבלוהו למפעל הרוחני שלהם? הרבה מהאשמה גם נופלת על החברה החרדית הכלל אשכנזית הלא חסידית, וכאן ישנה תמיהה מדוע אותם מופלים לא הולכים למגזרים אחרים? זה לא הוגן להאשים את מי שדווקא מנסה להכיל בעלי תשובה ברמה מסוימת מאשר אלו שלא מנסים בכלל. וכאן צריך להבין שאם הם היו מקבלים את כולם הם היו נטמעים תרבותית. ולחברה החרדית יש הסכם עם המדינה לזרם עצמאי ולא לזרם בלתי פוסק של טרנס חילונים ישראלים חרדים – בעלי תשובה – שישנה אותם תרבותית. ובנוסח אחר, יש כמה עמים יהודים, יש את העם החילוני ויש את העם החרדי הארץ ישראלי ויש גם בעלי תשובה מחו"ל כמו אמריקה. האתניות החרדית נמצאת בשבט משלה, היא צריכה לקרב אותם לדת, לספק להם מצוות, אולם לא חייבת להזדווג עמם או לקבלם למוסדות שלה. כל שבט דואג לעצמו. החברה החרדית חוששת מבעלי התשובה שהם מפיצים חילוניות בחברה החרדית ולכן מובנת ברמה מסוימת הסינון. וחרדים רבים יגידו: הנה הראיה, יש להם הרבה נשירה דתית בגלל נורמות חילוניות. והם לא נאמנים דתית. חלקם מורד במגזר החרדי ונוטש את הדת החרדית האמיתית לדת של בעלי תשובה.

ברם לא יפה שארגוני התשובה לא פעלו לעצור התופעה. אין עניין לייבא מהגרים לחברה החרדית שלבסוף יסבלו. לפיכך הבעיה הגדולה היא ארגוני התשובה הממוסדים העושים את דיג הנשמות החילוניות אומנותם.

בעיה נפרדת יש עם בעלי תשובה הבטוחים שהם יודעים הכל ולא מבינים שאנו חיים בעולם של ספק. ואותם יודעי כל ומגלי האור, נראים מגוחכים. הם ביררו על הדת החדשה שלהם פחות מאשר אדם לא מואר, "חשוך", מברר על רכב או בית חדש. מה, הם לא יכלו לברר על היחס לזרים במגזר החרדי? על הפלייה במוסדות? האם האור נמצא רק אצל החרדים, מה עם הדתיים לאומיים והחרד"לניקים? הם לא יודעי כל, אלא מהלכי חושך. ולפיכך מדוע החברה החרדית צריכה לייבא טיפוסים כאלו? ובנוסף, אם מישהו לא נמשך מינית לבעלת תשובה, אז צריך לאנוס אותו להתחתן איתה? יש אפליות אנושיות לגיטימיות. מותר לאנשים לאהוב דברים מסוימים ולחשוש. ואלו הסובלים יכולים לעשות קמפיין לשינוי טעמים ולהפגת פחד. זה לא שונה ממי שאוהב גלידה בטעם שוקו ולא וניל.

ועל אף זאת מבחינה דתית, נראה לי שהאל העברי רוצה שיתייחסו בנחמדות לחוזרים בתשובה. ולכן הדת החרדית צריכה להתעורר ולהיות נחמדה יותר לבעלי תשובה. אולם כדאי לעצור את ההגירה המסיבית של בעלי התשובה למגזר אשכנזי מדיר. ובכך למנוע סבל מיותר. האל היהודי רוצה שיתקרבו אליו ומצווה לאהוב את הגר. והסברה היא שאם לא כך מספר המאמינים יפחת וגם להזכיר את זאת שעם ישראל היה גר במצרים והאל חילץ את עם ישראל משם. ולכאורה היחס לבעל תשובה אמור להיות כמו לגר.

אני ממליץ לראות הסרט. נחמד לראות התפתחות של חרדים לעבר מערביות ומחשבה עצמאית ובוגרת. אולם כדאי להתייחס לחלק מהנאמר בסרט בחשדנות.

