תגית: פמיניזם

סרטים על מיניות


ברשומה זו אביא מספר סקירות סרטים העוסקים במיניות (ובכוונה לא אנקוט במילה מגדר ואיני רואה במילה מין מה שקשור בלבד בתשוקה המינית המכונה אצלנו בסלנג סקסואליזם, אלא הנני רואה בזה את ההיבט הרחב של ההבדלים הקשורים לאיבר המין של בני האדם), כותבני מזיכרון, אזי לא אאריך הרבה. ראיתי עוד כמה שלא ריגשו אותי ואולי ראיתי עוד כמה טובים ששכחתי את שמותיהם. בכל מקרה אתם מוזמנים להציע סרטים אחרים. אני מביא טקסט זה בגלל העיסוק המוגבר החגיגי והמקודש בנושא המיני שיש כאלו שגם יגידו את המילה מגדר שאצלי היא שנויה במחלוקת. וכעת לרשימה.


בנים אינם בוכים (Boys Don't Cry (1999

סיפור העוסק בטרנסג'נדריות, מימוש עצמי, אלימות ואהבה. הסרט על נערה שרוצה להיות נער, כביכול, היא עברה חיים קשים ומדרדרת לפשע וחיה בזהות בדויה של ברנדון טינה. בכל אופן, היא לא אמרה נואש. היא באומץ גדול ועוז פנימי חיה כגבר ומתאהבת בנערה בשם לנה, שבתחילה חושבת שהיא גבר.

יום אחד טינה נעצרה עקב פשע שהיא ביצעה ובעיתונים היא הוזכרה בשמה הנשי ולא הגברי. זה גרם לחברתה לנה להבין שהיא אשה והיא קיבלה אותה או אותו כמות שהיא או שהוא. (אגב, אם היא הייתה מחליפה את שמה לשם יוני סקס, הבעיה הייתה נפתרת) במקביל גם החברים המשותפים של לנה וטינה, חשדו במוזרות של טינה ויום אחד הפשילו את מכנסיו וגילו שהוא אשה. אז הם חטפו אותה ואנסוה באכזריות. לאחר שהיא התלוננה על אונס לרשויות המטפלות בעניין, הם רצחוה.

העניין מחריד ומעיד על יצר האכזריות של האדם. מצד אחד הם שונאים את המוזרות הלא ברורה של טינה. ומאידך הם אונסים אותה לאחר שהם מגלים שהיא אשה, וזאת על אף שהם שונאים אותה, כביכול, ואז הם הורגים אותה באכזריות היא נוהגת בצורה שהם לא מורגלים לה ונתפסת בעיניהם כנגד הטבע, קרי הרצח בעיניהם יותר שכיח ולגיטימי מהתופעה.

הסרט לדעתי מרגש מאוד ומעורר הזדהות. ואגיד שאני לא מפחד להגיד שאיני מעריץ של קרוסדרסרים או טרנסג'נדרים. מפריעה לי בדרך כלל הגישה הבכיינית והקרבנית שלהם יחד עם הנטיה לשמאל המאמין בשוויון נגד פרטיקולריות, אבל עדיין זה סרט מרגש ומומלץ.


אמה ויגואר (Aimée & Jaguar (1999 

סרט מבוסס על ספר העוסק בשתי נשים לסביות בגרמניה בעידן היטלר. האחת יהודיה והאחרת "ארית", הן מגלות את משיכתן ומתגברים על הפחדים ונהיים זוג. כשהיהודיה חיה בזהות ארית בדויה. לבסוף היהודיה נתפסת על ידי הגרמנים ומאז לא נודעו עקבותיה.

הסרט מראה את הסצנה הלסבית בעידן ההוא עם תלבושות נחמדות ומעורר הזדהות כשבעצם הגיבורה היהודיה היא יהודית נרדפת המקבלת סיוע מארית וגם לסבית. כלומר, השלטון הגרמני של אז חשוך והלסביות נאורות. קראתי את הספר בעברית והנני ממליץ לצפות ולראות למי שרוצה. והרעיון של הסיפור מעבר לסיפור האמיתי הוא גם לסמל את הלהטביות כעין יהדות נרדפת.



גברות במדים בשתי גרסאות (Mädchen in Uniform (1931) Mädchen in Uniform (1958

הגעתי לסרט הזה בעקבות התעניינותי בשחקנית רומי שניידר. הסרט עוסק בנערה גברית, ושמא גם אצילה, בבית ספר פרוסי קפדן מאוד בתחילת המאה העשרים. היא בעלת מאפייני התנהגות גבריים מסוימים. לדוג' היא משחקת גברים בהצגה ונחשבת גברית יותר מול שאר החברות במוסד. היא מתאהבת במורה שלה. וכשהיא שתויה היא מצהירה על כך בפומבי וכתוצאה מכך יש השלכות חמורות.

העניין מעניין מבחינת ההתאהבות במקום חד מיני. קראתי פעם בספר פסיכולוגיה פופולרע שיש אחוזים גבוהים יותר של פעילויות חד-מיניות במקום שהוא על טהרת מין אחד בלבד, זכרי או נקבי.


טומבוי (Tomboy (2011

לורה היא ילדה החשה רצון לנהוג כנער. לורה עוברת עם משפחתה דירה למקום חדש וטוענת ששמה מיקל ומתנהגת כבן. לורה בתור מיקל נהיית חבר של של אחת בשם ליסה והיא, ליסה, מציגה אותו בפני הילדים בשכונה כבן בשם מיקל. מיקל הופך פופולרי לאחר שהוא מתגלה כמגניב וטאלנט במשחק הכדורגל ושיש לו מעריצה.

באיזשהו שלב ההורים של לורה מגלים את העניין לאחר שהיא נהייתה מעורבת בקטטה עם נער מהבית-ספר. אימו מבינה שהיא התחזתה לנער ומכריחה אותה להיות נערה וללכת כך להתנצל על המעורבות בקטטה. לאחר מכן, כשהיא לבושה כבת באופן קבוע היא מתביישת לצאת מהבית, אולם כשליסה מגיעה היא מקבלת כוח ויוצאת אליה.

הסרט מתאר תהליך התבגרות מודרני יחד עם נועזות קלילה המאפשרת לגיבור לשחק עם המנהגים בחברה ולזדהות עם המין האחר. העניין נראה כתהליך חלק ופשוט קורה ללא סבל. ואם כבר הפוך יש חשש לחזור למצב הקודם הנורמלי בהתאם לנורמה המקובלת. מראים כאן שהאשה יכולה להתחרות בגבר-בן-זכר בכדורגל הגברי וגם על אהבה של נערה…


אבודה והוזה (Lost and Delirious (2001

אחד הסרטים שצפיתי לאחרונה ושממש ריגשו אותי. נורא התחברתי אליו. הסרט אמנותי מאוד מבחינת תוכנו. הגיבורה טובה מאוד בלהזדהות עם חלק מהדמויות השיקספיריות שהיא מכירה מן הלימודים בבית ספר במסגרת שיעורי ספרות.

איני זוכר שמות, אז אפרט בלי שמות, נערה חדשה מגיעה לבית ספר חד-מיני עם פנימיה ושם היא מכירה שתי בנות שקצת מתפרעות, עם אלכוהול, עישון ועוד דברים פרובוקטיביים. היא הופכת לחברת חדר שלהם וחלק במשולש היחסים החברותי ההדוק והמופרע. לבסוף היא מבינה שבעצם שתי החברות הן זוג בקשר הדוק.

יום אחד הקשר נחשף, ואז בת הזוג של הגיבורה הראשית נפרדת ממנה בגלל הבושות ומחליטה להפוך לנורמטיבית ויוצאת עם נער מבית ספר סמוך. הגיבורה הראשית לא מתייאשת עדיין ומנסה להשיב את אהובתה.

במקביל היא מוצאת נשר פצוע והיא מחזירה אותו לקו הבריאות וכשהיא שקועה באידיאל של חיים רק בשביל אהבה, היא מתחילה לרחף לה כמו הנשר. אגב, הגיבורה מאוד דומה לגיבורה של גברות במדים, כלומר אשה עם התנהגות גברית, טובה בספורט, בסייף ועוד.

הסרט מראה חזק מאוד שיש אהבה חזקה ומשוגעת לאחר גם אם האהבה הזאת נחשבת לא נורמטיבית. ברם בעצם הסרט עוסק במחלת האהבה, "באהבה" החזקה הקדושה והנשגבה, כביכול.

חשוב להוסיף שפס הקול ממש נפלא ומתאים מאוד לסרט. ולפעמים יוצא לי להקשיב ביוטיוב לפסקול בהנאה רבה.


אלברט נובס (Albert Nobbs (2011

אני לא מספיק זוכר. מה שאני כן זוכר זה שיש אשה נחמדה שמתחזה לגבר כדי לקדם את עצמה בחיים וכך למצוא עבודה. במקביל היא גם נמשכת לנשים כמו גברים רגילים.. היא נמשכת לאשה מסכנה ומתחתנת עמה כבעלה. אני זוכר שהסוגיה של התחזות מינית העסיקה אותי בהקשר הזה, אבל מאידך אילו אופציות החוק השאיר לגיבורה הראשית לנהוג? וכן האם היא לסבית או טרנסג'נדר?


האפיפיורית יוהנה (2009) Pope Joan

סיפור מרתק על אשה שהחליטה להתחפש לבן ולהפוך לכומר ולבסוף הפכה לאפיפיור. העניין מבוסס על סיפור עתיק. הסיפור מרשים ומראה שלפעמים אנשים שאפתניים מצליחים להצליח בניגדו לסטריאוטיפים הרגילים. אקצר כי איני מספיק זוכר, אבל ההיבט המיני פה פשוט, היא החליטה להמרות את פי החברה שהגבילה את מינה מלהיות כגברים בכנסיה והיא הלכה בדרכה שלה והצליחה להיות אפיפיור.


