תגית: ריאליזם חברתי

קולטורה – לא השמעתי את קולי | מרטין נימלר


בְּגֶרְמַנְיָה לָקְחוּ הַנָּאצִים תְּחִלָּה אֶת הַקּוֹמוּנִיסְטִים,
וַאֲנִי לֹא הֵרַמְתִּי אֶת קוֹלִי, כִּי לֹא הָיִיתִי קוֹמוּנִיסְט;
וְאָז הֵם לָקְחוּ אֶת הַיְּהוּדִים,
וַאֲנִי לֹא הֵרַמְתִּי אֶת קוֹלִי, כִּי לֹא הָיִיתִי יְהוּדִי;
וְאָז הֵם לָקְחוּ אֶת חַבְרֵי הָאִגּוּדִים הַמִּקְצוֹעִיִּים,
וַאֲנִי לֹא הֵרַמְתִּי אֶת קוֹלִי, כִּי לֹא הָיִיתִי חָבֵר אִגוּד מִקְצוֹעִי;
וְאָז הֵם לָקְחוּ אֶת הַקָּתוֹלִים,
וַאֲנִי לֹא הֵרַמְתִּי אֶת קוֹלִי, כִּי הָיִיתִי פְּרוֹטֶסְטַנְטִי;
וְאָז הֵם לָקְחוּ אוֹתִי,
אַךְ בְּאוֹתָהּ עֵת כְּבָר לֹא נוֹתַר אַף אֶחָד שֶׁיָרִים אֶת קוֹלוֹ לְמַעַנִי.

מקור

השיר יפה מאוד ומבטא את הצורך של החלשים בחברה לעבוד בשת"פ מול האויב כי אחרת הוא עלול גם לתקוף את מי שעד אז משקיף מנגד. בעיני השיר ריאליסטי מבחינת גישתו החברתית כי השיר פונה לאינטרסים של האדם ולא בשם איזה ערך שאי אפשר לחוש בחמשת החושים וזה משהו לא ברור.

מוגן: מחוללת – מוכתאר מאי


התוכן המבוקש מוגן בסיסמה. כדי לצפות בו, יש להזין אותה כאן:

התורה לא נחמדה (גם לא נחמדה להומוסקסואלים)


הרבה אנשים ממגזרים שונים, דתיים וחילונים, מוסלמים ויהודים אומרים שהאל נחמד ותורתו נחמדה. אני לא בקיא באסלאם עדיין, אז אדבר לפחות על הדת שלי. הדת היהודית המשפחתית שלי. בהמשך אדבר על ההקשר ההומוסקסואלי, אני מחבב את אמיר אוחנה וברכות על התרוממותו למעלת שר בממשלה הישראלית, אבל ישנם הומואים מ'הומואים דתיים' (?!) להומואים "נחמדים" שבדרך כלל שמאלנים שמפריעים לי מבחינה אסתטית מבחינת טיעוניהם. וחלקם אפילו טרחו לתקוף את השר הטרי על סיבות שלא הבנתי מה רוצים ממנו.

הרשומה פה מבטאת קונפליקט שיש לי עם אנשים שחלקם גם במעגל החברים הקרוב שלי שבאמת מאמינים בזאת שביהדות יש עקרון של נחמדות והתאמה לחיים טובים לדעתם, ואם לא, אזי זו לא יהדות מבחינתם – אלא תורת מוות או יהדות מיושנת.

דתי אחד, מודרני בעיני עצמו, בוגר תואר בפילוסופיה טען לי שלדעתו התורה צריכה להיות מחוברת לחיים של העולם הזה, העולם הארצי שלנו. ולכן אם היא מנותקת מהחיים, אזי היא לא תורה אלא סם המוות. ונשמע אצלו שחיבור לחיים זו נחמדות מסוימת כלפי האדם. לא ברור מה הוא רוצה הרי כל מה שיש לנו בעולם קשור לבני אדם, אז מדוע זה לא מתאים לחיים וגם עניין נורא כמו מוות מתאים לתנאי החיים שלנו עלי האדמות. אדם מת לא יכול למות שוב.