חשבתי לפרסם כל ביקורת לסרט בנפרד, ברם חשבתי שיש דמיון לסרט של מישל גונדרי הטבע האנושי 2001. שם מישהו שחושב שהאמת אצלו מחנך והנה החרדים חושבים שהאמת אצלם מחנכים.

הם מחנכים את בעלי התשובה להבין בשונה מהחרדי המצוי, שהמנדט של הקבה לא נמצא במגזר החרדי. אפשר לעבוד אותו בצורה חלופית. אפשר לפרוש ולהיות הגולם הקם על יוצרו. החרדים לא היו נאמנים להם, אלא היו קפיטליסטים של מצוות וסתם לא נחמדים. החרדים מראים להם שמי שיש לו קהילה יכול להדיר ולהחליט מה אלוקים אומר קהילתית בדרך שלו וגם הם יכולים. בעלי התשובה בדומה לפאף – איש היער של הטבע האנושי. בעלי התשובה סיימו את החניכה-אילוף שלהם או שהם תוכנתו מראש שצריך להתפלג לדרך שלהם עם הטייטלים שלהם. כמו ששס דאגה לעצמם למוסדות ולא חברה באגודת ישראל וכן לא מצייתת לגדולי הדור האשכנזים. וכמו שהפלג הירושלמי פרש מדגל התורה ודואג לעצמו ולא ראה בעיה לא להקשיב לגדול הדור של דגל התורה. וכמו שדגל התורה הליטאית בעצמה פרשה מאגודת ישראל בארץ ישראל. בעלי התשובה מהבחינה הזו יכולים להחשב כבנים מוצלחים של החברה החרדית.

הוואי 1966 – הצרה הגדולה ביותר שאפשר להפיל על רוח האדם – זמנים כשהאלים משתנים


זהירות קלקלנים!

יצא לי לאחרונה לצפות בעוד גרסה של המרד על הבאונטי. יצא לי לראות לפני כמה שנים גרסה משנת 1984. ולא זכרתי יותר מידי, כלומר, אני זוכר הסיפור אבל לא מספיק זוכר בשביל לא לראות מהדורה אחרת. ולא מזמן יצא לי להתקל בגרסה מ-1962 והחלטתי לצפות. הגרסה פחות נאמנת למציאות ההיסטורית מהגרסה הקודמת שראיתי, אבל המשחק היה טוב וכן הקונפליקטים והעלילה.

כמו בעוד סרטים על התקופה ניתן לראות שהקברניט הוא דיקטטור קטן המונע מרצון להרשים ואולי כך להרוויח כסף. ובמקרה שלנו יש לו גם תפיסה של נאורות על בסיס יעילות. להלקות סתם זו אכזריות להלקות עם סיבה מוצדקת זו יעילות. רב החובל מעביד את המלחים קשה ומעליב אותם. הוא מלקה מלח על תחילת הסרט רק כי שמע אותו אומר שהוא סתם נאשם בגניבת גבינה, הקברניט בעצמו ביקש ממנו להכניס זאת לקבינה שלו – הוא האשים את המלח בהעלבת הממונה שלו. אותו מלח הואשם בגניבה על ידי אחד מאנשי הספינה וכתוצאה מכך הקברניט פסק למנוע את הקצבת הגבינה עד מתי שהגנב ישיב הגניבה – ענישה קולקטיבית. הקברניט מלקה על עניין פעוט על אף מחאות הסגן שלו פלטשר שהוא אציל וג'נטלמן. ולמעשה יש כאן קונפליקט נוסף בין עדינות ג'נטלמנית של החברה הגבוהה לבין נובו ריש קפדן – עניין הבולט לכל אורך הסרט. ויש גם עוד קונפליקט בין אהבת אשה לבין אהבה למולדת שרואים בהמשך. הספינה נשלחת לצורך איסוף שתילים של עץ הלחם כדי להשיג מזון זול ובעל התאמה טרופית – עניין שיוזיל עלויות של אספקת מזון לעבדים, עניין המעיד על התקופה. הקברניט מנסה לחסוך זמן ולעבור את כיף הורן בדרום אמריקה, מקום הידוע כמקום מסוכן בתקופה ההיא. הוא נכשל ושורף זמן ומאמץ ולבסוף הולך בדרך הארוכה דרך כיף התקווה הטובה לאוקיינוס ההודי ומשם לים השקט לטהיטי, להשיג את עץ הלחם. מעניין מדוע לא אוכלים מהקמח של עץ הלחם בפסח אגב וכן גם לגבי קמח בננות. האוניה ממתינה כמה חודשים בטהיטי כדי להשיג השתילים ילדים אותם בספינה. בסופו של דבר המרד פורץ כדי להציל את הספינה מגחמותיו של הקברניט המסכנות את אנשי הספינה. הוא מקציב מים ומונע שתיית מים כדי שהוא יוכל להגיע מהר יותר לאיי הודו המערבית ולהביא לשם את השתילים. לאחר שמלחים מתחילים למות כתוצאה מהקצבת המים של הקברניט פורץ מרד. ולשאר הסיפור אתם מוזמנים לצפות בסרט. אגיד שבגרסה הזו מראים את פלטשר כבעל חזון, המת למען הרצון לנווט בעתיד ולכן נכנס לאוניה בוערת באש להציל את הסקסטנט. חשוב להגיד שהאי פיטקרן עלה לכותרות לא מזמן. מתברר שתושבי האי, צאצאי המורדים, עדיין מספקים כותרות.

