תגית: שואה

הגיגים לדת השואה – שואה שיש לה מדינה


במוסדות לימוד עד לפני כמה שנים היו שקראו לי נאצי בגלל אופיי ומראי. מדובר בהמון אנושי שהיה עושה בי לינץ' בכיף אם הוא היה יכול. אותו המון שהיה בשמחה מציית לפקודות לחסל אותי ושכמותי. אותו אוסף אנושי שלא מכבד את החופש, רוצה שיעבוד ועסוק בצריכת חדשות העוסקות בשנאה והפחדה באופן יום יומי.

זה טבע האדם. לקולקטיב יש נטיה לשנוא אנשים שמהווים עליו איום, אא"כ הוא מקבל את המאיימים עליו כשליטים שלו. זה לא משנה אם זה נתניהו, הרב אליהו, הרב קנייבסקי, ישו, פליקס דזרז'ינסקי, הרב אדלשטיין או פון מאנשטיין, אייכמן, מנגלה, איימן עודה וכדומה.

מנהג האדם לציית. הוא הורג מישהו בקרב ומרגיש גיבור. והוא יכול לחסל יהודים ולחוש שהוא עושה טוב, מה שטוב לעצמו, למשפחתו ולמדינתו.

מאידך לא לכולם קל להרוג. לא קל לקחת חיים ומי שעושה זאת עלול לשלם מחירים. הרבה נאצים שעסקו במלאכה הזו, שילמו מחיר פסי-כו-לו-גי גבוה. ולכן מעניין מדוע ההמון או חלק מההמון רוצה להרוג או מציית בקלות לפקודות להרוג.

זו תפיסתי לגבי אותם פושעים. אשנא אותם מבחינה אסתטית. וכן פחות ארחם עליהם. אולם אני מבין אותם.

אדם יהודי שחי במרחב יהודי עם מלא תפיסות יהודיות מקובלות שרוצה להבין מה קרה בשעתו, צריך לשאול את עצמו האם יש כזה דבר שואה? שואה יהודית בלבד? האם יש שואה ארמנית? מה זה ג'נוסייד? מי קבע? מי הגדיר? מה הגדיר? ומה מיוחד בזאת? וכן מה זו שנאה? ומה זו אנטישמיות? ואם אומרים שזה קשור לגזענות ולאומיות, אז מה זו לאומיות, ומה זו גזענות? והאם בכלל הדברים הללו באמת קיימים או שמדובר בסתם מילים ריקות?!

לדעתי העניה, לאומיות היא מהותנות. גזענות טהורה לא קיימת. ושנאה קבוצתית או אנטישמיות זה עניין לא מוכח. ויותר פשוט להגיד שנאה אינטרסנטית או שטיפת מוח בגלל אינטרס של גורם אחר. ואם מדובר בשעיר לעזאזל, זה גם אינטרס להרגיע את ההמון ולנתב אותו.

כמו כן מתבקש לתהות למה דווקא קבוצה מסויימת שונאת וקבוצה אחרת היא השנואה. האם זה שונה ממי ששונא ג'ינג'יות, הומוסקסואלים, חילונים, חרדים או שמאלנים? אולי זה עניין של טעם תרבותי נרכש ויש כאן מאבק של קהל טעם תרבותי?

וכן כדאי לחקור היכן ומתי מתרחשות רציחות המוניות והיכן מתי רציחות קבוצתיות. כלומר מעניין מה התנאים שגורמים לכך. מתי אנחנו נהפוך לאומיים ומתי לנרצחים?

האם יש קשר בין המתה לשנאה, לאינטרס כלכלי או לצורת משטר וכדומה?

והיה והוחלט להנציח את זיכרון העוול שנעשה, האם לעשות זאת באופן פרטיקולורי או אוניברסלי? האם להשאיר בזיכרון את ההשפלה או להכחיש/להסתיר את תקופת ההשפלה הזו ופשוט להציג דברים טובים.

וכן כדאי לתהות מה המסר שאנו רוצים שהאנשים יפנימו מהטקסים. האם אנו רוצים שהם יבינו שזה קרה בגלל שנאה וישיבו שנאה? האם זה קרה בגלל אפליה כלכלית? האם זה קרה בגלל החולשה שלנו שהזמינה את החזק לטרוף אותנו?

טוב זה ארוך, אז אסיים בכך שמבחינתי הנאצים הם שמאלנים. ולא כל השמאלנים אנשים רעים. וכן לא כל הנאצים.

קולטורה – שיר השירים של יאקובוס קמבנליס


מה יפה אהבתי, הו, מה יפה היא
בשמלת החול הפשוטה שלה
עם מסרקות בשערה,
איש לא ראה, איש לא ידע,
עד מה יפה היתה.