השבתי לאיש המלומד כך: התורה מונעת מממזר להתחתן עם אשה רגילה. הוא חייב להתחתן רק עם נשים במעמד נחות וטמא שאינן ראויות לשאר העם וכן למעמד הכהני. לעומת זאת יהודי יכול להתחתן עם גויה שהרי היא יכולה להתגייר בעתיד – כלומר הוא יכול להתחתן עם אשה גויה כעת שיכולה להתייהד. מה נחמד כשאדם אוהב מישהי בכל ישותו, אולם התורה לא מרשה לו?!

ועוד דוגמה, זוג נשוי שרב ויחסיו עלו על שרטון, הזוג התגרש והאשה נישאה לאחר. כעת האשה מבינה שהיה עדיף להיות עם הבעל הקודם וגם הילדים המשותפים, אם יש, חושבים כך. ברם, התורה "הנחמדה" אוסרת עליהם להתחתן שוב.

בגלל הדוגמאות הללו ועוד דוגמאות אחרות שלא הזכרתי ובגלל תפיסת עולם אחרת שלי לגבי האלוהים, איני מקבל זאת שהתורה נחמדה וחייבת להיות מחוברת לחיים ואחרת היא סם המוות. התורה היא כוח בעולם שלנו שמשפיע. היא לא נחמדה, היא פשוט קיימת. בדיוק כמו האל שהוא פשוט קיים מעבר לטוב ולרע. טוב ורע זה המשגה למתאים לי או לא – שלילי או חיובי. אני ממליץ להכיר את מקס האיום בנושא.

עניין זה חשוב גם בנוגע ללהט"בים המצדיקים את מעשיהם בשם אהבה ונחמדות ושאלוהים והתורה שלהם אומרים "ואהבת לרעך כמוך". הם אידיוטים או שקרנים. א. התורה היהודית מתירה להרוג באופן עקרוני, ומצווה לרדוף שוכבי זכר. ב. אפשר להגיב להם שזה נחמד לא להכיר בהומואים, מה הם יגבי בעניין?! זכותו של הדתי להיות נחמד קווירי (בדרכו המוזרה שלו) ולהיות עוין כלפי הפרקטיקה המינית הלהט"בית. הם, הלהט"בים פשוט צריכים להגיד בכנות שיש כאן מאבקי רצונות ושכך בא להם. הם לא צריכים לזהם את העם בישראל בשקרים.

האגואיסט מקס שטירנר


הלאה, אם כן, עם כל עניין שאינו לחלוטין ענייני שלי. תאמרו שלפחות מטרת הטוב צריכה להיות מענייני?! הטוב, הרע?! הרי אני עצמי מענייני, ואני אינני טוב וגם לא רע. לשניהם אין משמעות בעיני.

הנשגב-האלוהי הוא עניינו של אלוהים; האנושי של האדם. ענייני שלי אינו האלוהי וגם לא האנושי, האמיתי, הטוב, הצודק, החופשי, וכו', אלא אך ובלבד מה ששלי, וזה אינו משהו כללי, זה משהו – ייחודי, כשם שאני יחיד ומיוחד. אין דבר שהוא יותר לי מאשר אני עצמי.

מקס שטירנר, האדם ועצמו, (1995), עמוד 7


בגרמניה במאה הי"ט חי הוגה דעות בשם יוהאן קספר שמידט הוא נולד בשנת 1806 ומת בשנת 1856 ושמו בישראל כיום הוא מקס שטירנר ויש לו ספר מפורסם בשם האגו ועצמו. הוא ניסה להבין את העולם והוא הגיע לתובנות מעניינות שרוב אנשי העולם יתקשו לשמוע אותם בכלל. יצא לי לשמוע את שמו מוזכר מס' פעמים ובעיקר במרחבים המשתייכים לצד השמאלי של המפה הפוליטית ולאחרונה יצא לי להעמיק מעט יותר בעניין.