הסרט מראה את התרבות החופשית של הפולינזים בטהיטי ואמרתי לעצמי אני רוצה ללמוד עוד על הנושא. קראתי קצת ברשת והחלטתי להוריד עוד סרט על הפולינזים בשם הוואי 1966. סרט עם שני שחקנים שאני אוהב, ריצ'ארד האריס ומקס פון סידוב ובעצם הכל עד לפה הוא הקדמה לסרט הזה.

הסרט הזה מדבר על התנגשות תרבותית בין הנצרות לעובדי האלילים הפולינזים בהוואי. מבחינת הנוצרים הם נואפים, עובדי אלילים, מגלי עריות ורוצחים. ולכן יש לתרבת אותם. כמובן שבפועל הנוצרים על ידי מיסיונרים ומלחים מביאים מחלות מערביות, משפילים ומנצלים אותם.

זה נחמד לראות את הצביעות המסיונרית, מצד אחד הם מצהירים שהם באים לשם שמים ולא להרוויח כלום ואז הם דואגים לעצמם בכל מיני דרכים. וכן אם מסיונר מתחתן עם מקומית הגזענים מדיחים אותו בהצבעה משורות הכנסיה. ועוד. בקיצור, הם לא מיישמים את מה שהם מטיפים לו – The don't practice what they preach.

הסיפור מדבר על מסיונר קלווניסטי שרוצה להביא את דבר האל, אבל הוא מלא גאווה בתפיסה ובאמת שלו לגבי החיים. ולכן הוא קשוח. אולם לאט לאט הוא מצליח להשפיע על המקומיים. לצורך שליחותו כמסיונר הוא מתבקש להתחתן והוא מוצא אשה ברגע האחרון שהיא פחות פנאטית ממנו בנוגע לדת אולם היא מוכנה להתחתן איתו בגלל שהיא רוצה הרפתקאות בהוואי, לקרב את עובדי האלילים לאל וכן מתרגשת מחיזורו השלימזלי. היא גם אוהבת לראות את הקופליקט שלו כשהוא מתאר שהיא מסיחה את דעתו מן האל כי היא יפה או כי הוא עלול לאהוב אותה יותר מאשר את האל. הוא מאמין באל קנא ונכון והיא מאמינה באל של אהבה.

בסופו של דבר פורצת מגפת חצבת באי ורואים כיצד הנאורים הנוצרים מפיצים מוות בקרב הילידים התמימים. כעת רואים בקרב המסיונירים התפקחות וחלקם מחליטים לדאוג לעצמם כלכלית במקום לקיים את שליחותם המקורית שהייתה רק לדאוג לדת ולא להתעשר על חשבון המקומיים.