ינטל בחור ישיבה (Yentl (1983

ינטל בחור ישיבה, סרט המבוסס על סיפור של סופר אהוב עלי בשם יצחק בשביס-זינגר. הסיפור מתרחש לפני כמאה שנה ובדומה לאפיפיורית יוהנה, ינטל מחליטה ללמוד תורה בישיבה, לכו ספרו זאת לחרדיות כיום… והיא מתחזה לגבר. היא מתאהבת בחבר ללימודים (חברותא-בן זוג לימודי בישיבות) שלה, אבל הוא אוהב בחורה אחרת. ברם אח של החבר ללימודים שלה, נראה לי ששמו של בן הזוג הלימודי הוא אביגדור, מאוהב בבחורה אחרת שלא רוצה להתחתן עימו בגלל שאחיו התאבד. היה למשפחתה חשש שזה גנטי וישפיע עליו. במקביל ינטל אהובה על כולם ונחשבת לעילוי. היא לבסוף מתחתנת עם הבחורה שאביגדור אוהב, לאחר שהיא מבינה שהיא לא תוכל להשיגו. היא מתגרשת ממנה ואז אביגדור יכול להתחתן עם הבחורה שהוא אוהב.

בדומה לאפיפיורית יוהנה הסרט מדבר על בחורה שמגשימה חלום שהנורמות לגבי המין שלה לא אפשרו זאת בקלות. מעבר לכך היא מתחתנת עם אשה שלא יודעת שהיא אשה, עניין מוסרי וטרנסג'נדרי כמו אלברט נובס וגם עניין של זוגיות לסבית.

הסרט הוא מחזמר ויש כאלו שאוהבים את המוזיקה שלו, אפשר להגיד עלי שלא התרגשתי.


cockpit 2012

הייתי מתרגם הסרט כתא הטייס, ומה שזכור לי שהתעמולה/מנטרה הנחמדה של הסרט היא ש"לא מתאהבים במגדר אלא באדם". הסרט הקומדי עוסק בגבר שלמד לטוס ואינו מצליח למצוא עבודה כטייס. הוא מתחזה לאשה וסובל מהתנכלויות מיזוגניות ולפתע הוא הפך לטייס המוצלח ביותר והאהוב על כולם. אפילו כאלו ששונאים אותו אוהבים אותו געת כשהוא נראה כבת.

הוא הופך לגיבור מדינה לאחר שהוא מצליח להנחית מטוב בשלום במצב חירום, ברם העניין מתגלה שהוא אשה. ועדיין גבר שחיזר אחריו עדיין מעוניין בו ובחורה שרצתה אותו כבת עדיין מעוניינת בו כשכעת התברר שהוא בן. הסרט באמת ממחיש את הרעיון שמתאהבים, כביכול, באדם ולא במגדר. הנני לא אוהב את המילה מגדר, ברם בכל אופן כאן הכנסתי אותו כי זה תמה של הסרט.

הסרט מצד אחד מראה עולם של פמיניזם ושאשה יכולה להיות טייסת בניגוד לקיים, מצד שני היא מוצלחת כגבר ולא כאשה ורואים בה טייסת מוצלחת כי היא אשה ולא גבר.

הסרט עוסק בסוגיות של פתיחות של אהבה פאן סקסואלית ושכל אחד יכול כביכול להצליח אם נתגבר על סטריאוטיפים וכן על קידום טרנסג'נדריות אם זה משתלם לך. לפי זה לא אתפלא אם גם כיום כל מיני חבר'ה מחליטים להיות או להצהיר על עצמם כבעלי נטיות חד מיניות כדי לזכות בהערכה של החברה כאילו הם גיבורים מסכנים המקריבים את חייהם למען חופש ואידיאלים מערביים. בפועל ניתן להגיד שהם דווקא מרוויחים מהצעד הזה לעומת הנורמטיבים. וכך מוצאים עבודה טובה, מגבלים כבוד והזדמנויות לחיים. והעניין נכון גם לנשים, אולי יש אפליה בקודקודים, אבל עד לקודקוד יש כנראה לאשה המצויה יתרון בשם הפמיניזם שמוכר אותה כיום "כמיעוט" לעומת ההגמוניה ובכך הם זוכים לייצרון לעומת גברים במצב שלהן.


בסופו של דבר, אני לא חסיד של הפמניזם השמאלני והקוויריות השמאלנית. איני חש צורך להכיר בזהות מינית, או במילה מגדר או במושג הפמניסטי של פטריארכיה וכד'. אני פמיניסט/קווירסט ספקן או פמיניסט/קוויריסט שטירנריסט. איני שותף לכל (רק לחלק) האג'נדות השמאלניות הללו. איני מאמין בכלל בשוויון. אצלי החיים הם תלויי דיאלוג בין השפעות.

אולם לא אגיד שהעניין הזה הוא "לא טבעי" ואין לי עניין מיוחד להוציא את הפרקטיקות המיניות הללו מחוץ לחוק. חוששני שאם אוציא זאת מחוץ לחוק, אז אולי יוציאו אותי מחוץ לחוק. לפיכך אני מעוניין בסובלנות. ועדיין איני חושב שאנחנו על ידי המדינה אמורים לממן זכויות מיוחדות לנשים ולקווירים לגווניהם מניתוחים ועד "ייעוץ מגדרי" וכדומה. ואיני חושב שאנו חייבים להעניק אותן הזכויות בהקשר של נישואין. אם כי אני תומך בהשוואת זכויות כלכליות לחבר'ה שחיים ביחד לא משנה מה מינם/מגדרם ומה הקשר שלהן. למה לא לסייע במניעת בדידות? מדוע לקדם אפליה כלכלית?

ועם כל זאת אני מתעניין מאוד בתחום ומכבד צעדים מסוימים. אני מכבד את האומץ של הטרנסג'נדר ואני מכבד את האומץ של הטומבוי. וגם אם לא אהיה שותף לכל השקפותיו. אולי כמה קוראים יקראו לי חשוך שונא אדם ומסוכן לציבור כי חופש הביטוי שלי פוגעני ועלול להוביל למעשים מסוכנים על ידי חבר'ה שיוסתו מדברי להרע לאנשים. ברם זה לא התוכן של דברי. זה שאיני מכיר בזהות מינית, זה לא אומר שאני תומך בפגיעה באלו שמתיימרים להיות בעלי שונות חברתית המתבטאת בהצהרות על המיניות שלהם. זה שאיני מאמין בשוויון, זה לא אומר שאני רוצה עולם רע מבחינה אסתטית. אני רוצה עולם נחמד בהתאם לחינוך הטוב שאני קיבלתי. יש כאלו שיקראו לזאת ערכים או מוסר. בתפיסת עולמי איני מצליח להגדיר זאת כך, אני רואה בזה עניין של טעם אהוב כמו אסתטיקה. אני בעצם "נכה מחשבתי", כביכול, או קוויר-מחשבתי, ועל כן לכאורה לא נמצא במקום פחות יותר מהקוויר-המיני הנחשב כיום קדוש.

מודעות פרסומת

יחסי נשים וגברים – הכחשת הפטריארכיה, השוביניזם והמיזוגיניה


כגבר ההולך בדרכו שלו, עניין המכונה מגטאו ובאנגלית M.G.T.O.W. שזה: Men Going Their Own Way. אגיד מספר מילים המביעים את דעתי בעניין מלחמת המינים בתרבות שחשוב להגיד זאת. ואקווה יום אחד לכתוב מספר רשומות בנושה מגטאו.

חברים יקרים, מי קבע מהו הפרמטר לקבוע מי נחות יותר, הזכר או הנקבה? כמו כן, ידידי הנכבדים, איפה יש מיזוגיניה, שאנשים טוענים, משום מה, שיש?

אני מכחיש את המיזוגיניזם. לי אכפת רק מעצמי, ולא מעניין אותי האם השחקן שמולי הוא איש או אישה. אכפת לי רק ממקסום רצוני, בין על ידי לסייע לאשה או לא.

ישנן הערכות שייתכן שעוד כמה שנים יקימו את "יד לאשה המסכנה", יהיה את יום "שואת האשה המסכנה הבין לאומית". ומי שיעז להכחיש את שואת הנשים… יושם בכלא. וזאת כי הוא כופר בדת הפמיניזם הבין לאומי. לפיכך הריני מנצל את הפירצה בחוק, ואומר כעת באופן ברור שלא הוכח שהייתה שואת נשים…

ועוד שאלה: מי חינך את הגבר להיות אדם המתנהג בצורה, שמשום מה, נקראת שוביניסטית (הגדרה במילון) או מיזוגינית, מי?!

וזה מה שאני מחבב אצל נשים! ואני מכליל באופן מודע ותמיד יש יוצאים מן הכלל, אני מחבב את התככנות הפוליטית הבריאה שלהן. בדרך כלל העניין מפותח אצלן יותר מהגברים התמימים שאני מכיר, אך אין הכוונה להכליל ולמגדר באופן מוחלט… לנשים יש תרבות פוליטית בין אישית שאני מפרגן למוצלחות הזו. ואקווה שזה יגיע לפוליטיקה הממוסדת בעתיד. זה יהיה מעניין, לדעתי. וגם אם יש לי בת, אשמח לו יהיה לה את כל האופציות האפשריות כל עוד זה לא מפריע לי.

אני אוהב זאת, שמשום מה, הן יודעות להתמקח מגיל שלוש על התכשיטים שהן תקבלנה וכדומה. מה שלי לקח להבין דברים דומים בגיל מבוגר… אך הנשים, בדרך כלל, תופסות זאת בגיל צעיר, אולי אפילו בעודן יונקות מחלב אמם… כך לפחות אצל הנשים שאני מכיר. והן הרי גם חינכו את הגבר או שותפות בחינוכו להפעיל אלימות ולנקוט בדרכים הנקראות כיום שוביניסטית ומיזוגיניות. ואז הנשים מחנכות הגבר ואז טוענות שהוא לא בסדר. פשוט מקסים.