הגדנה בנות אושויץ
בנות דכאו אמרנה:
ראיתן את אהבתי שלי?

ראינו אותה במסע ארוך,
שוב לא לבשה את שמלתה
ואין מסרקות בשערה.

מה יפה אהבתי…
כה יקרה היא לאמה שלה
ולנשיקות שפתי אחיה.
איש לא ראה, איש לא ידע,
עד כמה יפה היתה.

אמרו בנות מטהאוזן,
הגדנה בנות בלזן:
ראיתן את אהבתי שלי?

ראינו אותה קפואה –
בכיכר גדולה,
מספר לה על זרועה הלבנה,
כוכב צהוב רוטט לה על לבה.

מתוך הבלדה על מטהאוזן.
מילים: יאקובוס קמבנליס.
נוסח עברי: אביבה אור שלום.

לחן: מיקיס תיאודורקיס.

שואה והנצחתה – טקסט של צאצא לנרצחים


הנני העני ממעש עומד וחושב על התופעה שבה אנשים מחסלים אנשים אחרים, אחרים הנחשבים כבני עמי שלי. אחרים המונצחים מספר פעמים במשך השנה, אחרים שחלקם היו דודים שלי, סבות-רבות וקרובי משפחה. אחרים המונצחים בצורה רשמית ממלכתית-מאוד במדינה שבה הנני מתגורר כעת, מדינה הקרויה מדינת היהודים. הנני חושב ומגיע למסקנה מאוד ברורה.

מוסר ההשכל שלי מה"שואה היהודית"

הרי אומרים שזה רצח ולכן זה חמור. ואז הנני שואל עצמי, מי החליט שרצח הוא עניין חמור? ועד היום אין לי תשובה. ולפיכך מסקנתי הריאליסטית פשוטה מאוד. והנה היא: הכל בנוי על כוח. שומה עלינו להיות חזקים כדי שלא יהרגו אותנו. שומה עלינו לפעול בצורה של כוח בכל צורה שהיא, לא רק כוח פיזי, אלא גם גם עוצמה רכה, כגון, תרבות. ובכך לעדן את האחר.

בעצם כולנו אחרים. כולנו על פי טבענו שואפים למקסם את רצוננו ללא גבול. אין טוב ורע שהוא לא יחסי וכשאין משהו שמגביל אותנו, אנו נעשה כל שביכולתנו. ולא משנה כמה רע זה יעשה לאחר. כולנו נאצים בפוטנציאל.

לפיכך מסקנתי מההרג הגדול במלחמת העולם השניה ובפרט מההרג המשונה של אלו שנקראו אז יהודים, זו מסקנה אוניברסלית שצריך לשים לב לכוח הפיזי שלנו ולכוח התרבותי. אין כאן אישהו הסבר על-טבעי ששם אותנו במקום מיוחד.

ביקורת כנגד פסטיבל השואה

ולאחר שהפנמנו את הכתוב למעלה, ולאחר שהנה, ניתן לראות שגם אני לומד משהו מהאסון האנושי הנורא הזה. עדיין יש לי בעיה עם המוסר ההשכל הפסטיבלי הנהוג בעולם לזכר הריגת היהודים במלחמת העולם השניה. מוסר ההשכל כיום שצריך להזכיר מה שקרה לעם היהודי, שוב ושוב, או לאלו שנחשבו על ידי הנאצים כיהודים.

ואני רואה בזאת הפגנת חולשה, נתינת רעיונות לצוררים עתידיים ויצירת הבנה נפוצה אצלנו ובעולם כולו שהיהודים הם קרבן נצחי ומושפל. וכשיש כאלו שאומרים שעדיף להיות מהנרדפים ולא מן הרודפים, אני חושב הפוך. אני לא גאה בעבר זה של החלק ממשפחתי שנהרג במלחמה שלא בצורה מכובדת. אני מציע להתעלם מהעניין, ובמובן מסוים הייתי מעדיף להכחיש את מה שקרה. ואם זה היה חוקי, הייתי מכחיש את השואה. והייתי מעדיף להגיד שהיהודים עשו שואה לגרמנים.