השליטה המקומית, מאלמה קאנקוואה, באזור של הגיבור הראשי, מתה ועל ערש דויי מתנצרת ונפרדת מאחיה בן זוגה. וכתוצאה מכך מתחלף השלטון. השלטון המקומי החדש חוזר לתרבות האלילית ולגילוי העריות ועם זה שנים רבות של מיסיון ירדו, כביכול, לטמיון. השליט נושא את אחותו וביחד הם שולטים. אותו שליט היה בעצמו מסיונר וניסה לקבל תפקיד בכנסיה אבל מחמת גזענות הם סירבו, אז הוא התפקח ונטש הכנסיה. ואולי הוא החליט להתחתן עם אחותו כדי להיות חלק מן השלטון וכך לעזור לבני עמו יותר כי הוא מבין את המערב הצבוע טוב יותר, אבל הוא מת במגיפת החצבת.

לאחר התמוטטות האווירה הנוצרית במקום בגלל התחלפות השלטון ובגלל שרבים מהקהילה הנוצרית מתו במגפה, המסיונר רב עם אשתו על מה צריך לעשות, הוא חושב שאלוהים שונא את הילידים בגלל שהם חוטאים. בעוד אשתו חושבת שהם נדיבים ונחמדים ולכאורה בעלי רוח נוצרית יותר מכל המערב. ובאמת לאורך הסרט רואים את לבביות ונדיבות הילידים. ומאידך הם מתירניים מינית, מגלי עריות ורוצחים ילדים פגומים שהם חושבים שלא ישרדו או הורגים בסכסוכים מסוימים, אבל למעשה ביום יום תרבות די שלווה ונחמדה, הרבה יותר נוחה מן המערב הנוצרי בשעתו. היא אומרת לבעלה שיצא מהקנאות, אלוהים לא שונא אותם, הם אנשים טובים. הגיע הזמן להשפיע עליהם בצורה אחרת על ידי אלוהים של אהבה. וכך לעזור להם ולהשפיע בצורה שזה יחזיק מעמד כשהשלטון מתחלף.

אחד הגיבורים בסרט הוא נסיך ילידי שבתחילה היה מסיונר ובהמשך נהיה שליט מקומי והוא מספר את הזוית של הילידים על העולם שלהם שמשתבש כשהוא בעצמו כבר נוצרי.

הוא מספר שבמקור הם מגיעים מבורה בורה. מקום שהיה בית האלים. ביתו של קנלואה מלך השאול, של פלא, האלה של הרי הגעש, ושל טאורה האל של מי האוקיאנוס הרוח והסערות. של מאנו הכריש שהדריך את ילדיו (הפולינזים שהיגרו מבורה בורה) במעברים סודיים בים כשהם היו אבודים. ושל קאנע הגדול אב היקום. ויום אחד הגיעה הצרה הגדולה ביותר שאפשר להפיל על רוח האדם – זמנים כשהאלים משתנים. הגיע אל חדש שתבע קורבנות אדם. האל אורו שעיניו היו עיניים של מוות. אז המלך קנקואה לקח את אנשיו ואמר להם שהאל אורו הוא אל של נקמה וזעם, בואו נברח ממנו.

הקנו של בורה בורה היה הכלי המהיר ביותר והם מילאוהו ושורשים וזרעים לשתול באדמה חדשה שהאגדה אמרה שנמצאת הרחק בצפון. והם לקחו עמם את האבן הקדושה את דמותו של האל קאן העדין. והם עלו בספינה מודרכים על ידי הכריש מאנו אל עבר הוואי.

וכך למשך שלושים דורות המקומיים חיו שם עד להופעת הנוצרים. וכעת שוב ההוואיים הגיעו לזמנים שהאלים משתנים. תוך דור החרבנו את המקדשים, שרפנו את האלילים וחיכינו להתגלות שהנוצרים הבטיחו שתגיע.