מעבר לכך, אכן גברים רבים התעללו וניצלו בנשים במשך הדורות מחמת זאת שהם היו חזקים יותר, אך בסופו של דבר הם אלה שנשאו "בשוויון בנטל". הם אלו שהתותח חיסל, הם היו בדיוק כמו נשים לגביו של התותח שחדר אל תוך גופם באלימות. את התותח לא עניין את מי הוא מחסל, העיקר שיהיו בריאים למאכל תותחים.

ואם כך המצב, איזו פטריארכיה יש פה, במה הגברים הרוויחו מהשליטה שלהם?

ניתן להגיד שהנשים בצורה תככנית מוצלחת, כביכול, חינכו את הגברים האלימים להיות שוביניסטים או מיזוגינים, כביכול, למען מטרותיהן האישיות, ועל כן איפה יש שוביניזם?!

לפיכך ניתן להגיד בפשטות שכמה שיש כאן זה יחסי כוח בין חזקים וחלשים. לפעמים האשה שולטת והגבר נשלט וכן הפוך. לא הוכח שיש כאן פטריארכיה. מה שיש זה פשוט שלטון החזקים. 'אישירונארכיה' (תחדיש שלי), שזה דומה לקירארכיה.

אשת חיל – שיר הלל לאשה היהודייה, האמנם?


אשת חיל מוגדר כשיר הלל לאשה ולא ברור מדוע. אני הייתי אומר שזהו שיר אנטי האשה המצויה.

לא מזמן שהיתי אצל מישהו בשבת, האיש שר בליל השבת את פרק מספר משלי, פרק ל"א, פסוקים י-לא, וכל הקהל הצטרף אליו לשירה יפה בציבור. (יש מנהג של דתיים לשיר את זה לפני הקידוש) בהקדם עיינתי בויקיפדיה ושם נכתב שזהו שיר הלל לאשה. והנה אביא לפה הטקסט עם מעט הערות שלי כדי שתוכלי להבין את גישתי לשיר.

אֵשֶׁת-חַיִל, מִי יִמְצָא (אין נשות חיל חוץ ממך); וְרָחֹק מִפְּנִינִים מִכְרָהּ. בָּטַח בָּהּ, לֵב בַּעְלָהּ; (רוב הבעלים לא בוטחים) וְשָׁלָל, לֹא יֶחְסָר. גְּמָלַתְהוּ טוֹב וְלֹא רָע, כֹּל, יְמֵי חַיֶּיהָ (רובן גומלות רע). דָּרְשָׁה, צֶמֶר וּפִשְׁתִּים; וַתַּעַשׂ, בְּחֵפֶץ כַּפֶּיהָ. (רובן לא עושות(. הָיְתָה, כָּאֳנִיּוֹת סוֹחֵר; מִמֶּרְחָק, תָּבִיא לַחְמָהּ. וַתָּקָם, בְּעוֹד לַיְלָה, וַתִּתֵּן טֶרֶף לְבֵיתָהּ; וְחֹק, לְנַעֲרֹתֶיהָ. זָמְמָה שָׂדֶה, וַתִּקָּחֵהוּ; מִפְּרִי כַפֶּיהָ, נטע (נָטְעָה) כָּרֶם. (רובן לא) חָגְרָה בְעוֹז מָתְנֶיהָ; וַתְּאַמֵּץ, זְרוֹעֹתֶיהָ (). טָעֲמָה, כִּי טוֹב סַחְרָהּ; לֹא יִכְבֶּה בליל (בַלַּיְלָה) נֵרָהּ. ((. יָדֶיהָ, שִׁלְּחָה בַכִּישׁוֹר; וְכַפֶּיהָ, תָּמְכוּ פָלֶךְ. כַּפָּהּ, פָּרְשָׂה לֶעָנִי; וְיָדֶיהָ, שִׁלְּחָה לָאֶבְיוֹן. לֹא תִירָא לְבֵיתָהּ מִשָּׁלֶג: כִּי כָל בֵּיתָהּ, לָבֻשׁ שָׁנִים. מַרְבַדִּים עָשְׂתָה לָּהּ; שֵׁשׁ וְאַרְגָּמָן לְבוּשָׁהּ. (רובן לא) נוֹדָע בַּשְּׁעָרִים בַּעְלָהּ; בְּשִׁבְתּוֹ, עִם זִקְנֵי אָרֶץ. (רובם לא(. סָדִין עָשְׂתָה, וַתִּמְכֹּר; וַחֲגוֹר, נָתְנָה לַכְּנַעֲנִי. עֹז וְהָדָר לְבוּשָׁהּ; וַתִּשְׂחַק, לְיוֹם אַחֲרוֹן. פִּיהָ, פָּתְחָה בְחָכְמָה; וְתוֹרַת חֶסֶד, עַל-לְשׁוֹנָהּ. (רובן טפשות ורעות(. צוֹפִיָּה, הילכות (הֲלִיכוֹת) בֵּיתָהּ; וְלֶחֶם עַצְלוּת, לֹא תֹאכֵל. (רובן לא רואות העתיד ועצלות(. קָמוּ בָנֶיהָ, וַיְאַשְּׁרוּהָ; בַּעְלָהּ, וַיְהַלְלָהּ.(רובן לא מהוללות על ידי בניהן ובעליהן(. רַבּוֹת בָּנוֹת, עָשׂוּ חָיִל; וְאַתְּ, עָלִית עַל-כֻּלָּנָה. (את בסדר וטובה גם מהטובות ביותר(. שֶׁקֶר הַחֵן, וְהֶבֶל הַיֹּפִי: אִשָּׁה יִרְאַת-ה', הִיא תִתְהַלָּל. תְּנוּ-לָהּ, מִפְּרִי יָדֶיהָ; וִיהַלְלוּהָ בַשְּׁעָרִים מַעֲשֶׂיהָ. (אחרי מה שהאמה העבריה עשתה, מגיע לה לפעמים בונוס, אשה המצייתת לגבר נחשבת יראת שמים ויכולה להתהלל(.

לסיכום, משמע שהאשה הרגילה היא לא טובה ורק אשה אחת מני רבות היא בסדר. בכל מקרה, טוב ורע זה עניין יחסי, ובד"כ הטוב הוא הוא המיעוט, אולם השאלה הנשאלת היא, מדוע האשה לא טובה? בטקסט שלנו אנו רואים שהיא עצלה, טפשה לא מתפקדת ולא נאמנה.

בדורות עברו היה עניין לחנך את האשה לצייתנות גבוהה לגבר ודאגו להשתמש בשיר זה. והיום למרבה האבסורד, העניין נתפס כמחמאה לנשים. ואני שואל את עצמי כמה טיפש הציבור יכול להיות?! הגיע הזמן לחבר שיר כזה על רוב בני האדם ולא רק על נשים.

מילו יאנופולוס – המות והחיים ביד הלשון


בימים האחרונים פרצה סערה כנגד דבריו של מילו יאנופולוס. מילו טען שהוא לא רואה בעיה בין יחסים מיניים בין צעיר למבוגר (מילו הוא הומו-סקסואל). גורמים שונים החלו לטעון שהוא תומך בפדופיליה. מילו לעומת זאת טען במסיבת עיתונאים לאחר התפוצצות הפרשיה שהוא כיוון לצעיר בגיל ההסכמה ובחלק מהמקרים הוא דיבר על עצמו והוא בעצמו קרבן להתעללות והוא לא חווה זאת כך.

המקרה מעמיד אותי בבעיה, מצד אחד, מילו לא היה פדופיל ולא בטוח שהוא אמר אמירה התומכת בפדופיליה, אולם גם אם כן, לכאורה הוא אמור להנות מחופש הביטוי. מאידך גיסא, אלו שתקפו אותו גם נהנים מחופש הביטוי. וכנראה אלו שביטלו עימו חוזה לספר שהוא עמד להוציא לאור ואלו ששקלו לפטרו מברייטברט, יש להם סעיפים המתירים לבטל חוזים אלו.

העניין מזכיר לי מעשיה שקראתי בצעירותי, למעשיה קוראים המות והחיים ביד הלשון והמעשיה באה להסביר את הפסוק במשלי שמביא מילים אלו. אצל ביאליק המעשיה נקראת 'חלב הלביאה'.