וחשבתי לעצמי שכדאי לשתף לקהל קוראי הנאמנים חלק מהגותו שיצא לי להכיר. ואני כעת בראשית קריאת אחד הספרים שלו בצורה דיגיטלית. אך איני מתבייש להגיד: לא קראתי שום ספר שלו, אבל כן יצא לי לשמוע הרצאות ופודקאסטים עליו וכן לקרוא ציטוטים שלו. לפיכך ייתכן שאני טועה, ואז, אנא קחו את דברי בעירבון מוגבל. ואם כך אולי תשאלו, מדוע הנני מפרסם רשומה זו? ותשובתי תהיה: עדיין חש אני צורך לפרסם זאת היות וחושב אני שזה יעזור לקהל להחליט האם הוא רוצה להתעניין על האיש בכוחות עצמו. ובכך אני תורם לעניין של הקהל. ממש רוויתי נחת מקריאתי בשטירנר, ומדוע שאתם לא.

שטירנר הוא הראשון שראיתי האומר שאין שום דבר חוץ מהאני-האגו, כל הדברים מחוץ למה שהאדם רוצה אלו מילים ריקות. נתקלתי בכאלו האומרים שהאדם אינטרסנט, אבל התבטאות שהאדם דואג לעצמו-אגו בלבד לא יצא לי. איני רואה כמובן הבדל, אבל האמירה הזו שתכעיס אולי מעט אנשים היא אמירה חדה ונחמדה.

לדעתו, בעצם העולם נחלק לשני סוגי אנשים: אגואיסטים מודעים ואגואיסטים לא מודעים. האגואיסט המודע דואג לעצמו בצורה פשוטה ומובנת. האגואיסט הלא מודע, לעומת זאת, פועל מאינטרס אגואיסטי לפעול כאילו הוא לא אגואיסט (דומה ליצר ההרס-המוות אצל פרויד), אזי הוא כאילו נלחם באגואיזם שלו בדרכים שונות, אבל למעשה הוא אגואיסט כמו האגואיסט המודע. [יש לי בעיה עם המונח מודע ולא מודע, שהרי מי קבע שלאדם יש מודעות… ברם אפשר להגיד שכך השפה קוראת לזאת. ולאמיתו של דבר אלו מודלים שונים של אגואיזם, אגואיזם מבחינת השפה, אגואיסט אחד המצהיר שהוא כזה, ואגואיסט שני המכחיש זאת.]

ואם כן בעולמנו החברתי מה שיש זה דיאלוג בין רצונות. אין טוב, אין רע, יש מה שנוח לנו. ומה שימנע מאתנו להיות חיה זו ההרתעה מהאנשים האחרים שינהגו בנו בצורה שלא נוחה לנו. ולכן הוא מציע לקדם איחוד של אנרכיסטים לטובת האדם במקום המדינה הקיימת. [כאן אני מעט מאוכזב ממנו וחושב שהוא גלש מניתוח אגואיסטי אינטרסנטי לאתיקה אגואיסטית. אני אגיד שהמצב הקיים הוא כזה וכל מה שאני רוצה לשנות ולא מצליח זה אומר שהאגו שלי יותר חלש מהתנאים הפיזיים בעולם או מאגואיזם של אנשים אחרים.]

בכל מקרה, זה נחמד לראות איש שלא מאמין בנאורות, בקדמה ובעצם מאמין כהובס ומקיאוולי באינטרסים של האדם. ולכן אראה בו שמרן, לא כי הוא מקדש את העבר, אלא כי הוא לא מכיר ביכולת להתקדם. הוא נתפס היום כאנרכיסט אינדיבידואלי קיצוני ומעניין שפוסט-אנרכיסטים קומוניסטים נמשכים לדעותיו.