ובמקום להביא את דבר האל, הבאתם הרפתקנים לשדוד את אדמותינו, פורעי חוק להחריב את כפרנו, שתיה חריפה כדי לחלל את הגבריות של בנינו ושטנים בצורת ציידי כרישים לנצל את בנותינו אשר משליכים את בנותינו הצידה כמו חיות פצועות למות בסבל מהמחלה שאין לנו שם אליה עד שאתם באתם. אנו רעבים לדבר האל אולם אף אחד מכם בארבע השנים שאני פה לא פנה אלי ואמר לי קאוקי קנאקוא, אני אלך איתך להוואי להציל את נשמתם של בני עמך.

הנסיך קאוקי קאנקוא מביא את הזווית ההיסטורית של בני עמו. והוא חוזר שוב על חלק מהסיפור בבית הספר הנוצרי מול הילדים. הוא רואה בסיפור ההגירה שלהם סיפור דומה למסע אברהם אבינו. והוא רואה בעניין תרבות הוואיית. אולם לאחר שהוא נחשף לצביעות של המסיון הנוצרי הוא מבין שהדרך לשפר את מצב בני עמו לא מגיעה מהדת הנוצרית אלא מהשלטון, ולכן אולי הוא נוטש את הנצרות הופך לשליט, ובהתאם למנהיג המקובל ונושא את אחותו

הסרט נחמד מאוד ומתאר אנשים החיים בתרבות אחרת עם משחק טוב של גדולי השחקנים, ריצ'ארד האריס, ג'וליה אנדרוס ומקס פון סידוב. הוא גם מתאר את ההתנגשות התרבותית בין נצרות לפאגניות, ואת שיתוף הפעולה בין המסיונירים לבעלי ההון בניצול הילידים בהוואי. את הרס התרבות המקומית על ידי הציביליזציה המערבית, את המגפות והניצול. וכמובן את ההשפלה שהמקומיים חוו מהמערב גם לאחר שהם השתלבו הדת הנוצרית.

הסרט יכול להוות משל שגם מסיונר נוצרי עלול להיות יליד בתרבות ודתו, הוא יכול להיות מנצל כמו חלק מהמסיונרים שהפכו לאנשי עסקים והוא יכול להיות נושא צלב פנאט כמו הגיבור הראשי, אבנר הייל, השקוע בגאווה שלו ולכן לא מבין את המהות של הדת הנוצרית ולכן גם לא רואה את החורבן שהוא ממיטב סביבו וגם את חורבן משפחתו. הוא חי באורות של האל אולם למעשה הוא נכשל במשימה בגלל הגאווה והדורסנות שלו בשם הדת. ולבסוף הוא מנסה להתחיל מחדש לפי הדרך של אשתו אבל אז הוא כבר מאבד את משפחתו, מודח מקהילת המסיון וכן מאבד את צלילות דעתו. הסרט גם מתאר שקיעה של תרבות שלא מתאימה לזמנים המשתנים ולכן סובלת מהרס ואובדן – "הצרה הגדולה ביותר שאפשר להפיל על רוח האדם, זמנים כשהאלים משתנים".

ברקסיט Brexit the uncivil war 2019


צפיתי לאחרונה בסרט חדש בריטי של ערוץ 4 הבריטי על משאל העם בנוגע לעזיבת בריטניה את האיחוד האירופאי, העניין ידוע גם כברקסיט. כזכור היה מאבק פוליטי של שנים רבות לגבי יציאת בריטניה מהאיחוד האירופי. ולבסוף ראש הממשלה הבריטי התחייב לארגן משאל עם בנושא. ומעניין מה גרם לו לעשות המשאל, האם הוא חש שאם הוא לא יעשה זאת הוא יאבד קולות של בוחרים?

וכן אני לא אכחיש שתמכתי בברקסיט על אף שהבנתי שזה פוגע בי במובנים מסוימים. כאזרח מדינה באיחוד האירופאי.

בכל מקרה, נתקלתי בסרט הזה והחלטתי לצפות בו. שיערתי שמדובר בסרט מנקודת מבט שמאלנית או מנקודת מבט של זלזול באלו שרצו לעזוב. כלומר, זלזול בנשארים, מכיוון אלו שרצו לשמר את הסטטוס קוו. וזאת כי רוב האליטה המערבית נגד תוצאות משאל העם. וחלק רואים בזאת אפילו תוצאה גזענית קסנופובית המתנגדת לאינטגרציה בין עמים באירופה.