והנה המעשיה בגירסתו של ביאליק:

א וַיְהִי הַיּוֹם וַיַּחַל מֶלֶך מוֹאָב וַיֵּאָנַש. בִּבְשָׂרוֹ שֻׁלַּח רָזוֹן וּשְׁאֵרוֹ הָלַךְ וְכָלָה מִיּוֹם לְיוֹם, וַיֵּט הַמֶּלֶךְ לָמוּת. וַּיאמְרוּ הָרוֹפְאִים: אֵין תְּרוּפָה לַמֶּלֶךְ כִּי-אִם שָׁתָה חָלָב חַי מוּבָא מִשְּׁדֵי לְבִיאָה תְמִימָה בִּמְעוֹנָתָה. וַיְשַׁמַּע הַמֶּלֶךְ אֶת-תִּפְאֶרֶת חֵילוֹ וּכְבוֹד צְבָאוֹ, אֶת-אֲרִיאֵל מוֹאָב, לֵאמֹר: "מִי יֵלֵךְ וְיָבִיא חָלָב לַמֶּלֶךְ מִשְּׁדֵי לְבִיאָה תְמִימָה בִּמְעוֹנָתָה?" וְלֹא נִמְצָא אַמִּיץ לֵב, אֲשֶׁר יִמְלָאֶנוּ לִבּוֹ לַעֲשׂוֹת זֹאת, כִּי הֲיִגַּש אִישׁ אֶל הַלְּבִיאָה בִּמְעוֹנָתָה לְעַסּוֹת שָׁדֶיהָ וְנִקָּה? וַיַּרְא הַמֶּלֶךְ כִּי מַחְשִׁים גִּבּוֹרָיו, וַיִּזְעַם מְאֹד, וַיִּקְרָא בְאַפּוֹ: "כְּלָבִים אִלְּמִים! הֲזֹּאת גְּבוּרַתְכֶם? הַאֵין אֶחָד בָּכֶם אֲשֶׁר יִתֵּן נַפְשׁוֹ עַל מַלְכּוֹ?" וַיֵּצְאוּ שְׁנֵי אֲרִיאֵל מוֹאָב, וְהֵמָּה הַ"לְּבָאִים" אֲשֶׁר בְּרֹאשׁ הַ"כְּפִירִים", וַיִּפְּלוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶך אַפַּיִם אָרְצָה וַיֹאמֵרוּ: "תְשׁוּפֵנוּ עֲקֵבְךָ, אֲדוֹנֵנוּ הַמֶּלֶך! נֶפֶשׁ כֻּלָּנוּ תַּחַת הַדַּקָּה בְשַׂעֲרוֹת רֹאשְׁךָ וְרֹאשׁ כֻּלָּנוּ כֹּפֶר צִפֹּרֶן אֶצְבָּעֲךָ הִקְּטַנָּה, הֶגֶה מִפִּיךָ יֵצֵא – וְהֵבֵאנוּ אֵלֶיךָ בַחַחִים אֶת-כָּל-אֲרָיֵי הַמִּדְבָּר וּלְבָאָיו. וְאוּלָם הַדָּבָר אֲשֶׁר יְצַוֶּה הַמֶּלֶך הַפָּעַם נִבְצָרהוּא מִכֹּחַ אִישׁ וְיַד אָדָם לֹא תַעֲשֶׂנוּ. שְׁאַל אֶת-חֲכָמֶיךָ, אוּלַי יֵשׁ בְּפִיהֶם עֵצָה." וַיִּדְרֹשׁ הַמֶּלֶך אֶל חֲכָמָיו וְאֶל קוֹסְמָיו וְגַם בְּפִיהֶם לֹא מָצָא מַעֲנֶה, כִּי מֵעוֹלָם לֹא בָא כַּמִּקְרֶה הַזֶּה לִפְנֵיהֶם וְגַם אֲבוֹתֵיהֶם לֹא הִגִּידוּ לָהֶם כָּזֹאת. וּבַצַּר לַמֶּלֶךְ, וַיִּזְכֹּר אֶת-שְׁכֵנוֹ, אֶת-שְׁלֹמֹה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, וְאֶת-חָכְמָתוֹ, וַיָּרֶץ אֵלָיו בְּיַד מַלְאָכָיו מִכְתָּב וַיּוֹדִיעֵהוּ אֶת-כָּל-הָרָעָה הַבָּאָה עָלָיו וְאֶת אֲשֶׁר אָמְרוּ לוֹ הָרוֹפְאִים, וַיִּתְחַנֵּן אֵלָיו עִם הַסֵּפֶר לֵאמֹר: "וְעַתָּה אַחֲרֵי הוֹדִיעִי אוֹתְךָ כָּל-זֹאת, אִיטַב-נָא בְעֵינֶיךָ, הַמֶּלֶך, וְעָשִׂיתָ-נָא עִמִּי חֶסֶד וֶאֱמֶת, כַּחֶסֶד אֲשֶׁר עָשׂוּ אֲבוֹתַי עִם אֲבוֹתֶיךָ בְּבוֹאָם בִּימֵי הָרָעָב לָגוּר בִּשְׂדֵה מוֹאָב, וַיַּאַסְפוּם אֲבוֹתַי בְּרַחֲמִים, וַיֵּיטִיבוּ עִמָּם וַיְכַלְכְּלוּם יָמִים רַבִּים. וְזָכַרְתָּ כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנַחְנוּ, כִּי-עַל-כֵּן זֶרַע-שִׁלֵּשִׁים אַתָּה לְרוּת הַמּוֹאֲבִיָּה, וְהִיא מִמִּשְׁפַּחַת בֵּית אֲבוֹתַי, אֲשֶר דָּבְקָה בְעַמְּךָ וּבְשִׁבְטְךָ, כַּאֲשֶר יָדַעְתָּ, וְהָיָה כְּשָמְעֲך אֶת-שֶאֱלָתִי וְרִחַמְתַּנִי וְלֹא תִמְנַע מִמֶּנִּי אֶת-עֲצָתְךָ וְאֶת-עֶזְרָתְךָ כְּיַד אֱלֹהִים הַטּוֹבָה עָלֶיךָ וּכְחָכְמַת אֱלֹהִים אֲשֶׁר בְּקִרְבְּךָ, כִּי יָדַעְתִּי אֲשֶׁר אֵין חָכָם כָּמוֹךָ וְלֹא יִּפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר." כַּדְבָרִים הָאֵלֶּה שָׁלַח מֶלֶך מוֹאָב לִשְׁלֹמֹה בְּיַד מַלְאָכָיו, וְגַם מִזִּמְרַת הָאָרֶץ שָׁלַח בְּיָדָם, בְּרָכָה לְמֶלֶך יְהוּדָה. וּכְצֵאת הַמַּלְאָכִים מֵאֵת פָּנָיו וַיָּקָם בַּחֲמָתוֹ וַיֹּאמֶר אֶל יוֹעֲצָיו וְשָׂרֵי חֵילוֹ: "עֲבָדִים נִבְזִים! הוֹבַשְׁתֶם הַיּוֹם אֶת מַלְכְּכֶם וְאֶת-כִּסְאוֹ לֵאמֹר: לֹא עֵצָה וְלֹא גְבוּרָה בְּמוֹאָב. לָכֵן, בְּהַשְׁלִים מֶלֶך יְהוּדָה אֶת-חֶפְצִי – וְהִשְׁלַכְתִּי אֶת-נִבְלַתְכֶם לַכְּלָבִים. סוּרוּ מֵעָלָי! אַל-נָא אֶרְאֶה אֶת-פְּנֵיכֶם!"

ב וַיְהִי כְּבוֹא הַמִּכְתָּב לְיַד שְׁלֹמֹה וַיִּגְעוּ דִבְרֵי מֶלֶך מוֹאָב בְּלִבּוֹ, וַיִּקְרָא לְשַׂר-צְבָאוֹ, לִבְנָיָה בֶּן-יְהוֹיָדָע, וַיַּרְאֵהוּ אֶת-הַמִּכְתָּב וַיֹּאמַר: "בֶּן-יְהוֹיָדָע, הֲתֵלֵךְ לְהָבִיא חָלָב מִשְּׁדֵי הַלְּבִיאָה?" וַיַּעַן בֶּן-יְהוֹיָדָע: "לִכְבוֹדְךָ, הַמֶּלֶך, וְלִכְבוֹד אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל." "וּבַמֶּה תֵלֵךְ?" וַיֹּאמֶר בְּנָיָה: ”יֻתַּן לְעַבְדְּךָ עֶשֶׂר עִזִים." וַיַּעַל שְׂחוֹק קַל עַל שִׂפְתֵי הַמֶּלֶך, כִּי הֵבִין לְרֵעַ גִּבּוֹרוֹ, וַיֹּאמַר: "יָדַעְתִּי כִּי אִישׁ חַיִל וְגִבּוֹר מַשְׂכִּיל אַתָּה, וְלֹא תָשׁוּב מִפְּנֵי כֹּל. לֵךְ, וִיהִי אֱלֹהִים עִמָּךְ. וְהָיָה בְלֶכְתְּךָ וְהָיוּ עֵינֶיךָ פְּקוּחוֹת וְאָזְנֶיךָ קַשּׁוּבוֹת וְנִשְׁמַרְתָּ לְנַפְשֶׁךָ." וַיְּבָרֵךְ שְׁלֹמֹה אֶת-שַׂר צְבָאוֹ וַיְשַׁלְּחֵהוּ. וְלֹא הִתְמַהְמַהּ בְנָיָה, וַיִּקַּח בְּיָדוֹ עֶשֶׂר עִזִים, וְאֶת-נַעֲרוֹ הָרוֹעֶה לָקַח עִמּוֹ, וַיָּקָם לָלֶכֶת, לָתוּר לוֹ גֹב אֲרָיוֹת בַּאֲשֶר יִּמְצָא. וּבְנָיָה קַל וּמָהִיר בְּרַגְלָיו כְּאַחַת הָאַיָּלוֹת. עֵינוֹ עֵין נֶשֶׁר, לָעֲרָפֶל וְלַחֹשֶׁךְ תַּחְדֹּר, וְאָזְנוֹ – רֶשֶׁת בַּמְצוּלָה, לֹא יִּמָּלֵט מִמֶּנָּה רַחַשׁ קַל בְּמֶרְחַקֵי מֶרְחָקִים. וַיִּרְחַק בְּנָיָה לָלֶכֶת, וַיָּבֹא בִּגְבוּלוֹת שְׂנִיר וְחֶרְמוֹן, הֵם הַרֲרֵי טֶרֶף וּמְעוֹנוֹת אֲרָיוֹת וּלְבָאִים מֵעוֹלָם; וְהַיָּמִים יְמֵי קֶרַח וְשֶׁלֶג בֶּהָרִים הָהֵם וּסְבִיבוֹתֵיהֶם. וַיְּבַקֵּשׁ בְּנָיָה וַיִּמְצָא עִקְבוֹת לָבִיא בַּשָּלֶג, וַיִּתְקַע אֶת-עֶדְרוֹ בִּנְקִיק סָלַע, וַיְצַו אֶת-הַנַּעַר לְבִלְתִּי צֵאת אָנֶה וְאָנָה עַד אִם קָרָא לוֹ. וּבְנָיָה הָלַךְ בְּעִקְּבֵי הַלָּבִיא, בְּאָמְרוֹ לִמְצֹא גַם אֶת-הַגֹּב מִקָּרוֹב. הוּא בְּמַעֲלֵה הָהָר, וַיַּרְא לִמְבוּכָתוֹ כִּי שֻׁנּוּ פִתְאֹם עִקְּבֵי הָאַרְיֵה וַיִּהְיוּ לאֲחֵרִים, וַיִּפָּלֵא בְּעֵינָיו הַדָּבָר. עוֹדֶנּוּ מִשְׁתָּאֶה, וְהִנֵּה שְׁאָגָה אַדִּירָה עָלְתָה בְאָזְנָיו, – כָּמוֹהָ כְּשַאֲגַת הָאַרְיֵה, אַךְ לֹא הִיא הִיא, כִּי נִפְלְתָה מִמֶּנָּה בִּמְעַט, כִּמְלֹא הַשּׂעֲרָה. וַיְהִי כָּל-הַדָּבָר כְּחִידָה גְדוֹלָה בְעֵינָיו. פִּתְאֹם מָצָא אֶת הַחִידָה: הֲלֹא הֵם עִקְּבֵי אֲרִיאֵל מוֹאָב וְזֹאת שַׁאֲגָתָם. אֵין זֹאת כִּי אִם יָצְאוּ לְבַקֵּש אֶת-נַפְשִׁי. וְהִיא אֲשֶׁר הוֹרַנִי הַמֶּלֶך לֵאמֹר: תִּהְיֶינָה עֵינֶיךָ פְּקוּחוֹת וְאָזְנֶיךָ קַשּׁוּבוֹת. וְרוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה לָבְשָׁה אֶת-בְּנָיָה וַיֵּדַע אֵת אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה.