האם שואה זה רק ליהודים? עיון קצר בביטוי המונח שואה

עד כאן לגבי הנצחת האסון הנורא שנעשה לנו, לאחינו ולאבותינו. ומה לגבי הייחודיות שאנו מנסים להלביש על המילה 'שואה'? וכאן דעתי הענייה סקפטית ולא מצליחה להבין מה מיוחד בלמות על ידי גרמני בצורה מכוונת, ומיוחדת, כביכול, לבין למות בכל צורה שהיא. המוות הוא אחד! ולא משנה עד כמה מוכרים לנו או שאנו משום מה מרגישים שהמוות שלנו הכי מיוחד וסקסי. אי לכך אני לא מתרגש מהמילה בעלת המטען שואה כמייחדת רק את העם היהודי בגלל שזה היה הכי חמור. אני מוכן לקבל את המילה שואה כמכוונת להרג יהודים במלחמה העולמית השניה, כי זה הסלנג המצוי. ובעצם מבחינה מהותית איני רואה בזה משהו מיוחד השונה מהרג הטוטסים או הארמנים וכדומה.

לפיכך, כתבתי שני שירים שהועלו לאתר:

א. שמו של השיר האחד נקרא "עַם נִבְחָר".

ב. שמו של השיר השני נקרא "שיר השואה – שׁוֹאָה מַתִּישָׁה".

בשירים הללו אני חותר לאוניברסליות של מוסר ההשכל מהסבל, חותר בניגוד למיסטיקה פרטיקולרית גרמנית-יהודית, ולריאליזם ולא לאידאליזם שמאלני בעיקר אולם שקיים גם במה נקרא בציבור ימין, שעובר 'השמאלה'. אין להיות טוב יותר ולבסס נורמות יהודיות נחמדות ונכונות. כולנו בהמות ושומה עלינו להיות אריות ולא כבשים (או ארים ולא יהודים, כביכול). אחרת, אנו לנצח נשאר כבשים ואנו נהיה שותפים להרג צאצאנו על ידי הנאצים העתידיים שיקומו בעולם.

שלא אובן לא נכון, אין לי בעיה עם רצון של אנשים בייחודיות, אינני אוניברסליטס מבחינה תרבותית, הנני מבין פרקטיקולריזם, אולם ההיגיון הוא אחד ולא מיוחד לנו או לאחר. אחרת, אין סיג ושיח ואפשר להפסיק להידבר בין בני האדם.

נ.ב. הבעת עמדה אישית בנושא השואה והנצחתה הנחשב טאבו 

ניתן להתנגד לנאמר פה ובשירים, במחולות ובאלימות מילולית, זה לא מפריע לי במיוחד. אולם שתדעו שזה מגיע מהזווית שלי לנושא כאחד שגם נחשב קרבן של הגרמנים מבחינת מוצאו המשפחתי. בנוסף, אני תומך גדול בחופש המחשבה והביטוי. אם כואב לכם, אתם יכולים להגיב בצורה מכובדת או לחלופין לסגור את הקישור ולעזוב את הטקסט. ובתודה מראש. איני פרובוקטור, אנו חיים, תודה לאל, במדינה חופשית המעודדת חופש ביטוי כדי למנוע עריצות נאצית המביאה לסבל והרג בני אדם. אין עניין להשבית לי את האתר, לבזותי באופן אישי, לכנותי בשלל כינויים, כך לא מעודדים חופש, אלא מעודדים דיכוי.

לגבי השירים, איני מתיימר להיות מומחה לשירה ואשמח לביקורת שתסייע להתקדם בתחום, בכל מקרה, שירים אלו נכתבו כי אני רוצה להתפתח בתחום ולהעביר דרכם מסר לאזרחים.

מוגן: עַם נִבְחָר


התוכן המבוקש מוגן בסיסמה. כדי לצפות בו, יש להזין אותה כאן:

מוגן: שיר השואה – שׁוֹאָה מַתִּישָׁה


התוכן המבוקש מוגן בסיסמה. כדי לצפות בו, יש להזין אותה כאן:

כיצד אדם יכול לחוש אתאיסט ושמרן בו זמנית


אני מרגיש אתאיסט ושמרן בו זמנית. אני אדם דתי ואיני מרגיש אתאיסט בהקשר של שמירת השבת או לגבי התענית ביום הכיפורים על אף הקשיים, היות שעם מעשים אני מזדהה מצוין. צריך לעשות ותו לא. מסורת.

פעם אחת אמרתי למישהו שהציע לי להשקיע עמו בעסק וניסה לשכנע אותי להסכים עמו, "תראה: אתה יכול ל'זיין' אותי בכל מקום בגוף. המשכתי והצבעתי עם אצבעי על ראשי ואמרתי כאן לא תצליח ל'זיין' אותי. יש דברים שהם מעבר לשליטתך." כמובן ש"טעיתי".. פעם אחרת חברי הלז 'חפר' לי שעות ארוכות, או אז אמרתי לו: "גם את מוחי הצלחת 'לזיין', חפרת!".

כלומר, אני מרגיש רע מאוד כשבעלי הסמכות,  סתם אנשים קרובים או החברה ההגמונית כופים עלי את דעתם ולא רק תובעים ממני לבצע את המעשה הנהוג אלא לחשוב כפי שרווח באזורנו.