ולמרות שכך מבחינת "דע את האויב", חשקה נפשי לצפות ולראות הכיצד הדומה לי נראה מבעד למשקפי הצד השני "האויב". הסתקרנתי ואמרתי לעצמי: דע כיצד האויב רואה אותך כאויב שלו…

המשך תיאור הסרט עם מעט ספויילרים

נשוב אל הסרט, הסרט מתאר דמות מוזרה ואקצנטרית שמבינה, כביכול, מה המון העם רוצה בעוד הפוליטיקאים המקצועיים מנותקים מן העם ועובדים עם נוסחאות שחוקות. הם גם לא מדברים עם העם שנים כך שהם איבדו את התחושה של מה העם רוצה ואיך לדבר עימו.

הסרט מתאר שהמנגנונים המפלגתיים של מפלגות הממסד מתנגדות בעוז לברקסיט. ברם כל מיני עשירים, מוזרים ולאומיים מתנגדים כשיש גם אופרטיוניסטים שרוצים למוטט את הקיים כדי לקדם עצמם כשהלוזרים יאלצו ללכת.

  • הסרט מתאר חזון של אסטרטג פוליטי לפנות לקהל שנמצא מתחת לראדאר וכך לנצח.
  • וכן לעבוד בצורה לא קונבנציונלית מודרנית עם פרסומות ומסרים שונים שונים אל האדם באינטרנט ומותאמים לו אישי.
  • יחד עם כביכול שקרים לגבי עלות השהות באיחוד האירופי ותרומות לא חוקיות.

המסר של הסרט הוא כפול:

  1. הימין הלאומי שרוצה הגדרה עצמית הוא לא רציונל אלא דמון. ומצביעיו לא היו מצביעים לו לו הם לא היו רעים או טיפשים או שהצביעו נגד הישארות באיחוד האירופאי לאחר שעברו מניפולציות. כלומר, הקהל חסר לגיטימציה ברצונו מול אנשי הנאורות…
  2. בוצעו מניפולציות על אנשים הגונים וטובים.
  3. השלטון הקפיטליסטי הקיים מנותק מהעם ודואג לעצמו ולכן הפסידו, כי הרבה לא בחרו או בחרו במחאה. לו נעשה כלכלה שוויונית יותר אז זה לא יקרה. בקיצור מסר שמאלני קלאסי.

ועדיין נחמד לראות הסרט, כיף לראות לפעמים כיצד המפסידים מתארים את הצד המנצח. וכן מרתק לראות כיצד קמפיינים של בחירות עובדים, היות שרואים היבטים רבים של העבודה על המקפיין בנוגע למשאל העם.

אני עוקב שנים רבות לאחר נייג'ל פאראג'. ואני רואה בו את אבי הברקסיט, אחרי זה ניסו למכור לי שבוריס ג'ונסון הוא מיסטר ברקסיט וכעת אני רואה דמות חדשה: דומיניק קאמינגס. יש המנהלים ויכוח מי הוא מיסטר ברקסיט האמיתי? הסרט נוקט בעמדה פחות מוכרת ולא ארחיב על כך. הצד השווה הוא שאנשי השמאל, הגלובליסטים ואליטת העוצמה וכדומה לא מוכנים לקבל שהעם הצביע לטובת משהו שהוא רוצה, אלא כאן יש כאן בחירה לא נכונה ותמרונים. וראינו את זה גם לאחר טראמפ.

בעיניי הסרט חשוב כי הוא עוזר להבין את אובדן הכבוד הדדי בין פלגים בעם. אנו חיים בעולם שך מלחמות בני האור ובני החושך. ולא סתם אנו נתקלים פעמים רבות בזלזול במקום הידברות. וכן כשצד מפסיד, הוא מסרר לקבל את ההפסד בכבוד, אלא משהה את הודעת התבוסה שלו ולפעמים מפגין ובוכה ברחוב כשמכריז שחטפו לו את מדינה או העיר וצריך להדיח את הנבחר או להחליף את העם.

הדברים פורסמו פה.