ג אָכֵן כַּאֲשֶׁר דִמָּה בְנָיָה כֵּן הָיָה. בְּבוֹא הַשּׁמוּעָה אֶל אֲרִיאֵל מוֹאָב עַל צֵאת בְּנָיָה לְהָבִיא חֲלֵב לְבִיאָה, וַיֶּחֶרְדוּ מְאֹד, כִּי זָכְרוּ אֶת אֲשֶׁר הֵעִיד בָּם מַלְכָּם בְּעֵת זַעְמוֹ. וַיִּוָּעֲצוּ שְׁנֵי אֲרִיאֵל מוֹאָב הֵמָּה הַ"לְּבָאִים" אֲשֶׁר בְּרֹאשׁ הַ"כְּפִירִים", לָצֵאת לְשָׂטָן לִבְנָיָה וְלָשִׂים לוֹ מוֹקְשִׁים בַּדָּרֶךְ. ואֲרִיאֵל מוֹאָב גְּדוּד מַר וְנִמְהָר, אַכְזָרִי מִפְּרִיצֵי חַיּוֹת, צוֹרֵר לְעַם יְהוּדָה מֵאָז, כָּל-אֲנָשָׁיו גֹבַהּ לָהֶם וְיִרְאָה, בַּרְזֶל וּנְחֹשֶׁת כֻּלָּם, פַּרְעוֹת רֹאשָׁם וּזְקָנָם כְּרַעְמוֹת הַלְּבָאִים, עוֹרוֹת אֲרָיוֹת בְּמָתְנֵיהֶם וְנַעֲלֵי בַּרְזֶל, תַּבְנִית כַּפּוֹת אֲרָיוֹת, בְּרַגְלֵיהֶם, וְשַאֲגַת לָבִיא בִגְרוֹנָם. וּבְכָל-זֹאת לֹא בָטְחוּ הַפָּעַם בְּכֹחָם, כִּי יָדְעוּ כִּי אֵין כִּבְנָיָה נְבוֹן תַּחְבּוּלוֹת וּמְהִיר עֵצָה, וַיֹּאמְרוּ לָלֶכֶת הַפָּעַם עִם בְּנָיָה בְּעָקְבָּה אַף הֵם, וַיֵּצְאוּ הַשּׁנַיִם לְהַשִׂיג אֶת בְּנָיָה בַּדֶּרֶךְ וּלְהִתְחַבֵּר אֵלָיו כְּיוֹ­דְעֵי צַיִד אַנְשֵׁי בְרִית, הַבָּאִים לְעָזְרוֹ. וְאוּלָם בְּנָיָה עָשָׂה דַרְכּוֹ בַסֵּתֶר וַיֵּדֶא כַּנֶּשֶׁר בִּנְתִיבוֹת נַעֲלָמוֹת וְעֲקַלְקַלּוֹת לֹא דָרְכָה בָהֶן רֶגֶל מֵעוֹלָם. אָז שָׁבוּ שְׁנֵי אֲרִיאֵל מוֹאָב מִמַּחְשַׁבְתָּם, וַיָּבֹאוּ אֶל הַרֲרֵי הַטֶּרֶף, כִּי יָדְעוּ אֲשֶׁר יָבֹא בְנָיָה שָׁמָּהּ וַיֶּאֶרְבוּ לוֹ שָׁם מֵאֲחוֹרֵי סְעִיף סָלַע, וּבְאָמְרָם לִמְשֹׁךְ אֶת-בְּנָיָה לִמְקוֹם מַאֲרָבָם, וַיַּשְׁמִיעוּ פַּעַם בְּפַעַם שַאֲגַת אֲרִי, לְמַעַן הַתְעוֹתוֹ, וְהָלַך אַחֲרֵי הַשְּׁאָגָה וְנָפַל בְּיָדָם. אֶפֶס כִּי הָיוּ עֵינֵי בְנָיָה פְּקוּחוֹת עַל דְּרָכָיו וַיֵּדַע לְהִזָּהֵר, וַיְהִי אַךְ הִכִּיר אֶת-עִקְבוֹת הָרַגְלָיִם וְאֶת-הַשְּׁאָגָה לְמִי הֵם, וַיְמַהֵר וַיִּתְעַטֵּף בְּסָדִין לָבָן אֲשֶׁר הֵכִין לוֹ מֵרֹאשׁ, לְבִלְתִּי הֵרָאוֹת עַל-פְּנֵי הַשֶּׁלֶג , וַיַּהֲפֹךְ וַיָּשָׁב כְּרֶגַע עַל עֲקֵבָיו, אֶל נְקִיק הַסֶּלַע, אֲשֶׁר עָזַב שָׁם אֶת-עֶדְרוֹ וְאֶת-הַנַּעַר. וַיִּשְׁלַח אֶת-הַנַּעַר לְפָנָיו, לָלֶכֶת בְּעִקְּבֵי הַשּׁעָלִים בַּשֶּלֶג עַד תֻּמָּם, וַיּוֹרֵהוּ אֶת אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה ואֶת אֲשֶׁר יְדַבֵּר. וַיֵּלֶךְ הַנַּעַר הָלוֹך וּבָכֹה בְּמַעֲלֵה הָהָר, כַּעֲצַת בְּנָיָה, וּבְנָיָה מִתְגַּנֵב אַחֲרָיו מֵרָחוֹק עָטוּף בִּסְדִינוֹ הַלָּבָן. וַיְהִי בִּנְטוֹת הַנַּעַר לָבוֹא אֶל מֵאֲחוֹרֵי סְעִיף הַסֶּלַע וַיַּבְהִילוּהוּ פִתְאֹם שְׁנֵי הָאוֹרְבִים מִמַּחֲבוֹאָם לֵאמֹר: מִי אַתָּה, הַנַּעַר? וּמַה-לְךָ פֹּה? וַיַּעַן הַנַּעַר בִּבְכִי, וְשִׁנָיו צָלְלוּ בְּפִיו: "אֲהָהּ, אֲדֹנִי, נַעַר אֲנִי עם הַנְּעָרִים בְּצֹאן אֲדֹנִי, וַתֹּאבַד לִי כִבְשָׂה מֵעֶדְרִי וָאֵצֵא לְבַקְשָׁהּ בֵּין הֶהָרִים, אוּלַי אֶמְצָאֶנָּה, וְאוּלָם יָרֵא אָנֹכִי מְאֹד אֶת-הָאֲרָיוֹת, כִּי רַבִּים הֵם בַּמָּקוֹם הַזֶּה." וְאֶחָד מִן הָאוֹרְבִים אָחַז פִתְאֹם בַּנַּעַר, כִּי נֶחֱשַׁד בְּעֵינָיו, וַיְנַעֲרֵהוּ הֵנָּה וָהֵנָּה וַיִּנְהֹם בְּקָצֶף: "וּמִי אֲדוֹנֶיךָ, בֶּן-כֶּלֶב וְאֵיפֹה הוּא עַתָּה?" "הִנֵּה הוּא בָזֶה מֵאֲחוֹרֶיךָ!" – עָנָה פִתְאֹם קוֹל מֵאַחַת הַפִּנּוֹת, וַחֲנִית כְּבֵדָה נִתְקְעָה בְּעֹרֶף הָאֲרִיאֵל תּוֹפֵשׂ הַנַּעַר וַתִּסְכֹּר פִּיו. וּבְטֶרֶם יַסֵּב הָאֲרִיאֵל הַשֵּנִי אֶת-פָּנָיו לִרְאוֹת אֵי מִזֶּה בָאָה הָרָעָה, וְהִנֵּה חֶרֶב נוֹצְצָה – וְרֹאשׁוֹ פֻּלַּח כִּדְלָעַת. הַקּוֹל קוֹל בְּנָיָה וְהַחֶרֶב חַרְבּוֹ, כִּי מִהֵר לָבוֹא אַחֲרֵי הַנַּעַר, לָתֵת נְקָמָה בִּמְבַקְשֵׁי נַפְשׁוֹ וּבְצוֹרְרֵי עַמּוֹ. וַיִּפְּלוּ בַּיוֹם הַהוּא שְׁנֵי אֲרִיאֵל מוֹאָב מִתְבּוֹסְסִים בְּדָמָם עַל הַשָּׁלֶג, וַיַּשְׁלֵך בְּנָיָה אֶת נִבְלוֹת שְׁנֵיהֶם אֶל בּוֹר אֶחָד. וַיְהִי כְּהַפְנוֹתוֹ לָלֶכֶת, וַיַּרְא וְהִנֵּה לָבִיא מְדַלֵּג וּבָא, יוֹרֵד הַבּוֹרָה לְרֵיחַ הַדָּם, וַיֵּרֶד אַחֲרָיו בְּנָיָה וַיַּהַרְגֵהוּ גַם הוּא, וַיָּשֶׁת מַפַּלְתּוֹ נוֹסָפוֹת עַל מַפֶּלֶת שְׁנֵי אֲרִיאֵל מוֹאָב, כִּי אָמַר: אַל יְהִי לִי זֶה לְשָׂטָן בְּדַרְכִּי אֶל הַלְּבִיאָה בִּמְעוֹנָתָהּ. אָז יָצָא בְנָיָה בְּעִקְּבֵי הַלָּבִיא לְבַקֵּשׁ לוֹ אֶת-הַגֹּב, וַתָּבֹא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ וַיָּלֶן בִּנְקִיק הַסֶּלַע בַּלַּיְלָה הַהוּא.