שנים רבות, כמו לוחם חירות עז נפש, הייתי מביע את הנון-קונפורמיות שלי, על אף שהיא לא התבטאה במעשים אלא בחוסר הצהרות או הצהרות-נגד. זו הייתה דרכי להרגיש חופשי. בשנים האחרונות התבגרתי והבנתי שדיבור פומבי הוא מעשה, לכן יש להתייחס אליו כפרקטיקה ולא כדיבור בלבד של מחשבה וכך בעצם להבין שבעלי הכוח בחברה אינם שולטים במחשבתי אלא במעשי בלבד.

מדוע אני מרגיש אתאיסט ושמרן יחדיו

הנני חי בארץ ישראל, 'הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון', כפי שנהוג להגיד. מדינה שהוקמה על ידי עם מסכן שנרדף שנים רבות וסבל נורא מרדיפות של אנשים רעים וממוות המוני אפילו. במדינה הזו, המדינה שלי, מדינת ישראל, מתייחסים בה למאפיינים מיסטיים מסוימים בצורה אקסיומתית. הכול כדי ליצור תחושה מיוחדת ונעלה והסבר לרדיפות שכקולקטיב חווינו. כשכולם חווים את התחושות המיסטיות הללו, של זאת שהם מיוחדים מכל העולם והכי טובים ומוסריים. וכן שביהדות יש משהו מיוחד שגורם לכך  שתמיד ירדפונו. וכל מת שתכונה זו של מותו נוצרה בהקשר של הצבא או במסגרת פשעים שנעשו על ידי הגרמנים במלחמת העולם האחרונה, הוא קדוש. ומערבבים את הקדושה הלאומית עם הקדושה הדתית והופכים אותו למת-עליון וקוראים לו קדוש.

מה נעלה בגופה מתה מה נעלה באדם שמת כאדם פסיבי? מה נעלה באדם שהלך לצבא כי היה חייב ואם לא היה מתייצב לגיוס היה מגיע לכלא? מה נעלה באדם המגן על חייו כי הוא רוצה פשוט לשרוד ולחיות? מה נעלה באדם שהקריב את חייו למען החברה, לכאורה, כתוצאה מלחץ חברתי? מה נעלה באדם שיש לו צורך להיות אלטרואיסט? מה זה 'פאקינג' נעלה?!

נילס פורסברג – מותו של גיבור

כשהנני רואה את פסטיבל הקדושה, הציונות, הצבא והשואה. אני חווה זאת כמו האתאיסט לגבי האל, כולם מאמינים ואני לא ואם הם ידעו מה אני חש, ירדפו אותי. מצד שני, הנני מרגיש שמרן, כאדם שלא אימץ את צורת המחשבה החדשה, כביכול. כאדם מיושן שאינו חש ומבין את צורך להשתתף בפסטיבל 'העבודה הזרה' הזה של הרצון להיות מיוחד ונשגב. לפיכך הנני מרגיש כאתאיסט ושמרן.

למה השוויתי זאת לשבת ויום כיפור?! כיהודי מסורתי מאמין קל לי מאוד לבצע את דרישות הדת. בדת, איפה שאני גדלתי, שמים דגש על המעש ולא על ההבנה והאמונה. מה שחשוב, זה המעשה על פי הדת. לאדם מותר להיות טיפש ולא להבין ולקיים מצוות מתוך המסורת גם מבלי להבין את הרעיון. למה? 'ככה!'.

איני יודע מה  מיוחד בשבת יותר מיום רגיל מימי החול. גם איני יודע מיוחד ביום כיפור. אני כן יודע שנהוג לשמור שבת, לצום ולשמור את יום הכיפורים כי 'השם' אמר. אלוהים שלי הוא אלוהים כי הוא יכול, כלומר, חזק יותר. ומשם גם סמכותו ומוסריותו. הוא לא נכון מעבר למה שיכול הוא לעשות באלימותו עם כוחו.

בקצרה, דרישות מעשיות לא מציקות לי כמו דרישות קוגניטיביות-הצהרתיות. למרבה האבסורד אני חווה פחות שיעבוד כשאני מוכרח לעשות מעשים פיזיים (נעשה ונשמע), לעומת הניסיון לשעבד את מוחי. בינתי היא מקום אינטימי בתחושתי וציפור נפשי וכל עוד היא חופשיה, בן חורין חש הנני.

להיות עם חופשי בארצנו, העם כקולקטיב אינו משועבד, לעת עתה, אך  האדם האם הוא חופשי?

ג'ונסון איסטמן – הרכיבה אל החירות