מס' ציטוטים שלו שאהבתי:

על שעבוד ואגואיזם

What is not supposed to be my concern! First and foremost, the Good Cause, then God's cause, the cause of mankind, of truth, of freedom, of humanity, of justice; further, the cause of my people, my prince, my fatherland; finally, even the cause of Mind, and a thousand other causes. Only my cause is never to be my concern. "Shame on the egoist who thinks only of himself!"

Let us look and see, then, how they manage their concerns — they for whose cause we are to labor, devote ourselves, and grow enthusiastic.

Max Stirner, The Ego and Its Own, (1995) Cambridge edition, P. 5

על קדושה ו"אלטרואיזם"

Sacred things exist only for the egoist who does not acknowledge himself, the involuntary egoist … in short, for the egoist who would like not to be an egoist, and abases himself (combats his egoism), but at the same time abases himself only for the sake of "being exalted", and therefore of gratifying his egoism. Because he would like to cease to be an egoist, he looks about in heaven and earth for higher beings to serve and sacrifice himself to; but, however much he shakes and disciplines himself, in the end he does all for his own sake… [on] this account I call him the involuntary egoist.

…As you are each instant, you are your own creature in this very 'creature' you do not wish to lose yourself, the creator. You are yourself a higher being than you are, and surpass yourself … just this, as an involuntary egoist, you fail to recognize; and therefore the 'higher essence' is to you — an alien essence. … Alienness is a criterion of the "sacred".

Ibid, ibid, PP. 37–8

על הדת הליברלית

Among many transformations, the Holy Spirit became in time the 'absolute idea' [in Hegelian philosophy], which again in manifold refractions split into the different ideas of philanthropy, reasonableness, civic virtue, and so on. […] Antiquity, at its close, had gained its ownership of the world only when it had broken the world's overpoweringness and 'divinity', recognised the world's powerlessness and 'vanity'.

[…] [The philosophers of our time say] Concepts are to decide everywhere, concepts to regulate life, concepts to rule. This is the religious world [of our time], to which Hegel gave a systematic expression, bringing method into the nonsense and completing the conceptual precepts into a rounded, firmly-based dogmatic. Everything is sung according to concepts and the real man, I, am compelled to live according to these conceptual laws. […]

Liberalism simply replaced Christian concepts with humanist ones; human instead of divine, political instead of ecclesiastical, 'scientific' instead of doctrinal etc."

Ibid, ibid, PP. 87–8

על הרכוש

"Whoever knows how to take, to defend, the thing, to him belongs property." "What I have in my power, that is my own. So long as I assert myself as holder, I am the proprietor of the thing." He says, "I do not step shyly back from your property, but look upon it always as my property, in which I respect nothing. Pray do the like with what you call my property!"

Ibid, ibid, P. 248

על אהבה ו"אלטרואיזם"

…[Love] cuts no better figure than any other passion [if] I obey [it] blindly. The ambitious man, who is carried away by ambition… has let this passion grow up into a despot against whom he abandons all power of dissolution; he has given up himself because he cannot dissolve himself, and consequently cannot absolve himself from the passion: he is possessed.

– I love men, too, not merely individuals, but every one. But I love them with the consciousness of my egoism; I love them because love makes me happy, I love because loving is natural to me, it pleases me. I know no 'commandment of love'. I have a fellow-feeling with every feeling being, and their torment torments, their refreshment refreshes me too.

Ibid, ibid, P. 258

"השכלתן החושב" כמאמין גדול יותר מ"המאמין הרגשן"

The thinker is distinguished from the believer only by believing much more than the latter, who, on his part, thinks of much less as signified by his faith (creed). The thinker has a thousand tenets of faith where the believer gets along with few; but the former brings coherence into his tenets, and take the coherence in turn for the scale to estimate their worth by.

Ibid, ibid, P. 304