ד וַיְהִי מִמָּחֳרַת הִיּוֹם וַיִּמְצָא בְנָיָה אֶת גֹּב הָאֲרָיוֹת אֲשֶׁר בִּקֵּש, וּבָהּ לְבִיאָה מֵינֶקֶת גוּרֶיהָ, הִיא הַלְּבִיאָה אֲשֶׁראִלְמֵן אוֹתָהּ בְּנָיָה תְּמוֹל וְאֶת גוּרֶיהָ יִתֵּם, בְּשַׁלְחוֹ אֶת-מַטְרִיפָם בְּדֶּרֶךְ לֹא יָשׁוּב מִמֶּנָּה. וַיִּקַּח בְּנָיָה אַחַת מִן העִזִים וַיַּשְׁלֵך לִפְנֵי הַלְּבִיאָה, וַיַּעֲמֹד מֵרָחוֹק. בַּיוֹם הַשֵּנִי הִתְקָרֵב אֵלֶיהָ מְעַט וַיַּשְׁלֵך עוֹד עֵז אֶחָת; כָּכָה עָשָׂה לַלְּבִיאָה יוֹם יוֹם, עַד אֲשֶׁר הִסְכִּינָה עִמּוֹ וַתִּתְּנֵהוּ מִקֵּץ עֲשָׂרָה יָמִים לָגֶשָׁת אֵלֶיהָ לְשַׂחֵק עִמָּה וּלְמַשְׁמֵשׁ בְּדַדֶּיהָ. וַיִּקַּח בְּנָיָה מֵחֲלָבָהּ וַיָּבֵא לִפְנֵי שְׁלֹמֹה; וַיִּקְרָא שְּׁלֹמֹה לְמַלְאֲכֵי מוֹאָב וַיֹּאמַר: "הִנֵּה חֲלֵב הַלְבִיאָה אֲשֶׁר שְׁאֶלְתֶּם, שָׂאוּהוּ וַהֲבִיאוּהוּ לַאֲדוֹנֵיכֶם וְשָׁתָה וְרָפָא לוֹ, וְזָכַר לִבְרָכָה אֶת- גִּבּוֹרִי, אֶת בְּנָיָה אִישׁ הֶחָיִל, כִּי בְנַפְשׁוֹ הֵבִיא את-חֲלֵב הַלְבִיאָה. וְעַתָּה לְכוּ לְשָׁלֹום וִיהִי אֱלֹהִים עִם פִּיכֶם וּלְשׁוֹנְכֶם." וַיִּקְחוּ מַלְאֲכֵי מֶלֶך מוֹאָב אֶת-הֶחָלָב וַיֵּלְכוּ לְדַרְכָּם. וַתָּבֹא עֲלֵיהֶם הַשֶּׁמֶשׁ בַּדֶּרֶךְ, וַיִּפְגְּעוּ בַּמָּקוֹם וַיָּלִינוּ שָׁם. הֵמָּה שׁוֹכְבִים וִיְשֵׁנִים, וְרֹאשׁ הַמַּלְאָכִים, הוּא גַם רוֹפֵא הַמֶּלֶך וְיוֹעֲצוֹ בִּדְבַר הֶחָלָב, חָלַם חֲלוֹם בַּלַּיְלָה הַהוּא, וְהִנֵּה אֲבָרָיו נִצִּים אֵלֶּה עִם אֵלֶּה. הָרַגְלָיִם אוֹמְרוֹת: לָנוּ הַיִּתְרוֹן עַל כָּל-הָאֲבָרִים, כִּי לוּלֵא אֲנִחְנוּ – מִי יֵלֵךְ לְהָבִיא אֶת-הֶחָלָב לַמֶּלֶךְ? וַתֹּאמַרְנָה הַיָּדַיִם: לָנוּ הַבְּכוֹרָה, כִּי אֵיך יְעֻסּוּ שְּׁדֵי הַלְּבִיאָה וְאֵיך יֻקַּח הֶחָלָב מִבַּלְעָדֵינוּ? וַתֹּאמַרְנָה הָעֵינַיִם: אֲנַחְנוּ בְרֹאשׁ כֻּלְּכֶם, כִּי בִלְעָדֵינוּ לֹא יִרְאֶה אִיש דַּרְכּוֹ וְלֹא יִמְצָא אֶת-יָדָיו ואֶת-רַגְלָיו. וַיַּעַן הַלֵּב וַיֹּאמַר: כֻּלְּכֶם כְּאַיִן בִּלְעָדָי, הֵן אָנֹכִי הַיּוֹעֵץ וְלוּלֵא עֲצָתִי – מַה מּוֹעִיל בְּכֻּלְּכֶם? וַתַּעַן הַלָּשׁוֹן וַתֹּאמַר: אָנֹכִי אָנֹכִי הִיא הַנִּבְחֶרֶת מִכֻּלְּכֶם, כִּי לוּלֵא הַדִּבֵּר אֲשֶׁר בִּי לא עֲשִׂיתֶם מְאוּמָה. הַדָּבָר יָצָא מִפִּי הַלָּשׁוֹן וְכָל-יֶתֶר הָאֲבָרִים חָבְרוּ עָלֶיהָ וַיְחָרְפוּהָ וַיִּבְזוּהַ לֵאמֹר: "אִי יוֹשֶבֶת חֹשֶׁךְ וַאֲפֵלָה! אִי בִּרְיָה רַכָּה לֹא עֶצֶם בָּהּ! הַאַתְּ תִּתְנַשְׂאִי עָלֵינוּ? אֵיך לֹא יָרֵאת לַעֲמֹד בִּמְקוֹם גְּדוֹלִים!" וַתֹּאמֶר הַלָּשׁוֹן : "לָכֵן הַיּוֹם תֹאמְרוּ כֻּלְּכֶם כִּי אֲנִי אֲנִי הַשַּלֶּטֶת עֲלֵיכֶם!" וַיִּיקַץ רוֹפֵא הַמֶּלֶך וְהִנֵּה חֲלוֹם, וַיִּשְׁמֹר אֶת-הַדְּבָרִים בְּלִבּוֹ וַיָּקָם וַיְמַהֵר לָלֶכֶת לְדַרְכּוֹ הוּא וַאֲנָשָׁיו. וַיָּשוּבוּ הַמַּלְאָכִים וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. וְרֹאשׁ הַמַּלְאָכִים הִגִּישׁ בְּיָדוֹ אֶת-כַּד הֶחָלָב לַמֶּלֶךְ, וְרוּחוֹ עוֹדֶנָּה נִפְעָמָה מֵחֲלוֹם הַלַּיְלָה, וַיֹּאמַר: "הִנֵּה שַׁבְנוּ עַתָּה, אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ, וַנָּבֵא לְךָ חֲלֵב כַּלְבָּה…" הַדָּבָר יָצָא מִפִּי הָאִישׁ, וּפְנֵי הַמֶּלֶך הִתְעַוְּתוּ מִזַּעַם וַיִּרְקַע בְּרֶגֶל-חֵמָה וַיִּקְרָא: "הוֹצִיאוּהוּ וְיִתָּלֶה!" הוּא מוּצָא בְּיַד שַׂר הַטַּבָּחִים, וְכָל-אֶבְרֵי בְּשָׂרוֹ רוֹעֲדִים וּמִתְחַלְחֲלִים כֻּלָּם מִפַּחַד מָוֶת. וַתֹּאמֶר לָהֶם הַלָּשׁוֹן: "הַרְאִיתֶם הַיּוֹם כִּי כֻלְּכֶם בְיָדִי! הֲתוֹדוֹ כִּי אָכֵן אֲנִי הַמּוֹשֶלֶת בְּכֻלְּכֶם." וַיַּעֲנוּ כָל-הָאֲבָרִים וַיֹּאמֵרוּ: "מוֹדִים וּמוֹדִים אֲנַחְנוּ! לָךְ הַגְּדֻלָּה וְלָך הַיִּתְרוֹן! לוּ אַךְ הָסִירִי מֵעָלֵינוּ אֶת-מַר הַמָּוֶת הַזֶּה." וַתֹּאמֶר הַלָּשׁוֹן לְשַׂר הַטַּבָּחִים: "הֲשִׁיבֵנִי לַמֶּלֶךְ, כִּי דָבָר לִי אֵלָיו לְטוֹבָתוֹ וְלִשְׁלוֹמוֹ." וַיּוּשַׁב הָאִישׁ אֶל הַמֶּלֶך, וַיִּתְנַפֵּל לְרַגְלֵי הַמֶּלֶך וַיִּתְחַנֵן אֵלָיו לֵאמֹר: "אֲהָהּ, אֲדֹנִי הַמֶּלֶך, לָמָה הוּצֵאתִי לְהִתָּלוֹת, וַאֲנִי הֵן הֵבֵאתִי לְךָ אֶת-הַשִּקוּי אֲשֶׁר יִתֵּן מַרְפֵּא לִבְשָׂרֶךָ." וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶך: "הַאִם לֹא פִיךָ עָנָה בְךָ כִּי חֲלֵב כַּלְבָּה הֵבֵאתָ?" וַיַּעַן הָאִיש וַיֹּאמַר: "יְנַסֶּה-נָא כְּבוֹד אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ וְיִּשְׁתֶּה מִן הֶחָלָב, אִם לֹא יַעֲלֶה אֲרוּכָה לוֹ, כִּי אָכֵן חֲלֵב לְבִיאָה הֶחָלָב, וְאוּלָם יֵשׁ אֲשֶׁר בִּלְשׁוֹן הַצַּיָּדִים יִּקָּרֵא לַלְּבִיאָה כַּלְבָּה, וְיִסַלח הַמֶּלֶךְ לְשִׁגְגַת פִּי עַבְדּוֹ הַפָּעַם, כִּי לֹא שָׁמַרְתִּי לְשׁוֹנִי בְּעָמְדִי לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ." וַיָּבֹאוּ הַדְּבָרִים בְּלֵב הַמֶּלֶךְ וַיִּשְׁמַע לָהֶם, וַיֵּשְׁתְּ מִן הֶחָלָב וַיֵּרָפֵא. בַּיוֹם הַהוּא הֵסִיר הַמֶּלֶךְ מִלְפָנָיו אֶת-גְּדוּד אֲרִיאֵל מוֹאָב וַיְשַׁלְחֵם מֵעָלָיו, וְלֹא יָסְפוּ לְהָצֵר עוֹד לְיִשְׂרָאֵל. וַיִּהְי שְׁלוֹם אֱמֶת בֵּין מֶלֶך מוֹאָב וּבֵין יִשְׂרָאֵל כָּל-יְמֵי שְׁלֹמֹה. וְהוּא הַדָּבָר אֲשֶׁר כָּתַב שְׁלֹמֹה בִמְשָׁלָיו: מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן.

בסופו של דבר מיילו יאנופולוס, הוא אדם מעניין שתקף את השיח הקרבני של זהויות שמתיר לפמניסטיות או לשחורים וכל מיני מסכנים בעיני החברה להגיד הכל ולפעמים גם לעבור על החוק, אלא אם כן מישהו יותר קרבן מהם. וכך מילו טען שהוא הומוסקסואל והרוויח חסינות ויכול היה לעלוב בפמניסטיות רדיקליות ובגזענים שחורים כוות נפשו והוא לא יצא מכלל גבולות השיח הלגיטימי. ברם, כנראה שזה לא פועל כנגד חשש פדופיליה וכאן עולמו התמוטט. ונראה מה יקרה. בכל מקרה, העניין מראה שגם אדם שלמד לנצל את המערכת החברתית ולכן להגיד דברים שאנשים רוצים להגיד ואחרים פוחדים, צריך עדיין להזהר מאוד. היה עדיף שהוא היה ממשיך לדבר על סוגיות פוליטיות חברתיות מאשר על מיניות טאבואית. כמובן שחופש הביטוי שלנו נפגע, כי כיון אנשים יחשו לנהל דיון בנושא וכך נהפוך למאובנים בסוגיות הללו ולא נקבל החלטות גמישות למצב. וסיפורו של מילו מזכיר לי מות וחיים ביד הלשון שהרי כל פירסומו הגדול, כלומר, החיים, הגיע מלשונות החדה והיחידאית. וכעת גם המות, נפילתו החברתית, בזכות אמירה שנתפסת בידי התקשורת המרכזית כתמיכה בפדופיליה. כעת מילו מנסה להרוויח את הקלף הפדופילי וטוען שהוא היה קרבן לפדופיליה בקטינותו, ונראה שזה לא עוזר לו מספיק והוא יצא מן הקנצנזוס לגמרי. מה שמלמד אותנו שהציאות לא משנה, אלא מה האדם מצהיר על עצמו בהתאם לרוח הזמן בחברה. כלומר, אם אני אטען שאני טרנס-גנדר פלואידי, ארוויח חסינות לעלוב כאוות נפשי במי שארצה ואיחשב אוונגרד מסכן שראוי ליחס מיוחד. וכן באמת רואים בסאות'-פארק ששם אריק קרטמן החליט שהוא טרנס-ג'נג'ר כדי להרוויח חדר שירותים לעצמו. ולאחר שכל הבית ספר החל לטעון שהוא טרנס-ג'נדר, אזי קרטמן חזר להיות סיס-ג'נדר.

בסופו של דבר החזקים קובעים. וזאת עד שמגיעים חזקים יותר המשנים את המצב. והעולם כמנהגו נוהג. וכמו שאמר ורקינגטוריקס ליוליוס קיסר: "הנה אני, אדם חזק אשר הובס על ידי אדם חזק יותר".

כיצד אמור להיות מעמד האישה בעידן פוסט-מודרני?


נשאלתי לא מזמן בעניין דעתי על הכיצד אמור להיות מעמד האישה בעידן פוסט-מודרני? וזו תשובתי ששלפתי מהמותן:


"יש כאן נידון של המצב התרבותי ונידון של אנשי הפוסט-מודרניזם, מכיוון שזה עלול להיות ארוך, אבחר במצב הקיים ולא בהגות הפוסט-מודרנית, ברם ברור שאגלוש מעט. זה מקל עלי כך.

לעניין שלנו, בעולם הפוסט-מודרני מפרקים זהויות וסטרוקטורות, כבר לא מקבלים את מבני התרבות הישנים. בעולם הפוסט-מודרני טוענים שהאדם לא בדיוק סובייקט ומושפע מאפיסטמות או דיסקורסים אשר מעצבים את האדם,  יהיה אשר יהיה, הם מסירים את האחריות מן האדם. ואגב יש פמיניזם פוסט-מודרני הידוע בכינויי 'פמיניזם קווירי'. וגם לפני כן היה פמיניזם זהותני של תתי-זהויות. שם כל אחת השמיצה וממשיכה כעת להשמיץ את הקבוצה האחרת מפאת שהיא לא מייצגת אותה. חוץ מהקבוצה הלבנה שאכולה בדיסקורס אפיסטמי של לוזריות.

במצב זה של סגנון ביטוי כוחני על בסיס התחזות לקרבן כדי להשיג יותר כוח בחברה, נוצר מצב שההומו טוען שהוא יותר גרוע במצבו החברתי ונרדף על ידי ההגמוניה הנשית שמתיימרת להילחם בגבר הלבן הפטריארכי. אולם בפועל זה כדי להמשיך לשרת אותו ולדכא את המוזרים-הקווירים הרוצים או חייבים ליצור תרבויות חדשות המתאימות לזהות האישית שלהן. ולכן הן מנציחים את מצבו הבעייתי של ההומו. בפועל עם טיעונים קרבניים כאלו ההומו-הקוויר גובר על רוב מתחריו ללא דיון בכלל, עד לטרנסג'נדר. וכך בחברה נוצרת שיחה קרבנית חסרת סולדיאריות.

אי לכך בעולם הפוסט-מודרני וגם במצב הזה אנשים כבר לא מאשימים קבוצות אלא תנאים. בהתחלה הם עדיין חותרים לפריווילגיות. אולם לאט לאט הם מפנימים שאין את מי להאשים. הם מתחילים להבין שהעולם נחלק לסוגי אנרגיה-כוח ותו לא. וזה אומר שאין מעמד אשה. ולדוג' מלכת אנגליה היא אישה והיא דיכאה נשים באפריקה. ולהגיד שהיא פטריארכית זה לפרק את המגדר הנשי, שהרי גם אישה יכולה להיות עם תרבות גברית, אז מי קבע שיש לאשה מגדר משלה ולא רק מין משלה.

cg00as1u4ae-rsv

ויש כיום אסכולה קירארכית, שאומרת לזנוח את העיסוק במעמד, ובמגדר וסמכות שזה מהותנו אלא לחקור את הכוח וזה חזרה לפוקו או להגות כאוס בסגנון של אפיקורוס, מקיאוולי והובס. וזה מנקודת מבט פמיניסטית. ואי לכך בשלב הקרוב זה הולך להוריד את מעמד האשה לאחר עלייה קצרה מבחינות של שוויון בין בנ"א. וזאת כי עם הגות כאוס ניתן להצדיק בקלות דיכוי ואז העולם יחזור לדכא את החלש ולאט לאט תיווצרנה זהויות מדוכאות. וזה יהיה כמו ההגדרה השרירותית-יחסית של האבחנה אשה. כלומר, שם הקבוצה יביע חולשה ובעולם יהיה היררכיות וכמו שפעם המילה אשה הביעה חולשה ושעבוד כך יהיה עם קבוצות חדשות בעתיד. ניתן להמר שהאשה תמשיך להיות חלשה בגלל שהיא פחותה מן הגבר מבחינת כוח פיזי ויכולת שכלית. אולם אין זה מחייב שיתייחסו לכל הנשים כך, אלא שככל הנראה תיווצר קבוצה כזו שתזכה ליחס כוללני. בהצלחה!".

פילגש בגבעה


אחד האירועים שקרו על פי המסורת היהודית בט"ו באב זהו הצלת שבט בנימין מכיליון עקב זאת שחוסלו כלל אנשי השבט, הגברים והנשים, מלבד שש מאות זכרים. כיום הציבור חוגג גם את הסיפור הזה כ'יום האהבה'. ברשומה זו אביא היבט אחר של הסיפור פילגש בגבעה והצלת בנימין מכליון שבטו. מסיפור זה ניתן ללמוד רבות על ערכי התקופה ועל יחס רכושני לאשה החלשה.


Artwork by Pieter de Grebber, The laborer of Gibea offering hospitality to the Levite and

ויאמר האיש הזקן שלום לך רק כל מחסורך עלי רק ברחוב אל תלן – שפטים י"ט, כ' -פיטר דה גרבר

כתוב במשנה במסכת תענית:

"אמר רבן שמעון בן גמליאל לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים שבהם בני ירושלים יוצאין בכלי לבן שאולים כדי שלא לבייש את מי שאין לו וכל הכלים טעונין טבילה ובנות ירושלים יוצאות וחונות בכרמים וכך הן אומרות שא נא בחור עיניך וראה מה אתה בורר לך אל תיתן עיניך בנואי אלא תן עיניך במשפחה וכן הוא אומר צאנה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעיטרה לו אימו ביום חתונתו וביום שמחת לבו ביום חתונתו זה מתן תורה וביום שמחת לבו זה בניין בית המקדש יהי רצון שייבנה בימינו", (תענית ד ח').

הגמרא שואלת מה אירע באותו יום של ט"ו באב. בתלמוד בבלי במסכת תענית כתוב כך:

"אמר רבי שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיוה"כ:.. אמר רב יוסף אמר רב נחמן: יום שהותר שבט בנימין לבוא ואיש ישראל נשבע במצפה לאמר איש ממנו לא יתן בתו לבנימן לאשה. מאי דרוש? אמר רב: 'ממנו' – ולא מבנינו". (תענית ל:)

כלומר: עם ישראל החרים את ניצולי שבט בנימין מקשר זוגי ומקשר עם שאר העם. ככתוב בספר שופטים כ"א, א-ד:

. ואיש ישראל נשבע במצפה לאמר איש ממנו לא יתן בתו לבנימן לאשה. ב. ויבא העם בית אל וישבו שם עד הערב לפני האלהים וישאו קולם ויבכו בכי גדול. ג. ויאמרו למה יהוה אלהי ישראל היתה זאת בישראל להפקד היום מישראל שבט אחד. ד. ויהי ממחרת וישכימו העם ויבנו שם מזבח ויעלו עלות ושלמים".

לבסוף עם ישראל חזר בו ומצא טיעון מחוכם להתיר את השבט בקהל. ודרך אגב, מעניין מדוע הם לא לקחו או יכלו לשאת גיורות?! אולי זה מעיד שלא נהגו כל כך לגייר בתקופה ההיא או שגרים לא רצו לבוא עקב מצבו הירוד של עם ישראל. והנה הסיפור של הטיעון המחוכם מספר שופטים כ"א, ט"ז-כ"ג:

"טז. ויאמרו זקני העדה מה נעשה לנותרים לנשים כי נשמדה מבנימן אשה. יז. ויאמרו ירשת פליטה לבנימן ולא ימחה שבט מישראל. יח. ואנחנו לא נוכל לתת להם נשים מבנותינו כי נשבעו בני ישראל לאמר ארור נתן אשה לבנימן. יט. ויאמרו הנה חג יהוה בשלו מימים ימימה אשר מצפונה לבית אל מזרחה השמש למסלה העלה מבית אל שכמה ומנגב ללבונה. כ. ויצו [ויצוו] את בני בנימן לאמר לכו וארבתם בכרמים. כא. וראיתם והנה אם יצאו בנות שילו לחול במחלות ויצאתם מן הכרמים וחטפתם לכם איש אשתו מבנות שילו והלכתם ארץ בנימן. כב. והיה כי יבאו אבותם או אחיהם לרוב [לריב] אלינו ואמרנו אליהם חנונו אותם כי לא לקחנו איש אשתו במלחמה כי לא אתם נתתם להם כעת תאשמו. כג. ויעשו כן בני בנימן וישאו נשים למספרם מן המחללות אשר גזלו וילכו וישובו אל נחלתם ויבנו את הערים וישבו בהם. כד. ויתהלכו משם בני ישראל בעת ההיא איש לשבטו ולמשפחתו ויצאו משם איש לנחלתו כה בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה".

רואים שהיה איזה חג בשילה, ייתכן שהצלת כל שבט בנימין הפכה זאת לחג עממי יותר. ברם בגמ' יש סיבות אחרות לחג הזה ואיני נכנס לזאת. מה שמעניין אותי זה מעשיית פילגש בגבעה כשלעצמה והנני מקשר את הסיפור הזה לחג לטובת אלו שחוגגים את ט"ו באב בגלל הסיפור הזה. עד כאן מעט מקורות. כעת אספר הסיפור וכדלהלן.

היה היה איש מבית לוי שפילגשו ברחה לו לבית אביה, לכאורה זה קרה בגלל סכסוך, שהרי כתוב שהיא זינתה עליו, כלומר: שהיא בגדה בו ולא הודיעה לו על ניתוק הזוגיות. ומה מנע ממנה להמשיך כך? אלא לכאורה הוא גילה זאת וכנראה נזף בה ואז היא החליטה לסיים את הקשר הזוגי ולחזור לבית אביה. קורה.

הוא אהב אותה מאוד. הוא טרח והתאמץ, חזר חזרה לבית אביה והשלים עמה. בדרך חזור ביתו הוא עבר ליד ירושלים שהייתה שייכת אז ליבוסים והעדיף להקים באזור אוהל ולפרוש למנוחת הליל בנחלת בנימין. לבסוף איש זקן מהר אפרים אירח אותו ללילה.

אנשי שבט בנימין הקיפו את בית המארח ודרשו מהמארח להוציא את האורח כדי להתעלל בו מינית. המארח סירב להוציא את האורח. לבסוף המארח הוציא את הפילגש בחוזקה בעל כורחה החוצה והיא נאנסה באכזריות. היה עדיף להם להוציא את הפילגש מאשר את האורח המבוקש, העניין מעיד על מעמדה של האשה או הפילגש וזאת לאחר שהאיש משבט לוי טרח להשלים עימה וחיזר אחריה עד בית הוריה.

[וזה עניין מעניין שהם רצו לדעת אותו ולא את הפילגש ולא את נערו. לגבי נערו, ניתן להגיד שהוא היה חזק או ברח או מכוער. אולם עדיין אנשי בנימין יכלו לדרוש את הלוי ואת הפילגש שלו. ואי אפשר להגיד שהם לא התתאוו לנשים כלל, שהרי לבסוף הם כן התעללו בה. ואולי אפשר לומר שכמו שרואים בסיפור של סדום (ולא אאריך על זה כעת), בסדום היה מעמד בעייתי לאורחים שלא נתן להם הגנה, אלא אם כן מישהו אירח אותם וערב להם. והם חשבו שהפילגש של הלוי היא אישה המסופחת למארח. בכל מקרה, זה מראה שלרוע אין גבולות. הם רצו בתחילה להתעלל בזכר, והזכר ניצל בזה ששלח להם את הפילגש שלו.]

epifaniogaray

והנה האשה פלגשו נפלת פתח הבית – שופטים י"ט, כ"ז – אפיפיאנו גאריי

בבוקר האיש מבית לוי גילה שפילגשו האהובה מתה על מפתן הבית. לאות מחאה הוא מבתר את גופתה לשתיים עשרה חתיכות, ושלח זאת לכל שבטי ישראל. עם ישראל הזדעזע קשות והתאחד. הם פנו לשבט בנימין בדרישה שיסגירו את המפגעים. שבט בנימין סירב וכתוצאה מכך פרצה מלחמה. בסופו של דבר שבט בנימין הפסיד והם נענשו קשות בצורת רצח עם למען ישמעו ויראו. עם ישראל לא התרגש מזאת שהאיש כפה על הפילגש שלו לסבול בידי אנשי בנימין, אלא בגלל המוות שלה שנגרם לו ואי הסגרת הפוגעים בה.

levite-concubine-1

ויקח את המאכלת ויחזק בפילגשו וינתחה לעצמיה לשנים עשר נתחים וישלחה בכל גבול ישראל – שופטים י"ט, כ"ט – אוטו אליגר

הסיפור הזה ממחיש על פי ספר שופטים מה קורה כשאין מלך בישראל, ככתוב: "ובימים ההם אין מלך בישראל ואיש הישר בעיניו יעשה" (שופטים כ"א, כ"ה). אך הוא ממחיש גם את מעמדם של החלשים בחברה. וכמו שבן זוגה הלוי הכריח את בת זוגו לסבול מהתעללות על ידי אנשי בנימין, כך גם הוא ביתר את גופתה לשתים עשרה חתיכות וללא הסכמת אביה. העניין גם מראה את היחס לאוטונומיית האישה בימי קדם ושכל שנים עשר חלקי העם נהגו אותו הדבר. ומבחינה סימבולית אולי הגורל גרם לכך שגופתה תקרע לשנים עשר גזרים כדי לרמז על כך. ולכאורה מצבה של הפילגש שיש לה אב שידאג לה היה אמור להיות טוב לעומת אשה נשואה הנלקחת לבעלה ומשועבדת לו. אולם זה עדיין לא עזר לה מכיוון שלא התייחסו אליה כישות עצמאית. ולא זו בלבד אלא המארח הזקן מהר אפרים מציע את ביתו, העיקר לא את האורח הזכר. וגם אם נגיד שהייתה חשיבות להכניס אורחים גם על חשבון בני הבית, אם כן מדוע הוא הוציא את הפילגש ולא את ביתו, הרי הפילגש גם אורחת?! ובימים ההם בזמן הזה ומעשה אבות סימן לבנים.